בראשית פנינים לפרשת בראשית (מלוקט)

[התורה]

הכרזה בקול רם שיש כאן סוד גדול

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי (א, לא).
באחד המערכות היה נצרך הרה"ק רבי יואלי'ש מסאטמאר זצ"ל לשליח מיוחד שיסע לעיר הבירה 'וואשינגטאן' לסדר כמה ענינים. ורבינו מסאטמאר ז"ל ישב אז עם הגאון ר' יצחק הוטנער ז"ל ר"מ ישיבת ר' חיים בערלין (מגדולי מעריצי רבינו) וטכסו עצה את מי לשלוח לשם, ואמר הרבי מסאטמאר: "צריכים לשלוח אחד ששומר פיו ולשונו ומכסה סוד", והציעו אז שמו של עסקן אחד שכחו יפה לזה.
אמר רבינו בדרך צחות, שהעסקן הזה דומה לאחד שקידש על היין, וקודם שהתחיל לקדש הסתכל לתוך הסידור וראה שכתוב שם:
"בלחש ויהי ערב ויהי בוקר ובקול רם יום הששי ויכולו" וכו', והלה שלא ידע בדיוק פירוש הדברים התחיל לומר בקול רם ובאמירה מתוקה: "בלחש ויהי ערב ויהי בוקר בקול רם יום הששי" וכו' דהיינו שמכריז בקול רם שיש כאן סוד גדול...
מושיען של ישראל (ח"ב עמוד 32), אור לישרים​

 

[התורה]

התנינם (א, כא). וברש"י דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם.
סיפר הגרי"ש אונגר: הגה"ק רבי מנחם כ"ץ-פרוסטיץ זצ"ל אב"ד צהלים היה "ראש המדברים" בכל מקום, ושימש קברניטה ומנהיגה הדגול של היהדות החרדית באונגארן.
בחודש אדר א' שנת תרנ"א, היא שנת התשעים ושש לחייו חלה גאב"ד צעלים מאוד, קודם פטירתו נפרד מאנשי עירו ובני קהילתו, ואמר לפניהם דברי התעוררות דברים החוצבים להבות אש, שהמיסו את לבות השומעים.
ויהי ככלות רבי מנחם לדבר דבריו, געה כל העם בבכיה וזעקה גדולה, על אשר היום הזה לוקח אדונם מעל ראשם. בתוך קהל-עדתו המררים בבכי, היתה זקנתי הצדקת מרת רחל לאה ע"ה אשת הגה"צ רבי יחיאל מיכל אונגר זצ"ל, ששימשה את גאב"ד צעלים בנאמנות ובמסירות, אין קץ כל ימי חייה, הבכייה וזעקות השבר המרות שבקעו מגרונה, הרעידו והרטיטו את הסובבים כולם.
פנה אליה רבי מנחם בקול רך וביקש להרגיעה: "וויין נישט! דו האסט מיך ערליך באדינט" [מנעי קולך מבכי! הן שימשת אותי בנאמנות!]. והוסיף ואמר: "אמרי נא את אשר בלבבך ואבטיחך שתתמלא בקשתך".
ענתה זקיני ואמרה: "איננו זקוקה לכלום, דייני בזכות הגדולה שהיתה מנת חלקי בהיותי משרתת את הרבי".
אמר לה רבי מנחם: "מכל מקום מה בקשתך ותנתן לך"? ותיכף המשיך בדבריו: "ידוע תדעי כי מורי ורבי הגדול מרן החתם סופר זצ"ל, הבטיחני נאמנה להעניק לי מחלקו מעורו של לוויתן בסעודת הצדיקים לעתיד לבוא, דער רבי איז א ווארט'ס מענטש [הרי הרבי שלי איש אמת הוא, העומד בדיבורו]. ובכן הריני מבטיח לך חלק מתוך אותו החלק שינתן לי".
נענתה זקנתי ואמרה: "כך הם דברי הרבי כעת בהיותו כאן בעלמא הדין. אבל האם בעלמא דאתי יעלה כלל זכרוני לפניו?
כשמוע רבי מנחם את דברי זקנתי וראה את ספקותיה נטל בידיו את הספר "מעבר יבוק" שהיה מונח למראשותיו והכריז:
"אומר אני לך בנקיטת חפץ הנה מורי ורבי החת"ס זצ"ל, הבטיחני חלק מחלקו של לוויתן בסעודת הצדיקים לעתיד לבוא, וכעת אני מבטיחך לתת לך חלק מחלקי".
וזקנתי היתה אומרת אינני זקוקה לנקיטת חפץ, אם יתן לי הרבי מחלקו, אתן אף לנכדי.

רשומים בשמך (עמ' קיג), אור לישרים​

 

[התורה]

ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה

ויברך אלקים וגו' (ב, ג).

צריך לדעת מה היא הברכה ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר יא ב) ברכו במן וכו' ודבריהם ז"ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר:

ולמה שפירש בזוהר (שמות פח:) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות.

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
אדם נותן ליצר לשלוט בו, ואחר כך בא בטענות: מדוע הקדוש ברוך הוא אינו מסלק אותו ממני? ליצר יש תשוקה להחטיא את האדם. זה טבעו. אבל לאדם ניתנה היכולת למשול בו ולהכניעו.
כאשר האדם עצמו נמשך אל הרע וחפץ בו, הוא שמעניק ליצר את השלטון עליו. לכן המילים ״ואתה תמשול בו״ כוללות גם תביעה כלפי האדם אתה הוא שהמשלת אותו עליך. כל עוד הוא מוסיף לרצות ברע, הוא עצמו מקיים את שלטונו עליו.
הכעס אינו במקומו, משום שאתה בחרת להמשיל את היצר עליך. וגם נפילת הפנים אינה במקומה, משום שעדיין יש בכוחך למשול בו. מי שנתן ליצר את השלטון, יכול גם ליטול אותו ממנו.

 

[התורה]

לאחר שאכל אדם מעץ הדעת, שילחו הקב"ה מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים. ושיכן במזרחו של הגן מלאכי חבלה, שימנעו מאדם לחזור אליו.
עוד קודם שיצאו אדם וחוה מגן עדן, נולדו להם שני בנים. לבן הראשון קראה חוה בשם 'קין', על שם הקניין המשותף שיש לה ולאדם עם ה' בוולד הנולד. לבן השני קראו 'הבל'. הבל היה רועה צאן, ואחיו קין היה עובד אדמה.
קין והבל הביאו קרבן לה'. קין הביא מנחה מהגרוע שבפרי האדמה. ואחיו הבל הביא מבכורות צאנו ומהמשובחים שבהם. ולכן ירדה אש וליחכה את קרבן הבל בלבד, ולא את קרבן קין.
הדבר חרה לקין מאוד, וה' דיבר על ליבו וניחמו, אך קין לא התרצה, ועמד על הבל והרגו. ה' הוכיח את הבל על מעשהו, וקיללו שלא תוסיף האדמה לתת לו את כוחה. וגזר עליו גזרת גלות, שלא יהיה רשאי לדור במקום אחד.
ה' חקק לקין אות משמו על מצחו, שלא יכו אותו הבריות כשיהיה נע ונד והזהיר שמי שיפגע בקין ייענש. אמנם נגזר עליו למות לאחר שבעה דורות. קין הלך לגור במזרחו של עדן שם דר אביו כשגורש מגן עדן.
לקין נולד בן בשם חנוך, ולאחר מכן בנה עיר וקרא לה 'חנוך' על שם בנו.
התורה מונה את דורותיו של קין: חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

היכן היא ארץ נוד?

רש"י ד"ה 'וישמעו' (ג, ח)

רש"י מפרש ש'ארץ נוד' אינה שם מקום, אלא כמשמעות המילה 'נוד'; ארץ שכל הגולים נדים שם. והיא הארץ שבמזרחה של עדן, שקלטה כבר את אדם אביו כשגורש מגן עדן. ואת זה שאדם גלה לקדמת עדן למדנו מזה שהיה צריך להעמיד שם את 'להט החרב המתהפכת' לשמור את דרך הגן כדי שלא יחזור לשם, משמע ששם היה. ועוד מצאנו שרוח מזרחית קולטת את הרוצחים, שכן משה העמיד ערי מקלט "מזרחה שמש".
פירוש נוסף מפרש רש"י, שכוונת התורה באמרה 'ארץ נוד' לומר, שבכל מקום שהלך היתה הארץ נָדָה ומזדעזעת תחתיו.
תורה שבכתב​

 

[נחמן ל.]

השאלה הזאת עדיין קשה

לחץ כדי לכווץ...

ראה ביאור ע"ז בנועם אלימלך בראשית דרוש א' ובפרשת האזינו