1. לצעוד בלי לראות את היעד: סוד המרכבה של אברהם אבינו
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א')
חז"ל במדרש שואלים: מפני מה לא גילה לו הקב"ה מיד את שמה של הארץ? ומשיבים: כדי לחבבה בעיניו, וכן כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה.
מבאר הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל יסוד נפלא: תפקידה המהותי של מרכבה הוא להוביל את הנוסע בה בדיוק למקום שאליו הוא חפץ להגיע, ללא כל רצון עצמי מצידה. חז"ל לימדונו ש"האבות הן הן המרכבה" – כל ישותם ומציאותם הייתה להוביל את גילוי כבוד שמים בעולם, בדיוק כפי שה' יתברך רוצה, מתוך התבטלות גמורה.
ממילא מובן היטב מדוע ניתן שכר מיוחד על כל פסיעה ופסיעה בדרכו של אברהם: כאשר אדם צועד לעבר יעד ברור שהוא מבין ומסכים עמו, הרי שההליכה נובעת משיקול דעתו. אולם כאשר היעד לוט בערפל, והצעד נעשה אך ורק מפני שכך ציווה הבורא – כל פסיעה בפני עצמה הופכת למעשה שלם של קבלת עול מלכות שמים ומסירות לרצון העליון.
2. קרבת משפחה שאינה ניתנת לניתוק: "אבותינו"
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית י"ב, ב')
מפרש רש"י על אתר: "'ואעשך לגוי גדול' - זה שאומרים אלוקי אברהם; 'ואברכך' - זה שאומרים אלוקי יצחק; 'ואגדלה שמך' – זה שאומרים אלוקי יעקב". חז"ל מגלים לנו כאן יסוד נשגב: הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו ומאיר לנו פנים, משום שהוא אלוקי אבותינו – והקשר שבין אב לבניו עומד לעד.
מספרים שבישיבת בריסק המעטירה עמדו שני שולחנות: שולחן קטן ושולחן גדול. כל בחור חדש שהתקבל לישיבה הושב תחילה ליד השולחן הקטן, ורק לאחר תקופת מבחן הועבר לשבת בשולחן הגדול. יוצאי דופן היו בני משפחת סולובייצ'יק המיוחסים, שזכו מעצם קרבתם לשבת בשולחן הגדול מיומם הראשון.
פעם הגיע בחור חדש, וביקש אף הוא לדלג על התהליך ולשבת מיד בשולחן הגדול. ניגש אל מרן הגרי"ד (רבי יוסף דוב – ר' יושע בער) הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, והצהיר בגאווה: "ילמדנו רבנו, הרי קרובי משפחה אנו!". ניסה הרב לתהות על קנקנו, והבחור פתח בשרשרת ייחוס ארוכה ומסועפת כדי להוכיח את הקרבה. לאחר ששמע את כל הפלפול, פסק הגרי"ד בחיוך: "קרובים רחוקים!", ולא נעתר לבקשתו.
נענה הבחור וסיפר מעשה שהיה: אצל ה'חוזה' מלובלין זי"ע נהגו לחלק תמיכה הגונה לנזקקים מבני הקהילה. לכלל הפונים ניתן סכום מסוים, אך לקרובי משפחה הוענק סכום כפול ומכופל. באחד הימים התייצב יהודי וטען שהוא קרוב משפחה של הרבי, אך לאחר בירור עמוק אמר לו החוזה: "קרובים רחוקים אנו", והעניק לו את הסכום הרגיל.
מאוכזב, פנה האיש לרבי נפתלי מרופשיץ זי"ע, שהשיא לו עצה מחוכמת: "המתן לשעת תפילת המנחה. כאשר יעמוד הרבי בראש הציבור ויגיע למילים 'אלוקי אברהם', גש אליו ולחש באוזנו: 'קרובים רחוקים!'. ". עשה האיש כדבריו, ומיד לאחר התפילה קרא לו החוזה ונתן לו ביד רחבה את מלוא מבוקשו.
שמע ר' יושע בער את המעשה והפטיר בחכמתו: "בני דודים וקשרי נישואין אכן יכולים להיחשב כקרובים רחוקים;
אבל אבות ובנים – תמיד נשארים קרובים!".
3. מדוע מקדימים שפע למברך? פנינת הגר"א על פרשת לך לך
"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג')
התבוננות מדוקדקת בלשון הפסוק מעוררת שאלה בולטת: מדוע בברכה מקדים הקדוש ברוך הוא את פעולתו – "ואברכה" – עוד בטרם בירך האדם ("מברכיך"), ואילו בקללה הסדר מתהפך, ורק לאחר שקילל המקלל נאמר "אאור"?
מבאר הגאון מווילנא זצוק"ל יסוד נפלא בעומק נפש האדם:
כל אדם מברך או מקלל מתוך עולמו הפנימי ועל פי מושגי החיים המוכרים לו. עני מרוד יברך את חברו שיהיה לו תמיד פת לחם לשובע, שכן זהו שיא השגתו באושר; לעומתו, עשיר בעל נכסים יברך בשפע של בתים, שדות וממון רב.
לפיכך, כדי שאברהם אבינו יזכה לברכות מפליגות ורחבות אופקים, מקדים הקב"ה ומברך תחילה את אלו העתידים לברכו. משהם מתעשרים ומושגיהם מתרחבים – הברכה שהם מאצילים על אברהם נעשית בעין טובה, ברוחב לב ובמושגים של עשירות מופלגת.
לעומת זאת, כאשר אדם זומם לקלל את אברהם, מוטב שיהיה שרוי בעושר וברווחה; כך, מושגיו על צער, עוני ודלות יהיו מצומצמים, וקללתו לא תהיה מזיקה כל כך. רק לאחר שקילל מתוך מציאות זו, יורדת עליו קללת שמים – "ומקללך – אאור".
4. אות בבשרנו: על ביטול, תלות מוחלטת וקשר נצחי עם הבורא
"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית י"ז, י"א)
מצוות ברית המילה היא החותם העמוק ביותר לקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. מושג הברית נזכר בפסוק ידוע נוסף: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו ל"ג, כ"ה). על פי דרשת חז"ל הידועה, הפסוק מוסב על עסק התורה הקדושה שחובה להגות בה יומם ולילה; אולם לצד דרש זה, טמון בפשט הפסוק מסר יסודי ונוקב.
הברית שבין "יומם" ל"לילה" משקפת את מהות היחסים שבין המשפיע למקבל: היום מסמל את מקור האור, השפע והחסד – המרמז על הקב"ה; ואילו הלילה הוא החושך והחיסרון המייחל ומצפה לאור – המסמל את כלל ישראל, הזקוקים תמיד להשפעתו יתברך.
זוהי הברית היסודית ביותר שעליה נשען כל קיום הבריאה: ההכרה שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, לצפות לישועתו ולבטוח אך ורק בחסדו, מבלי לתלות תקוות בכוחנו ובעוצם ידינו.
רעיון נשגב זה מוטבע בבשרנו במצוות המילה: אות נצחי המעיד כי כוחנו וחיינו שייכים לו לחלוטין, וממחיש את ההתמסרות הגמורה ואת התלות המוחלטת של הבן באביו.
שבת שלו'
הרב מנחם הלוי ליכטנשטיין - מוהל מוסמך.
גם הסרת ערלת הבשר וגם הסרת ערלת הלב
להזמנת ברית, שיעור או ייעוץ: 054-8564337
להורדת הדרכה לאב והמלצה לאחרים:
https://hamoyhel.com/
