כעת פותחת התורה בפירוט תולדותיו של נח – שם, חם ויפת. ומאחר שהזכירה התורה את שמו של נח, היא פותחת מיד במניית שבחו ומעלתו, שהיה איש צדיק תמים והלך בדרכי ה' יתברך. לעומת צדקותו של נח, מונה התורה את חטאיהם הקשים של בני דור המבול, אשר מילאו את כל הארץ בעריות, בעבודת אלילים ובחטא הגזל שחתם את גזר דינם, עד שבעטיין של עוונות אלו השחיתו אפילו בעלי החיים את דרכם על הארץ. נוכח השחתה נוראה זו, גזר הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם שימחה את כל היקום, וציווה על נח לבנות תיבה מיוחדת אשר תגן עליו ועל משפחתו מפני המים הזידוניים.
בניית התיבה ומבנהָ הפנימי נעשו על פי ציווי אלוקי מדוקדק ובמידות קבועות: התיבה נבנתה מעצי גופר, וצופתה בכופר (זפת) מבפנים ומבחוץ כדי למנוע את חדירת המים. מידותיה החיצוניות של התיבה היו שלוש מאות אמה אורך, חמשים אמה רוחב, ושלושים אמה גובה. בחללה הפנימי נחלקה התיבה לשלוש קומות – מדור מיוחד לאדם, מדור לבעלי החיים, ומדור תחתון לזבל. כמו כן, נעשו בתוכה חדרים חדרים כדי ליצור מדור נפרד ומובדל לכל בעל חי וחי לפי טבעו. גגה של התיבה נבנה כשהוא הולך בשיפוע כלפי מעלה כדי שהמים יחליקו ממנו, כאשר האמה האחרונה בראשו הייתה ישרה. הכניסה אל התיבה נקבעה דרך פתח שהיה בצד התיבה, ולאורה של התיבה ציווה ה' לעשות צוהר, שיש מפרשים שהיה זה חלון ויש מפרשים שהייתה זו אבן טובה המאירה להם.
אל התיבה הנבנית באו נח ואשתו, יחד עם שלושת בניו – שם, חם ויפת ונשותיהם, ומכל בעלי החיים שאינם טהורים נכנסו שנים מכל מין, זכר ונקבה, כדי לקיים זרע על פני הארץ. כדי לכלכל את החי הרב בתקופת המבול, הכניס נח אל התיבה מבעוד מועד את כל המאכלים והמזונות הנצרכים לו ולבעלי החיים לצורך שהותם הממושכת. ולא רק למחייתם המיידית דאג נח, אלא אף לעתידו של העולם שלאחר המבול, ועל כן הטמיע בתיבה זמורות גפנים ויחורי תאנים, על מנת שיהיה בידו לטעת נטיעות חדשות ולשקם את היישוב מיד עם צאתם אל היבשה.
תורה שבכתב
