"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט)
פירש רש"י הקדוש על אתר: "הואיל והזכירו הכתוב סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה. דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". יסוד גדול טמון בביאור זה, המלמדנו מהי הסתכלותו הזכה של אדם המבקש לחיות ברוח התורה. מעשה שהיה באדם אחד שנפקד בבן זכר לאחר עשרות שנות ציפייה וייחול, ובו ביום אירע לו מעשה חסד מופלא עם זקן תלמיד חכם שנזקק לעזרה דחופה. כפגש את חברו ברחוב, פתח וסיפר לו באריכות מופלגת וברוח נרגשת על מעשה החסד שזכה לעשות, ורק בתוך הדברים הבליע בחצי פה שגם נולד לו בן למזל טוב. תמה חברו תמהון רב ושאל: "הייתכן? הלא המתן עשרות בשנים לבן זכר, וכיצד מעשה החסד תופס את מרכז תשומת הלב והשמחה ואילו הבן מוזכר כבדרך אגב?" ענה לו אותו צדיק: "הן זהו רש"י מפורש בפתיחת פרשתנו – עיקר התולדות של הצדיק אינם רק יוצאי חלציו הגשמיים, אלא המעשים הטובים והמצוות שהוליד, שכן הם קניינו הנצחי העומד לו לעולם ועד".
"וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (בראשית ה, לב)
הנה יש להתבונן ולהעיר, מדוע הדחיק נח את הולדת בניו עד היותו בן חמש מאות שנה, בעוד שכל אבותיו הקדמונים ושאר בני דורו המחישו את קיום העולם והולידו בנים ובנות בגילאי חמישים, ששים או מאה שנה. תמיהה זו מתחדדת עוד יותר כשמתבוננים באורח חייו של נח, שהיה צדיק תמים בדורותיו, וכיצד חיכה שנים רבות כל כך מלהעמיד תולדות לעולם.
ומרן הרש"ר הירש זצוקללה"ה ביאר יסוד נפלא בזה, דהנה נח ראה בעיניו את ההשחתה הנוראה שהלכה ופשתה בעולם, את החמס, הגזל ופרוק עול המוסר, ויראתו הגדולה הייתה שמא לא יעלה בידו לגדל ולחנך בנים צדיקים ותמימים בתוך סביבה כה מקולקלת ומורעלת. נח פחד פחד רב מפני ההשפעה של רשעי הדור, ושאל את עצמו האם בכלל ניתן לבנות בית נאמן על יסודות של טהרה וקדושה כאשר כל הרחוב סביב שקוע בשאול התחתית של ההשחתה. על כן גמר בדעתו לחנך ולחזק קודם לכן את עצמו, ובמשך מאות בשנים עמל בבניינו הרוחני האישי כדי ללכת עם האלקים בבדידות מוחלטת, בלי אשה ובלי בנים, עד שיגיע למדרגה של יציבות נפשית ורוחנית שלא תתמוטט משום רוח מצויה ושאינה מצויה. ורק לאחר שהגיע לגיל חמש מאות שנה, ואחר שכבר נגזרה הגזירה על העולם והוברר לו יתברך כי נח ימצא חן בעיני ה' לבנות עולם חדש, אזר כח וגבורה להקים משפחה וללדת בנים.
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט)
שלושת הלשונות שנאמרו בשבחו של נח – "איש צדיק", "תמים", ו"את האלקים התהלך נח" – אינם רק ציוני דרך ותיאורי שבח אישיים לאישיותו הרוממת של נח, אלא הם מהווים את השורש הרוחני והתשתית הפנימית שהוריש לשלושת בניו, כפי שהרחיבו בזה המלבי"ם וכן בספר 'בן מלך' למוהרא"ל מינצברג זצוקללה"ה. נח נטע בבריאה שלוש בחינות יסודיות כנגד חלקות הנפש, הרוח והנשמה.
שם ירש מאביו את בחינת "את האלקים התהלך נח" – שהיא בחינת הנשמה הזכה, השואפת בדביקות עליונה אל מקור האלקות בעבודה פנימית, בתורה ובתפילה ותמידיות של הליכה לפני ה'. יפת ירש את בחינת "תמים" – שהיא בחינת הרוח, המייצגת את היופי, האסתטיקה, הנימוס, היושר האנושי והמוסר, שהרי השם יפת הוא לשון יופי, ואצלו קיום הדברים אינו בהכרח לשם שמים אלא לשם תיקון היישוב והיופי האנושי. ואילו חם ירש את בחינת "איש האדמה" – שהיא בחינת הנפש המחוברת לכוחות החומר, לתשוקות הגשמיות ולעבודה הארצית הבסיסית.
הבדלי מהות אלו ואופיים הפנימי נחשפו באופן מובהק לאורך כל ההיסטוריה האנושית בהתפתחות האומות ובחלוקת כתות העולם. בני חם, המיוצגים בעיקר על ידי מצרים וכנען, התאפיינו בשעבוד החומר ובחומריות עבה, ונמשכו לרצונות הפיזיים הבסיסיים ביותר, עד שהיו זקוקים לעבדות ממש כדי לרסן ולעדן את טבעם הבהמי. בני יפת, שממנו יצאה אומת יוון, הביאו לעולם את חכמת הנימוס, האסתטיקה, הפילוסופיה והחוקים האזרחיים, והיו הראשונים להפצת השכלה אנושית מוסרית נאה אך נטולת קדושה אלוקית. בני שם, מהם יצא עמו של עולם – עם ישראל, נושאים את חותם הקדושה והנשמה הזכה המבקשת תמיד את המקור האלוקי ואת התעלות החומר אל הקודש.
גם התערבבות העמים בהמשך הדורות משקפת פנימיות זו אל נכון. ישמעאל, אף שהיה מזרע אברהם שהיה מבני שם, נולד מהגר המצרית שהיא מבני חם, ולכן דבק בו אופי של "פרא אדם" שאינו מקבל מרות. עשו הרשע שילב בתוכו את מידת יפת (יוון ורומי), כדאיתא בגמרא שרומי קיבלה את איטליה של יוון, ונהיה ל"חזיר שמראה טלפיו" – צביעות עטופה באיצטלה של נימוס חיצוני וקדושה מזויפת, שמאחוריה מסתתרת שפלות המידות ורצחנות. ולעניין גווני העור והמזגים, ציינו בספרים שגוון העור הכהה המזכיר חומריות, מרמז על אופי החמור (מלשון חומר), וכדאיתא בסנהדרין (קיח ע"ב) שנענש חם על מעשהו; לעומת זאת, בני אירופה הלבנים מאוד (כגון גרמניה) נוטים להיעדר מרות ומזג סוער ללא רסן, ועם ישראל נמצא בתווך השווה – בעלי קדושה ומרות אלוקית, אך משוחררים מעבדות חומרית.
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס... כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו, יא-יג)
פירש רש"י ז"ל: "ותשחת – לשון ערוה ועבודה זרה... ותמלא הארץ חמס – גזל. לא נחתם גזר דינם אלא על החמס". והנה יש לחקור טובא, מאי שנא עבירת הגזל משאר עבירות חמורות כעבודה זרה וגלוי עריות, שהן מעבירות החמורות שבתורה ובכל זאת דווקא על החמס נחתם גזר דינם? ובמדרש איתא תיאור מבהיל על תחבולות בני דור המבול, שהיו גוזלים פחות משווה פרוטה: כשהיה אדם מוציא קופה מלאה תורמוסים, היו נאספים אליו המוני בני אדם וכל אחד היה נוטל פחות משווה פרוטה, שאינו מחויב להשיב בדיני אדם, עד שנשארה הקופה ריקה.
מופלא הוא הביאור שביאר מרן החפץ חיים זצוק"ל על פי משל: ללווה שהיה חייב כספים רבים לנושים רבים, והגיעו מים עד נפש ולא היה בידו לפרוע. התייאשו כל הנושים מלגבות את חובם והחליטו למחול ולשתוק. והנה קם נושה אחד חצוף ואלים, בא אל בית הלווה, הקים קול צעקה גדולה והחל לסחוב חפצים מבית המלווה. כשראו שאר הנושים את תעוזתו של אותו חצוף, אמרו: "אם הוא לוקח, אף אנחנו ניקח!" ונכנסו כולם ונזכרו בחובותיהם והחריבו את הבית כליל.
הנמשל הוא, שכשמידת הדין מקטרגת למעלה על עבירות של גילוי עריות ועבודה זרה, לפעמים כביכול הקב"ה מאריך אפו וממתין שמא יעשו תשובה. אך עבירת הגזל, הנעשית בחצופות ובחמס, בוראת מקטרג חצוף ביותר מבין כל כוחות הטומאה. כשאותו מקטרג חצוף עומד וזועק בשמים ומדרוש דין, נתעוררו מיד כל שאר המקטרגים של גילוי עריות ועבודה זרה, וצעקו אף הם לעשות כלה. ולכן נחתם גזר דינם דווקא על החמס.
מכאן הזהירות הנוראה שחששו גדולי הדורות מכל שמץ של גזל ואבידה. מסופר על מרן הקהילות יעקב, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק"ל, שמימיו לא נגע ולא הזיז חפץ שהיה בביתו ששכח מישהו במשך שנים רבות כיון שהוא לא שלו. וכן מסופר על המשגיח דלומז'ה, (כמובא בספר 'לקח טוב'), שהיה נזהר זהירות נפלאה בממון הישיבה, ובשום אופן לא הסכים להשתמש באור החשמל של הישיבה לצורך שימושו הפרטי.
בסוגיה זו של "
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", דרשו חז"ל בסנהדרין (ק"ח ע"ב) שהמילה "כל" באה לרבות אף את הבהמות והחיות, שהיו מרביעות מין ושאינו מינו. ותמהו כל המפרשים: הלא בהמה אין לה בחירה חופשית, וכיצד ייתכן שנאמר עליה שהשחיתה את דרכה ונתחייבה כלה?
מרן הבית הלוי (על החומש) והגר"א לופיאן זצוק"ל (בספרו 'לב אליהו') יסדו בזה יסוד כביר – מושג ה"נגיף הרוחני", כשם שיש בעולם הגשמי חיידקים ווירוסים המרחפים באוויר ומדביקים את גוף האדם, כך בדיוק קיימים "חיידקים רוחניים" הנוצרים כתוצאה מעבירות ומקלקולים ררוחנים. ה'לב אליהו' הביא משל לבית חולים ישן ונושן שהיה בעיר לומז'ה. הרופאים שמו לב שכל חולה שנכנס לשם עם מחלה קלה, היה לוקה כעבור ימים אחדים במחלות קשות בהרבה. כשבדקו את הכתלים, גילו שברבות השנים נספגו בכתלי הבית מיליוני חיידקים זיהומיים, עד שהאוויר עצמו הפך למקור מחלה.
כך ממש קורה בעולם הרוחני: כאשר בני האדם חוטאים ומשחיתים את מעשיהם, הם ממלאים את אוויר העולם בטומאה ובחיידקים רוחניים. אוויר מורעל זה משפיע אפילו על הבהמות והחיות, שאין להן בחירה, והן נמשכות באופן טבעי לקלקול!
דוגמאות רבות מצינו ליסוד נורא זה:
- האריז"ל הקדוש הסביר מדוע אמר אברהם אבינו ברדתו למצריים "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", וכי עד עכשיו לא ידע זאת? אלא שאברהם אבינו, ברגע שנכנס לאווירה המורעלת של מצריים, הרגיש מיד צניחה ברמת ההרגש הרוחני והזכוכית הטהורה של נפשו, והבין עד כמה המקום הזה מלוכלך בחיידקים של תאווה וטומאה.
- מרן הרב וואלבה זצוק"ל סיפר, כשהאסטרונאוט הראשון עלה לחלל החיצון, הרחק מאוויר כדור הארץ הספוג חטאים, פרץ מגרונו מיד פרק תהילים, לפי שהיה שם אוויר נקי מקלקולים רוחניים שהביא להתעוררות אמונה טהורה.
- המעשה המפורסם ביוסף משיתא, שנכנס לבית המקדש בפעם הראשונה כדי להוציא את המנורה בעבור היוונים, אך כשיצא והציעו לו להיכנס פעם שנייה וליטול אותה לעצמו, סירב בתוקף וסבל יסורים קשים ולא הסכים להכעיס עוד את בוראו. הגאון מפונוביז' זצוק"ל הסביר: הפעם הראשונה הייתה קודם שנחשף לקדושה, אך ברגע שנכנס פנימה ונשם את האוויר הטהור של בית המקדש, נטהרה נפשו באחת ולא היה מסוגל לחטוא עוד.
- המהר"ל מפראג (בפירושו למסכת מכות) מלמד יסוד נורא בנוגע לערי מקלט – כשיש בעולם ריבוי של רוצחים במזיד, הדבר מייצר סגולה רעה באוויר המשפיעה אפילו על אנשים כשרים וזהירים לגרום להם להרוג בשוגג.
משום כך החמירה התורה והזהירה אותנו מווירוסים רוחניים:
- איתא במגילה (כ"ח ע"א) שאסור לאדם להסתכל בפני אדם רשע, והמהרש"א ביאר שמהפנים של הרשע יוצאת טומאה המפגמת את הנשמה.
- ה'לב אליהו' הוסיף, שדיירות בבית שדרו בו חילונים או אנשים מקולקלים מותירה רושם רע בכתלים, ולכן נהגו יראים ושלמים לסייד ולצבוע מחדש בית שנקנה מאדם שאינו שומר תורה ומצוות, כדי לנקות את הכתלים מן הטומאה שנספגה בהם.
וכמו שמסופר מהבריסקר רב זצ״ל, שבחוליו בסוף ימיו, כשאמרו לו שיש רופא מאמריקה שהוא מומחה למחלה שהיתה לו, הוא סירב לנסוע לשם, וביאר שהסיבה היא כי עלול להיות שיצטרך לנסוע בעצמו לאמריקה שכולה 'חומריות', ואמר שאפילו אם רק המטוס יעבור דרך אמריקה הוא לא מוכן בשום אופן!". [ופעם בא לפניו ראש ישיבה א׳ שבדעתו היה לנסוע לארה״ב כדי לאסוף כסף, והבריסקר רב הגיב שהוא חושש מכך שיצליח ואז ירצה לנסוע שוב ... ]. המשגיח זכרונו לברכה כשהיה נצרך לנסוע לתל אביב, לא הסתכל מחוץ לארבע אמותיו, והוא נסע רק מבית לבית בתוך רכב עם וילונות סגורים, ואעפ״כ אמר שהוצרך אחרי זה לשבועיים של עבודה כדי לחזור ל'מדרגה' שהיה בה קודם! (קובץ שיחות - רבי צבי שינקר).
יסוד זה מבאר לנו היטב את תהליך המבול:
1. בגמרא בעירובין (י"ח ע"א) מבואר שכל היקום אשר בחרבה מתו, אך הדגים שבים לא מתו, וצ"ב מה החילוק ולפי"ז מובן הטעם מפני שהים הוא עולם נפרד וחסוי שלא נחשף לאוויר העולם המורעל מחטאי האדם.
2. פירש רש"י שגם ג' טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו, וצ"ע מה הענין בזה והתשובה לפי"ז ברורה מפני שכדי ג' טפחים משתרעת שליטת האדם והשפעתו הרעה (וכדאיתא בגמרא לגבי חפישת הכלב).
3. מטעם זה הצטווה נח לבנות תיבה בעלת מידות מדויקות ומבנה סגור – כדי ליצור יחידה אוטונומית ואוויר טהור ומוגן מפני הווירוסים הרוחניים שהשתוללו בחוץ.
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר... וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה" (בראשית ו, יד-טו)
הנה יש להתבונן, מדוע הנגלה הקב"ה אל נח וציווהו על שיעורים ומידות מדויקות כל כך של התיבה – שלוש מאות אמה אורך, חמישים אמה רוחב, ושלושים אמה קומה? הלא בדרך הטבע, אפילו ראם אחד או פיל ענק אינו יכול להיכנס בתיבה כזו יחד עם כל אלפי מיני הבהמות, החיות, העופות והרמשים, ולצידם המאכלים הנדרשים לשנה תמימה! בעל כורחנו, כל קיומה של התיבה היה בדרך נס מופלא. ואם בנס עסקינן, למה לו לנח לבנות מבנה עצום כזה במשך מאה ועשרים שנה?
ועיין בגר"א שכתב, שנח הכניס כמות מאכל קצובה ומצומצמת בלבד – כדי כביצה לכל ארוחה לכל חיה ובהמה, והיה הנס שברכה נכנסה במעיו של כל חי, ואותו קושיה יש לשאול ע"ז.
הרמב"ן זצ"ל יסד בזה יסוד נשגב בהנהגת ה': התורה והקב"ה רוצים תמיד להבליע את הנס בתוך הטבע ככל האפשר ("להבליע הנס"). אף שהנס הינו נס גלוי, מצווה האדם לעשות את מקסימום ההשתדלות הטבעית, ורק על גביה חל הברכה והנס. משום כך הוצרך נח לדעת שיעור מוגדר שיהיה בו כדי להכיל לפחות בדרך אומדן אנושי חלק מהברואים.
בטעם המספרים הללו:
- המספר שלוש (שלוש מאות אורך, שלושים קומה) רומז ללשון ריבוי, שהרי שתים הן רבים, אך שלוש הוא גדר שפע וציבור.
- המספר חמישים (חמישים אמה רוחב) הוא כנגד חמישים שערי בינה וכן הוא מנין שם ה' בצורה מסוימת.
מאידך, מאה ועשרים שנה עסק נח בבניית התיבה. וכי לא היה יכול הקב"ה להמציא לו תיבה ברגע אחד? אלא שרחם הקב"ה על דור המבול ורצה שיחזרו בתשובה עי"ד שיראו אותו בני הדור ושואלים אותו "מה זאת אתה עושה?" והוא ישיב להם "הקב"ה מביא מבול על העולם מפני חטאותיכם", שמא יתעוררו בתשובה. בספר 'איילת השחר' מעיר: אף שנח היה צדיק תמים שגדר עצמו מן החטא, ואף שהיה בידו להוכיחם בפיו, אין הוכחה שבפה דומא להוכחה שבעין! כשאנשים רואים אדם שבונה ספינת ענק באמצע היבשה במשך עשרות שנים, הרושם החזק מעורר שאלות ומחלחל אל הלב הרבה יותר מדרשות ומאמרים.
בפרקי דרבי אליעזר הובא תיאור קשה על מה שהתרחש בתוך התיבה: בעלי החיים הרבים ייצרו צואה וזבל רב, והיה שם סרחון נורא ואיום עד שהרבה מבני אדם והבהמות חלו מחמת הזיהום והריח. ובתשב"ץ כתב, שבשל התחלואה הגדולה בתיבה, ירד המלאך מלאך רפאל, לקח את אחד מבני נח והכניסו לגן עדן, ושם לימדו את "ספר הרפואות" – כיצד לרפא כל מחלה באמצעות צמחים, עשבים וסגולות. ספר רפואות זה עבר מדור לדור, עד שהגיע לידיו של חזקיהו המלך שגנזו כדי שיבקשו רחמים מהקב"ה (אף שיש מן הראשונים שכתבו ששלמה המלך הוא שחיברו, ואכמ"ל).
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה... וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה... וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ז, ב; ו, כא)
תמהו חז"ל במסכת פסחים (ג' ע"א): מדוע עיקמה התורה בלשונה וכתבה שמונה אותיות יתרות "אשר איננה טהורה" ולא כתבה בקיצור "הבהמה הטמאה"? מכאן למדו חז"ל יסוד כביר: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו". התורה הקדושה חסה על ניקיון הדיבור והלשון, ומוכנה להאריך בפסוקים ובלבד שלא להשתמש בתיאור ישיר של "טמאה" מקום שניתן לנסח בלשון נקי.
במסכת נזיר (כ"ג ע"ב) איתא: "אין הקב"ה מקפח שיחה נאה", ומצינו כמה מעשים בחז"ל (פסחים שם) בכהנים ובתלמידי חכמים שנזהרו בלשונם, ואלו שהשתמשו בלשון לא נקייה (כגון זה שאמר "הגיעה אלי כזנב הלטאה") בדקו אחריו ומצאו בו פסול.– הדיבור הנקי הוא המפתח לטהרת הנפש, ואדם המרגיל את לשונו בביטויים מעודנים, זוכה לסיעתא דשמיא ולמחשבות טהורות.
"וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאֶשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז, ז)
פירש רש"י הקדוש תמיהה רבתי: "נח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין, שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". הדברים מתמיהים עד למאוד: הייתכן שנח, עליו העידה התורה "איש צדיק תמים היה בדורותיו", יוגדר כ"קטן אמונה" שאינו מאמין שיבוא מבול?
מבאר בספר 'לקח טוב' (עמ' לז-לט) יסוד עמוק בנפש האדם: ישנה "אמונה שכלית" וישנה "אמונה תחושתית-מוחשית". אדם יכול להאמין בשכלו אמונה שלמה שהדבר יתרחש, אך בליבו הפנימי והרגשי הדבר אינו נתפס כמוחשי. נח האמין בדיבורו של הקב"ה בשכלו אבל בליבו לא האמין ולכן לא היה מסוגל נפשית לפסוע את הפסיעה האחרונה ולנתק עצמו מן העולםזהו המושג של "אמונה לחצאין" או אמונה שטרם נתרגמה מן השכל אל הלב, כדכתיב "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" – ההכרח להוריד את האמונה מן המוח אל תת-המודע וההרגש המעשי.
עוד פירוש לרש"י על פסוק זה: "נח ובניו... ונשי בניו" – מפורש שהנשים היו נפרדות מהאנשים, ללמדך שהיו אסורים בתשמיש המיטה בתיבה, ואפילו הבהמות והחיות נאסרו בהרבעה, מפני שהיה העולם שרוי בצער ובחורבן. מכאן למדו חז"ל את הנהגת "נושא בעול עם חברו": בזמן שהציבור שרוי בצער, אין אדם רשאי לנהוג עינוגים בביתו.
מידה נשגבה זו של נשיאה בעול מצינו לאורך כל הדורות:
- במשה רבינו ע"ה נאמר: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" – שנתן עיניו ולבו להיות מצר עמהם.
- על מרן החפץ חיים זצוק"ל סופר, שבמשך תקופה ארוכה בשנות המלחמה הסיר את המשענת מכסאו ולא הסכים להישען. כששאלוהו תלמידיו על כך, השיב בבכי: "איך אוכל להישען ברווחה ובנוחות כאשר אלפי יהודים סובלים כעת בגלות, ייסורים ורדיפות?!"
- על הסבא מקלם זצוק"ל סופר, שראו אותו ביום מסוים עצוב ומיוסר עד למאוד. כשחקרו את סיבת אבלו, שכן נודע שאחד המשכילים והרשעים הגדולים שצררו את היהודים נפטר באותו יום, ענה הסבא: "וכי איך לא אצער? הלא אותו רשע סובל כעת ייסורים נוראים ואיומים בגיהנום! אף שהיה אויב, נפש אנושית סובלת כעת עונשים קשים, ואיך אוכל לשמוח?"
"שנים שנים באו אל נח" (בראשית ז, ט)
המדרש (בראשית רבה ל, ז): השקר רצה להיכנס לתיבה, ואמר לו נח שאין נכנס בלי בן זוג. הלך השקר ופגש את ה"פחתה" (ההפסד), ואמר לה: "בואי ונתדבק יחד". הסכימה הפחתה, אך התנתה עמו תנאי: "כל מה שתרוויח ותאסוף באמצעות השקר – ילך מיד אל כיסי ויאבד!" מאז נקבע הכלל: אין שום רווח אמיתי משקר. כל הון או הישג המושג בשקר – הפחתה וההפסד נוטלים אותו בסופו של דבר.
רמז נאה מובא בספר 'לקח טוב' על צורת האותיות:
- אותיות שק"ר: כל אחת מהן עומדת על רגל אחת בלבד (ש - שפיץ תחתון, ק - רגל אחת, ר - רגל אחת), ללמדך שהשקר אין לו רגליים לעמוד. זאת ועוד, אותיות שק"ר סמוכות זו לזו בסוף האלף-בית, מפני שהשקר מצוי וקרוב אל החומריות.
- אותיות אמ"ת: כל אות עומדת על בסיס רחב ושתי רגליים יציבות (א, מ, ת). כמו כן, אותיות אמת פרוסות על פני כל האלף-בית – א' בראש, מ' באמצע, ת' בסוף. ללמדך שהאמת היא יציבה ומקיפה את כל המציאות. ועוד, שאם תטול את הא' (אלופו של עולם) מתוך האמת – נשאר "מת"!
בגמרא בסנהדרין (צז ע"א) מובא מעשה בעיר אחת שנקראה "קושטא" (אמת), שכל אנשיה היו דוברי אמת מוחלטת ומימיהם לא שיקרו, ומחמת סגולה זו לא היה אדם מת משם בקיצור ימים ושנים. פעם אחת נשא אחד מחכמי בית המדרש אישה מאותה עיר, ובאה שכינתה ואמרה שהאישה איננה בבית בשעה שהייתה בבית, והוא שינה מן האמת ואמר שאינה נמצאת כדי שלא להפריע. מיד מתו שני בניו הקטנים. כשחקרו אנשי העיר לסיבת המוות המשונה, גילו שהוא שינה מן האמת, וגרשו אותו מעירם כדי שלא יביא עליהם כלה!
המהר"ל מפראג הסביר זאת: כוח האמת מחובר למקור החיים והמציאות האמיתית של הקב"ה. השקר, לעומת זאת, הוא העדר ומדמה, ולכן הוא קשור ישירות להפסד ולמות.
בסוף מסכת מכות מובאים י"ג עיקרי אמונה, ואחד מהם הוא "דובר אמת בלבבו", כגון רב ספרא (שאפילו בליבו כשהרהר למכור חפץ במחיר מסוים, לא הסכים לקבל מחיר גבוה יותר שהציע הקונה בזמן שהיה קורא קריאת שמע). מפני מה נחשבה מידה זו למעלה נשגבה כל כך? מפני שאדם הרגיל לשקר את זולתו, בסופו של דבר משקר את עצמו. הוא מדמה לעצמו שהוא אינו יכול לגדול בתורה, הוא מתרץ לעצמו תירוצים של שקר מדוע אינו יכול להתעלות, וכל חייו הופכים למסכת של אשליות. רק אדם החודר לאמת הצרופה – יכול להגיע לגדלות אמתית.
במסכת סוטה (מב ע"א) נאמר: "ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת לצנים, כת חניפים, כת שקרנים, וכת מספריי לשון הרע".
בעניין הכתוב "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז): פירש הספורנו: התורה לא אמרה "לא תשקר" בלבד, אלא "מדבר שקר תרחק" – להתרחק אף מן הדברים הקרובים לשקר, יותר מכל שאר איסורי התורה. ובחידושי הרי"ם הערה נפלאה: בכל התורה כולה, גדרים והרחקות ("הרחק מן הכיעור") הם מדרבנן, ואילו כאן בזהירות מן השקר, גזרה התורה הרחקה מפורשת כבר מן התורה!
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, ז)
העורב שנשלח על ידי נח יצא "יצוא ושוב" ולא רצה למלא את שליחותו, שכן חשד את נח שנזקק לאשתו. פירש רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין קא ע"ב): "מוכן היה העורב לשליחות אחרת – שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, בימי אליהו הנביא".
והדברים צריכים עיון נורא: הלא אליהו הנביא גזר רעב על ישראל בימי אחאב, והעורבים כלכלו אותו בנחל כרית. ואם העורב נהג בעקשנות ובמידה רעה עם נח, כיצד ייתכן שדווקא הוא נבחר לעשות טובה לאליהו הנביא?
מרן מהר"ל מפראג זצוא"ל ביאר בזה יסוד נפלא: העורב, בטבעו, הוא עוף אכזרי שאינו מרחם אפילו על בניו. כשאליהו הנביא גזר רעב על עם ישראל, לא נינוח הקב"ה מכך שהנביא מצער את ישראל. לפיכך, דווקא העורב האכזרי נשלח לכלכל את אליהו, כדי שאליהו יראה עין בעין כיצד אפילו עורב אכזרי נאלץ לחמול ולהביא מזון, ואולי עקב כך יתעורר אליהו לחמול על עמו ולהפסיק את הרעב! נמצא שגם בימי אליהו, זמינותו של העורב הייתה כרוכה בתוכחה וברעה סמויה ולא כטובה פשוטה, ודו"ק.
ומכאן נבין מה שבש"ס מצינו פעמיים (ביצה כ"א ע"א; חולין קכ"ד ע"ב) שכאשר שאל אמורא אחד את חברו שאלה קשה וההוא רצה להשתמט מלהשיב, אמר לו: "עורבא פרח!" (הנה עורב פורח מעלינו, והסיח דעתו). פירש רש"י: השיאו לדבר אחר.
שאל מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצוק"ל: מה שורש המליצה הזו, ולמה נבחר דווקא העורב מכל העופות לשמש כמשל להשתמטות? והשיב בחתך: הכוונה היא לעורבו של נח! כשם שנח שלח את העורב לקבל תשובה אם קלו המים, והעורב חזר במעגלים ולא הביא שום תשובה, כך אמר האמורא לחברו: "כשם שלא קיבל נח תשובה מן העורב, כך אל תצפה לקבל ממני תשובה לשאלתך זו..."
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם... עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וּקְצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ו, יג; ח, כב)
הכתב והקבלה מצייר את העולם שלפני המבול כשלם ומתוקן בטבעו הרבה יותר ממה שהוא כיום, ואת המבול הוא רואה כנקודת שבר עצומה בסדרי הבריאה. קודם המבול היתה השמש מהלכת תמיד על קו המשווה, ולכן היה שורר בעולם תמיד מזג אוויר אביבי, שווה ומתוקן, כדברי חז"ל (בראשית רבה לד, יא) שהיה האוויר בכל השנה כמו האוויר שאצלנו בין פסח לעצרת. מזג אוויר נפלא זה היה סיבה גשמית ולאומית לאריכות ימיהם של בני האדם. מהמבול והלאה נטה מהלך השמש מקו המשווה, ובנטייתה זו נגרמו חילופי הזמנים והעונות של "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף". כמו כן, דור המבול היו זורעים רק פעם אחת בארבעים שנה, והתבואה הייתה נשמרת ואינה מקולקלת מפני שלא היו שינויי עתים. הקשת בענן הייתה קיימת אמנם מששת ימי בראשית, אך לא נראתה לאדם מפני שלא היו עננים עבים וגשמים מזולפים כפי שנהיו לאחר המבול, ושררה בריאה חדשה בעננים. גם אריכות הימים של האדם ירדה בשני שלבים: מיד אחר המבול נתמעטו שני חיי האדם מפני שהפירות והמזגים הפסידו את שלמותם, ובימי פלג נורדה מדרגה נוספת בעקבות חטא דור הפלגה, שבעקבותיו נקנס עליהם שינוי פתאומי מאוויר לאוויר ששיבש את מזגם.
והנה יש להתבונן, שהרי הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ואם כן נשאלת השאלה: מדוע שינה הקב"ה את טבע הבריאה והוריד את איכות החיים של האנושות? שהרי בשכלנו הדל היינו מציעים להחזיר את העולם למצבו הקודם – אריכות ימים של מאות שנים, בריאות איתנה ללא מחלות ומדוויים, ומזג אוויר נעים וממוזג. אך הסוד הוא, שהעולם אכן התנהל באופן כזה במשך אלף שש מאות וחמישים שנה מבריאת העולם ועד המבול. האנשים חיו מאות שנים, לא ידעו מהי מחלה, והיו חזקים בגופם עד שתינוק בן יומו היה כוחו חזק מכוחן של שדים. אך מה יצא מכל הטובה הזו? הגמרא בסנהדרין (קח ע"א) מביאה: "תנו רבנן, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה". מכיוון שהיה להם הכל ולא היה חסר להם דבר, לא פחדו ממחלות, לא מדאגת פרנסה ולא משינויי מזג אוויר, הגיעו לגאווה עצומה ואמרו לקל "סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו". הם חיו כנחש שפרנסתו מצויה לו, והיו מנותקים לגמרי מהבורא יתברך, עד שהשחיתו את דרכם על הארץ.
מכאן שואב האדם את יסוד ההשקפה לחיי היומיום. אברכים ובני תורה מתמודדים לעתים תכופות עם דוחק הפרנסה, עול המשכנתא, תשלומי שכר הלימוד, ענייני בריאות וטרדות הגוף, ועולה המחשבה: אילו רק היינו מסודרים בכל עניינינו הגשמיים ברווח ובנחת, היינו יושבים ועמלים על התורה והעבודה בישוב הדעת מוחלט. אך יש לדעת נאמנה, כי אם היה לאדם הכל ללא שום חיסרון, היה נופל ברשת הגאווה ושוכח את ה'. כל יראת השמים, ההכנעה, השפלות והקשר החי והיומיומי שיש לנו עם רבונו של עולם – מגיעים דווקא מתוך קשיי החיים והחסרונות שהציב הבורא בעולמנו. הקשיים אינם עונש אלא חסד גדול, המכריח את האדם להתפלל, להתכופף ולבקש סיעתא דשמיא תמידית. באנו לעולם הזה כדי לזכות לחיי הנצח של העולם הבא, ובשביל זה אנו צריכים להתקרב לקב"ה, ועל ידי הצרות והניסיונות האדם מתחבר ומעפיל עוד ועוד אל ה'.
"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ב-ג)
בעניין היתר אכילת בשר לבני נח ולעם ישראל, מעורר הכתב והקבלה קושיה עצומה בפסוקים. הנה נאמר כבר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", ולאחר מכן כתוב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", ואם כן מה בא המאמר הנוסף "בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו" ללמדנו? כל דרכי המפרשים בזה נראים דחוקים, ומכאן מוכיח שהכתוב בא ללמדנו יסוד אדיר בסוד הבריאה. והשאלה המרכזית היא: מאיזה טעם הוענקה לאדם הממשלה והשלטון על שאר בעלי החיים להשחיתם ולהורגם לצורך אכילתו? הרי בהשקפה שטחיות ומצד החומר הגשמי, האדם נראה גרוע ושפל משאר בעלי החיים בכמה עניינים: א. יצירת האדם היא מטיפה סרוחה, בעוד הצמחים נוצרים מגרגרים שאינם מסריחים וזרע הבהמה פחות מאוס. ב. במוות, נבלת אדם מעלה צחנה נוראה ומפסדת את האוויר עד שיש חובה לקוברה, מה שאין כן בנבלת בהמה ועץ יבש. ג. בלידה, בעל חי נולד כשהוא נגמר בצביונו ויכול ללכת ולרעות, ואילו תינוק של אדם נולד חסר אונים וזקוק לטיפול ממושך. ד. צואת האדם מסריחה ונבזית יותר מגללי הבהמה. ואם כן, על מה ולמה ניתנה לאדם הממשלה לאכול את בעלי החיים?
והביאור בזה הוא על פי הכלל הגדול בבריאה: ההפסיד וההעדר שבכל הנבראים הוא-הוא יתרונם וסיבת עלייתם. הבריאה בנויה כסולם דרגות, שבו היסודות הדוממים פושטים צורתם ולובשים צורת צומח, הצומח נאכל על ידי בעל חי ונהפך לחלק מן החי, והחי נאכל על ידי האדם ונהפך לדם ובשר מאברי האדם. תכלית הנבראים איננה לעמוד במדרגתם הנמוכה, אלא להתבטל ממציאותם השפלה ולהתעלות למדרגה עליונה וקדושה ממנה. על כן, כשהצומח נאכל על ידי החי, והחי נאכל על ידי האדם, זהו גמרו והשלמתו של החי, שכן הוא מגיע אל המכוון אליו בבריאה – להחיות את מבחר הבריאה שהוא האדם.
אולם, יסוד זה מותנה בתנאי הכרחי ומכריע: הנאכל משיג את שלמותו ועילויו
רק כשהוא נאכל על ידי אדם שהוא באמת מבחר הבריאה, דהיינו אדם שנשמתו הולכת בצדק ובכשרון מעשים, השומר חוקותיו ותורותיו של הבורא. אך אם האדם שקוע במאכל ומשתה לשם תאווה וזוללות, והוא ביזה תורה ועבודה, אזי אכילתו היא כליון והשחתה לנאכל. אדם כזה, אף שיש לו תואר וצורת אדם חיצונית, בהמה הוא, והחי הנאכל ממנו אינו משתנה למשובח אלא יורד לגרוע ממנו. ובזה מיושב מאמר חז"ל (פסחים מט ע"ב): "כל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף", לפי שמי שאינו עוסק בתורה, גופו למטה ממדרגת החי, ואכילתו היא השחתה לבעלי החיים. מה שאין כן כשהאדם אוכל לשם שמים, כדי שיהיו לו כוחות בגוף לעבודת הבורא וללימוד התורה, אזי המאכל נתרומם ומתקדש עמו, וכדאיתא בתענית (יא ע"ב) "לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שהמאכל הנכנס למעיו של אדם קדוש מתקדש ומתעלה יחד עמו.
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט, כ)
פירש רש"י הקדוש: "ויחל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטרעה אחרת". נח, בצאתו מן התיבה לאחר החורבן הנורא, החל את פעילותו בעולם דווקא בנטיית כרם יין לצורך שכרות ותענוג, ובכך פגם והפחית מדרגתו.
מכאן למדו חכמי המוסר יסוד אדיר בסדר הקדימויות של בן תורה:
כאשר אדם ניגש למשימות החיים, עליו להקדים תמיד את ה"קודש" ל"חול".
- כשאדם קונה דירה חדשה, הדבר הראשון שעליו לברר ולחקור איננו איפה ממוקמת המכולת או חנות הירקות, אלא איפה נמצא בית הכנסת, היכן מקום התורה והמקווה!
- כשאדם אורז מזוודה לקראת נסיעה, הדבר הראשון שצריך להיכנס לראש המזוודה הוא הטלית, התפילין וספרי הלימוד, ורק לאחר מכן שאר צורכי הגוף.
אם אדם פותח את פרק יצירתו בעולם בדברי חולין, הוא הופך את עצמו ל"חולין"; אך אם הוא מקדים קודש לחול, כל מעשיו הופכים להיות מתוקנים ומקודשים.
"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא)
לכאורה לפי פשוטם של מקראות קשה להבין, כיצד נח הצדיק, שזכה להינצל מהמבול ולבנות את העולם מחדש, שתה יין עד כדי שכרות וביזיון כזה. ובספר 'שפת אמת' (ליקוטים) פירש יסוד נפלא: נח שתה אותה כמות יין שהיה רגיל לשתות מדי יום ביומו קודם המבול – כמות שלא היה בה כדי לשכר כלל. אלא שנח לא ידע ולא שת לבו לכך שנשתנו הדורות ונשתנה הטבע, ומה שהיה מותר ולא הזיק לו כלל קודם המבול, נהיה מזיק ומקלקל לאחר המבול מפני ירידת הטבע.
אין כוונת השפת אמת רק לשינוי הטבע הגשמי שנשתנה אחר המבול, אלא עומק כוונתו הרוחנית היא, שאחר המבול צריכים להיזהר ביותר ולא להשתכר מהבלי העולם הזה. ודבר זה הוא יסוד קיים לכל דור ודור: לפעמים אין אדם שים לב לכך, שמה שאתמול היה כשרה ולא מזיק, עלול היום להזיק ולהרוס את נשמתו. שהרי העולם יורד מדחי אל דחי, המתירא ומתגשם יותר ויותר, ומבול רוחני סובב את כולנו. יהודים כשרים הרוצים להתעלות ולשמור על טהרתם, חייבים לעשות לעצמם גדרים וסייגים חדשים. ראשית כל צריכים לשמור בכל תוקף על הסייגים והגדרים שהציבו חכמי הדורות ומקובלים בקהל יראים, ועוד יותר מכך – כל אחד ואחד חייב להוסיף לעצמו גדרים וסייגים לפי נסיונות דורו. יש לדעת כי אם יתקרב האדם רק עוד צעד אחד אל הגשמיות ומנעמי העולם הזה, הוא עלול להחליק במדרון חלקלק. עלינו לזכור היטב כי אנו נמצאים בעולם הזה על גשר צר מאוד, וכדי לא ליפול לתהום, חייבים להציב גדרים ולהישמר מכל משמר, שלא להתענג בתענוגי הבל ולא להשתכר מהבלי הזמן.
"וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֹרֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם" (בראשית ט, כג)
מצינו במדרש (תנחומא טו; בראשי"ר לו, ו – הובא ברש"י) לדייק מדכתיב "וַיִּקַּח שם ויפת" בלשון יחיד, ולא כתוב "וַיִּקְחוּ" בלשון רבים. והטעם לזה הוא, מפני ששם לבדו התאמץ במצווה והיה היוזם והמעורר הראשי, ואילו יפת היה נגרר אחריו ומסייע שאין בו ממש. ועל פי זה הגיד מרן האבני נזר זצללה"ה (הובא בספר 'שם משמואל' פרשת דברים תרע"ו), כי עשייתו של יפת הייתה רק בחיצוניותו – מתוך נימוס, דרך ארץ ומוסר אנושי, ולא מתוך פנימיות ורעותא דליבא של מחויבות לציווי האלוקי. על כן, גם השכר שקיבל יפת היה בחיצוניות בלבד: חז"ל אמרו שזכה לפיווילא – שהיא מלבוש נאה וחיצוני, וכן זכה לקבורה לחיל גוג ומגוג, שכל אלה עניינים הנוגעים לחיצוניות הגוף ולא לפנימיות הנשמה.
אבל שם, שהתאמץ במצווה מתוך פנימיות הלב והכרת חובתו לפני ה', זכו בניו לטלית של ציצית, שהיא מצווה הנוגעת לפנימיות האדם ולנשמתו. טלית זו רומזת לחלוקא דרבנן שהצדיקים לובשים לעתיד לבוא, וכפי שאנו אומרים בתפילה: "תנצל נפשי ורוחי ונשמתי ותפילתי מן החיצונים, והטלית יפרוש כנפיו עליהם ויצילם". מעשה זה מגלה לנו את העומק של כוונת הלב בעשיית המצוות: הפעולה החיצונית מעניקה שכר מקיף וחיצוני, אך הרצון הפנימי והתאמצות הלב במצווה מנחילים לאדם קדושה פנימית ומלבושים רוחניים לנצח נצחים.
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית י, א)
פרק י' בפרשתנו נראה במבט שטחי כרשימה ארוכה של שמות וייחוסים, ורבים נוטים לעבור עליו במהירות. אך חז"ל והראשונים העמיקו חקר ברשימה זו, שכן בה טמון המפתח להבנת ההיסטוריה האנושית, מפת העמים וסוד ההשגחה האלקית על העולם. כשסופרים את ראשי המשפחות המנויים בפרק זה, מוצאים בדיוק ארבעה עשר מבני יפת, שלושים מבני חם, ועשרים ושישה מבני שם – יחד הם שבעים אומות בדיוק. המספר שבעים אינו מקרי, אלא הוא מקביל באופן מופלא למספר שבעים הנפש של בני ישראל שירדו למצרים, כדכתיב בשירת האזינו: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח). הרי שעוד לפני שנולד העם הראשון בעולם, כבר סידר הקב"ה את גבולות שבעים האומות כנגד שבעים נפש של בית יעקב.
והמוקד הרוחני של חלוקה זו מבואר בדברי הריקאנטי: לכל אחת משבעים האומות מונה שר ומלאך בשמים, שבעים שרים הסובבים את כיסא הכבוד והם מליצי יושר ושומרים על אומתם. בדור הפלגה, כשאמר הקב"ה "הבה נרדה ונבלה שם שפתם", חילק הקב"ה את הארץ לשבעים לשונות ומסר כל אומה ביד שר ממונה. אולם ארץ ישראל ועמו של ישראל לא נמסרו לשום שר ומלאך, אלא נשארו תחת השגחתו הישירה של הקב"ה, כדכתיב "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך". עניין זה משתקף גם בעבודת בית המקדש בחג הסוכות, שבו היו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם כדי להשפיע עליהם ברכה ושלום, ואילו ביום השמיני – שמיני עצרת – הקריבו פר אחד בלבד כנגד עם ישראל, משל למלך אהוב שעשה סעודה קטנה ופרטית עם אוהבו.
ועל השאלה הידועה: מדוע הטיחה התורה להאריך בכל הרשימות הללו של אומות העולם אם עיקר הכוונה היא לזרע אברהם? משיב המדרש במשל נפלא: אדם שאבדה לו מרגלית בתוך החול, מביא כברה ומנפה את כל החול עד שהוא מוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא מניח את החול ועוסק במרגלית. כך לא הייתה תכלית הבריאה בשביל ריבוי האומות, אלא בשביל מרגלית הקודש – עם ישראל, שמחשבתם קדמה לבריאת העולם. הרמב"ן מוסיף טעם נוסף באריכות השמות, והוא ליצור חוט של עדות נאמנה על בריאת העולם וחידושו; שהרי השמות והמחוזות היו ידועים לכל, ושלשלת הדורות אדם שראה את למך, ולמך שראה את נח, ונח שראה את שם, ושם שראה את יעקב – העבירו את העדות מפה לאוזן ללא שום הפסק.
כמו כן, הרמב"ן עומד על כך שארץ כנען ניתנה לכנען בדור הפלגה, אף על פי שהייתה מיועדת מראש לבני שם, מפני שכנען היה עבד שנשתעבד לבני שם ("עבד עבדים יהיה לאחיו"), ואין העבד יכול להחזיק בנכסים משל עצמו. ההשגחה העליונה גלגלה את הדברים כך שארץ ישראל תוחזק בידי עבד, כדי שבבוא העת, כשייכנסו בני ישראל לארץ, לא יוכל שום אדם לטעון לבעלות משפטית עליה.
והנה רבים מן האומות לא ברור כל כך היום מה הם בגלל שסנחריב בלבל את העולם ומ"מ בנביא ובגמ' מוצאים סימוכים (ועיין באבננאל כאן שהרחיב כאן מאוד) מצינו בנבואת יחזקאל (פרק כז). הנביא נושא קינה על העיר צור ומתאר את הסחר הבינלאומי שלה, ומזכיר שם את כל אומות פרשת נח: גמר, תוגרמה, יואן, תובל, משך, תרשיש, דדן, כוש ופוט, ובתוך הרשימה – "יהודה וארץ ישראל המה רוכליך". אלף ושש מאות שנה לאחר המבול, האומות עדיין ישבו בארצותיהן ושמרו על שמותיהן המקוריים. יתרה מזו, אותם שמות חוזרים בנבואת אחרית הימים ביחזקאל (פרק לח) על מלחמת גוג ומגוג – "גוג נשיא ראש משך ותובל". וכן בגמרא ביומא (דף י ע"א) מפרשים חז"ל את זיהוי האומות הללו (גומר – גרממיא, מגוג – קנדיא, תירס – פרס), ומבארים את סדר נפילת המלכויות באחרית הימים, שרומי הרשעה עתידה לפשוט בכל העולם תשעה חודשים קודם שיבוא בן דוד. הרי לן שכל יסודות ההיסטוריה והעתיד של העולם שתולים ומרומזים בפרשת תולדות בני נח.
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים... הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל" (בראשית יא, א-ד)
בפרשת דור הפלגה מצינו מחלוקת יסודית בביאור חטאם:
רש"י פירש שהיו באים בעלילה על הקב"ה ורצו להילחם בו ולעשות עמו מלחמה ברקיע.
אולם הרשב"ם פירוש באופן שונה לגמרי: חטאם של בני דור הפלגה לא היה מלחמה בבורא, אלא המציאות שבה המרו את הציווי האלוקי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". הקב"ה הצדיק והביא רצון שגווני בני האדם יתפזרו בכל רחבי תבל, שיהיו דעות שונות, סגנונות שונים, ותרבויות שונות המבטאות את עבודת ה' ממקומות שונים. והם, מתוך פחד ורצון לשליטה, אמרו "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", וביקשו לרכז את כל המון האנושות במקום אחד, תחת קו מחשבה אחד ותחת שלטון אחד.
הרחיב בנושא זה הרב מינצברג זצוק"ל בספרו 'בן מלך': רצון ה' בעולם אינו שיבלונה קבועה ואחידה שבה כולם חושבים אותו דבר. הקב"ה ברא בני אדם שונים – "כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות". הפיזור של דור הפלגה והפירוד לשבעים לשונות לא היה רק עונש, אלא תיקון והחזרת העולם לתכליתו המקורית – שכל אומה, כל שבט וכל אדם ימצא את נתיבו המיוחד בעבודת ה', מתוך גיוון, עושר רוחני וריבוי כוחות, המשתלבים כולם יחד להמלכת מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל היצירה.
מהרב
@חנני
