פנחס פנינים לפרשת פינחס (מלוקט)

[התורה]

הוצאה והכנסה
וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם (כז, יז)​

רועה ומנהיג ישראל תפקידו להוציאם ממידות רעות, ולהביאם לידי מידות טובות.​

(הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

'רבי ברוך בער' חדש!
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא) הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (רש"י).​

מדברי רש"י אלו עלינו לשאוב עידוד וחיזוק על כוח התשובה, כפי שאנו רואים בבני קרח שאמנם בתחילה נגררו אחר אביהם אל המחלוקת, אך בכל זאת אחרי שהתחרטו על מעשיהם והרהרו תשובה בלבם, נעשה להם מקום גבוה ומבוצר בגיהנום שלא ייענשו [ויש אומרים שאף שתחילה נבלעו באדמה, אך כשחזרו בתשובה חזרו ועלו (דברי דוד ועוד)], כי בכל מצב יכול יהודי להשתנות לטובה ולהפוך לאיש חדש.

במסירות רבה טיפל הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל 'ברכת שמואל', באביו הגאון רבי שמואל דוד ליבוביץ זצ"ל שנפל למשכב. לילות כימים עשה על יד מיטתו, הביא אליו את טובי הרופאים, אך למרבה הצער האב הסתלק לעולם שכולו טוב, ובדיוק בשעת הפטירה לא שהה רבי ברוך בער סמוך למיטת אביו, כי היה עסוק אז במסירת שיעור לתלמידים.

לאחר פטירת האב, התקשה רבי ברוך בער להתחזק, שכן רגשות אשמה מילאו אותו, מי יודע, אם היה שוהה סמוך למיטת אביו בשעתו הקשה שמא היה יכול להצילו. הוא שקע בעצב גדול והסתגר בחדרו מרוב צער שמא הוא גרם למיתת אביו.

הדבר נודע למרן החפץ חיים זי"ע, והנה באותה תקופה הגיע רבי ברוך בער לאסיפת רבנים שהתכנסו בווילנא, בה נכח גם החפץ חיים. בשולי האסיפה ביקש החפץ חיים מרבי ברוך בער שיתלווה אליו לחדר צדדי. לאחר שעה ארוכה נפתחה הדלת ומיד היה ניתן להבחין בשינוי אצל רבי ברוך בער, עיניו אורו ונהרה נשפכה על פניו.

סיפר רבי ברוך בער לתלמידיו את אשר התרחש בתוככי החדר: החפץ חיים פתח בשיחה נרגשת על כח התשובה, ואמר לו: גם אם נניח שאתה צודק והיה בידך לעשות יותר למען אביך, הלא אתה מתחרט על כך ושב בתשובה שלימה, והרי התשובה הופכת את האדם ל'בריאה חדשה!' המשיך החפץ חיים' בהתרגשות: הרי ניצב לפניי 'א נייע רבי ברוך בער!', [רבי ברוך בער חדש!], כל העבר נמחק ואיננו, יש כאן איש חדש!

העיד רבי ברוך בער, כי כשיצא מהחדר חש כי הוא בריאה חדשה ממש, והחפץ חיים ממש החיה את נפשו!​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

מַעֲמָדוֹת

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כח, ב)​

מלשון הכתוב 'תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב', דרשו הנביאים הראשונים, שמואל הנביא ודוד המלך (רש"י תענית כו, א), שקרבן התמיד טעון 'שמירה' על ידי כהנים לויים וישראלים [דהיינו לשם שמירה של כבוד בעלמא (נחלת יעקב) או שישמרו שלא יארע פסול בקרבן (נצי"ב)]. דהיינו שמלבד הכהנים והלויים העובדים במקדש, יהיו שם גם ישראלים שיעמדו וישמרו על הקרבן. [סיבה נוספת למשמרות, היות ולכל ישראל יש חלק בקרבן התמיד, והרי יש מצוה שבעל הקרבן יהיה נוכח בעת הקרבת הקרבן (גמ' תענית שם)].

אך כיון שאי אפשר שכל ישראל יבואו כל יום למקדש, לכן חילקו את כל ישראל לעשרים וארבע קבוצות הנקראות 'מעמדות' [כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה] שיהיו שליחי כל ישראל לעמוד על הקרבן. בכל שבוע היו אנשי המעמד של שבוע זה שולחים חלק מהם, אנשים כשרים ויראי ה', לעמוד על הקרבן בבית המקדש, ושאר אנשי המעמד התכנסו בעריהם לתענית ותפילה.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

כהונת פנחס; חלוקת הארץ; קרבנות מוסף
מה בפרשה:
כהונה לפנחס כשכר על קנאותו | מצוה להיות אויבים למִדְייָנִים ולהכותם | ספירת בני ישראל | ירושת וחלוקת הארץ | בקשת בנות צלפחד לנחלה בארץ | מינוי יהושע למנהיג | קרבן תמיד | קרבנות מוסף בשבתות ובמועדי השנה.​

בפרשת פנחס אנו עוסקים בשלבי ההכנה האחרונים לקראת הכניסה לארץ ישראל, עם מסירת הוראות ברורות על סדר חלוקת הארץ, לצד מינוי יהושע בן נון כמי שיעמוד בראש העדה בכניסתם לארץ.

א. קנאת ה'

בתחילה כאשר הוקם המשכן בשנה השנית, ניתנה הכהונה רק לאהרן ובניו שנמשחו עמו בשמן המשחה, וכן ניתנה הכהונה לנכדים שייוולדו לבני אהרן לאחר המשיחה. אבל הנכד פנחס בן אלעזר, שהיה חי בשעת המשיחה, לא נמשח אז, ולא התכהן. רק כעבור כ-39 שנה, לאחר שחטאו ישראל בשיטים ופנחס קינא לאלקיו והרג החוטאים בפרהסיא, ובכך סילק את הכעס שכעס ה' על ישראל, נתן ה' שכרו שהוא וצאצאיו יהיו כהנים.

ב. רות המואביה

בני ישראל הצטוו להיות אויבים של המדיינים ולהרוג אותם, משום שהם החטיאו את ישראל בעבודה זרה של פעור ובחטא בנות מדין. אולם את מואב לא ציוה ה' להשמיד, אף שגם הם החטיאו את ישראל, לפי שהיתה רות עתידה לצאת מהם.

ג. כבקרת רועה

לאחר המגיפה שפרצה בישראל בשיטים, ציוה ה' למשה ולאלעזר לספור את ישראל, כרועה הסופר את צאנו לאחר שזאבים הרגו בהם. סיבה נוספת לספירה: היות וכשיצאו ממצרים נמסרו ישראל למשה במנין, גם כעת כאשר משה סיים את תפקידו, עליו לספור את ישראל כדרך רועה הסופר את הצאן בסיום השמירה.

התורה מפרטת את כל השבטים, בחלוקה לשישים וחמש משפחות. בכל משפחה מופיעות האותיות ה' י', כי השם 'י"ה' מעיד על טהרת ייחוסם.

ד. חלוקת הארץ

משה מצטווה על סדר חלוקת הארץ, כשכל יהודי מבאי הארץ יקבל חלק אחד [ראה הסבר נרחב בסוף הגליון]. את כל שטח הארץ חילקו לשנים-עשר חלקים, וכל שבט קיבל נחלתו בתחום אחר בארץ. גודל החלק לכל שבט נקבע לפי כמות האנשים בשבט. הקביעה איזה שבט מקבל כל נחלה, התבצעה על פי שאלה באורים ותומים, וכן על פי גורל, כאשר פתק הגורל עצמו היה מכריז אומר מה עלה בגורל. בני שבט לוי לא נמנו יחד עם ישראל, כי הם לא קיבלו חלק בארץ.

ה. חכמניות וצדקניות

צלפחד מת בהשאירו אחריו חמש בנות צדקניות וחכמניות, אשר חיבבו את הארץ ותבעו ממשה והזקנים לקבל נחלה בארץ, ואכן ה' הודיע למשה שהן תקבלנה את חלק אביהן וחלק אבי-אביהן. אגב, מובאים כאן דיני ירושת נכסיו של נפטר, העוברים לקרובי משפחתו, לפי סדר קרבתם אל המת.

ו. מנהיג העדה

לאחר שהודיע ה' למשה שהוא ימות במדבר ולא יכנס לארץ, ביקש משה מאת ה' למנות מנהיג לישראל שיסבול את כל אחד מישראל וינהיגם בזכויותיו. אמר לו ה' למנות את יהושע כאיש על העדה, ולהעמיד אותו כמנהיג עם 'מתורגמן' עוד בחייו של משה, ואכן משה עשה כך והאציל עליו מקרני ההוד שהיו על פני משה.

ז. איבוד האומות

בכל יום, בבוקר ובין הערביים, יש להקריב שני כבשים לקרבן תמיד, יחד עם מנחת סולת ויין לנסך על המזבח. בשבתות יש להקריב קרבן מוסף, וכך גם יש להקריב קרבן מוסף בראשי חודשים ובמועדי השנה, פסח, שבועות, ראש-השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת. בחג הסוכות הפרים מתמעטים מיום ליום כרמז על איבוד שבעים האומות. בכל החגים יש להקריב גם שעיר לחטאת לכפר על טמא שנכנס למקדש או אכל קודש.

הכתוב מזכיר בקצרה גם את חלק מדיני המועדים האסורים במלאכה, בפסח יש לאכול מצה ואסור לאכול חמץ, בראש השנה יש לתקוע בשופר, וביום כיפור יש להתענות ולהקריב קרבנות מוסף.
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

"אליהו הנביא שטוב"​

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וגו' (כה, יא). ובמדרש (ילק"ש פנחס רמז תשע"א) פנחס זה אליהו.
הגאון רבי מרדכי וינקלר, ה"לבושי מרדכי", מגדולי רבני הונגריה, רבה של העיירה מאד וראש הישיבה, היה גר בבית הקהילה בו היתה דירתו של הרב, בה גרו כל רבני העיר. באותו בנין היה חדר שהיה נקרא בפי כל "אליהו הנביא שטוב".
ה"לבושי מרדכי" היה אומר שמקובל אצלו שבחדר הזה ישב ולמד הגאון הצדיק רבי נתן רייניץ, רבה של מאד בקדושה ובטהרה וזכה שם לגילוי אליהו הנביא זכור לטוב.
כל תלמידיו ובאי ביתו של ה"לבושי מרדכי" ידעו שבעת רצה לפעול ישועה עבור חולי וכיוצא בזה, הלך לאותו חדר להתפלל בו. ואמר כי החדר הקדוש הזה מסוגל לברכה וישועה ולכל טוב סלה, לפי שרבי נתן רייניץ למד שם תורה עם אליהו הנביא.
רבי נתן נפטר בניסן שנת תרכ"ב ונטמן בבית הקברות בעיר מאד, בחלקת קבורת הנפלים, כי כן ציווה לפני פטירתו!​

(קובץ "עלי זכרון" 55 מרשימות תלמידו המובהק הגה"צ רבי עזריאל יהודה ליבוביץ בעל "עזר מיהודה", גליון מחוברים)​

 

[התורה]

מדוע הדגישו שאביהם מת 'במדבר'​

אבינו מת במדבר. טעם אומרו מת במדבר, לשלול שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עיקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים.
ודקדקו גם כן בתיבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזירת במדבר יפלו פגריכם (י"ד כ"ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזור ליוצאי מצרים וינחילו בניהם ונוגעת הירושה להם בחזרה.
​

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

כהונה לפנחס; שנאת המדיינים; ציווי לספור בני ישראל​

נלמד שבשכר שפנחס קינא לה' וכיפר על ישראל קיבל שכר שהוא וצאצאיו יהיו כהנים. כמו כן נלמד על הציווי לשנוא ולהרוג את המדיינים שהחטיאו את ישראל, וכן על הציווי למשה ואלעזר לספור את בני ישראל כדי לדעת כמה נותרו לאחר המגיפה, ומשום שמשה סיים כעת את תפקידו עליו לספור את ישראל כדרך רועה הסופר את הצאן כשהוא מסיים את השמירה.

ייחוס לאהרן:
לאחר שפנחס קינא את קנאת ה' (כפי שלמדנו בסוף הפרשה הקודמת), היו השבטים מבזים אותו ואומרים: הראיתם 'בן פוטי' זה, אשר אבי אמו (אשת אלעזר בן אהרן) היתה בת יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ועכשיו בא פנחס והרג נשיא מישראל. לפיכך בא הפסוק כאן וייחס אותו אחר אהרן וקרא לו 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'.

הנקמה שלי:
כשכר על מעשיו של פנחס, אמר ה' למשה: פנחס נקם את הנקמה שלי וקצף את הקצף שהיה עלי לקצוף, ובכך סילק את כעסי מעל בני ישראל שלא כיליתי אותם לגמרי.

ברית כהונה:
לכן, אני מבטיח לו בהבטחה של 'ברית', בתורת החזקת טובה ופרישת שלום: שאמנם עד עכשיו הוא לא היה כהן, כי תחילה ניתנה הכהונה רק לאהרן ובניו שנמשחו עמו (ואילו נכדי אהרן לא נמשחו אז), וכן ניתנה הכהונה לנכדים שייוולדו לבניו לאחר המשיחה, אבל הנכד פנחס שהיה חי בשעת המשיחה ולא נמשח לא התכהן. אבל מעכשיו הוא יזכה לכהונת עולם, לו ולכל הדורות אחריו, בגלל שקינא בשביל אלוקיו.

שם רשעים ירקב:
אגב שהזכיר הכתוב לשבח את ייחוס פנחס הצדיק, הזכיר גם לגנאי את ייחוס הרשע אשר פנחס הרג אותו, הלא הוא הנשיא של שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שהיה נשיא לאחד מחמשת המשפחות.

להרוג נשיא:
פירוש נוסף: להגיד שבחו של פנחס שלא מנע את עצמו לקנא לחילול השם, למרות שהוא היה נשיא.

בת מלך:
כמו כן, כדי להודיע את עוצם שנאתם של המדיינים לישראל, שהפקירו בת מלך במטרה להחטיא את ישראל, לכן מזכיר הפסוק את שם האשה המדיינית שנהרגה, הלא היא כזבי בתו של צור, שהיה אחד מחמשת המלכים במדין שמלכו על חמשת ראשי בתי אב.
למרות ש'צור' היה החשוב מכולם, בכל זאת הוא נזכר בתורה רק השלישי ברשימת מלכי מדין, לפי שנהג בעצמו ביזיון להפקיר בתו.

צוררים הם:
משה הצטווה מפי ה' לומר לבני ישראל: עליכם לשנוא את המדיינים ולהכות אותם, משום שהם הצוררים שלכם, אחרי שהפקירו בנותיהם להטעות אתכם בעבודה זרה של בעל פעור, וכן בחטא של כזבי בת צור שהיתה ממדיין.

רות המואבייה:
אולם את מואב לא ציוה ה' להשמיד, אף שבנותיהם החטיאו את ישראל, לפי שהיתה רות עתידה לצאת מהם.

כבקרת רועה עדרו:
רועה אשר נכנסו זאבים לעדרו והרגו בהם, אזי לאחר מכן הוא סופר את הנותרים לדעת כמה נותרו, כך גם לאחר המגיפה שפרצה בעם בחטא של זמרי בן סלוא, ציוה ה' למשה ולאלעזר בן אהרן לספור את כל היהודים בני 20 שנה ומעלה היוצאים לצבא, כאשר כל אחד יתייחס על שבט האב ולא על שבט האם.

להחזיר במספר:
סיבה נוספת לספירה: היות וכשיצאו ממצרים נמסרו ישראל למשה במנין, גם עכשיו כשקרב משה למות ולהחזיר את הצאן לבעליו, החזירם אותם במנין. ואכן משה ואלעזר דיברו אל בני ישראל בערבות מואב, סמוך לירדן יריחו, ואמרו להם את ציווי ה': "צריכים אתם להימנות"!
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

על ידי ששימש את הצדיק נתעשר מאוד​

רבי דובער שפירא, יהודי ישיש מירושלים, זכה לשרת שנים רבות את הגאון האדיר רבי שניאור זלמן, גאב"ד לובלין ובעל "תורת חסד". כשנודע למרן כ"ק אדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זי"ע שרבי דובער מתגורר בירושלים, הוא הזמין אותו אליו.
רבי דובער הגיע מספר פעמים, ומרן חקר אותו על אורחות חייו ועבודת הקודש של בעל ה"תורת חסד". במשך שעות סיפר רבי דובער שפירא למרן זיע"א סיפורים נפלאים על הגאון מלובלין, ומרן נהנה מאוד וחשק לשמוע עוד ועוד.
בין הדברים, סיפר רבי דובער שפירא למרן זיע"א, כי משמשו הראשון של גאב"ד לובלין היה רבי מנדל מנדלקורן.
רבי מנדל שימש את הגאון בלובלין שנים רבות, וכאשר עלה הרב מלובלין לארץ ישראל, עזב רבי מנדל את משפחתו וביתו והתלווה אליו לארץ ישראל כדי להמשיך ולשמשו. בסופו של דבר, בנו של רבי מנדל התעשר מאוד בלודז', רכש חצרות ובתים, ורכושו פרץ לרוב.
בתגובה לכך, נענה מרן ז"ל ואמר: "נו, רמב"ן מפורש הוא זה! 'ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה, בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ'" (רמב"ן, פנחס כה, יח).
הגה"צ רבי ישראל יצחק רייזמאן, שהיה נוכח בשיחה זו וכידוע היה בעצמו תלמיד הגאון מלובלין זיע"א, נדהם למשמע תגובת מרן זיע"א, אשר "נהירין ליה שבילי כל התורה כולה", ורוח אלוקים דיבר בו.​

(עולמות שחרבו - עמ' ר"ז, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

טעם שקרבן מוסף של שבת פחות משאר קרבנות מוסף​

וביום השבת שני כבשים וגו' (כח, ט).
טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד "לחם משנה" ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד.​

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

שכחו להכניס פתק אחד בהגרלה, האם ההגרלה מבוטלת?

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ (במדבר כו, נה)

ההגרלה בטילה​

כתב המגן אברהם (או"ח סי' קל"ב, סק"ב) שאם ערכו הגרלה, בבית הכנסת מי יגש לפני העמוד או מי יאמר קדיש וכדו', ולמחרת הגיע אחד שלא היה בהגרלה ושכחו להכניס שמו, ההגרלה בטלה ויש לעשות הגרלה חדשה.

על פי דברים אלו, כותב השדי חמד (כללים, מערכת גימ"ל, סי' י"ד), בשם ספר עיקרי הד"ט, שמדברי המגן אברהם למדנו לכל הגרלה בין אנשים, שאם אחר כך התברר ששכחו להכניס פתק אחד, הרי ההגרלה מתבטלת.​

ההשגחה העליונה​

יתרה על כך, מביא בפתחי תשובה (חו"מ סי' קע"ה, סק"א) בשם שו"ת חוות יאיר (סימן סא), שאם אחרי שאחד מהם זכה בגורל, התברר שרשמו בטעות שמו של אחד מהם פעמיים, אפילו אם השם הזה לא זכה, אלא איש אחר, מתבטלת כל הזכייה בהגרלה.

הסבר הדבר כותב החוות יאיר, כי אמנם ראינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל, כמו שנאמר 'אך בגורל יחלק את הארץ', אבל זהו רק אם הגורל נעשה כהוגן, בלי שום תערובת מחשבות אדם ופעולות אנוש, כי רק אז ידבק בו ההשגחה העליונה, אבל אם הגורל מקולקל, כי כבר נעשה כאן קלקול בידי אדם, בין במזיד בין באונס, שוב אין אומרים שמי שזכה מאת ה' היתה זאת שאיש זה יזכה.​

נדבקו פתקים​

כן פסק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ספר אשרי האיש, חו"מ, פרק טו) שאם כשהעלו פתק אחד נדבק מתחתיו פתק נוסף, אף על פי שמוכנים ליתן את מלא סכום הזכייה לבעלי שני הפתקים, מכל מקום כיון שנעשתה טעות בהגרלה היא בטילה וצריך לעשותה מחדש.

[אמנם בספר פתחי חושן (קנינים, פרק כא הערה לב) הביא בשם שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ז) שסתם טעות בהגרלה אין מבטלת את ההגרלה, רק כאשר הטעות גרמה לקלקול [כגון שזכה מי ששמו נכתב פעמיים וכדו']].​

הלכה למעשה:​

אם שכחו להכניס פתק אחד בהגרלה ההגרלה בטילה, וכן אם אירעה כל טעות אחרת בהגרלה, כגון שהכניסו שם אחד פעמיים, או ששני פתקים נדבקו ועלו יחד, ההגרלה בטילה.
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

כנגד הלחצים
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ (כז, יח) שֶׁיוּכַל לַהֲלוֹך כֶּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (רש"י).​

לא כתוב שצריך לרצות את כל אחד ואחד, אלא שיכול להלך אף "כנגד" רוחו של כל אחד ואחד, הכוונה שזוהי מעלת המנהיג שאינו נכנע לכל לחץ של הקהל, ויודע גם ללכת כנגד רוחו של הציבור.​

(מרן הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

מעשה זמרי...
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו' לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ וגו' וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה וגו' זִמְרִי בֶּן סָלוּא (במדבר כה, יא-יד)​

בפרנקפורט, עירו של הגה"ק רבי פנחס הורוויץ זי"ע, בעל ה'הפלאה', היה חזן שתמיד דרש להוסיף על שכרו עוד ועוד, עד שהשווה את משכורתו לסכום שקיבל הרב. הגיב על כך בעל ההפלאה בדרך צחות, על פי לשון הגמרא (סוטה כב, ב) 'עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס', חזן זה עושה מעשה זמרי (-מזמר ומנגן...), ומבקש שכר כפנחס (-שם רב העיר הגאון בעל ההפלאה...).​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

פירוט מספר בני ישראל בחלוקה לפי שבטים ומשפחות • המשפחות שנחסרו ​

נלמד את מספר בני ישראל בפירוט לפי משפחות. בכל משפחה מוזכרת האות ה' תחילה וי' בסוף (למשל 'החנוכי'), כי השם 'י"ה' מעיד על יחוסם. שבע משפחות נאבדו ונהרגו ע"י בני לוי כשרצו לחזור למצרים, או במגיפה בעצת מדין. בסך הכל יש בפרשה זו 57 משפחות, ובשבט לוי היו 8 משפחות, כך שכלל ישראל מנה 65 משפחות.

עדות לישראל:
אומות העולם היו מבזים את ישראל ואומרים: מה הם מתייחסים אחרי שבטיהם? אם המצריים שלטו בגופם, קל וחומר שמשלו בנשותיהם!
לפיכך, כאשר נזכרו כאן משפחות השבטים הטיל הקב"ה עליהם את שמו 'י-ה', כמו שנאמר משפחת 'החנוכי', וכן בכל משפחה, אות ה' מצד זה ואות י' מצד שני, כלומר: אני מעיד עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שנאמר 'שבטי י"ה' – השם י"ה – הוא עדות לישראל.

ימנה:
אולם אצל 'ימנה' לא נאמר 'הימיני', כי בלאו-הכי קבוע בו אות י' בתחילה ואות ה' בסוף. שבט ראובן: לאחר ציווי ה' לספור את בני ישראל, מפרט הכתוב את מספר היהודים בחלוקה לפי שבטים ומשפחות.
משפחות שבט ראובן: החנוכי; הפלאי; החצרוני; הכרמי. סך הכל בני ראובן: 43,730.

הסתה:
בנו של פלאי היה אליאב, ובניו של אליאב היו דתן ואבירם קרואי העדה, אשר הסיתו את ישראל על משה ואהרן בעדת קרח, בעת שהסיתו על ה'.

אות וזכרון:
כאשר בעקבות כך פתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואת קורח, בזמן שהאש שרפה את העדה של 250 איש, ויהי לנס – לאות ולזכרון למען לא יקרב עוד איש זר לחלוק על הכהונה.

מקום בגיהנום:
ואילו בניו של קרח לא מתו, על אף שהם היו תחילה בעצה יחד עם עדת קורח, כי בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נוצר עבורם מקום מבוצר וחזק בגיהנום, ושם ישבו.

צוחר - צוהר:
משפחות שבט שמעון: הנמואלי; הימיני; היכיני; הזרחי (הוא הנקרא במקום אחר משפחת צוחר, מלשון צוהר וזוהר); השאולי. סך הכל בני שמעון: 22,200.

אזני- אצבון:
משפחות שבט גד: הצפוני; החגי; השוני; האזני (הוא הנקרא במקום אחר אצבון, ולא ידוע למה השתנה שמו); הערי; הארודי; האראלי. סך הכל בני גד: 40,500.

שני משפחות הפרצי:
משפחות שבט יהודה (לא כולל ער ואונן בני יהודה שמתו בארץ כנען): השלני; הפרצי; הזרחי. ממשפחת הפרצי הסתעפו המשפחות: החצרוני; החמולי. סך הכל בני יהודה: 76,500.

ישוב – יוב:
משפחות שבט יששכר: התולעי; הפוני; הישובי (הוא הנקרא 'יוב' ביורדי מצרים); השמרוני. סך הכל בני יששכר: 64,300. משפחות שבט זבולון: הסרדי; האלוני; היחלאי. סך הכל בני זבולון: 60,500.

משפחת צלפחד:
שבט יוסף - למנשה: המכירי. בנו של מכיר היה גלעד, וממנו הסתעפה משפחות הגלעדי, וממשפחת הגלעדי הסתעפו המשפחות: האיעזרי; החלקי; האשריאלי; השכמי; השמידעי; החפרי (לצלפחד בן חפר היו רק בנות ולא בנים, ואלו הן: מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה). סך הכל בני מנשה: 52,700.
לאפרים: השותלחי; הבכרי; התחני. ממשפחת השותלחי הסתעפה משפחת הערני. סך הכל בני אפרים: 32,500.

אחי – אחירם:
משפחות שבט בנימין: הבלעי; האשבלי; האחירמי (הוא הנקרא במקום אחר 'אחי', ונקרא כאן 'אחירם' שעל יוסף שהיה אחיו ורם ממנו); השופמי (נקרא כך על שם שיוסף היה שפוף בין האומות, ובמקום אחר נקרא 'מופים'); החופמי. ממשפחת בלע הסתעפו משפחות הארדי והנעמני. סך הכל בני בנימין: 45,600.

שוחם-חושים:
משפחת שבט דן: רק משפחת אחת: השוחמי (הוא הנקרא במקום אחר 'חושים). סך הכל בני דן: 64,400.

שרח בחיים:
משפחות שבט אשר: הימנה; הישוי; הבריעי. ממשפחת הבריעי הסתעפו משפחות: החברי והמלכיאלי. כמו כן, הפסוק מזכיר את שרח בת אשר [לפי שהיתה קיימת בחיים]. סך הכל בני אשר: 53,400. משפחות שבט נפתלי: היחצאלי; הגוני; היצרי; השולמי. סך הכל בני שבט נפתלי:45,400. סך הכל מספר בני ישראל: 601,730.

יורדי מצרים:
בפרשה זו נמנו כל המשפחות שנקראו על שם אבי המשפחה שהיה חי בעת ירידת יעקב למצרים, וכל הנולדים מאז והלאה נקראו על שמם. לכן גם 'חצרון' ו'חמול' נכדיו של יהודה, ו'חבר' ו'מלכיאל' נכדיו של אשר, נחשבים למשפחה בפני עצמם לפי שהיו מיורדי מצרים. רק מנשה ואפרים היו יוצאים מהכלל שנולדו במצרים ונחשבים כראשי משפחות.

כאילו נולדו:
למרות זאת, הפסוק מפרט במיוחד את משפחות 'ארד' ו'נעמן' שהיו נכדיו של בנימין, אף שהם לא ירדו למצרים, ועל כך מביא רש"י שני הסברים: א. לפי קבלת רבי משה הדרשן, אמם היתה מעוברת בעת ירידת מצרים, ולכן הם נחשבים כיורדי מצרים כאילו נולדו לפני ירידתם למצרים.

משפחה ברוכת ילדים:
ב. היות והיו לארד ונעמן צאצאים רבים ומשפחה ברוכה מאד, לכן נקראו כל צאצאי ארד וצאצאי נעמן על שם ראשי משפחתם, וכל שאר יוצאי שבט בנימין נקראו על שם בלע בן בנימין. זו גם הסיבה שבשבט מנשה נחשבים צאצאי משפחת הגלעדי כמשפחה נפרדת לפי שהיו להם צאצאים רבים. כך גם בשבט אפרים נקראים בני הערני למשפחה נפרדת לפי שהיתה משפחה ברוכה, ושאר בני אפרים נקראו על שם שותלח.

משפחות חסרות:
שבע משפחות חסרות מכלל השבטים: משפחת 'אוהד' שנזכרה במקום אחר כחלק משבט שמעון, אינה מוזכרת כאן. כמו כן בשבט בנימין מוזכרות כאן רק חמש משפחות מתוך עשר המוזכרות במקום אחר. וכן עוד משפחה שביעית: משפחת אצבון לגד [ויש גורסים 'ישוה' לאשר]. בנוסף, גם משבט לוי חסרים ארבע משפחות: שמעי, ועוזיאלי, והיצהרי [כי מוזכרים מתוך היצהרי רק הקרחי, כך שרוב משפחת היצהרי בטלה], ועוד משפחה רביעית שרש"י כותב שאינו יודע מה הוא.

הריגת משפחות:
רש"י מביא שני שיטות אימתי נאבדו כל המשפחות הללו. לדעת הירושלמי: היה זה בעת הסתלקות ענני הכבוד לאחר מיתת אהרן, כאשר הכנענים נלחמו בישראל והם חשבו לחזור למצרים. הם חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, מהר ההר עד מוסרה, ורדפו אחריהם בני לוי להחזירם והרגו מהם שבע משפחות.

מתו במגיפה:
לדעת מדרש תנחומא: כל המשפחות מתו במגיפה שפרצה לאחר עצת בלעם לחטוא עם בנות מדין. אולם רש"י מעיר, שמהפסוקים נראה שכל המתים שם במגיפה היו רק משבט שמעון, לפי הירידה במספרם של שבט שמעון בפרשתנו לעומת המניין הראשון שלהם.

נבואת רחל:
בהקשר לאיבוד חמשה משפחה משבט בנימין, מביא רש"י מדברי רבי משה הדרשן, שכאן התקיימה נבואת רחל אמנו שקראה לבנימין 'בן אוני' מלשון צער, ובמעשה פלגש בגבעה התקיימה כל הנבואה כשנהרגו כמעט כל שבט בנימין.

המעט מהעמים:
בסך הכל יש בפרשה זו 57 משפחות, ובשבט לוי היו 8 משפחות, כך שכלל ישראל מנה 65 משפחות, ועל כך אמר הפסוק 'כי אתם המעט מכל העמים', בעוד שמשפחות העמים הם שבעים, אתם 'ה - מעט', חסר לכם ה' משפחות פחות מהעמים.
​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

קרבנות מוסף​

מלבד קרבן התמיד שהקריבו במקדש בכל יום, בבוקר ובין הערביים, הקריבו בכל שבת ומועד עוד קרבן – 'קרבן מוסף', וסוגו היה שונה בין המועדים והחגים כדלהלן: שבת: שני כבשים. ראש השנה, יום כיפור, ושמיני עצרת: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים, שעיר לחטאת. ראש חודש, חג השבועות, ובכל יום מימי הפסח: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים, שעיר לחטאת. בכל יום מימי הסוכות: שני אילים, 14 כבשים, שעיר לחטאת, ועוד פרים שהתמעטו מיום ליום. ביום הראשון – 13 פרים בני בקר, ביום השני – 12 פרים, ביום השלישי – 11 פרים, ביום הרביעי – 10 פרים, ביום החמישי – 9 פרים, ביום השישי – 8 פרים, ביום השביעי – 7 פרים.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

ביקש שיהא מנהיג המלמד זכות על כלל ישראל​

יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה (כז, טז).
הכלל, יש ללמוד זכות על ישראל מה שאינם עושין רצון הבורא בתמידות כמלאכים מחמת שהם טרודים בפרנסתם. וזהו שאברהם אבינו היה איש חסד והיה מלמד זכות ולכך נתן להם להמלאכים לאכול להראות להם הצטרכות בשר ודם כדי שלא ילמדו חובה על ישראל.
וזה שאמר משה א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, שהאדם מחמת שהוא בשר ודם הצטרכות של אדם בפרנסתו ומחמת זה הוא לפעמים אינו עובד ה' בתמידות.
וזהו שאמר יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, כלומר שופט ומנהיג שילמוד תמיד זכות על ישראל כמו שאתה לומד זכות על האדם על שאינו עובד אותך בתמידות. כן ביקש משה שיעמוד מנהיג לישראל שילמוד תמיד זכות על ישראל.
וזהו יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, כמו שאתה אלקי הרוחות לכל בשר ואתה מלמד זכות עליהם כן פקוד איש על העדה שמנהיג לישראל יהיה גם כן מלמד זכות על ישראל:​

(קדושת לוי – בפרשתנו, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

כיצד הצליח פנחס להשיב את החמה?​

בקנאו את קנאתי בתוכם (כה, יא).
דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות שלשה דברים:
הא' שקינא בכבודו ובעצמו, וסיכן בעצמו כאמור בדבריהם (במדב"ר כ, כה), והוא אומרו בקנאו בכינוי:
ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא:
ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם, אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל (שם) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם, והרג נשיאהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם:​

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

יבום לאשת מומר?​

בפרשתנו אמרו בנות צלפחד (במדבר כז, ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וגו' כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וגו', ורש"י כותב שיש אומרים שצלפחד היה המקושש, עוד מביא רש"י (כז, ד) שבנות צלפחד טענו שאם אינן חשובות כבן, תתייתם אמן. ויש לתמוה, שהרי נודעת שיטת רב יהודאי גאון (עי' טושו"ע אבהע"ז קנז, ד) שאשת מומר אינה זקוקה ליבום ולחליצה, ואם כן, אחרי שצלפחד המקושש חילל שבת בפהרסיא, דינו כמומר לכל התורה, וממילא אשתו פטורה מיבום, ואיך טענו שתתייבם אמן, וצ"ע.​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

והאיש משה עניו
יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה (במדבר כז, טז) כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי (רש"י).​

כיון ששמע משה שבנות צלפחד זכו להמשיך את נחלת ירושת אביהם למרות שמת בחטאו, סבר משה בענוותנותו שגם אני יכול לבקש שבניי יירשו את גדולתי למרות שאני חוטא ושפל.​

(הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

איני מוותר
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא) הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (רש"י).​

מדברי רש"י אלו עלינו לשאוב עידוד וחיזוק על כוח התשובה, כפי שאנו רואים בבני קרח שאמנם בתחילה נגררו אחר אביהם אל המחלוקת, אך בכל זאת אחרי שהתחרטו על מעשיהם והרהרו תשובה בלבם, נעשה להם מקום גבוה ומבוצר בגיהנום שלא ייענשו [ויש אומרים שאף שתחילה נבלעו באדמה, אך כשחזרו בתשובה חזרו ועלו (דברי דוד ועוד)], כי בכל מצב יכול יהודי להשתנות לטובה ולהפוך לאיש חדש.

מגדולי צדיקי החסידות היה הרה''ק רבי חיים דוד דוקטור, מפיעטרקוב זי''ע שבתחילת ימיו לא נמנה על שומרי תורה ומצוות, ואף היה שרוי במצב שפל מאד, עד שהרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע החזירו בתשובה, וזכה להתעלות לרום המעלה כצדיק נשגב.

לפני הסתלקותו של רבי חיים דוד זי"ע, כאשר נפל למשכב, הגיע לבקרו הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זי"ע, בעל 'תפארת שלמה', ושמע שהוא נאנח קשות. סבור היה רבי שלמה שבוודאי הוא נאנח על הימים שקודם חזרתו בתשובה, ולכן נענה לעומתו בלשון הפסוק (במדבר ו, יב) 'והימים הראשונים יפלו...' בכדי להרגיעו ולעודדו שלא ישאר זכר מכל חטאיו. אך רבי חיים דוד טען לעומתו ואמר: יפלו?! חס ושלום! איני מוותר אפילו על שעה אחת מאותם הימים, כי לכל המעשים תהיה עליה, אחרי שתיקנתי אותם בתשובה מאהבה ונהפכו לזכויות!​

תורה שבכתב​

 

[התורה]

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים​

בני ישראל הצטוו במדבר (כה, יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם. ונחלקו המפרשים בכוונת הציווי של 'צרור'. רש"י מפרש: 'עליכם לְאַיֵּב אותם', עכ"ל. הרי ש'צרור' הוא מלשון איבה ושנאה, וכן פירשו עוד מפרשים ש'צרור' הוא מלשון שנאה (ראה אור החיים הק'; פנים יפות, ועוד). אולם בתרגום אונקלוס ותרגום יונתן פירשו: אָעֵיק ית מדינאי', דהיינו ש'צרור' פירושו: להעיק, דהיינו להצר ולהציק. ואילו האברבנאל פירש ש'צרור' הוא מלשון 'מצור', כמו (דברים כ, י) 'וצרת על עיר', דהיינו שעליכם להקיף אנשי חיל שיעשו מצור סביב לערי מדין.​

תורה שבכתב​