"אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (יב, ט)
יש לבאר את הסיבה הרוחנית לכך שצליית קרבן הפסח צריכה להיות כולו כאחד, "ראשו על כרעיו ועל קרבו":
צליית קרבן הפסח מסמלת את שרפת העבודה הזרה של מצרים, וביטולה המוחלט, עד להפיכתה לקרבן לה' ("פסח הוא לה'").
בכל הנוגע לעבודה זרה קיים כלל: עבודה זרה אוסרת במשהו. אפילו חלק זעיר של עבודה זרה, נחות וחסר חשיבות ככל שיהיה, שווה בחומרתו לעבודה זרה שלמה.
ולכן חובה לצלות את קרבן הפסח "ראשו על כרעיו ועל קרבו": ההתנערות מהעבודה הזרה צריכה להיות שלמה ומוחלטת ולכלול גם את כל הפרטים הקטנים ביותר, שאם לא כן - אין לה ערך.
והוא הדין בנוגע ל"עבודה זרה" רוחנית, בנפש האדם:
ישנה עבודה זרה שבבחינת "ראשו" - כאשר האדם מכופף את התנהגותו באורח מוחלט להבנתו השכלית, והופך אותה לסמכות העליונה.
ישנה עבודה זרה שבבחינת "כרעיו" - כאשר האדם מעניק לרגליו שלטון ללא מצרים, והוא מניח להן לרמוס את כל הסובב אותו.
וישנה עבודה זרה שבבחינת "קרבו" - כאשר האדם הופך את הפרנסה ורדיפת הממון לעיקר העיקרים, ואינו נמנע משום אמצעי למען השגת מטרות אלה.
ועל כך מלמדנו הכתוב, שיש לשרוף ולבטל כליל כל סוגי "עבודה זרה" אלו - לא רק זו שבבחינת "ראשו", אלא גם אלו שבבחינת "כרעיו" ו"קרבו", שכן, כאמור, גם "משהו" של עבודה זרה דינו כעבודה זרה שלמה.
יש לבאר את הסיבה הרוחנית לכך שצליית קרבן הפסח צריכה להיות כולו כאחד, "ראשו על כרעיו ועל קרבו":
צליית קרבן הפסח מסמלת את שרפת העבודה הזרה של מצרים, וביטולה המוחלט, עד להפיכתה לקרבן לה' ("פסח הוא לה'").
בכל הנוגע לעבודה זרה קיים כלל: עבודה זרה אוסרת במשהו. אפילו חלק זעיר של עבודה זרה, נחות וחסר חשיבות ככל שיהיה, שווה בחומרתו לעבודה זרה שלמה.
ולכן חובה לצלות את קרבן הפסח "ראשו על כרעיו ועל קרבו": ההתנערות מהעבודה הזרה צריכה להיות שלמה ומוחלטת ולכלול גם את כל הפרטים הקטנים ביותר, שאם לא כן - אין לה ערך.
והוא הדין בנוגע ל"עבודה זרה" רוחנית, בנפש האדם:
ישנה עבודה זרה שבבחינת "ראשו" - כאשר האדם מכופף את התנהגותו באורח מוחלט להבנתו השכלית, והופך אותה לסמכות העליונה.
ישנה עבודה זרה שבבחינת "כרעיו" - כאשר האדם מעניק לרגליו שלטון ללא מצרים, והוא מניח להן לרמוס את כל הסובב אותו.
וישנה עבודה זרה שבבחינת "קרבו" - כאשר האדם הופך את הפרנסה ורדיפת הממון לעיקר העיקרים, ואינו נמנע משום אמצעי למען השגת מטרות אלה.
ועל כך מלמדנו הכתוב, שיש לשרוף ולבטל כליל כל סוגי "עבודה זרה" אלו - לא רק זו שבבחינת "ראשו", אלא גם אלו שבבחינת "כרעיו" ו"קרבו", שכן, כאמור, גם "משהו" של עבודה זרה דינו כעבודה זרה שלמה.
(הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש חלק כ"ד עמ' קד)