מאמר תורני - רשימה בגדרי שכירות ומסתעף לקנין פירות

רציתי להציע בפני הרבנים חברי הפורום איזה רשימה שכתבתי בעניין שכירות ומסתעף לענייני קנין פירות וקנין הגוף,
אקוה שיתקבלו על לב הרבנים שליט"א.

א. בגמ' (עבודה זרה טו) שקיל וטרי אי שכירות קניא או לא קניא, ונפקא מינה בזה בהשכיר בהמתו לעכו''ם אי שכירות לא קניא ומצווה בשבת על שביתת בהמתו או דקניא ואינו מצווה על שביתת בהמה זו, וכן בהשכיר ביתו לעכו''ם אם מוזהר שלא יביא בו העכו''ם עבודה זרה משום לא תביא תועבה אל ביתך, ובפשוטו שכירות הוי זכות לפירות והוי כקונה שדה לפירות דפליגי בה ריש לקיש ורבי יוחנן אי קנין פירות כקנין הגוף, ומעתה יש להקשות מאי טעמא לא תלי הגמ' נדון זה דשכירות בפלוג' ר''י ור''ל, וכבר עמדו בזה באחרונים.

ובס' בקובץ שיעורים (ב''ב אות תסד) הביא עוד להקשות דהא דפליגי בב''ב (נ,א) במוכר עבדו ופסק עם הקונה על מנת שישמשנו ל' יום, רבי מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומיים מפני שהוא תחתיו והשני אינו בדין יום או יומיים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ר' יהודה אומר השני ישנו בדין יום או יומיים מפני שהוא כספו הראשון אינו בדין יום או יומיים שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וכתבו שם התוס' (ד''ה המוכר) וז''ל ''הא דלא נקט המוכר עבדו כדתנן בהשולח 'המוכר שדהו לפירות' משום דאין דרך למכור עבד כעניין זה אלא משכיר אותו לעשות מלאכה'', ולכאורה תקשי דאכתי הו''ל למכתב המשכיר עבדו, ומשמע מזה דשכירות לכו''ע לאו כקנין הגוף, וכן נמי משמע מדתנן במתני' ריש ביכורים דחוכר אינו מביא ביכורים [וחוכר הוי כשוכר, אלא שהשוכר משלם דמים והחוכר משלם סכום קצוב מן התבואה], ולא תלינן משנה זו בפלוג' דקנין פירות, ומשמע מזה נמי דשכירות לכולי עלמא לאו כקנין הגוף וא''כ קשה מאי מספק''ל אי יש בו איסור לא תביא תועבה אל ביתך ושביתת בהמתו גם למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף, הא בשכירות ודאי לאו כקנין הגוף כמשנ''ת.

ותירץ שם דהנדון אי שכירות קניא עניינו מכח חיוב האחריות שלו והיינו כנדון הגמ' ביבמות ‎(סו,ב) אי חיוב אחריות מהני ליחשב בעלים, אבל לעולם אין שכירות עדיפא מקנין פירות.

איברא דבפשטות לישנא דגמרא התם נראה הדבר רחוק מן הפשט, וכן קשה לבאר דעל ידי אחריות יפקע איסור שביתת בהמתו[1], ועוד קשה דהא התוס' ביבמות בסוגיא התם כתבו דהא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה בתרומה הוא משום דשכירות לא קניא ולאו קנין כספו הוא, ולדברי הגרא''ו קשה הא זהו גופא הנדון דשכירות ומה הוסיפו בזה התוס', ועל כרחינו דאחריות ושכירות לא תליא זה בזה.

ובס' אבי עזרי (פ''ו משכירות ה''ה) הוסיף להקשות דהא כתבו התוס' ריש פרק אלמנה לכהן גדול ( סו,א ד''ה אלמנה) דהא דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה הוא גם למ''ד קנין פירות כקנין הגוף משום דלא קני בזה את האיסור, והנה נת' דכהן ששכר בהמת ישראל מאכילה בתרומה [אי שכירות קניא] ומוכרח מזה דשכירות עדיפא מקנין פירות, וקשה הא לגבי ביכורים חזינן איפכא דהא בשכירות אינו מביא ביכורים גם אי שכירות קניא, והקונה בקנין פירות מביא ביכורים [לדעת ר' יוחנן דכקנין הגוף דמי] כמבואר בב''ב (קלו,א)[2], וביותר קשה דהא שכירות לכאורה הוי קנין פירות לכל דבר, דהא תרוייהו הוי קנין גוף לפירות לזמן מוגבל.

וכתב ליישב דשורש הנדון אם שכירות קונה או לאו הוא בזה שנתחדש דאפשר לקנות קנין לזמן, ומעתה הנדון בשכירות הוא דאם שכירות קניא הביאור הוא דאף דיש לשוכר את הבית רק לזמן זה ולא לחלוטין, מכל מקום אכתי על הזמן ששוכר יש לו קנין בגוף, ומשום הכי יכול להשכיר את ביתו לעובד כוכבים שיכניס שם עבודה זרה, וכן כהן ששכר פרה יכול להאכילה בתרומה והיינו משום דיש לו את הגוף לזמן זה, אך אם שכירות לא קניא הביאור הוא דאית ליה זכות שימוש כקונה דקל לפירותיו, אבל בגוף לית ליה ולא מידי וכל הדינים והאיסורים הוי על המשכיר לפי שהוא בעליו, ומה דמבואר בביכורים דחוכר אינו מביא ביכורם ומשמע דאף אם שכירות קונה אינו מביא ביכורים, יש לומר דנתחדש בקרא ד'האדמה אשר נתת לי' דרק בעלים קבוע מביא אבל שוכר אף אם קנה גוף לזמן אינו מביא ולא דמיא למכירה לזמן כיון דבמכירה לזמן [לר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף] עצם המכירה הוי מכירה גמורה רק דחוזר לבעלים הואיל ומכר לזמן מוגבל, ונמצא דפלוג' ר''י ור''ל אינו בקנין פירות אי יש לו גם את הגוף, דהא ודאי יש לו הגוף ולא גרע מכירה לזמן משכירות אי שכירות קניא, אלא פלוג' היא אם יש מכירה לזמן או לא.

אלא דיש להקשות על דבריו מהמבואר בגיטין ‎(מז) דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג [דהוי קנין לזמן] תליא בפלוג' ר' יוחנן וריש לקיש, ומבואר מזה דקנין הגוף לזמן חשיב כקנין פירות, ולפי זה שוב תקשי דגם אם שכירות הוי קנין לזמן אכתי תליא בהפלוג' אי קנין פירות כקנין הגוף.

ב. וביאור הדברים באופן אחר דהנה בבעלות איכא ב' חלקים, קנין ושיעבוד, וענין הקנין הוא דמלבד הבעלות דאית ליה, וענין השיעבוד הוא דאמנם הלוה הוא הבעלים על עצמותו של חפץ, מ''מ יש למלוה זכות על בעלותו של הלוה בכדי להפקיעה[3].

ובתוס' ‎(בבא מציעא צז,ב ד''ה בעל) כתבו ''ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום אע''ג דלאו שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקח, מכל מקום שומר חינם הוי'', ומבואר בזה דאף דבשוכר איכא מאן דאמר דחשיב שומר שכר, מ''מ בקנין לזמן לא חשיב שומר שכר, וביאוה''ד כתב הגרא''ו דדוקא שואל ושוכר אין הבהמה קנויה לו לפירות אלא שיעבוד אית ליה לגבות פירות והשתמשות מבהמת חבירו, וכיון דמשתמש בשל חבירו מתחייב באחריות [כל א' לפי דרגתו, שואל באונסין ושוכר בגניבה ואבידה], אבל הלוקח גוף לזמן הרי לגבי זמן זה החפץ קנוי לו ואם כן הרי הוא משתמש בשלו ולא בשל חבירו כלל ואינו חייב באחריותו.

ועל פי זה יש לבאר הצד דשכירות לא קניא, כיון דאין לשוכר אלא שיעבוד ולית ליה קנין בעצם החפץ וכל השימושים והפירות גדלים עבור הבעלים, אלא דלאידך יש זכות לגבותם ולהכי לא חשיב בעלים, אלא דמעתה תקשי לאידך גיסא דשכירות קניא והרי עניינו דעל ידי שיעבוד זה סגי למחשביה בעלים, מאי טעמא לא תלי לה בהפלוג' אי קנין פירות כקה''ג, דהא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף כ''ש שכירות דאית ליה רק שיעבוד דלא קני לה.

והנראה לבאר בזה ובהקדם מצינו בב''ב (קלו,ב) דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בתרי זימנא אי ק''פ כקנין הגוף, חדא אם בעל הגוף יכול למכור ועוד אם בעל הפירות מביא וקורא, ובגמ' בעי מאי טעמא איצטריך לפלוג בתרתי ותי' התם ''אמר לך ר' יוחנן אף על גב דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך סלקא דעתך אמינא אבא לגבי בריה אחולי אחיל קא משמע לן, ורבי שמעון בן לקיש אמר אף על גב דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך סלקא דעתך אמינא כל לגבי נפשיה אפילו במקום בריה נפשיה עדיפא ליה קא משמע לן'', ומבואר בזה דהנדון אי ק''פ כקה''ג תליא בדעת בני אדם ויכול להשתנות על פי זה, ולכאו' יש לעיין דהא הנדון אי ק''פ כקה''ג אינו נדון בזכויות החפץ דהא ודאי הגוף של בעל הגוף והפירות של בעל הפירות, אלא הדון הוא בהגדרת הבעלות מי עיקר הבעלים, ואם כן מה שייך שיהיה תלוי ומשתנה על פי דעת בני אדם.

וביאור הדברים שמעתי [מגדול א'] דבקנין הגוף לזמן איכא תרי גווני הא' שקנה את החפץ העולמי לזמן מוגבל, וכגון מלך דמלכותו היא לזמן מסויים אבל בזמן זה בכוחו לפעול גם לזמן העתיד, והב' שקנה בקנין עולמי את הזמן הקצוב שבחפץ, ואין בכוחו לפעול גם לזמן העתיד, וד''ז אינו רק בקנין גוף לזמן אלא י''ל כן גם לגבי קנין פירות דיכול להקנות לו קנין פירות מוגבל בזמן ומאידך יכול להקנות לו גם קנין עולמי על הפירות שיגדלו בהני ל' יום שמכר לו[4].

והנה מסתברא דהא דקנין פירות כקנין הגוף היינו רק היכא דמכר גם לגבי הפירות העולמיים, אבל אם לא מכר אלא הפירות של הזמן הזה לכולי עלמא לאו כקנין הגוף, ולהנתבאר יש לפרש הסוגיא דב''ב, דס''ד דדוקא בעלמא סבר ר' יוחנן דמסתמא כשמקנה קנין פירות דעתו להקנות הפירות העולמיים ורק הבעלות מוגבלת בזמן ומש''ה קנין פירות כקנין הגוף, אבל היכא דנתן הגוף לבנו ושייר פירות לעצמו יש לומר דאחולי אחיל ודעתו לשייר לעצמו רק הפירות של זמן זה, וממילא בכהאי גונא לאו כקנין הגוף וכמשנ''ת דאם משייר רק פירות של זמן זה לא הוי כקנין הגוף, וריש לקיש סבר דדוקא בסתמא כשמקנה או משייר פירות דעתו רק על הפירות הזמניים, אבל הכא דנתן הגוף לבנו ושייר פירות לעצמו יש לומר דכל דשייר לנפשיה אפילו במקום בנו נפשיה עדיפא ליה, ומשייר לעצמו הפירות העולמיים, וממילא לכולי עלמא הוי כקנין הגוף דהא הפירות העולמיים לכו''ע הוי כקנין הגוף, ולדברינו נפקא דפלוג' ר''י ור''ל היא בסתם הקנאה או שיור דקנין פירות אם דעתו על הפירות העולמיים והוי כקנין הגוף, או על הפירות הזמניים ולא הוי כקנין הגוף[5].

ומעתה יש לבא ולבאר נמי לעניין שכירות דהא אין בזה קנין אלא שיעבוד וכמשנ''ת, ומשום הכי פשיטא ליה לגמ' דלא אכפת ליה ליתן לחבירו שיעבוד על הפירות העולמיים [ורק השיעבוד הוא זמני], ובזה לכולי עלמא קנין פירות כקנין הגוף ומודי בזה ר''ל כמשנ''ת, ומשום הכי שכירות קניא[6], ואידך גיסא דשכירות לא קניא היינו משום דהא מיהת לא הוי קנין אלא שיעבוד בעלמא ולא חשיב על ידי זה קנין הגוף, ומה שכתבו התוס' ‎(בבא בתרא נ,א) דבשכירות קנין פירות לא הוי כקנין הגוף כבר ביאר הגרא''ו דקיימי למאי דקיימא לן דשכירות לא קניא[7].

ג. ולדברינו יש לפרש נמי פלוג' הראשונים ‎ דהנה במסקנא דשמעתתא בע''ז משמע דשכירות לא קניא, וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ומאידך איתא בב''מ ‎(נו,ב) בעי רב זירא אי יש אונאה בשכירות, 'ממכר' אמר רחמנא אבל לא שכירות או דלמא לא שנא, אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא, והיינו דמסיק התם דיש אונאה בשכירות כדין מוכר לזמן וסותר למאי דמסיק בע''ז דשכירות לא קני.

ובתוס' ‎(ב''מ נו,ב ד''ה והאי) תירצו דאונאה שאני דדוקא התם חשיב כמכירה משום מדכתיב 'ממכר' יתירא ומינה ילפינן דאף שכירות בכלל מכר, אך מ''מ לגבי שאר דברים שכירות לא קני וכמסקנת הסוגיא הכא[8].

מאידך הרשב''א ‎(שם ד''ה הא) כתב ליישב דאף דשכירות לא קניא, מכל מקום קנויה לשוכר להשתמש בה כל ימי שכירותה, והיינו דהשוכר קונה את זכות השימוש, ואם כן כלפי הלכות מקח וממכר חשיב מקח ומש''ה אסור באונאה, אך בדיני שכירות לא מקרי ביתו של שוכר ולזה צריך קנין.

ויש לפרש ביסוד פלוג' דהנה שיטת הרמב''ן (כתובות נט,א) דשכירות ושאלה והוא הדין למשכנתא דלא מסלקי, גופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה , דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש, והמשכיר אינו יכול לאסור את שימושי הבית דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו[9], ומבואר מדבריו דגם קודם נטילת השימושים חשיב השוכר בעלים על זכויות השימוש, ואף דשכירות לא קניא הוסיף הרמב''ן דהיינו לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא, וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך, ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע, ונתבאר בדבריו דהשוכר אמנם שכירות לא קניא לענין הגוף אבל עכ''פ לענין הפירות יש לו פירות.

מאידך בדעת התוס' הו''ל ‎(אות א) מה שכתב בקובץ הערות להוכיח דאין לשוכר קנין פירות כלל, וכן מצי' דדעת התוס' ‎(ב''ק נא,ב ד''ה השותפין) דהמשכיר יכול להקדיש את הבית ולאסור על השוכר את שימושי הבית וביאר בקוה''ע ‎(סימן נב אות א) שיטת התוס' דאין לשוכר זכות בתשמישי הבית אלא שיעבוד על המשכיר ליתן לו לדור שם כרצונו.

ומעתה יש לבאר דבזה פליגי הראשונים וכמשנ''ת, דהתוס' ס''ל דאין שכירות קונה כלל ומה שאמרו בב''מ לגבי אונאה דשכירות כמכר היינו לגבי אונאה בלבד ולא לשאר דברים, דהא אין לשוכר קנין כלל אלא שיעבוד על השימושים, מאידך דעת שאר הראשונים דיש לשוכר קנין פירות בגוף הדבר ומשום הכי תירצו סתירת הסוגיות דאף דאין זה קניינו וקנין כספו [ולפיכך ישראל ששכר בהמה מכהן הבהמה אוכלת בתרומה], מכל מקום קנויה היא לשוכר להשתמש בה כל ימי השכירות[10].

[1] אא''כ נימא דעל ידי אחריות חשיב בעלים, ואמנם אם כן קשה מאי טעמא אינו מביא ביכורים.
[2] ובאמת לולי דמיסתפינא הוא אמינא דשאני שכירות מקנין פירות ולעולם ודאי עדיפא קנין פירות משכירות, אלא דשכירות אמנם אין קניינו אלים כקנין הקונה פירות אך עכ''פ הקנין כולל גם קנין איסור, דמה דאין הכהן מאכיל עבדי מלוג אין זה משום דלא אלים קנין פירות אלא משום דלא כייל בהדי האי קנין את קנין האיסור.
[3] ומהאי טעמא מצינו דמהני מחילה על שיעבוד ולא על קנין פירות, דהא בשיעבוד הבעלות אכתי של הלוה ורק יש למלוה זכות להפקיע ממנו, ומשום הכי שפיר יכול למחול על זכותו, משא''כ בקנין פירות הרי זכות הפירות קנויה לבעל הפירות ולא לבעל הגוף ולא שייך שימחל לבעל הגוף.
[4] והיינו דנותן לו קנין בגוף רק לגבי הפירות האלו ולא לגבי פירות אחריני.
[5] והא דאמרינן בגמ' ''קא משמע לן'' יש לבאר דקמ''ל דגם לגבי נפשיה וגם לגבי בריה קיימא האומדנא כבכל הקנאה, אי על הפירות העולמיים לר' יוחנן, אי על הפירות הזמניים לריש לקיש.
[6] והא דמאכיל בתרומה אפי' דקנין פירות אינו מאכיל וכמבואר בתוס' ריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו,א), יש לפרש על פי מה שכתב באבני מלואים ‎(ח''ב תשובה יז) דטעם הדבר משום דבעבד איכא נמי קנין איסור ולזה לא סגי בקנין פירות, אמנם בבהמה דאיכא רק קנין ממון שפיר מאכיל בתרומה מכח קנין הפירות למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף [ובשכירות קנין פירות לכו''ע כקנין הגוף כמשנ''ת דמקנה לו השיעבוד העולמי].
[7] איברא דאכתי תקשה ממתני' דביכורים דחוכר אינו מביא ביכורים וקשה דאי שכירות קניא מאי טעמא אינו מביא ביכורים דהא מבואר דלר' יוחנן דק''פ כקה''ג מביא וקורא וה''נ יש לו להביא ולקרוא, ונראה לבאר דבתרומה נתחדש דלא סגי בשיעבוד אלא בעינן בעלות קניינית [וסגי לזה ק''פ לר''י] וד''ז נתחדש בקרא דכתיב 'האדמה אשר נתת לי', ומשום הכי חוכר אינו מביא וקורא.
ובאופן אחר יש לבאר על פי התוס' בב''ב (כז,א ד''ה לא) שכתבו שם וז''ל 'אי נמי התם קרקע קנויה לו לכל דבר למשטח בה פירי ולמיזרע בה סילקא וירקא אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבדה', ועל פי זה אפשר לבאר הכא דחוכר הרי אין לו זכות בקרקע אלא לזורעה אבל לא להניח בה חפציו ולהכי לכולי עלמא לא הוי כקנין הגוף ואינו מביא ביכורים.
שו''ר בחזון איש (שביעית סימן כא סק''ד) שהוכיח מדין זה דשכירות גרעה מקונה שדה לפירות, [ובביאור הדבר כתב בקה''י ‎(שביעית סימן א אות ז) דלא מקרי קנין פירות אלא אם כן שייכים הפירות לקונה בלבד בלא שיעבודים והתחייבות אבל שוכר הרי צריך לשלם בעבור שיעבוד זה ולא מקרי בעלים על ידי זה, ויל''ע.
[8] אמנם יש לעיין דהא מלש' הגמ' 'והאי נמי מכירה ביומיה היא' נראה דשכירות בכלל מכירה ולא רק לעניין אונאה, וכבר עמד בזה בים של שלמה ‎(ב''ק פ''ה סימן לג).
[9] וד''ז צריך ביאור ממה שכתב הרמב''ן בב''מ (קג,א) גבי המשכיר בית לחבירו ונפל הבית 'דאזדא ליה שאין חייב להעמיד לו בית אבל ודאי אין לו לפרוע שכר אלא על מה שדר בו, ואפילו נתן כבר מהדרינן ליה', ומבואר דחיוב התשלום של השוכר הוא על השימושים, ואי סבר הרמב''ן דיש להשוכר קנין גוף לפירות א''כ ראוי לומר דהתשלומין הן בעד הקנין ולא בשביל ההשתמשות, וכבר עמד בזה בקובץ הערות (סימן נג אות ג).
[10] ויעויין עוד בקה''י ‎(שביעית סי' א אות ג) דדעת הראשונים חלוק מד' הרמב''ן, דלהרמב''ן מצד קנין פירות מקרי נמי ביתו של שוכר ולגבי שניהם קרינן ביתו, ואילו לשאר הראשונים ‎[ושם הביא בזה דעת הנמו''י והריטב''א] לא קרינן ביה כלל ביתו של שוכר כיון דאין קניינו אלא לפירות.
אמנם בקה''י במס' עבודה זרה ‎(סימן ט) תמה על זה מדין טלית שאולה דאמר רב חסדא ‎(מנחות מד,א) כל שלשים יום פטורה מציצית מדכתיב 'כסותך' וילפינן מזה דכסות אחרים פטורה, ודיני שאלה ושכירות שוין ואם כן מבואר בזה דאין לשוכר כלל בעלות בדבר המושכר, וכן הקשה נמי מבית דפטור ממזוזה כל ל' יום, והסיק מזה בקה''י דאף הרמב''ן מודה לד' הראשונים דלא מקרי ביתו של שוכר אף דיש לו קנין פירות וזכות בעלות בבית המושכר, אבל לגבי אותו קנין פירות דאית ליה ס''ל להרמב''ן דהוא ממונו של שוכר, ומשום הכי בכל דבר דבעינן שם 'ביתו' או שם 'כסותו' ודאי אין השוכר בכלל ופטור, אך לגבי הקדש וכדומה דאין צריך שם ביתו ממש וסגי בהא דהוי ממונו שפיר יכול להקדיש ולאסור.

הארות והערות יתקבלו ברצון ובברכה.

לחץ כדי להרחיב...

מאמר תורני רשימה בגדרי שכירות ומסתעף לקנין פירות

אפשרויות נוספות

בן ליש

משתמש רגיל

מנורה בדרום

משתמש רגיל

בן ליש

משתמש רגיל

נושאים דומים