ראוי להביא את דברי הנצי"ב (קדמת העמק א אות טז) בענין וז"ל
טז. והנה רבותינו האחרונים ז"ל 'הביטו אחרי משה' הוא הרמב"ם ז"ל בעין יפה, ובכל חפץ רצו לעמוד על דעתו, בכל מקום שנשגבה הליכותיו משיטת הסוגיא כפי המורגל בפירוש רש"י ותוס' ושאר מפרשים, וכבר ידעו ידו הגדולה, ואף כי בעת שבתו האוהלה ותקע עצמו לדבר ה' זו הלכה בחיבור הנפלא, ואור עליון עליו היה בהילו, ולא נעלם ממנו דבר ולא חצי דבר מהתלמודים ומכל מעין ומקור אשר דלה, על כן מצאו עצמם מחוייבים להטות דעתו ע"פ דקדוקים והוויות אם מעט ואם הרבה כפי כחו של המעיין,
וכל שיש לו מוח בקדקדו, ודעת ישרה הדרו והודו, יודה כי לא אך ע"פ הכרח הבא מפלפולים, גאון הוראה יסוג אחור ממסלולים, וגם כי לא כאלה חלק פלפולי רבותינו בעלי התוס' ז"ל אשר המה היו חפשים, ואין דבר לפניהם למעקשים, שיכריחם לנטות מדרכים מפולשים, ואך מלבם יצאו הדברים כבושים, למצוא פירוש והוראה לאמיתה של תורה אשר המה מבקשים, ודעת אלקים אשר ממטמונים מחפשים, משא"כ מי שמגביה עוף לעמוד על דעת הרמב"ם ז"ל לבו בל עמו להיות חופש, בלתי כרע תחת אסיר ברצון למצוא התכלית בחפש מחופש, ומעפיל לעלות אל ההר בשאט נפש ע' ערוך ערך צפח], ומעביר הדרך מנגד עיניו שלא יחזו ישרות ולא ידעו בפש, על כן אין דרך נכונה להצדיק את הצדיק כי אם מעיקרא דדינא, דפירוש הסוגיא היה לפניו משונה מידיעת בית רבותיו, ועל פי נוסחא סוגה בשושנה:
והן האמת אע"ג שמתוק האור של הלכה ברורה גם למי שאינו יודע טעם הפסק ומקורה, אמנם טוב לעינים לראות את השמש מקור האורה. כדרך הנאת האוזן לשמוע מנעים זמרה, מ"מ דוחק עצמו להשביע גם את עיניו לראות פנים של אותו צורה.
והנה מפרשי הרמב"ם נושאי כליו ושאר רואי השמש, לא עמדו לדקדק בספרן של גאוני קדמאי בה"ג ושאילתות. עד שהבלשן הגדול מרן הכסף משנה וב"י כ' בבדק הבית הלכות מקואות כי ע"פ מקרה בא לפניו ספר השאילתות ומצא דבר אחד, וכן בשו"ת גאוני בתראי ז"ל לא נמצא מביאים דקדוק דברי גאוני קדמאי, כי אם זעיר שם וזעיר שם.
ואין עליהם חס ושלום אשם, כי המלאכה היתה מרובה לכל אחד במקום קודשם. גם אור הדפוס לא נפרץ אז לפי צרכם ושימושם,
ותלמידיהם הגאונים ז"ל אזלי בתר רישם, ולמדו לחקור בש"ס לפי המורגל בפירוש רש"י ושאר מפרשים ידועים ועליהם היסבו חידושם, וכשמצאו איזה חידוש בספרי גאוני קדמאי היה כמוצא דודאים במקומם שאין רגל דשם, על כן לא ראו בכמה הלכות מקורם ושרשם: