בגדרי מצות מילה ובישוב קושיות המנחת חינוך
נידון המנ''ח בקטן שהגדיל אם האב חיב למולו, והחלוקה בין פדיון למילה בזה
א] הנה בפשטות דין האב למול הוא רק בקטנותו ואחר שהגדיל כבר הוא חיוב הבן בלבד ולא האב, ואמנם גבי פדיון מבואר בחינוך שהוא גם בהגדיל וצ''ע מה הדין גבי מילה
ויש בזה כמה נ''מ האם חיב האב להוציא ע''ז ממון,וכן אם יברך להכניסו, וכן אם אפ' למנות שליח כשהאב יודע למול לפי''ד הש''ך דאם יודע למול אסור לו למנות שליח.
ומוכיח המנ''ח מהתוס' בקידושין בסופ''ק שהקשו מדוע בעי מיעוט לאשה ממילה והרי הווה מ''ע שהז''ג כיון דנימול רק לח' ומתרץ דלאחמ''כ אין לה הפסק, ומעיר המנ''ח דאם חיוב האב הוא רק עד שהגדיל אכתי הווה מ''ע שהז''ג כיון שנפסק לאחר י''ג, וממילא מוכיח מהתוס' דס''ל שחיבים לאחר שהגדיל ג''כ,
ואמנם הנה דן המנ''ח דבר''מ בהל' קרבן פסח פ''ה כותב דהמילה מעכבת בקרבן פסח את האב במילת בנו הקטנים ובאדון במילת עבדיו הגדולים והקטנים.
ומבואר להדיא מלשונו דהאב חיב רק במילת הקטנים, ומקשה המנ''ח דממ''נ אם ילפינן כמה דאיתא בתורה באברהם הרי''ז רק בבן ח' ימים ואם ילפינן דלאו דוקא א''כ גם בהגדילו ומהיכ''ת לחלק בזה דבהגדילו פטור.
והמנחת חינוך מפלפל בזה טובא דמצינו דרשה שאין מילת עבדיו של קטן מעכבתו בזה, ומבין המנ''ח שהוא מחמת מה שאינו מצווה בזה, ועי''ש מה שמפלפל לפי''ז שמצינו ביבמות מצב שבו הוא לאחר ח' ומעכב עי''ש, וע''ע כל החשבון שם ועי''ש שהוא תלוי בגירסת התוספתא דס''ל דמעכב גם את הקטן, וצ''ע דאטו בהא יהיה תליא הענין.
וצל''ע אם יש אופ''א לבאר בזה למה דיקא בקטנות וכן צל''ע האם מוכח מהתוס' דלא כהרמב''ם בזה.
גם צל''ע אם ננקוט דלכו''ע דהווה רק בקטנות ומשהגדיל הבן פטור האב מלמולו א''כ מאי שנא ממצות פדיון שהוא גם כהשגדיל כמבואר בחינוך וצ''ע מאי שנא.
תי' הראשונים מדוע ל''ה מ''ע שהז''ג ביחס לאשה והצ''ב בדבריהם
ב] עוד נושא מצינו בעיקר קו' התוס' הנ''ל מדוע בעי מיעוט והרי הווה הז'''ג, ומצינו בזה עוד תי' בראשונים בריטב''א כתב שזה רק במצוות שעל גופה, וצ''ע תוכן החילוק בזה.
ובתוס' במגילה מתרצים שזה עשה עם כרת ושם אין לדינא דהז''ג, וצ''ע שהרי האב אינו בכרת ומה אכפ''ל שלבן יש כרת, אלא דסו''ס מראה על החומר וזה סברא שצ''ב בזה.
קו' המנ''ח דבעבד כנעני ייה פטור במילת עצמו וחיב במילת בנו
ג] ע''ע במנ''ח שדן גבי עבד כנעני אם מחויב למול בניו, והמנ''ח מביא מהשיטמ''ק בבב''ק בשם הרא''ש דהווה כאשה בזה ופטור, ומבין המנ''ח דהוא מצד היקש לאשה.
ומקשה המנ''ח שהרי במשנ''ל מבואר דכל הייקשים הוא רק במ'''ע אך לא בפטורים מחודשים, וע''כ מכריח דהרא''ש ס''ל דבאמת הווה הז''ג ונקט שהמיעוט הוא רק למ''ד דמדלין בלילה ואז אינו מ''ע שהז''ג.
ומחשב המנ''ח דלפי''ז יוצא שעל עצמו גם כן הוא אינו חיב דהווה הז''ג, ומחשב המנ''ח דלריטב''א שהובא לעיל דרק בגופו ממש איכא לכללא דהז''ג יוצא הדין שיהיה חיב במילת בנו ופטור במילת עצמו, וזה צ''ע שיצא כן, ונשאר בצ''ע בזה.
ביאור תוכן חיוב מילת האב בבנו ומה שיל''ד בפירוק הענינים דלעיל עפי''ז
ד] מצות מילה אינו מעשה בעלמא אלא דרישה להעמיד כאן ברית עם השי''ת, והחיוב של האב על בנו אינו סתם חיוב בעלמא אלא להעמיד את הברית של הבן מול השי''ת, והינו שאינו מעשה המצווה על האב אלא הוא תוכן הנדרש בבבן שהאב מופקד על קיום אותו התוכן הנדרש בבן, בשונה מכל מצוה שמוטל על יו לקים המעשה כאן נדרש ממנו לקים תוכן הנדרש בבן.
ותורף החילוק הוא דכל המצוות האדם נדרש להעמיד איזה תוכן עצמי וכאן נדרש להעמיד תוכן שנדרש להתקים בבן, וזה מש''כ מצות הבן על האב.
לפי''ז יבואר בסברא למה דיקא בקטנות כי כשהגדיל האחריות מוטל על הבן וכבר אינו מוטל על האב, וגם לא בעי בזה קרא כיון דהוא סברא שיהיה עד שיגדיל כי תוכן הדין הוא אחריות להעמידו בברית.
וע''כ מבואר הר''מ היטב כי אם היה מצוה בעלמא למול הבן באמת צ''ב למה יםסיק משיגדיל אך כיון דהוא אחריות שבנו יעמוד בברית א''כ מבואר מסברא דהאחריות הוטלה עליו רק כל שאינו בר חיובא ואחריות מצ''ע.
לפי''ז נראה דגם מהתוס' ליכא הוכחה כלל דלא כהר''מ כי מה שאח''כ עבר לאחריות הבן אי''ז מגדיר א''ז כמ''ע שהז''ג כיון שאינה נפסקת אח'''כ רק עוברת לאחריות הבן מאחריות האב וזה אינו סיבה לדונה כמ'ע שהז''ג כיון דגוף התוכן הנדרש להעמד בברית הוא שיכאגם אחר כך ורק עז הח' ימים אין כאן תוכן המצוה.
וזה נראה ההבדל בין פדיון למילה דהפדיון אין ענינו תוכן של ברית אלא הוא דין שפודה עצמו וזה שפיר שיכא גם על האב שקיבל את בנו ונדרש לפדות אותו מצד מה שהוא יש לו התקבלות במה שיש לו בן, וגם מצד הבן שקיבל את עצמו, משא''כ ברית לעולם הוא תוכן הנדרש בבן גרידא להיות בברית עם ה', וע''כ לאחר שגדל כבר אין מקום לחיב את האב כלל.
ובזה יבואר יותר דברי התוס' דיש כאן כרת כיון שגוף התוכן והמצוה הנדרש להתקים הוא עם כרת רק דחיוב האחריות של האב אינו מחיבו בכרת אך סו''ס המצוה היא אותו מצוה של הבן שיש עליה כרת ואינו מצוה נפרדת ושונה.
ומש''כ הריטב''א דדוקא בגופו נראה כונתו דדיקא מצוות שלה בעצמה היא פטורה אך בחיוב אחריות על מצות הבן מהיכ''ת לוטרה אחרי שגוף המצוה לאו דידיה היא, ולכן ליכא בזה לכללא דמ''ע הז''ג, ולפי''ז גם מיושב דלא שיכא לומר דבבבנו יהיה חיב ובעצמו פטור, דכיון שע''כ מופקע ממצות מילה בעצמו ולא נדרש בו תוכן של מצות מילה א''כ כ''ש שלאב לא היהי חיוב אחריות על זה, ודו''ק.
נידון המנ''ח בקטן שהגדיל אם האב חיב למולו, והחלוקה בין פדיון למילה בזה
א] הנה בפשטות דין האב למול הוא רק בקטנותו ואחר שהגדיל כבר הוא חיוב הבן בלבד ולא האב, ואמנם גבי פדיון מבואר בחינוך שהוא גם בהגדיל וצ''ע מה הדין גבי מילה
ויש בזה כמה נ''מ האם חיב האב להוציא ע''ז ממון,וכן אם יברך להכניסו, וכן אם אפ' למנות שליח כשהאב יודע למול לפי''ד הש''ך דאם יודע למול אסור לו למנות שליח.
ומוכיח המנ''ח מהתוס' בקידושין בסופ''ק שהקשו מדוע בעי מיעוט לאשה ממילה והרי הווה מ''ע שהז''ג כיון דנימול רק לח' ומתרץ דלאחמ''כ אין לה הפסק, ומעיר המנ''ח דאם חיוב האב הוא רק עד שהגדיל אכתי הווה מ''ע שהז''ג כיון שנפסק לאחר י''ג, וממילא מוכיח מהתוס' דס''ל שחיבים לאחר שהגדיל ג''כ,
ואמנם הנה דן המנ''ח דבר''מ בהל' קרבן פסח פ''ה כותב דהמילה מעכבת בקרבן פסח את האב במילת בנו הקטנים ובאדון במילת עבדיו הגדולים והקטנים.
ומבואר להדיא מלשונו דהאב חיב רק במילת הקטנים, ומקשה המנ''ח דממ''נ אם ילפינן כמה דאיתא בתורה באברהם הרי''ז רק בבן ח' ימים ואם ילפינן דלאו דוקא א''כ גם בהגדילו ומהיכ''ת לחלק בזה דבהגדילו פטור.
והמנחת חינוך מפלפל בזה טובא דמצינו דרשה שאין מילת עבדיו של קטן מעכבתו בזה, ומבין המנ''ח שהוא מחמת מה שאינו מצווה בזה, ועי''ש מה שמפלפל לפי''ז שמצינו ביבמות מצב שבו הוא לאחר ח' ומעכב עי''ש, וע''ע כל החשבון שם ועי''ש שהוא תלוי בגירסת התוספתא דס''ל דמעכב גם את הקטן, וצ''ע דאטו בהא יהיה תליא הענין.
וצל''ע אם יש אופ''א לבאר בזה למה דיקא בקטנות וכן צל''ע האם מוכח מהתוס' דלא כהרמב''ם בזה.
גם צל''ע אם ננקוט דלכו''ע דהווה רק בקטנות ומשהגדיל הבן פטור האב מלמולו א''כ מאי שנא ממצות פדיון שהוא גם כהשגדיל כמבואר בחינוך וצ''ע מאי שנא.
תי' הראשונים מדוע ל''ה מ''ע שהז''ג ביחס לאשה והצ''ב בדבריהם
ב] עוד נושא מצינו בעיקר קו' התוס' הנ''ל מדוע בעי מיעוט והרי הווה הז'''ג, ומצינו בזה עוד תי' בראשונים בריטב''א כתב שזה רק במצוות שעל גופה, וצ''ע תוכן החילוק בזה.
ובתוס' במגילה מתרצים שזה עשה עם כרת ושם אין לדינא דהז''ג, וצ''ע שהרי האב אינו בכרת ומה אכפ''ל שלבן יש כרת, אלא דסו''ס מראה על החומר וזה סברא שצ''ב בזה.
קו' המנ''ח דבעבד כנעני ייה פטור במילת עצמו וחיב במילת בנו
ג] ע''ע במנ''ח שדן גבי עבד כנעני אם מחויב למול בניו, והמנ''ח מביא מהשיטמ''ק בבב''ק בשם הרא''ש דהווה כאשה בזה ופטור, ומבין המנ''ח דהוא מצד היקש לאשה.
ומקשה המנ''ח שהרי במשנ''ל מבואר דכל הייקשים הוא רק במ'''ע אך לא בפטורים מחודשים, וע''כ מכריח דהרא''ש ס''ל דבאמת הווה הז''ג ונקט שהמיעוט הוא רק למ''ד דמדלין בלילה ואז אינו מ''ע שהז''ג.
ומחשב המנ''ח דלפי''ז יוצא שעל עצמו גם כן הוא אינו חיב דהווה הז''ג, ומחשב המנ''ח דלריטב''א שהובא לעיל דרק בגופו ממש איכא לכללא דהז''ג יוצא הדין שיהיה חיב במילת בנו ופטור במילת עצמו, וזה צ''ע שיצא כן, ונשאר בצ''ע בזה.
ביאור תוכן חיוב מילת האב בבנו ומה שיל''ד בפירוק הענינים דלעיל עפי''ז
ד] מצות מילה אינו מעשה בעלמא אלא דרישה להעמיד כאן ברית עם השי''ת, והחיוב של האב על בנו אינו סתם חיוב בעלמא אלא להעמיד את הברית של הבן מול השי''ת, והינו שאינו מעשה המצווה על האב אלא הוא תוכן הנדרש בבבן שהאב מופקד על קיום אותו התוכן הנדרש בבן, בשונה מכל מצוה שמוטל על יו לקים המעשה כאן נדרש ממנו לקים תוכן הנדרש בבן.
ותורף החילוק הוא דכל המצוות האדם נדרש להעמיד איזה תוכן עצמי וכאן נדרש להעמיד תוכן שנדרש להתקים בבן, וזה מש''כ מצות הבן על האב.
לפי''ז יבואר בסברא למה דיקא בקטנות כי כשהגדיל האחריות מוטל על הבן וכבר אינו מוטל על האב, וגם לא בעי בזה קרא כיון דהוא סברא שיהיה עד שיגדיל כי תוכן הדין הוא אחריות להעמידו בברית.
וע''כ מבואר הר''מ היטב כי אם היה מצוה בעלמא למול הבן באמת צ''ב למה יםסיק משיגדיל אך כיון דהוא אחריות שבנו יעמוד בברית א''כ מבואר מסברא דהאחריות הוטלה עליו רק כל שאינו בר חיובא ואחריות מצ''ע.
לפי''ז נראה דגם מהתוס' ליכא הוכחה כלל דלא כהר''מ כי מה שאח''כ עבר לאחריות הבן אי''ז מגדיר א''ז כמ''ע שהז''ג כיון שאינה נפסקת אח'''כ רק עוברת לאחריות הבן מאחריות האב וזה אינו סיבה לדונה כמ'ע שהז''ג כיון דגוף התוכן הנדרש להעמד בברית הוא שיכאגם אחר כך ורק עז הח' ימים אין כאן תוכן המצוה.
וזה נראה ההבדל בין פדיון למילה דהפדיון אין ענינו תוכן של ברית אלא הוא דין שפודה עצמו וזה שפיר שיכא גם על האב שקיבל את בנו ונדרש לפדות אותו מצד מה שהוא יש לו התקבלות במה שיש לו בן, וגם מצד הבן שקיבל את עצמו, משא''כ ברית לעולם הוא תוכן הנדרש בבן גרידא להיות בברית עם ה', וע''כ לאחר שגדל כבר אין מקום לחיב את האב כלל.
ובזה יבואר יותר דברי התוס' דיש כאן כרת כיון שגוף התוכן והמצוה הנדרש להתקים הוא עם כרת רק דחיוב האחריות של האב אינו מחיבו בכרת אך סו''ס המצוה היא אותו מצוה של הבן שיש עליה כרת ואינו מצוה נפרדת ושונה.
ומש''כ הריטב''א דדוקא בגופו נראה כונתו דדיקא מצוות שלה בעצמה היא פטורה אך בחיוב אחריות על מצות הבן מהיכ''ת לוטרה אחרי שגוף המצוה לאו דידיה היא, ולכן ליכא בזה לכללא דמ''ע הז''ג, ולפי''ז גם מיושב דלא שיכא לומר דבבבנו יהיה חיב ובעצמו פטור, דכיון שע''כ מופקע ממצות מילה בעצמו ולא נדרש בו תוכן של מצות מילה א''כ כ''ש שלאב לא היהי חיוב אחריות על זה, ודו''ק.
