בעל החסד מול בעל הרחמנות
מעשה נפלא מהגר"ד (בהגר"מ) פיינשטיין זצ"ל [ראיתיו בגליון 'מים זכים' מס' 267 וירא תשפ"ה].באחד הימים נפוצה שאלת בוחן בזה הלשון: אם היתה לך אפשרות להזמין לשולחן השבת שלך שלשה אנשים מכל ימות העולם, את מי היית מזמין?
יש שענו את אברהם יצחק ויעקב. יש שרצו אל מרע"ה אליהו הנביא ורשב"י. יש שדווקא רצו לפגוש את סבא וסבתא שלהם וכו' וכו'.
כשנשאל רבי דוד שאלה זו, ענה תיכף: הייתי מזמין את שלשת האנשים הרעבים ביותר!...
במכתב מאליהו ח"ב מעורר שאלה מעניינת. אנו רגילים להציב את אברהם אבינו כעמוד החסד. מדוע אנו מתעלמים ממי שעשרה דורות קודם לכן קיים את כל העולם במשך שנה שלמה בעמל נפש? היכן נעלם נח?
וכאן באה הבחנה נפלאה בית מידת הרחמנות למידת החסד.
כך הוא כותב (ח"ב פרשת וירא):
הרגשת חסרון חברו כחסרונו, היא מעלה גבוהה ומדה טובה מאד, והלואי והיינו זוכים לה תמיד. אכן אין זו מעלת החסד, אלא מעלת הרחמנות. בעל מדת הרחמנות עושה מעשיו מחמת מניעים חיצוניים המעוררים את מצפונו. כשהוא עני הוא מרגיש את חובתו לעזור לו, וגם מושיט לו עזה כפי יכלתו. שונה ממנו בעל מדת החסד. מיהו בעל חסד? זה הרודף חסד והשואף לחסד בכל מהותו, ואין לו כל מניע אחר אלא עצם החסד בלבד. הוא אינו זקוק למניעים חיצוניים לעוררו למעשה ההטבה, כי החסד ממלא את כל פנימיותו ונובע ממנו תמיד, עד שרואה בכל חייו רק הזדמנות לחסד.
דוגמא לזה, עיין אבות דר' נתן פ"ז:
"ויהיו עניים בני ביתך, א"ל הקדוש ברוך הוא לאיוב איוב עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן: אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין - מכניסן בתוך ביתו, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין. ולא עוד, אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח [שם] מאכל ומשקה וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים, לפיכך נעשית לו נחת רוח. וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר ויטע אשל."
הרי לך ההבדל שבין חסד להטבה ורחמנות. איוב השלים רק את החסר לאורחים, זוהי רחמנות: אבל אברהם נתן אפילו מה שלא היה חסר להם, כי מדת החסד היא אהבת עצם הנתינה. הוא לא רק ריחם על הנצרכים כשבאו לפניו, אלא חיפש אפשרות לעשות חסד: והיו לו צער כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ופסקו עוברים ושבים (עי' רש"י ריש וירא). הרי שאברהם לא עשה למען השלמת חסרון האחרים בלבד, אלא שאיפתו היתה עצם מעשה החסד, ועל כן בהעדר ההזדמנות הצטער.
ובזה הוא ההפרש גם בין מדרגות אברהם ונח. הנה ידוע ש'נח איש צדיק', ואברהם איש החסד. אבל יש להתעמק בזה יותר. בלי ספק היטיב נח הרבה מאד לאחרים, ואף מפורשת בתורה הטבתו לבעלי החיים שבתיבה. נצייר לעצמנו טורח האכלת והשקאת כל מיני בעלי חיים, כל אחד ואחד בזמנו וכהרגלו משך שנה תמימה, וכשאיחר רק פעם אחר את מזונות הארי - נשכו, כאמור 'וישאר אך נח' (עי"ש ברש"י): הרי עבודת חסד שאין כמוה. ובודאי עשה מאהבה, כי אי אפשר לעבוד למען הזולת כל כך בלי אהבת הבריות. ומכל מקום היה זה רק צדק - 'עשה חיובו': כי גם לאהבה יש חיוב. אבל חסד אין זה עדיין, כי חסד שייך רק כשהשאיפה נובעת מתוך עצם מהותו, בלי צורך בחיובים ובשאר מניעים חיצוניים כלל. עכ"ל מכתב מאליהו.
זה פשר דבר שכל הנשאלים לא העלו בדעתם לענות כמו שענה רבי דוד פינשטיין, שהרי בשעה שנשאלו, לא היו לפני הנשאלים עניים רעבים, ולא התעוררה מידת רחמנותם, אבל רבי דוד זכה למידת החסד.
ונודעת לשון רבי איצלה בן הגר"ח מוואלאז'ין בהקדמתו לספר נפה"ח: והיה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות.
בנחל אליהו (לר"א דיסקין שליט"א) ראיתי הערה נחמדה המתפרשת במשל נפלא. עוונה של סדום פירשה הנביא (יחזקאל טז,מט), הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ויפלא, וכי זה היה עיקר חטאתה, מה שנמנעה מעשות חסד בשוא"ת? הלא הרבתה כל דבר נשחת בקום ועשה כמפורש בתורה ובהרחב דבר במדרשי חז"ל.
אלא משל לאדם שביקש אחר עוזרת בית, ונמצאה אלמנה עם ארבעה ילדים שנכנסה לעבוד אצלו והוא פרנסה בכבוד. יום אחד נעלם מן הבית דבר ערך, ויבוקש וימצא באמתחת העוזרת. הלך האיש וסלקה מביתו. באו אוהביה והעתירו בעדה וחילו פניו שגבר עליה יצרה, והיא מתחרטת ולא תשוב לכסלה, ובכלל רחמנות על היתומים העוללים, עד שנכמרו רחמיו והחזירה לביתו. לימים עברה לעיר אחרת ופסקה לבא. ביקש האיש עוזרת חדשה, והציעו לו אלמנה אחרת, ולה שמנה ילדים. ביום הראשון באה העוזרת עם סל גדול, מיד נגשה למרפסת, פתחה לעצמה כסא נח והשתרעה בו, ומהסל הוציאה קובץ עיתונים ועלונים, פחית משקה ושקית גרעיני אבטיח, והתחילה 'לעבוד'. תיכף שילחה מביתו. באו העסקנים להעתיר בעדה, והלא דברים ק"ו: ומה על אלמנה עם ארבעה יתומים ריחמת, זו שיש לה שמנה לא תרחם עליה? ענה האיש ואמר, עם כל הכבוד אין הדמיון עולה יפה, הראשונה עשתה את מלאכתה וראויה היא לשם עוזרת בית שיעסיקו אותה, אלא שפחז עליה יצרה, נו, ומי לא מתגבר עליו יצרו מפעם לפעם? אבל זו בטלנית מפונקת ואין מקום לשום עסק אתה.
וכך בעניינו, הטענה של יד עני ואביון לא החזיקה, אף שהיא בשוא"ת היא הטענה העיקרית, כי מי שאינו בפרשת הטבה אין עסק איתו ואין לו זכות קיום...
שוב ראיתי דברי הרמב"ן עה"כ יט,ה הוציאם אלינו ונדעה אתם, וז"ל, ונדעה אותם - כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (סנהדרין קט א), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ומה שאמר (לעיל יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי.
ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות, עכ"ל הרמב"ן.
ונראה שהוא בא ליישב הקושיה הנזכרת, למה תלה הנביא חטאת סדום במניעת הצדקה, אחר שהיה כל מנהגם נשחת בכל מידה רעה. ובאופן השני תי' שעוון זה היה התדיר שבעוונותיהם, אבל האופן הראשון כתב כוונתם לכלות הרגל מביניהם, ואני מבין כוונתו באופן זה, שכל פעולתם הרעה לנהוג בעוברי האורח בזיון וגנאי במה שאין לך מגונה ממנו, לא בא מתאוות עריות אלא מחמדת ממון, שרצו שיתייראו עוברי האורח מלבא שם שלא ישחיתום, ובזה ישתמר ממונם.
ובזה נמצאנו חוזרים לראש דברינו, שהגדרת המעשה תלויה בדעת העושה: כשם שהגומל חסד עם העני מפני רחמנותו הריהו בעל רחמים ולא בעל חסד, כן הוא בצד שכנגדו, שיתכן שיעולל אדם בעוברי אורח ואינו בעל תאווה אלא כילי.
