המאמר מציג את ההקשבה והכנות כשני כלים מרכזיים ליצירת שיח חינוכי משמעותי ומחבר, ועומד על הצורך לפגוש את הבחור במקום שבו הוא נמצא, להבין את לבטיו ולחזק את חיבורו לערכים ולעקרונות שאנו מבקשים להנחיל לו.במסגרת עבודתי עם בני נוער אני זוכה להכיר בחורים רבים, מסלתה ושמנה של ציבור יראי השם. לא פעם אני שואל את עצמי: מה יאפשר לי להתחבר אל הבחורים היקרים האלה, לגשת אל ליבם ולנטוע בהם תחושת שייכות וחיבור.
עם הזמן התגבשה אצלי ההבנה שהדרך הנכונה ביותר ליצור שייכות וחיבור אצל בני הנוער היא באמצעות שיח אמיתי וכן על לבטיהם ומחשבותיהם בענייני עבודת ה׳ ובכלל. ולעניות דעתי שני הכלים המרכזיים ליצירת שיח כזה הם הקשבה וכנות. לפני שאפרט על אותם כלים, ברצוני להקדים ולהסביר מנין נובעת התובנה שלי, שלפיה הדרך החשובה ביותר ליצור שייכות וחיבור היא שיח אמיתי וכן על לבטיהם ומחשבותיהם של הבחורים בענייני עבודת ה'.
מעולם של בחירה לעולם של משמעות
הציבור החרדי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, עבר שינויים גדולים לאחר השואה. לפני מלחמת העולם השנייה למדו בישיבות באירופה אלפים בודדים של בחורים, וזאת על אף שמספר היהודים בעולם היה גדול יותר ממספרם כיום. בשואה נחרב כמעט לחלוטין עולם התורה באירופה, וכאשר הגיעו שרידיו לארץ ישראל, הוא היה במצב של מלחמת הישרדות, שכן בני התורה היו מתי מעט.
גדולי ישראל, ובראשם החזון איש, פעלו להקמתו מחדש של עולם התורה בארץ ישראל ולביסוסו. הישיבות נעשו יסוד מרכזי בחייו של הנער החרדי, ובהמשך התפתח בסייעתא דשמיא גם עולם הכוללים.
מטבע הדברים, בני הדור הראשון, ובמידה מסוימת גם בני הדור השני, שהלכו לישיבות ולכוללים, הרגישו תחושה של חלוציות ושליחות. זו הייתה דרך שהם בחרו בה בעצמם, ולא מציאות טבעית שאליה הם נולדו. מי שבחר בדרך הזאת הרגיש שהוא שותף לבניין עולם התורה וליצירת מציאות חדשה. הבחירה האישית העניקה לרבים תחושת משמעות וחיבור פנימי עמוק לדרך שבה בחרו.
באותם ימים, הבחירה בדרך זו לא הייתה מובנת מאליה, והיו מי שבחרו בדרכים אחרות. במשפחות רבות היו ילדים שלמדו בעולם הישיבות והפכו לבני תורה מופלגים, לצד ילדים שבחרו בדרך אחרת והתקרבו יותר לחוגי המזרחי. לכן, באופן טבעי, מי שבחר להצטרף לעולם הישיבות עשה זאת מתוך הזדהות, חיבור פנימי ורצון להיות חלק מעולם התורה.
אלא שבדור השלישי והלאה, המציאות כבר שונה לחלוטין. הילד החרדי נולד לתוך מציאות שבה אביו, ולעיתים גם סבו, גדלו באותה מערכת. דרכו ברורה וסלולה כמעט מיום לידתו ועד זקנה ושיבה: תלמוד תורה, ישיבה ובהמשך כולל.
כמובן, יש בכך ברכה גדולה. הילד גדל בתוך מסגרת ברורה ויציבה, ואינו צריך להתמודד עם אותם ניסיונות ושאלות שהעסיקו את אביו ואת סבו.
אבל לצד הברכה הגדולה נוצר גם אתגר חדש, שלא היה באותה עוצמה בדורות הראשונים של ייסוד עולם התורה ובנייתו בארץ ישראל.
כל אדם זקוק למשמעות. כאשר אדם נולד וגדל לתוך מערכת שבה הדרך סלולה לפניו ולפני כל סביבתו מיומו הראשון, והוא רק אחד מתוך אלפים רבים של בחורי ישיבות ואברכי כוללים, מטבע הדברים הוא עשוי לשאול את עצמו: מה המקום שלי בתוך הסיפור הגדול הזה? מה מייחד אותי? איך אני מוצא חיבור אישי לדרך הזאת, ולא מרגיש שאני רק עוד בורג קטן בתוך המערכת?
לכן, השאלות שמעסיקות את הנער החרדי כיום שונות במידה רבה מאלה שהעסיקו את הוריהם ואת סביהם. בעבר, רבים שאלו את עצמם מהי הדרך הנכונה ובאיזו דרך עליהם לבחור. כיום, השאלה המרכזית היא לאו דווקא מהי הדרך הנכונה, אלא מה המקום שלי בתוך אותה דרך סלולה? מה המשמעות שלי? מה מייחד אותי? ואיך אני מתחבר באמת למה שאני עושה?
מתוך כך אפשר להבין את התופעה שאנחנו פוגשים אצל בחורים רבים: צימאון גדול לחיבור ולמשמעות אישית בעבודת ה׳. אם נדע לנווט אותם ולכוון אותם בצורה נכונה, הם יוכלו למצוא משמעות במקומות הנכונים ולא לרעות בשדות זרים.
מתוך הניסיון הקטן שלי, אני סבור שיש שני כלים בסיסיים שעלינו לרכוש כדי ליצור שיח בריא, מקרב ומחבר עם בנינו ותלמידינו: הקשבה וכנות.
פעמים רבות אנחנו חושבים שבחורים מחפשים מאיתנו משהו מיוחד, רעיון מבריק או תשובה יוצאת דופן. לפעמים זה אכן כך, אבל לא פעם דווקא הכלים הפשוטים הם החשובים ביותר. לכן עלינו לעסוק בכלים האלה בהרחבה וללמוד כיצד להשתמש בהם בצורה נכונה.
הקשבה – המפתח לשיח אמיתי
הכלי הראשון הנדרש ליצירת שיח כן ואמיתי הוא היכולת להקשיב לשאלות וללבטים של הבן או התלמיד מתוך המקום שבו הוא נמצא, ולא מתוך המקום שבו אנחנו נמצאים.
אנחנו, המבוגרים, כבר עברנו את השלב הזה בחיים. עשינו כברת דרך, צברנו ניסיון, למדנו מהתמודדויות וגיבשנו עם השנים תובנות ומסקנות. אבל הבחור שעומד מולנו נמצא במקום אחר לגמרי, במקום ראשוני והתחלתי, שבו שאלות רבות עדיין פתוחות, והלבטים שאנחנו כבר פתרנו לעצמנו מזמן מעסיקים אותו מאוד.
התפקיד שלנו הוא לא רק לספק לו תשובות, אלא קודם כל להבין היכן הוא נמצא, מה מעסיק אותו באמת ואילו שאלות עומדות מאחורי הדברים שהוא אומר. רק כשנצליח לפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא, נוכל ליצור שיח אמיתי, מדויק ומשמעותי, שמתחיל בהקשבה ובהבנה ומתוך כך מוביל גם לתשובות הנכונות.
כל אחד זוכר את התחושה שהתעוררה בו כאשר שוחח בלימוד עם משיב או עם ר״מ מבוגר על סוגיה שרק עכשיו התחיל ללמוד, בעוד אותו משיב או ר״מ כבר גיבש את מסקנותיו עליה לפני שלושים או ארבעים שנה. גם כשהתשובות היו נכונות, לפעמים נוצרה התחושה שהוא לא באמת מבין ומחובר לשאלות ולקשיים שמתעוררים בתחילת לימוד הסוגיה. הוא כבר נמצא במקום אחר לגמרי, שבו המסקנות ברורות וחתוכות, וכמעט שאין מקום לפקפק ולהרהר בהן. כדי לתת מענה מקדם ומועיל בלימוד, צריך להבין את המקום שבו התלמיד נמצא ולהתחבר לתהליך שהוא עובר בדרך להבנת הסוגיה.
אותו עיקרון נכון גם בשיח החינוכי. כאשר אנחנו מגיעים עם תשובות מסודרות ומוכנות מראש לכל שאלה, אנחנו עלולים ליצור תחושה של נתק. הבן או התלמיד עלול להרגיש שלא באמת הבינו אותו, אלא שלפו עבורו תשובה שהייתה מוכנה עוד לפני שהתחיל לדבר.
כדי ליצור שיח מחבר ומועיל, אנחנו צריכים לפתח יכולת הקשבה מיוחדת, שתאפשר לנו להבין את המקום שבו הבן או התלמיד נמצא, את השאלות שמעסיקות אותו ואת הלבטים שאיתם הוא מתמודד. מתוך ההבנה הזאת נוכל לנהל איתו שיח נכון ולתת מענה שמתאים למקום שבו הוא נמצא.
הקשבה כזו לא מחייבת אותנו לוותר על התשובות שלנו או לשנות את עמדותינו. היא רק דורשת מאיתנו לדעת איך לומר את הדברים, כך שיפגשו את הבחור במקום שבו הוא נמצא ויוכלו לגעת בליבו.
זהו שריר שצריך לפתח ולאמן: להקשיב יותר, לדבר פחות ולא למהר לשלוף את התשובה המוכנה מראש. כאשר אדם לומד להקשיב באמת ולהשיב מתוך הבנה של עולמו וחווייתו של האחר, נוצרת תחושה של חיבור ושיח אמיתי. לעומת זאת, אחת התחושות הקשות ביותר היא שהאדם שמולנו כלל אינו מבין מה אנחנו שואלים, ומשיב תשובות שאולי נכונות כשלעצמן, אבל הן אינן נוגעות במקום שבו אנחנו נמצאים.
זהו הכלי הראשון שעלינו לפתח: הקשבה עמוקה, או כפי שמכנים אותה לעיתים, "הקשבה רדיקלית", שמשמעותה היא להשתדל להיכנס לעולמו של הבן או התלמיד, ומתוך המקום הזה ליצור שיח ולתת מענה שמתאים למצבו.
כנות – ליצור מקום לשיח משמעותי
הכלי השני, הנחוץ לא פחות ליצירת שיח בריא ומחבר, הוא כנות. לא פעם, כהורים וכמחנכים, אנחנו מרגישים שהאחריות החינוכית שלנו מחייבת אותנו לומר את הדברים הנכונים. לכן, כשעולה שאלה או מתעורר דיון, אנחנו נוטים לחפש את התשובה המתבקשת ומתקשים לפתח דיון פורה, מתוך חשש שאם לא נספק מענה ברור, לא נמלא את תפקידנו החינוכי כראוי.
אלא שדווקא הרצון הזה עלול לפגוע בשיח וליצור ריחוק. במקום לתת מקום לשאלות וללבטים, שהם הבסיס להתפתחותו של שיח משמעותי ומחבר, אנחנו ממהרים לספק תשובות ולכוון למסקנה הרצויה. דווקא היכולת לקיים שיח כן ולהישאר פתוחים למחשבות וללבטים היא שמאפשרת ליצור חיבור אמיתי, שבסופו של דבר יוביל לתוצאה הנכונה שאליה אנחנו מכוונים.
כל אחד מאיתנו זוכר את אחת החוויות היפות מתקופת הישיבה: כמה בחורים שיושבים יחד, מדברים על נושאים שונים, מעלים שאלות, מתווכחים ומביעים את דעתם בחופשיות. הן בנושאים רוחניים והן בנושאים כלליים, כל אחד יכול לומר את מה שהוא חושב ואת מה שיושב על ליבו. האפשרות לדבר בחופשיות ולהקשיב זה לזה הופכת את השיחה לחוויה משמעותית שנשארת עם האדם לאורך זמן.
אני זוכר שכשהייתי בחור, שוחחנו כמה בחורים ועלתה השאלה האם היינו יכולים לנהל שיח כזה גם בבית, עם ההורים. רוב מוחלט של הבחורים אמרו שבבית לא יתפתח שיח כזה לעולם. במחשבה לאחור, אני מניח שאחת הסיבות לכך שבחורים מתקשים להעלות שאלות כאלה בבית הוריהם ולבטא את דעתם בחופשיות היא שכמעט כל שאלה או דיון מקבלים מיד תשובה חינוכית הולמת. תשובה כזאת, גם כשהיא ניתנת מתוך כוונה טובה, עלולה לחנוק את השיח ולהפוך את הדיון לעקר, בלי לאפשר לו להתפתח לשיחה משמעותית ופורה.
הסיבה לכך היא שהאבא והאמא מרגישים שהם בתפקיד, ועליהם לוודא שהדברים הנכונים נאמרים. הם חוששים שאם ישאירו את השאלה פתוחה או יאפשרו לדיון להתפתח בלי להתערב, עלול להיווצר חלילה מפגע חינוכי. הרצון הטוב למלא את תפקידם כראוי גורם להם לסגור את הדיון עוד לפני שהספיק להתפתח.
אבל התוצאה עלולה להיות הפוכה מזו שאליה אנחנו מכוונים. במקום ליצור חיבור, נוצר ניתוק, ובמקום שהבן ירגיש שהוא יכול לדבר בחופשיות עם הוריו, הוא לומד על בשרו שיש נושאים שעדיף לא להעלות בבית. זהו נזק משמעותי, משום שאחד היסודות החשובים ביותר ליצירת חיבור הוא היכולת לנהל שיח כן ואמיתי, בלי סיסמאות ובלי תשובות אוטומטיות. דווקא שיח כזה, עם ההורים שהם סמכות רוחנית עבורו, יכול לחזק אצלו את החיבור לערכים ולדברים שחשוב לנו להנחיל לו.
ולכן עלינו ללמוד לדבר עם בנינו ותלמידינו כפי שאנחנו מדברים עם חבר טוב או עם החברותא שלנו: להקשיב, לחשוב יחד, להביע את דעתנו בכנות ולא לחשוש מכך שלא לכל שאלה תהיה תשובה סופית ומוחלטת.
כמובן, אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על האחריות החינוכית שלנו או על העקרונות שבהם אנחנו מאמינים. להפך, דווקא שיח כן מאפשר לנו להביע את עמדותינו בצורה אמיתית, בלי לסגור את השיחה ובלי לגרום לצד השני להרגיש שאין מקום לשאלות וללבטים שלו.
כשאנחנו מצליחים לנהל שיחה פתוחה, גם כשהנושא מורכב ואין לנו תשובה מיידית, אנחנו יוצרים בסיס לחיבור עמוק יותר. הבן או התלמיד מרגיש שאנחנו באמת רוצים לשמוע אותו, להבין מה מעסיק אותו ולחשוב יחד איתו, ולא רק להעביר לו את המסר הנכון. כך, דווקא מתוך השיחה הפתוחה, אנחנו יכולים לחזק את החיבור שלו לערכים ולעקרונות שחשוב לנו להנחיל לו.
נמצא אם כן שהקשבה וכנות הן שני כלים יסודיים שעלינו לפתח, כדי ליצור חיבור אמיתי אצל ילדינו ותלמידינו. הקשבה מאפשרת לנו להבין את המקום שבו הם נמצאים, וכנות מאפשרת לנו לנהל איתם שיח פתוח ואמיתי, בלי למהר לספק תשובות ובלי לסגור את הדיון. אלו שני כלים שעלינו לרכוש ולפתח לאורך זמן, כמו שריר שמתחזק באמצעות אימון. והם הבסיס ליכולת שלנו להגיע אל ליבם ולחזק אצלם את החיבור לערכים ולעקרונות שאליהם אנחנו מכוונים.
