ציונות וקנאות - ירושלים והיחסים בין בעלי המחלוקת | פרקים ט-י

פרק ט: רבי יוסף חיים זוננפלד והמאבק על צביונה של ירושלים​

מחלוקת על הנהגת הציבור

בירושלים קיבלו המחלוקות על הציונות צורה ממשית ומקומית. השאלות נגעו למוסדות החינוך, לכספי התמיכה, למעמדה של הרבנות ולזהותם של המייצגים את היישוב. כאשר קמה מסגרת ציבורית חדשה, היה צורך לברר אם היא רשאית לדבר גם בשם מי שאינם מקבלים את דרכה.

רבי יוסף חיים זוננפלד היה מן הדמויות המרכזיות בהנהגה החרדית שהתנגדה לכפיפות להנהגה הציונית. אולם כדי להבין את עמדתו אין די בכינוי "קנאי". צריך לברר מה ביקש לשמר, באילו מוסדות תמך ואילו גבולות הציב לשיתוף הציבורי. גם אין לזהות אוטומטית את דרכו עם כל מה שנעשה בירושלים בשם הקנאות בחייו ולאחר פטירתו.

נקודת המוצא של פרק זה היא החומר בן התקופה שכבר פגשנו: "קול קהל ישראל", שנדפס בעקבות אספת אגודת ישראל בירושלים בחול המועד פסח תרפ"א. ניעזר גם במחקרו של בנימין בראון לתיאור המסגרות הציבוריות. מקור זה אינו תחליף למכתב מפורש של רבי יוסף חיים, וההבחנה ביניהם תישמר לאורך הדברים.

היישוב כבית לחיי תורה

בנאום הפתיחה שבחוברת מתאר רבי מרדכי ליב רובין את שאיפתם של בני היישוב לחיות בארץ חיי תורה ומצוות. ההתארגנות העצמאית מוצגת כתשובה למציאות שבה כוחות אחרים מבקשים לעצב את חיי הציבור. בעיניו, השאלה אינה אם להיות קשורים לארץ, אלא כיצד יוכלו יושביה לשמור על דרכם בה.

הקדמת החוברת מציינת את נוכחות רבי יוסף חיים זוננפלד והאדמו"ר מגור באספה. בנאום הפתיחה מוזכרים רבי יצחק ירוחם דיסקין ורבי יוסף חיים כגדולי התורה העומדים בראש האגודה המקומית. הדברים מעידים כיצד הציגו אנשי ההתארגנות את הנהגתם ואת מקור סמכותה.

אין בכך רשות לייחס לרבי יוסף חיים כל ניסוח שנאמר באספה. חשיבות המקור היא בהצגת המרחב הציבורי שבו פעל: מוסדות עצמאיים, הנהגה רבנית ותביעה לשמור על האפשרות של ציבור חרדי לנהל את חייו לפי התורה. כך יש להבין גם את המאבק על הייצוג, בלי להפוך אותו לתחרות אישית בין רבנים.

עצמאות מוסדית ומשמעותה

הקמת בית דין או מסגרת חינוך נפרדת מחייבת משאבים, ציבור תומך ומערכת של אמון. מי שתובע עצמאות צריך לספק גם את השירותים שמספקת המסגרת הכללית. לכן ההתבדלות בירושלים היתה כרוכה בעבודה חיובית: תמיכה במוסדות, גיוס כספים, סידור ענייני הציבור והחזקת הנהגה מקומית.

מנגד, ככל שמסגרת כללית קיבלה מעמד רחב יותר, כך התחדדה השאלה אם ההימנעות ממנה מותירה את הציבור החרדי ללא יכולת השפעה. זו היתה מחלוקת אמיתית בין דרכי הנהגה. המצדדים בהתבדלות חששו שההשפעה המובטחת תבוא במחיר של קבלת סמכות זרה; המצדדים בפעולה במסגרת הכללית חששו מן המחיר של הסתגרות ושל אובדן יכולת לתקן.

במחקרו מתאר בראון את התפתחות הוויכוח סביב המסגרות של היישוב והיציאה מהן. יש להקפיד על סדר הזמנים: המוסדות התפתחו, ההסדרים השתנו, ולא כל הכרעה שניתנה בשלב מאוחר היתה קיימת כבר בראשית המאבק. לפיכך אין לתאר את כל שנות פעילותו של רבי יוסף חיים כאילו התנהלו תחת מערכת מוסדית קבועה אחת.

הקשר עם אגודת ישראל

המקור הירושלמי מלמד גם שלא היתה חפיפה פשוטה בין "ירושלים" לבין התנגדות לכל ארגון עולמי. אנשי האגודה המקומית ראו בקשר עם אגודת ישראל אפשרות לחזק את עצמאותם, להסתייע בציבור שומר תורה בחוץ לארץ ולבסס את מוסדותיהם.

בהמשך השתנו היחסים בין האגודה לבין חלק מחוגי ההתבדלות. בראון מתאר הבדלים שהתחדדו עם התרחבות הציבור החרדי בארץ ועם עלייתם של אנשים בעלי רקע קהילתי אחר. אין להשליך את המחלוקות המאוחרות לאחור ולמחוק באמצעותן את השותפות המוקדמת.

גם מבחינה רעיונית אין סתירה הכרחית בין עצמאות מקומית לבין התארגנות עולמית. השאלה היא מהו היסוד המשותף ומי מחזיק בסמכות. מסגרת הנחשבת כפופה לתורה יכולה להיתפס כמחזקת את ההתבדלות מן ההנהגה הציונית, ולא כוויתור עליה.

בין שיטה ציבורית לתולדות היחסים

מכאן נובעת זהירות נוספת ביחס לסיפורים על רבי יוסף חיים והראי"ה קוק. ביקור, מכתב נימוסין או פעולה משותפת אינם מבטלים מחלוקת מוסדית. באותה מידה, מחלוקת חריפה אינה מוכיחה שכל יחס אישי היה עוין או שכל מגע נמנע.

בסדרה זו לא נבנה את תיאורו של רבי יוסף חיים על אוסף אמרות מאוחרות בלבד. כל עדות כזאת צריכה להיבחן לפי מוסרה, זמן רישומה והקשרה. המקורות שנבדקו כאן מאפשרים לתאר את היסודות הציבוריים של דרכו, אך אינם מספיקים לשחזר כל פגישה או כל חילופי דברים בינו לבין החולקים עליו.

ההבחנה נחוצה גם כשבאים להעריך את המשכה של הדרך. רבי יוסף חיים נעשה דמות מרכזית בזיכרונם של חוגים שונים. העובדה שחוג מאוחר רואה בו את רבו אינה מוכיחה שכל מעשיו של החוג נובעים מהוראה שלו. כדי לברר רציפות של הנהגה נדרשת שרשרת של מקורות, ולא רק נאמנות מוצהרת לשמו.

פרק י: מחלוקת, כבוד ומחאה - כיצד קוראים את היחסים בין המחנות?​

שלוש שאלות נבדלות

בתולדות המחלוקת על הציונות מרבים לעסוק ביחסים האישיים שבין הרבנים. יש המביאים לשון של כבוד כדי להוכיח קרבה, ויש המביאים מחאה חריפה כדי להוכיח נתק. לעיתים שני סוגי המקורות אמיתיים, ובכל זאת המסקנה הנבנית מהם רחבה מכפי שהם מאפשרים.

צריך להבחין בין הערכת גדלותו של אדם בתורה, ההסכמה לשיטתו הציבורית והיחס למעשה מסוים. אלו שלוש שאלות שונות. אפשר לחלוק בחריפות על דרך הנהגה ולראות בבעליה תלמיד חכם גדול; אפשר לכבד אדם ולסרב להצטרף למוסד שהוא עומד בראשו; ואפשר להסתייג מן הדרך שבה מוחים נגדו בלי לקבל את שיטתו.

ההבחנות הללו אינן ניסיון לרכך את ההיסטוריה. הן נחוצות מפני שהמקורות עצמם אינם מציגים תמיד יחסים פשוטים. אדם נדרש להכריע בענייני צדקה, כבוד התורה, הצלת יהודי ממאסר והנהגת הציבור גם בשעה שמחלוקתו עם הצד השני נמשכת.

מקור מורכב: "בהירות" של רבי משה בלוי

דוגמה לכך מצויה בסדרת המאמרים "בהירות", המיוחסת לרבי משה בלוי, ממנהיגי אגודת ישראל בירושלים. המאמרים פורסמו ב"קול ישראל" בטבת ובשבט תרצ"ג.

המאמר הראשון עוסק בהפרעה להספדו של הראי"ה קוק בלוויית רבי חיים שאול דוויק. בלוי מתאר את הפרעת ההספד, את התערבות המשטרה ואת המאסרים, ומתנגד לזיהוי אוטומטי של המשתתפים עם אגודת ישראל.

בהמשך הוא מגנה הפרעה ללוויית תלמיד חכם והלבנת פני אדם גדול ברבים. הוא גם שולל את נטילת האחריות בידי יחידים המביאים לרעש, להכאות ולמעצרם של אחרים. זו ביקורת מפורשת על דרך מחאה, היוצאת מתוך המחנה המתנגד לדרכו הציבורית של הראי"ה.

המחאה אינה מבטלת את המחלוקת

אלא שבלוי אינו מסיים בהטלת האחריות על המפריעים. הוא ממשיך ומבקר את הראי"ה עצמו, וטוען שהיה עליו להביא בחשבון את התנגדותו של הנפטר לדרכו ולמוסדות שבהם תמך. לשיטתו, גם הניסיון להספיד אדם בעל עמדה ציבורית מנוגדת עשוי לעורר שאלה של התחשבות ברצונו.

אין צורך לקבל את שיפוטו של בלוי כדי לעמוד על משמעות המקור. מי שיביא רק את גינוי המפריעים ייצור רושם של הגנה על כלל דרכו של הראי"ה; מי שיביא רק את המשך הביקורת יעלים את התנגדותו המפורשת לפגיעה בכבודו.

גם קביעותיו הכוללות של בלוי על עמדות הרבנים הן חלק ממאמר פולמוסי. אין להפוך אותן לרשימה בדוקה של דעות כל רבני התקופה. מן המקור אפשר ללמוד בבירור כיצד הוא עצמו הבין את המחלוקת ואת האחריות הציבורית, ואילו בירור כל טענה היסטורית הכלולה בו מחייב מקורות נוספים.

סיוע לאדם אינו אישור למעשהו

נקודה נוספת במאמר נוגעת לסיוע בשחרור עצורים. בלוי מסביר שטיפול האגודה בשחרורו של אדם אינו מוכיח השתתפות במעשה שבעטיו נאסר. הוא מצרף לכך דוגמה מקבילה של השתדלות הראי"ה למען עצור ממחנה אחר.

הטענה העקרונית ברורה: אחריות לשלומו של יהודי אינה תלויה בהסכמה עם כל מעשיו. מכאן שאין להסיק מעצם תשלום ערבות, ביקור בבית מעצר או פנייה לשלטונות שהמסייע אימץ את עמדת העצור או את שיטת פעולתו.

כלל זה נחוץ לקריאת תולדות המאבקים הציבוריים. לעיתים דווקא אנשים שהסתייגו ממעשה המחאה היו הראשונים לטפל בנזקיו. התנהגותם יכולה לבטא אחריות וחסד בלי לשנות את פסק דינם על המעשה.

מכתב כבוד, הסכמה ושתיקה

כך יש לנהוג גם במקורות מסוג אחר. תוארי כבוד במכתב מעידים על אופן הפנייה ועל היחס שהכותב בחר לבטא, אך אינם כשלעצמם הסכמה לכל השקפות הנמען. הסכמה לספר דורשת עיון בתוכנה: האם היא עוסקת בלמדנות המחבר, במפעל מסוים או בטענה העומדת במרכז הפולמוס?

גם הימנעות ממחאה יכולה לנבוע משיקולים שונים. ב"אור לישרים" כבר מצאנו מתנגדים שסברו שפרסום מאבק יזיק. לפיכך אין לזהות שתיקה עם הסכמה. מנגד, אין להפוך כל שתיקה להתנגדות סמויה; כשאין מקור, אין בידינו הכרעה.

קריאה הוגנת צריכה לאפשר גם מציאות שאינה נוחה לחלוקה למחנות: כבוד לצד מחלוקת, סיוע לצד גינוי, קשר שנמשך בתחום אחד ונפסק באחר. בפרקים הבאים נפגוש הכרעות ציבוריות רחבות, וגם בהן נצטרך להבחין בין עמדתו של חכם, הצעה שהעלה והחלטה שהתקבלה בסופו של הדיון.

---

מקורות ועיונים - פרק ט
א. "קול קהל ישראל", ירושלים תרפ"א, הקדמת החוברת ונאום רבי מרדכי ליב רובין. ההבחנה בין נוכחות באספה לבין חיבור הנאומים חשובה לייחוס הדברים.
ב. שם, נאום רבי יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, על עצמאות הציבור החרדי בירושלים.
ג. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", בתוך "כשיהדות פוגשת מדינה", תשע"ה, עמ' 143-148. התיאור המוסדי בפרק נשען על מחקר זה; אין לראות בו ציטוט מפיו של רבי יוסף חיים.

מקורות ועיונים - פרק י
א. רבי משה בלוי, "בהירות", מאמר א, המאמר נדפס ב"קול ישראל", שנה יב, גיליון יג, ז' בטבת תרצ"ג.
ב. "אור לישרים", ורשה תר"ס, מדור "דעת קדושים", מכתבי רבי דוד פרידמן מקארלין ורבי אליקום שלמה שפירא מהורודנה, על ההסתייגות ממאבק פומבי אף מתוך התנגדות לציונות.