מבוא: שער השביעי – מהותו של יום הושענא רבה
יום הושענא רבה, היום השביעי של חג הסוכות, עומד בתווך שבין ימי השמחה של חג האסיף לבין ימי הדין והרחמים של חודש תשרי. בעיני המון העם, נתפס יום זה כיום חיתום הדין, המשכו הישיר של יום הכיפורים, שבו נמסרים הפתקים ונחתם גזר דינו של האדם לשנה הבאה. מאידך גיסא, במקורות התנאיים והאמוראיים ובספרות ההלכה של ראשוני אשכנז וספרד, מודגש אופיו של היום כיום ערבה, שבו נידונים על המים, וכיום של שמחה יתירה וסיום חג הסוכות.במאמר מקיף זה נבקש ללבן את שורשיו של יום קדוש זה, לעמוד על היחס שבין תורת הנגלה לתורת הנסתר בעניינו, ולבחון את שלל המנהגים שנתקנו בו – החל מסדרי הלימוד והמשמר בלילה, דרך תפילות היום ומנהגיו, ועד לשאלת היחס שבין אימת הדין לשמחת החג המיוחדת ליום זה.
---
פרק א: יום חיתום הדין במקורות הנגלה וההלכה
א. הדין על המים ומשמעותו לחיי האדם
במשנה במסכת ראש השנה (פרק א, משנה ב) שנינו:הרי לנו מקור תנאי מפורש לכך שחג הסוכות הוא זמן הדין על המים. אולם, היכן מצינו שיום הושענא רבה – היום השביעי של החג – הוא יום חיתום הדין?
מקור הדברים מופיע בדברי הטור (אורח חיים, סימן תרס"ד), שכתב בטעם מעלתו של יום הושענא רבה:
הטור מחדש כאן שני יסודות הלכתיים:
1. הכל הולך אחר החיתום: מאחר שיום שביעי של סוכות הוא היום האחרון של מצוות ניסוך המים ונטילת ערבה במקדש (כפי שנפסק להלכה שנטילת ערבה שבעה ימים היא רק במקדש, ובגבולין יום אחד זכר למקדש), הרי שהוא מהווה את חיתום הדין של המים.
2. כל חיי האדם תלויים במים: בכך מיישב הטור מדוע לא מצינו מנהגי יראה וריבוי תחנונים בפסח ובעצרת, אף שהם ימי דין על התבואה ופירות האילן. המים הם בסיס החיים של הבריאה כולה, ובלעדיהם אין קיום לאדם. ממילא, דין המים הוא דין על עצם החיים.
הלבוש (סימן תרס"ד, סעיף א) הרחיב בביאור דברים אלו:
ב. דקדוקי המשנה ברורה בלבוש השו"ע
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף א) פסק:אם נתבונן בלשונו של המשנה ברורה, נגלה דיוק נפלא בשני מקומות שונים שבהם הוא מפרש את טעם הדבר.
* בסעיף קטן ב', על דברי השו"ע "כמו ביום טוב", כותב המשנה ברורה:
> "לפי שבחג נידונין על המים, והוא גמר החתימה".
* ואילו בסעיף קטן ז', על דברי השו"ע "כמו ביום הכיפורים", כותב המשנה ברורה:
> "לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים, והכל הולך אחר החיתום".
ויש לחקור, מדוע כפל המשנה ברורה את הטעם, ומדוע שינה בלשונו בין שני הסעיפים הקטנים?
ויש לומר, שהמשנה ברורה חילק בין שני עניינים נפרדים ביום זה:
העניין הראשון הוא היותו של היום "יום טוב", שבו מרבים במזמורים. טעם הדבר הוא משום שהוא יום חיתום הדין הכללי של המים, וכמו ששאר ימי הדין (פסח, עצרת וראש השנה) הם ימים טובים שבהם אנו שמחים ובטוחים בחסדו של מקום. על כן לגבי דין זה לא הזכיר המשנה ברורה שחיי האדם תלויים במים.
העניין השני הוא דימויו של היום ליום הכיפורים (בריבוי נרות, לבישת קיטל וטבילה). כאן הטעם הוא משום ש"כל חיי האדם תלויים במים", וממילא אין זה רק דין כללי על צמחיית העולם, אלא דין פרטי על נפש האדם וחייו. דין זה דורש התעוררות של תשובה ויראה, בדומה ליום הכיפורים.
מקור נפלא לדברים אלו מצינו בביאור הגר"א (שם, אות א), המבאר את דברי השו"ע שמרבים במזמורים כמו ביו"ט, וכותב שהמקור הוא מהמדרש והירושלמי בפרק קמא של ראש השנה: "איזה אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוהיה...". הגר"א מלמדנו שכל ימי הדין של ארבעת הפרקים בשנה ראויים להיות ימים טובים, ועל כן הושענא רבה, שהוא חיתום דין המים, ראוי להתרבות במזמורים של יום טוב.
---
פרק ב: בין נסתר לנגלה – מקורות גמר הדין של האדם
א. הזוהר הקדוש והאר"י: יום מסירת הפתקים
בעוד שבתורת הנגלה מודגש בעיקר עניין דין המים, הרי שבתורת הנסתר מתגלה יום הושענא רבה כיום גזר הדין הסופי של האדם עצמו, כהמשך ישיר לראש השנה ויום הכיפורים.בזוהר הקדוש (כרך ג, פרשת צו, דף לא ע"ב) נאמר:
ובזוהר הקדוש (חלק ב, סוף קמ"ב) מפורש עוד עניין זה של מסירת הפתקים. מכאן פשט המנהג לאחל בלילה זה בלשון ארמית: "פתקא טבא" (או "גוט קוויטל" בלשון אשכנז), שמשמעותו איחול לקבלת פתק טוב של חיים ורחמים.
האר"י הקדוש (בשער הכוונות, דרושי סוכות, דרוש ו') ביאר את סדר שלבי הדין:
1. ראש השנה: יום הדין הגדול שבו נכתבים כל באי העולם. בחינה זו נקראת "קול בלא דיבור".
2. יום הכיפורים: יום כתיבת וחתימת הדין, בחינת "דיבור ומילולא".
3. חג הסוכות: ימי המשך הדין והמתקתו על ידי המצוות המעשיות, בחינת "עובדא".
4. הושענא רבה: גמר חיתום הדין המעשי, שבו נמסרים הפתקים לשלוחים לצאת לפועל.
מבואר בדבריהם שאין הושענא רבה יום דין חדש, אלא הוא הרגע שבו החלטות יום הכיפורים מקבלות את ה"גושפנקא" הסופית ויוצאות אל הפועל. כל עוד לא נמסרו הפתקים, יכול האדם בתשובתו ובתפילתו לבטל את רוע הגזירה, ואפילו מה שנחתם ביום הכיפורים יכול להשתנות לטובה ביום הושענא רבה.
ב. פיוטים קדומים ונוסחאות עתיקות ב"ונתנה תוקף"
יש המבקשים לטעון כי עניין גמר דין האדם בהושענא רבה הוא חידוש של ספרות הזוהר והמקובלים, ולא היה ידוע לפנים בתורת הנגלה. אולם, חקירה מעמיקה במקורות הראשונים ובפיוטים הקדומים מגלה כי יסוד זה היה נעוץ עמוק במסורת התפילה של קהילות רבות עוד לפני התגלות הזוהר.הרקאנטי (פרשת שלח) מביא שיש אומרים בנוסח תפילת "ונתנה תוקף": "ביום ראש השנה ישפטון, וביום צום כיפור יכתבון, ובהושענא רבה יחתמון".
נוסח זה נמצא לפנינו בהרבה מחזורים עתיקים, ובספר "שער יששכר" (להגאון ממונקאטש, מאמר יום ערבה, אות ט') העיד שראה נוסח זה ממש במחזור איטלקי עתיק בכתב יד בספריית ברלין, והאריך לבאר את אמיתותו של נוסח זה.
כמו כן, מצינו פיוט קדום של רבי יוסף בן אביתור (מגדולי משוררי ספרד בתקופת הגאונים, שקדם לגלוי הזוהר במאות שנים), העוסק בבירור ביום הושענא רבה כיום דין וכפרה לאדם, ולא רק על המים.
ובספר "הגהות מנהגים" מובא מדרש קדום:
עדות נוספת לחשיבותו של היום כיום דין בקרב הראשונים מצינו בדברי ההגהות תפארת שמואל על הרא"ש (סוף פרק קמא דברכות), שהביא בשם מחזור ויטרי:
אף שהלכה זו לא נפסקה, עצם העובדה שגדול הדור באשכנז, המהר"ם מרוטנבורג, סבר שיש לומר "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" ביום זה, מוכיחה בעליל כי ראה בהושענא רבה יום דין גמור, השייך לעשרת ימי תשובה.
ג. רמז הגר"א: "אריה שאג מי לא יירא"
הגאון מוילנא, אשר כידוע שילב את תורת הנגלה והנסתר לאחדים, הביא רמז נפלא לחשיבותם של ימי הרחמים והרצון מהפסוק בעמוס (ג, ח): "אריה שאג מי לא יירא". ראשי התיבות של המילה ארי"ה הם: * אלול * ראש השנה * יום הכיפורים * הושענא רבהרמז זה, המציב את הושענא רבה בשורה אחת עם אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, מורה כי יום זה הוא קצהו האחרון של תהליך התשובה והיראה שהתחיל בראש חודש אלול.
ד. יישוב שיטת הפוסקים: מדוע הוסתר עניין גמר הדין?
לאור המקורות הרבים המעידים על היות הושענא רבה יום דין לאדם, עולה קושיה גדולה: מדוע השמיטו התנאים במשנה והאמוראים בגמרא את עניין גמר דין האדם ביום זה, והזכירו רק את הדין על המים?בספר "שיח יצחק" (להגרי"ב בורודיאנסקי שליט"א) מובא בשם חמיו הגרש"ז אויערבך זצ"ל הסבר נפלא ועמוק בזה:
הסבר נוסף שמעו בשם אחד מגדולי ישראל (ויש המייחסים זאת להגר"י קמנצקי זצ"ל), שהראשונים בכוונה הסתירו את עניין יום הדין הכללי של הושענא רבה כדי שלא לקלקל את שמחת יום טוב של חג הסוכות, שבו נצטווינו "ושמחת בחגך" ו"והיית אך שמח". אולם בדורות האחרונים, מפני ירידת הדורות וצורך השעה בהתעוררות לתשובה, פחת החשש הזה ונתגלה העניין לרבים.
---
פרק ג: ליל הושענא רבה – סדר הלימוד, התיקון והמשמר
א. מקור המנהג להיות נעורים בלילה
המנהג להיות נעורים בליל הושענא רבה ולעסוק בתורה הוא מנהג קדמון, המוזכר כבר בדברי הראשונים. בספר שבלי הלקט (סדר חג הסוכות, סימן שע"א) כתב:הרי לנו מקור ראשוני למשמר של ליל הושענא רבה. המגן אברהם (סימן תרס"ד, הקדמה) והמשנה ברורה (שם, ס"ק א') העתיקו מנהג זה להלכה: "נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה, וכבר נדפס הסדר".
ב. קריאת ספר דברים (משנה תורה)
אף שבדברי שבלי הלקט נזכר המנהג לקרוא מבראשית עד וזאת הברכה, הרי שהמנהג הרווח כיום בכל תפוצות ישראל הוא לקרוא דווקא את ספר דברים (חומש "משנה תורה").מקור מנהג זה הוא בדברי האר"י הקדוש בשער הכוונות (דרושי סוכות, דרוש ו'):
בספר "דרבמדיקר" הציע רמז יפה לעניין קריאת ספר דברים בלילה זה, על פי הפסוק בפרשת שופטים העוסק במצוות המלך לכתוב לו את משנה התורה הזאת: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו". ספר דברים הוא ספר היראה והתוכחה, ועל כן הוא מתאים ביותר לליל חיתום הדין.
יש לציין כי קריאת חומש דברים נהוגה ברוב הקהילות קודם חצות הלילה, שכן על פי דברי האר"י עיקר הדין נידון בחצי הראשון של הלילה, וקריאת משנה תורה משמשת כהגנה וכתיקון לשעות אלו.
ג. סדר הלימוד על פי ה"יסוד ושורש העבודה"
הגאון החסיד רבי אלכסנדר זיסקינד, בספרו הקדוש "יסוד ושורש העבודה" (סוף שער האיתון), מתווה דרך מפורטת ומרטטת לעבודת ליל הושענא רבה: 1. המעטה באכילה: "לכן יזהר האדם למעט באכילה בסעודות לילה זו, בכדי שיוכל להיות נעור כל הלילה לעשות התיקון, כי האכילה מביאה לידי שינה". 2. דקדוק בקריאת משנה תורה: "ויזהר מאוד בקריאת משנה תורה... ויזהר בדקדוק התיבות היטב... והשם הטוב יכפר בעד המון עם שקורין משנה תורה בבהלה ובמרוצה ואין מדקדקין אחריו... והלוואי שלא יקלקל". 3. לימוד האדרא זוטא ובכי על פטירת רשב"י: "ואחר קריאת משנה תורה יקרא האדרא זוטא כולה... ויעורר לבו אל בכי עצום מאוד על פטירת הצדיק הזה... לכפרת עוונותיו". 4. אמירת תהילים במתון ובכוונה: "ואחר זה יאמר ספר תהילים עם הציבור במתון גדול ובדקדוק התיבות היטב ובכוונה עצומה... ובמזמור שהוא עניין תפילה ובקשה צריך האדם להתפלל במחשבתו הבקשה ההיא... ולהיפך במזמורים של שבחים והודאות יאמר בשמחה עצומה". 5. טבילה במקווה וחיבור לילה ויום: "ואחר אמירת ספר תהילים ילך לטהר במקווה כנהוג, ויזהר לחבר לילה ויום בלימוד או בבקשות ותחנונים".ד. השלמת פרשיות ושניים מקרא ואחד תרגום
בדברי שבלי הלקט שהובאו לעיל, נזכר כי הלילה משמש גם להשלמת הפרשיות למי שלא השלים במהלך השנה. מקור קדום לעניין זה מצינו בגמרא במסכת ברכות (דף ח, ע"ב) על רב ביבי בר אביי שביקש להשלים את כל פרשיות השנה בערב יום הכיפורים.אולם, בספר אבודרהם (סדר תפילת סוכות) פקפק ביעילותה של קריאה זו בליל הושענא רבה לצורך קיום מצוות שניים מקרא ואחד תרגום:
דברי האבודרהם הובאו בקיצור בדרכי משה (אורח חיים, סימן רפ"ה, ס"ק ג'). עם זאת, כתבו האחרונים כי לכל הפחות יש בזה תועלת גדולה בכך שהאדם עובר על התורה כולה ומסיים אותה קודם שמחת תורה.
ה. השוואת הגרי"ז: ליל הסדר, שבועות והושענא רבה
בעניין השינה והנעור בלילות קדושים אלו, מובאת שמועה מפורסמת בשם הגרי"ז מבריסק (אם כי יש המפקפקים בייחוסה אליו לגבי הושענא רבה):והסבירו האחרונים כי הסיבה לכך היא פרקטית: בליל הסדר כולם עייפים מטרחת ערב החג; בליל הושענא רבה יש החוששים שאם יהיו נעורים בלילה לא יוכלו לישון ביום בסוכה (שהרי שינה מחוץ לסוכה אסורה, ומי שנעור בלילה עלול להירדם ביום על כיסאו מחוץ לסוכה, או במהלך נסיעה, שזהו נידון רחב בפוסקים); ובליל שבועות קל יותר להיות נעורים כי הלילה קצר ואין חשש של שינה מחוץ לסוכה.
מכל מקום, פסק הלכה למעשה: מי שעל ידי שיהיה נעור בליל הושענא רבה יבוא לידי ביטול תורה ביום, או שיירדם בתפילה ולא יוכל להתפלל בכוונה, או שייאלץ לישון מחוץ לסוכה – עדיף שישן בלילה כדרכו ויתפלל למחרת בכוונה עצומה.
---
פרק ד: מנהגי המורא והתחנונים כיומם של הימים הנוראים
א. לבישת קיטל, טבילה וריבוי נרות
כאמור בדברי השולחן ערוך והרמ"א, נהגו המדקדקים ביומו של הושענא רבה לנהוג במנהגי יראת הדין הדומים ליום הכיפורים: * טבילה במקווה: הרמ"א כותב: "והמדקדקים נוהגים לטבול עצמם קודם עלות השחר כמו בערב יום כיפור". מקור המנהג הוא במהרי"ל, שביאר כי טבילה זו היא משום תשובה, בדומה לטבילת גר שמכניס עצמו לקדושה. * לבישת קיטל: הרמ"א מוסיף: "ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כיפור". לבישת בגדי לבן אלו מעוררת את הלב לתשובה ומזכירה את יום המיתה, ומאידך גיסא מורה על הביטחון בישועת ה'. * ריבוי נרות: השו"ע פסק שמרבים קצת בנרות בבית הכנסת כמו ביום הכיפורים, כדי להשרות אווירה של קדושה ומורא.ב. תפילת היום בניגוני ימים נוראים
ערוך השולחן (סימן תרס"ד, סעיף י"א) מתאר את סדר התפילה המרטיט בהושענא רבה בקהילות אשכנז:השילוב של פיוטי הקליר הקדושים, ניגוני הימים הנוראים המרטיטים את הלב, והבכי והתחנונים בשעת הקפות המזבח, הופכים את תפילת שחרית ומוסף של הושענא רבה לשיא של עבודת התשובה.
ג. התנגדות הגר"א לאמירת סליחות בלילה
מנהג קדום היה בהרבה מקהילות אשכנז לומר סליחות בליל הושענא רבה או באשמורת הבוקר. בספר "עליות אליהו" (עמ' 44) מובא מעשה נורא בעניין זה: בווילנא נהגו לומר סליחות בליל הושענא רבה מפני מעשה שהיה בדורות קודמים. הגאון מוילנא רצה לבטל מנהג זה, מפני שלדעתו הושענא רבה הוא יום טוב ושמחת החג צריכה לשלוט בו, ואין לערב בו סליחות ותחנונים של חול.כל הלילה של הושענא רבה היו שמחים אצל הגאון ברוב עוז ושמחה של מצווה ושמחת בית השואבה. אולם, בעיצומה של השמחה, מת פתאום אחד מבני הבית בבית הגאון. ראה הגר"א בכך אות מן השמים, ונמנע מלבטל את מנהג אמירת הסליחות בעיר, ושב ממחשבתו זו.
ד. קריאת שמע משעלה עמוד השחר (משנה ברורה סימן נ"ח)
פרט הלכתי מעניין המקשר את יום הושענא רבה לזמני לחץ ודוחק מצינו במשנה ברורה (סימן נ"ח, סעיף קטן י"ב). שם נפסק כי לכתחילה זמן קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר את חברו, אולם בשעת הדחק יכול לקרות משעלה עמוד השחר. וכתב המשנה ברורה:מקור הלכה זו הוא בכסף משנה (הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה י"ב) בשם הר"ר מנוח. אנו רואים מכאן כי יום הושענא רבה ("יום ערבה") הוגדר בפוסקים כיום שבו הציבור טרוד בריבוי תפילות ותחנונים ("דמפשי ברחמים"), ועל כן התירו להקדים את קריאת שמע לעמוד השחר כדי להספיק את סדר היום הארוך.
---
פרק ה: סוד הצל – עדות הלבנה בליל החותם
א. מנהג ראיית הצל ומקורו בראשונים
אחד המנהגים המסתוריים והמפחידים ביותר המוזכרים בספרות ההלכה הוא מנהג בדיקת צל האדם לאור הלבנה בליל הושענא רבה. הרמ"א (סימן תרס"ד, סעיף א') הביא מנהג זה:מקור הדברים הוא בדברי האבודרהם, שהביא מנהג זה שנהגו בו באשכנז ובספרד.
קדם לו הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר י"ד, ט) על הפסוק "סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום":
וכן כתב רבינו בחיי שם, והאריך לבאר את עניין השפעת צל האדם וקשרו לחייו.
ב. ביאור הרוקח והגימטריא של "סר צלם"
בספר הרוקח (הלכות סוכות, סימן רכ"א) מביא ביאור עמוק ומפורט לעניין זה:הרוקח מקשר בין דין המים לדין החיים: המלאכים בודקים בלילה זה כמה מים ופרנסה צריכה הבריאה, וממילא נקבע מי מהאנשים יישאר בחיים ויצטרך למים אלו, ומי שנגזרה עליו מיתה – "סר צילו" ואינו נכלל בחשבון המים.
ג. אזהרת הרמ"א והפוסקים שלא לדקדק בזה
אף שהמנהג הובא להלכה, הרמ"א מיד מסתייג ומזהיר מפניו:רבים מהאחרונים האריכו להזהיר שלא יעשה אדם בדיקה זו בשום אופן. ראשית, משום איסור "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". שנית, משום שפרטי הבדיקה מורכבים מאוד (כגון שצריך שלא יהיה אור אחר, ושלא יהיה רוח, ושיהיה הגוף גלוי, ועוד תנאים רבים), ואם אדם יראה שחסר חלק מצילו מחמת חוסר הבנה או תנאים סביבתיים לא מתאימים, הוא עלול ליפול לעצבות גדולה ולייאוש, ובכך יקלקל את מזלו ויגרום לעצמו נזק חלילה.
---
פרק ו: מאידך גיסא – שמחת יום הערבה
א. שמיטת לולבים ואכילת אתרוגים
לצד מנהגי היראה והדין, הושענא רבה הוא יום של שמחה עצומה, המהווה את שיאו של חג הסוכות – "זמן שמחתנו". במשנה במסכת סוכה (דף מה, ע"א) שנינו:רש"י מפרש שם פירוש נפלא: לא שהתינוקות היו שומטים, אלא הגדולים היו שומטים מיד התינוקות את לולביהם ואוכלים את אתרוגיהם של התינוקות. ומוסיף רש"י:
הרי לן מנהג עתיק מזמן המקדש, שבו הותר לעשות מעשים שבכל השנה נראים כגזל, והכל מתוך ריבוי שמחה ואהבה של מצווה ביום האחרון של החג.
ב. מנהג הכאת הערבות אצל ינאי המלך (ספר הקבלה לראב"ד)
עדות היסטורית מרתקת לשמחת יום הערבה מצינו בספר הקבלה להראב"ד הראשון (בתוך סיפור ינאי המלך והפרושים):מנהג זה של הכאה הדדית בענפי ערבה לשם שמחה ושעשוע מראה עד כמה היה יום זה יום של צהלה ושמחה המונית בירושלים בזמן הבית.
ג. התרת אגודו של לולב לשמחה
הלבוש (אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף א') כותב על המנהג להתיר את אגודת הלולב ביום הושענא רבה:ובהמשך (שם, סעיף ג'), לאחר שהביא את מנהג ההקפות וחיבוט הערבה, כתב:
אף החיי אדם (כלל קנ"ג, סעיף ג') כתב על הנוהגים לחבוט בערבה עד שייפלו כל העלים, שהוא "מנהג של תינוקות משום שמחה".
ד. כיבוי נרות בית הכנסת בערבות
מנהג ייחודי נוסף שהיה נהוג בקהילות אשכנז העתיקות, המבטא את השמחה והשעשוע של יום זה, הוא כיבוי נרות בית הכנסת באמצעות הערבות לאחר התפילה. באחד מנוסחי ספר מהרי"ל נאמר:ובספר המנהגים לרבי שמואל מאולמא נאמר על כך: "והוא דרך שמחה". וכן בטור שלפנינו מופיע: "ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה".
ה. שבע הקפות כנגד שבעה ימים – שמחה מכופלת
הגאון מוילנא ביאר כי הקפת המזבח במקדש (והקפת הבימה כיום) היא קיום של מצוות השמחה – "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים". בכל ימי החג מקיפים פעם אחת, ואילו בהושענא רבה מקיפים שבע פעמים. ממילא, ביום זה השמחה מכופלת שבעתיים, והיא מהווה את תמצית וריכוז השמחה של החג כולו.---
פרק ז: אהבת הבריות ובירור הרשעים – שתי קצוות ביום הערבה
א. שיטת הסבא מקלם ורבי ירוחם: תפילה על אומות העולם ואהבת הבריות
אחד המאמרים המפתיעים והנשגבים ביותר בעניין הושענא רבה מיוחס לסבא מקלם זיע"א (והובא בדברי תלמידו רבי ירוחם ליוואוויץ ממיר). הסבא מקלם עומד על כך שבחג הסוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. מכאן הוא מסיק יסוד עצום בעבודת השם: ביום הושענא רבה, שהוא חיתום הדין של המים המשפיעים לכל העולם כולו, מוטל על עם ישראל לעמוד במבחן של "אהבת הבריות" בדרגה הגבוהה ביותר – להתפלל ולבקש רחמים על כלל האנושות, ואפילו על אומות העולם השונאות אותנו ומצרות לנו!הסבא מקלם מסביר כי זוהי תכליתו של עם ישראל – להיות "אור לגויים", להשפיע שפע רוחני וגשמי לעולם כולו, ולדאוג לקיומו של העולם. הבאת שבעים הפרים בחג מורה כי קיומם של הגויים תלוי בעבודתם של ישראל, וביום הושענא רבה אנו חותמים שפע זה באהבה ובחמלה על כל נברא שנברא בצלם.
מקור לדברים אלו מצינו בגמרא במסכת סוכה (דף נה, ע"ב):
ומשלימים את התמונה דברי המדרש הגדול (במדבר כ"ט, לו):
ב. שיטת ה"חכמת שלמה": הכנעת הרשעים בחביטת הערבה
לעומת גישתם הרחומה של גדולי המוסר מקלם ומיר, מצינו גישה הפוכה לחלוטין בדברי הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו "חכמת שלמה" (אורח חיים, סימן תרס"ד, סעיף ה'): רש"ק עומד על המדרש הידוע שארבעת המינים מסמלים ארבע כיתות בישראל, והערבה – שאין בה לא טעם ולא ריח – מסמלת את הרשעים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. בכל ששת ימי החג אנו מאגדים את הערבה עם הלולב, לרמז שבעולם הזה יש לקבל את הרשעים ולעשות מהם אגודה אחת כדי שיגנו אלו על אלו, וכמו שהקרבנו פרים על אומות העולם כדי שלא ייחרב העולם. אולם, ביום השביעי – הושענא רבה, המרמז על האלף השביעי (יום שכולו שבת וחורבן הרשע) – אנו מפרידים את הערבה ולוקחים אותה בפני עצמה. וכתב החכמת שלמה:הרי לנו שתי השקפות עולם קדושות ומנוגדות בביאור מהות היום והערבה: מחד, יום של אהבת הבריות ותפילה על קיום העולם כולו; ומאידך, יום של בירור נוקב והכנעת כוחות הרע והרשעה בעולם.
