יסוד הראשית וחשיבות ההתחלה
על הפסוק הפותח את תורתנו הקדושה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), יש להתבונן ביסוד הגדול הטמון בראשית הדברים. הנה בששת ימי הבריאה הללו, נקבע כוחו ועמידתו של העולם למשך אלפי השנים הבאות אחריו. ובדומה לבריאת העולם, שכל יסודותיה עיצבו והטביעו את מהלך קיומו העתידי, כך הוא הדבר בכל יום ויום בחייו של האדם. בעת אשר "אדם קם" משנתו, הרי זוהי ראשית היום שלו, ובה ממש טמון עיקר כוחו של אותו היום. כפי שמובא בשם הגאון מוילנא זצ"ל, מפי תלמידו רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל: "וכפי תוקף קבלת עול תורה, אז כן יעזרהו השם". הרי לן שעוצמת קבלת עול התורה והתחזקותו של האדם בתחילת היום, היא המכריעה באופן מוחלט את מידת העזרה האלוקית שיזכה לה בהמשך יומו.
ויש שמבארים על פי יסוד זה את סמיכות הפסוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָתְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, א-ב) בדרך מוסר והנהגה. שאם כבר "בראשית" הדברים, כלומר בתחילת דרכו ובפתיחת יומו, יתן האדם אל ליבו ויחשוב על העובדה החשובה ש"ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וידע כי יש בורא ומנהיג לעולם, אזי ממילא כל ענייני העולם הארציים הגשמיים, המרומזים בתיבת "והארץ", יהיו בעיניו כ"תוהו ובוהו" – דבר טפל וחסר משמעות שיעסיק אותו פחות ויפחת ערכו בעיניו. בכך אנו עומדים על כוחה העצום של מחשבת הבורא המלווה את האדם בתחילת יומו, וכיצד היא מכוונת ומדריכה אותו להעדיף תמיד את הרוחניות הצרופה על פני החומריות החולפת.
תכלית הבריאה – האדם נזר הבריאה
ההתבוננות העמוקה בסיפור מעשה הבריאה מגלה לנו בבירור כי עיקר הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל האדם. העובדה שהאדם נברא דווקא ביום השישי, שהוא האחרון לימי הבריאה, איננה מקרית כלל ועיקר. כמבואר בגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"א), נשתהתה בריאתו של אדם הראשון לערב שבת כדי ש"ייכנס לסעודה מיד", כלומר שלא יצטרך להמתין להכנת צרכיו, שאין זה מכבודו של מי שנברא העולם עבורו להמתין לדברים אחרים, אלא שהכל יהיה מוכן ומזומן לפניו כשלחן הערוך. ומטעם זה ביאר הרב מינצברג זצ"ל בספרו בן מלך, כי הסיבה שלא נבראו כל בעלי החיים ביום אחד אלא נתייחד יום חמישי לעופות ודגים (בראשית א, כ) ויום שישי נפרד לבהמה, חיה ורמש (בראשית א, כד), היא מפני שהם שונים בעיקר מהותם ובתכלית בריאתם. שהרי הדגים והעופות שוכנים במקומות שאינם עיקר יישובו של עולם ואינם עומדים כל כך לשימושו הישיר של האדם, ועל כן עיקר בריאתם היא לתפארת ויופי מקומם. אולם בעלי החיים השוכנים על הארץ, שהוא עיקר מקום יישובו של האדם, נועדו לשמשו ולעזור לו, ולכן נבראו קרוב יותר ליום יצירת האדם עצמו (בראשית א, כו).
ועל פי זה ביארו התוספות במסכת ברכות (דף ס ע"א) את כוונת ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה". ושאלו מהי אותה חכמה מיוחדת המוזכרת כאן? ויש לומר שהיא חכמת הבורא שברא את האדם "בזמן הנכון" ובשעה המושלמת עבורו, לאחר שכל צרכי העולם כבר נשלמו והוכנו עבורו.
ומכיוון שכל תכלית הבריאה אינה אלא בשביל האדם, הרי שגם בעת מבול, כפי שמביא רש"י על הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם" (בראשית ו, ז), הטעם שהושמדו גם הבהמות והחיות אף על פי שלא חטאו, הוא משום שעיקר הבריאה הוא האדם, ומאחר שנבראו רק בשבילו, אם האדם איננו – מה צורך יש בשאר הבריאה, עיין שם ברש"י שביאר זאת במשל נפלא.
השקפה תורנית זו עומדת בניגוד גמור לשיטות העולם החדש המעדיפות לעיתים את שלומם של בעלי החיים (תחת מסווה של "צער בעלי חיים") או את שימור הסביבה (ארגוני הירוקים למיניהם) על פני טובתו של האדם. התורה הקדושה מלמדת אותנו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי האדם הוא מרכז הבריאה, וכל העולם כולו נוצר אך ורק לתועלתו ולשירותו. במקומות שבהם קיימים עיוותי ראייה שכאלה המעדיפים ערכים אחרים על פני כבוד האדם, הדבר עלול להוביל לחורבן מוסרי מוחלט. דוגמה היסטורית מצמררת לכך ראינו בשנות השואה האיומה, כאשר הגרמנים ימ"ש הצטיינו בנימוסיהם המופלגים ודאגו בכובד ראש לחוקים להגנת הכלבים ובעלי החיים, ובעת ובעונה אחת טבחו ורצחו מיליוני יהודים באכזריות שאין לה קץ. דבר זה ממחיש עד כמה עיוות השקפתי זה מסוכן הוא ומעוות את דמות האנושות.
ומפני שהאדם הוא עיקר הבריאה, הטביע בו הבורא יתברך כוחות נפשיים ורוחניים עצומים ומיוחדים. האדם נברא בצלם אלקים, כמו שנאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). בריאה זו בצלם, בניגוד לשאר בעלי החיים, פירושה הוא שניתן בו "דימוי אל העליון", שיש לו כוח רוחני מיוחד הדומה ליצורים העליונים. ועל מה שפירש רש"י שם: "בצלמנו - בדפוס שלנו", והיינו גוף מבנה האדם, מובן שאין הכוונה חלילה כפשוטו הגשמי, דאטו יש לקדוש ברוך הוא דמות הגוף או צלם גשמי, אלא הכוונה שיש במבנה האדם דמיון רוחני לצלם אלקים. וכמו שביאר הרב מינצברג זצ"ל שצורת קומתו הזקופה של האדם דומה לעליונים, כדברי הגמרא במסכת חגיגה (דף טז ע"א) שהאדם מהלך בקומה זקופה כמלאכי השרת.
אמנם הסבר עמוק ופנימי יותר מצינו בדברי מרן רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים" (שער א, פרקים א-ג), המבאר כי משמעות "בצלם אלקים" היא שהקב"ה העניק לאדם כוח רוחני עצום שעל ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הוא מסוגל לבנות עולמות עליונים או להחריבם חלילה. כוח נורא זה לא ניתן לשום בהמה וחיה אלא לאדם לבדו. ובהקשר זה היה רגיל הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל לומר, שבדורות האחרונים שבהם פחתה האמונה החושית בכוחו של היהודי להשפיע במעשיו על העולמות העליונים, פתח לנו הקדוש ברוך הוא פתח של המחשה דרך פלאי הטכנולוגיה המודרנית, שבה אדם יושב בפינתו ובאמצעות מכשיר קטן ומקלדת מסוגל לחולל פעולות עצומות בקצה העולם השני, כדי שנבין ולו במעט כיצד פעולה קטנה של יהודי כאן למטה מרעישה ומזעזעת עולמות שלמים למעלה, ודו"ק.
ברם, אף על פי שתכלית הבריאה כולה היא בשביל האדם, יש להדגיש כי קיימות דרגות ומדרגות שונות במין האנושי, ועיקר התכלית והסגולה אינם אלא ב"יהודי". מרן בעל הכוזרי (מאמר ראשון, ל-מא) מחלק את מדרגות הקיום בעולם לחמש דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, ומעל כולם – המדרגה האלקית השוכנת בישראל. ובספר "נפש החיים" (שער א, פרק ד) כתב לבאר הבדל זה ביסוד ההשפעה, שעבירה של גוי איננה פועלת ואינה פוגמת מאומה בעולמות העליונים, לפי שאין לנשמת הגוי אחיזה ושורש בעולמות הרוחניים העליונים להשפיע שם, מה שאין כן עבירה של יהודי, שמחמת גודל נשמתו ושורשה הגבוה, כל פגם קטן שהוא עושה כאן למטה פועל ומחריב בעולמות העליונים, ומזה נלמד גודל מעלת נשמת ישראל וכוחה הנורא.
וכל הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל התורה ובשביל ישראל. כמו שפירש רש"י על הפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א), שאין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כפי שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב, ג). וכן על הפסוק: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשּׁI" (בראשית א, לא), פירש רש"י שהוסיף ה' ה"א הידיעה ביום השישי (שלא כפי שנאמר בשאר הימים "יום שני", "יום שלישי"), ללמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שכל קיומם תלוי ועומד עד יום השישי בסיון, שאם יקבלו ישראל את חמשת חומשי התורה – מוטב, ואם לאו – יחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו.
וכפי שנאמר בפסוק: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), שכל קיום השמים והארץ תלוי בברית התורה. ורבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל חידש בזה יסוד נורא בספרו "נפש החיים" (שער ד, פרק יא), שאין קיום העולם תלוי רק בקבלה הראשונית של התורה, אלא קיומו תלוי ועומד בכל רגע ורגע ממש לדורות עולם. שאם ייווצר מצב שבו העולם יישאר לרגע אחד פנוי וחלילה לא יהיה אף יהודי בכל כדור הארץ שיעסוק בתורה באותו הרגע, מיד יחזור העולם כולו לתוהו ובוהו ויאבד קיומו לחלוטין.
על פי יסוד נפלא זה ביארו המפרשים מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את כדור הארץ בצורה עגולה. כדי שבכל עת ובכל רגע ממש, בעוד שבחלק אחד של כדור הארץ שולט הלילה והחושך ובני האדם ישנים, בחלקו השני זורחת השמש והם ערים, ומתוך כך לא ייפסק לימוד התורה מן העולם אפילו לרגע אחד, ותמיד יהיה מי שעוסק בתורה ומקיים את העולם.
והנה מצינו שספר בראשית מתחיל באות ב' ("בראשית"), ונראה שיש בזה רמז דק, שבריאת העולם נפתחה באות ב' שהיא השנייה, כדי לרמוז שיש דבר שקדם לעולם במעלה ובזמן, והיא התורה הקדושה שקדמה לעולם אלפיים שנה, כדאיתא בגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"א). וכמו שמצינו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קסא ע"ב): "קודשא בריך הוא איסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי שהתורה היא התוכנית והאדריכלות של העולם, ובשביל התורה וישראל נברא כל היקום כולו.
וישנם סיפורים רבים הממחישים יסוד זה בפשיטות. הנה מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהגיע אליו תייר ממרחקי סין וסיפר לו על אסון טבע נורא שאירע שם, שבו נפרץ סכר ענק והציף והטביע כפרים שלמים על יושביהם. והיה החפץ חיים מתעניין וחוקר בפרטי המעשה לפרטיו. וכאשר שאלוהו מקורביו: "רבנו, מה לנו ולגויים השוכנים בסין הרחוקה שתתעניין בהם כל כך?", השיב להם החפץ חיים במשל נפלא: כאשר אדם עומד בלב השוק הגדול של ורשה וצועק מילים בשפת האידיש, הרי ודאי שאינו פונה לגויים הפולנים שאינם מבינים שפה זו, אלא כוונתו ליהודים הנמצאים שם. כך הוא הדבר בכל מעשה ואסון שקורה בעולם, שאינו קורה בשביל הגויים אלא בשביל לעורר את ישראל לתשובה, וכמו ששנינו בגמרא במסכת יבמות (דף סג ע"א): "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". מכאן נלמד שתכלית הנהגת הבריאה היא בשביל עם ישראל, וכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה בעולמו – למענם הוא עושה.
כמו כן נודע המעשה המפורסם עם מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית הארוכה שבנה הצאר הרוסי ברוסיה הרחוקה, והיו הכל תמהים מה ראה הצאר להשקיע הון תועפות בבניית מסילה ארוכה ושוממת שכזו שאין בה תועלת נראית לעין. אולם לימים, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ונאלצו תלמידי ישיבת מיר הקדושה להימלט מפני הנאצים ימ"ש, נמלטו כולם דרך אותה מסילת רכבת לסיביר ומשם לשנחאי שבסין וניצלו. או אז הבינו הכל כי כל בניית המסילה ההיא על ידי ממשלת רוסיה לא הייתה אלא הכנה מראש שהכין הבורא להצלת התורה לדורות.
ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב) איתא: "לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה... ובאים אומות העולם ואומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים עשינו, הרבה מרחצאות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, מגיע לנו שכר על כך". ואומר להם הקדוש ברוך הוא: "שוטים שבעולם, מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם". ויש להבין, מדוע קורא להם הקב"ה "שוטים"? הרי לכאורה שקרנים הם, שהרי לא כיוונו כלל בשביל ישראל אלא בשביל עצמם? אלא הביאור הוא, שבאמת ובתמים אין מושג כזה שגוי עושה דבר בשביל עצמו, כי כל הבריאה משועבדת לישראל וכל מעשה שעושים הגויים בעולם נעשה בסופו של דבר לטובת ישראל, ואם כן אמת בפיהם שכל השווקים והמרחצאות שירתו את לומדי התורה. אולם "שוטים" קראם, לפי שאף על פי שמעשיהם שירתו את ישראל, מכל מקום מאחר שלא כיוונו לכך בליבם אלא עשו זאת מחמת פנייה אישית שלהם, הפסידו את כל זכותם ושכרם הגדול, ודו"ק.
ומעין זה מצינו בגמרא במסכת ברכות (דף נח ע"א): "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך שברא כל אלה לשרתני". והיה בן זומא יחיד בדורו שידע להסתכל על הבריאה כולה במבט נכון, שכל מטרת הבריאה אינה אלא לשמש את האדם השלם המקיים רצון בוראו. וכמו שביאר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שכל שאר הבריאה – המרחבים העצומים, הגלקסיות, איתני הטבע והחיות – כולם נבראו לשמש את האדם השלם והחסיד. והביא שם משל נפלא לאדם עשיר המעסיק עשרות פועלים ומשרתים הבונים לו ארמון מפואר ונוטעים לו כרם משובח, וכל זה אינו אלא כדי שיבוא איזה חסיד אחד באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם כדי להינצל מן השרב, ונמצא שכל עמלם של מאות הפועלים לא היה אלא בשביל אותה שעה קלה של אותו צדיק, עיין שם בדבריו הנפלאים.
והנה מבואר בדברי מרן הרמח"ל בספרו "קלח פתחי חכמה" ובספר "דרך ה'" (חלק א, פרק ב), שמטרת הבריאה של עולמנו אינה אלא להטיב לנבראיו הטבה שלמה, מצד חסדו הפשוט של הבורא יתברך שמו שחפץ להשפיע מטובו. אולם יש להקשות על יסוד זה קושיה עצומה: איך יייתכן לומר שזוהי מטרת הבריאה, והרי אנו רואים בחוש שבעולם הזה שולטות צרות עצומות, ייסורים מרים, מכאובים, אסונות ומצוקות קשות מנשוא הפוקדות את הבריות בכל פינה ופינה? היכן היא אותה הטבה מוחלטת?
אלא התשובה היא, שההטבה האמיתית והשלמה שאליה כיוון הבורא איננה מתמצה כלל במישור הגשמי והחומרי של העולם הזה – שכן הטבה גשמית מטבעה היא חולפת, מוגבלת ונתונה לשינויים ולמשברים – אלא ההטבה האמיתית והנצחית היא ההטבה הרוחנית בעולם הנשמות. התכלית העליונה היא שיהא האדם מסוגל להתעלות במעשיו, להידבק בבורא יתברך שמו, ולהתענג על זיו השכינה לנצח נצחים. אמנם, דבקות זו ועונג רוחני זה נראים לכאורה כמציאות המתרחשת בפשטות רק בעולם הבא, בגן עדן, שם נפש האדם מתעדנת ומתענגת על האור האינסופי ללא מחיצות הגוף. אולם, צריך לדעת ולהעמיק בדברי חז"ל הקדושים, וכפי שמצינו במסכת ברכות (דף יז ע"א), שבירכו חכמים איש את רעהו בברכה הנפלאה: "עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא". למדנו מכאן שגם בעולם הזה, עוד בטרם פרידת הנשמה מן הגוף, מסוגל האדם המרומם לחוש ולהרגיש את טעמה הערב של ההתעלות הרוחנית והדבקות בבורא. האדם אינו צריך להמתין לעולם שכולו טוב כדי לטעום מזיו השכינה, אלא בכוחה של עבודת השם מתוך שמחה, תורה ומצוות, מסוגל הוא לייצר מעין עולם הבא כבר בחיי חיותו בעולם הזה החומרי, וכמו שאומרים "טעם עולם הבא קדשת שבת".
והנה, כאשר נברא אדם הראשון וראה שכל העולם כולו על פרטיו וענייניו נברא אך ורק בשבילו, דבר זה היה עלול לכאורה לגרום לו להרגשת גאווה עצומה וישות גדולה. ובמדרש רבה (בראשית רבה יז, ד) מתוארת הנהגה נפלאה שהייתה לאחר בריאת האדם, כאשר הקדוש ברוך הוא העביר לפני אדם הראשון את כל עוף השמים, חיית השדה ובהמת הארץ, כדי שיקרא להם שמות, כמו שנאמר: "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט). קריאת שמות זו לא הייתה פעולה טכנית או שרירותית גרידא, אלא הבטה עמוקה ופנימית בשורשם הרוחני של הנבראים. אדם הראשון ראה ברוח קודשו את צירופי האותיות שבהן נברא כל יצור ויצור, והתאים לו את שמו המדויק המבטא את מהותו הפנימית והרוחנית ביותר.
לאחר שסיים האדם לקרוא שמות לכל הברואים כולם, פנה אליו הבורא יתברך שמו ושאל אותו: "ואתה, מה שמך?". השיב לו האדם ואמר: "אני ראוי להיקרא אדם, שנבראתי מן האדמה" (בראשית רבה שם). וכאן מתעוררת תמיהה גדולה וצורך עיון רב: מדוע בחר האדם הראשון בחוכמתו הגדולה להגדיר את עצמו דווקא על שם האדמה החומרית והנמוכה? הרי האדם הוא יציר כפיו המפואר של הקדוש ברוך הוא, שנפח באפיו נשמת חיים ממקור עליון, והוא בעל שכל ומעלות רוחניות נשגבות. מדוע, אם כן, המהות המרכזית המשתקפת בשמו נקראת על שם העפר והאדמה השפלה?
ויש לומר, שהאדם הראשון בחוכמתו העמוקה ביקש להטמיע בשמו תזכורת תמידית ליסודו ושורשו הגשמי. הוא הבין היטב כי הוענקה לו ממשלה ושליטה על כל הבריאה כולה, וכי כל היצורים כפופים למרותו. במצב כזה, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחו של האדם היא מידת הגאווה – המחשבה המוטעית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". על כן, קרא לעצמו "אדם" מלשון "אדמה", כדי שיזכור תמיד מאין בא ולאן הוא עתיד לחזור, וכך יישאר בענווה מוחלטת ובביטול גמור בפני בוראו.
בנוסף לכך, יש בשם זה רמז נפלא לכפל המהות שבאדם: מצד אחד הוא נברא מן ה"אדמה" הגשמית, ומצד שני יש בו את הכוח הנשגב של "אדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד) – לשאוף תמיד להתעלות ולהידמות לבוראו במידותיו ובמעשיו הטובים. ומרן המהר"ל מפראג זצ"ל בספריו (תפארת ישראל פרק ג) מבאר, כי האדמה יש בה כוח מיוחד: מצד אחד, אם אין משקיעים בה ומעבדים אותה, היא עלולה לנבול ולעלות קוצים וקמשונים; ומאידך, אם משקיעים בה, חורשים וזורעים אותה כראוי, היא מצמיחה אילנות מפוארים, פרחים וגידולים נפלאים. כך הוא ממש האדם – אם אינו משקיע בעצמו ובעבודת השם, הוא נובל ויורד לשאול תחתיות; אך אם הוא עמל ומשקיע בתורה ובמצוות, הוא מתעלה למדרגות נשגבות. המתח המתמיד הזה שבין העפר השפל לבין השאיפה הרוחנית הנשגבת הוא המגדיר את מהותו האמיתית של האדם, ודו"ק.
עוד מבואר בזוהר הקדוש (ועיין בספורנו על בראשית א, כו) כי האדם נחשב ל"עולם קטן", והוא כולל בתוכו ובנפשו את כל הכוחות כולם הקיימים בבריאה הגדולה. בעת יצירת האדם, נטל הקדוש ברוך הוא מכל נברא ונברא את התמצית ואת הכוח המיוחד לו, והטמיע אותם בתוך נפש האדם, וכל בעל חיים תרם את תכונתו הייחודית לפסיפס המורכב של נפש האנוש.
על פי יסוד זה, מסביר הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו "קובץ מאמרים", שאם אכן האדם מורכב מכל חלקי הבריאה, נמצא שקיים בתוכו כוחו של האריה, כוחו של הנמר, וכן שאר התכונות של חיות השדה. האדם נדרש לקחת את כל הכוחות הללו – העזות של הנמר, הגבורה של האריה, הקלות של הנשר והרצינות והזריזות של הצבי – ולנתב את כולם אך ורק לעבודת השם יתברך, כפי ששנינו במסכת אבות (פרק ה, משנה כ): "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
חומש בראשית – יסוד האמונה
חומש בראשית פותח כולו בעניין בריאת העולם ותולדותיו. והנה הקשו הראשונים, וכמו שהביא רש"י בפירושו הראשון על התורה (בראשית א, א) בשם רבי יצחק, לכאורה היה ראוי להתחיל את התורה הקדושה ממצוות "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, שהרי עיקר תכליתה של התורה הוא קיום המצוות. אומר הרמב"ן בפירושו לתורה, שיש עניין גדול ויסודי ביותר בידיעת מעשה בראשית ובריאת העולם, שכן זהו שורש ויסוד לימוד האמונה הטהורה.
השער לכל המצוות כולן הוא האמונה בה', כי אם אין אמונה בבורא ומנהיג, מה שייך לצוות מצוות ולדרוש את קיומן. ולכן תחילת עשרת הדיברות שנאמרו בסיני פותחת במצוות האמונה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב). והעניין להאמין בחידוש העולם יש מאין הוא גדול עד מאוד, וזהו הטעם שנתנה התורה למצוות השבת, כמו שנאמר: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז), להשריש בליבותינו שהעולם אינו קדמון חלילה כדעת הפילוסופים, אלא נברא ונתחדש ברצון הבורא. וישנו חידוש נפלא בדברי מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "שמירת הלשון" (שער התבונה, פרק ח), שישנה מצווה מיוחדת להתבונן בבריאת העולם – להסתכל בשמש, בעצים ובכוכבים, שכן על ידי התבוננות זו מקיים האדם את הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), שמתוך שרואה את נפלאות הבריאה, הוא מגיע להכרה ברורה בבורא יתברך.
ומרן הגר"א שך זצ"ל מקשה בספרו "אבי עזרי" (הלכות יסודי התורה, פרק א), מה שייך לצוות מצווה על האמונה? הרי זה דבר פשוט וברור לכל בר דעת שיש בורא לעולם, שהרי מכל פרט בבריאה רואים בחוש את חכמת היוצר, וכפי שנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". ואם נתבונן בגלגלי השמים ובגלקסיות העצומות, נראה דברים בגדלים שאינם נתפסים בשכל אנושי, וככל שמנסים לחקור אותם, עדיין לא הגיעו המדענים להבין אפילו אלפית מהם. וכן ידוע שהשמש נמצאת בדיוק במרחק הנכון והמדויק מכדור הארץ, שאילו הייתה קרובה מעט יותר היה הכל נשרף באש, ואילו הייתה רחוקה מעט יותר היה הכל קופא מקור. וכך אברהם אבינו, כמבואר ברמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק א, הלכה ג), הגיע להכרת הבורא אך ורק מתוך התבוננותו בגלגלי השמים ובסדר העולם. וכן מצינו במדרש אותיות דרבי עקיבא, שאמר רבי עקיבא: "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מעיד על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו". וכן על ידי עיון בספרי הטבע רואים עד כמה הדברים נשגבים, וכמו שאמר איוב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). ובדור האחרון היה הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל עובד על נקודה זו רבות להחיות את האמונה החושית בלב שומעי לקחו, והיה מדבר למשל על פלא התפוח, שבתחילה בעודו על העץ הוא ירוק וחמוץ כדי שלא יקטפו אותו לפני הזמן, ולאחר שמתבשל וראוי לאכילה הוא משנה את צבעו לכתום או אדום כדי למשוך את העין שיקטפוהו, ועוד נפלאות עצומות מעין אלו. וכן האמונה בתורה מן השמים היא דבר פשוט וברור, כמו שכתב מרן בעל החינוך (מצווה כב וכא) שהטעם שניתנה התורה בפרסום רב בפני שישים ריבוא הוא כדי שלא יוכל אדם להכחישה לעולם, ואין שום סיבה שאדם ינחיל שקר ובדיה לבניו בדבר המטיל עליהם עול ומחויבות כה קשה. וכן רואים שעם ישראל גלה לכל קצוות תבל, ובכל זאת אנו מוצאים בתימן, בפולין, במרוקו ובכל מקום את אותה התורה ממש ללא שום שינוי, ואפשר להתחזק רבות מראיית שלשלת הדורות ממשה רבנו ועד ימינו אנו כיצד הכל מדוקדק ונמסר מאב לבן. ואם כן, מאחר שהדברים פשוטים וברורים כל כך, מה שייך לצוות מצווה מיוחדת להאמין?
וכתב הגר"א שך זצ"ל לחדש בשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שעיקר מצוות האמונה היא "להאמין גם במקום שאין השכל מבין ויד שכלנו קצרה מלהשיג", שזהו עיקר מבחן האמונה של היהודי. כי במקום שהשכל מבין ומשיג, אין זה בגדר אמונה אלא ידיעה ברורה ודבר פשוט. ותירוץ דומה לזה יש ליישב על פי מה שכתב בעל ה"חרדים" (פרק א) שלא די באמונה שטחית בעלמא, אלא צריך שהאמונה תהיה חושית כל כך אצל האדם עד שתהיה כעין ראייה ממש. והוכיח כן מהפסוק: "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ג), והלא ידיעה זו היא דבר שכל תינוק של בית רבן יודעו, אלא מכאן למדנו שידיעה זו נדרשת להיות כה עמוקה וברורה עד שתהיה כעין ראיית החוש ממש.
אמנם זהו חידוש גדול שרק על מדרגה זו נאמרה מצוות האמונה. ונראה לי להציע ליישב קושיא זו באופן אחר. שהנה במציאות אנו רואים שאין האמונה דבר פשוט כל כך אצל המון בני האדם. הרי בדורות האחרונים, מאז תקופת ההשכלה לפני כמאתיים שנה, קמו אנשים שהאמינו שהעולם קדמון או שנוצר מפיצוץ מקרי, וכן שהאדם התפתח מן הקוף. וצריך עיון גדול, איך יייתכן שאנשים חכמים ומשכילים יאמינו לתיאוריות משונות כאלו, הרי אם העולם נבנה מפיצוץ, איך לא ראינו מעולם פיצוץ נוסף שבורא בניין או מכונית? וכן אם האדם נוצר מן הקוף, מדוע אין אנו רואים עוד קופים בגני החיות שהופכים לבני אדם? והיה רגיל לומר בזה בדרך צחות הרב אמנון יצחק שליט"א: אם אתם מאמינים שמוצאכם מן הקוף, מדוע אינכם הולכים לשחרר את הדוד שלכם מן הגן חיות? אלא ביאר מרן הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א, עמוד פג), שהאדם יודע היטב שאם יודה שיש בורא לעולם, הדבר יחייב אותו לשנות את מעשיו ולשלוט בתאוותיו, ועל כן הוא מעדיף להאמין בכל סברא משונה ותיאוריה מופרכת, ובלבד שלא יגיע להכרה המחייבת אותו שיש בורא לעולם. ולא לחינם אנו רואים שממשלת ארצות הברית יכולה לכתוב על כל שטר כסף בגאווה "בא-ל נבטח" (In God We Trust), ואילו ראש ממשלה יהודי בארץ ישראל, לפני אירוע ביטחוני מסוכן, חושש ומפחד להזכיר את שם השם בפיו. ומסופר על גולדה מאיר ע"ה, שלאחר מלחמת יום הכיפורים ביקש ממנה אחד מחברי הכנסת שתאמר בנאומה את התיבות "בעזרת ה'", והיא סירבה לכך בתוקף, בטענה שאם היא תאמר "בעזרת ה'", הציבור יחשוב שהמצב אבוד לגמרי ואין לנו עוד על מי להישען... ומדוע הגוי אינו מפחד להזכיר את ה', ואילו היהודי חושש מכך? לפי שהגוי יודע שאמונה זו אינה מחייבת אותו בדבר, אלא היא אצלו כסגולה וכבוד, אבל היהודי יודע בתוך תוכו שאמונה באלוקים מחייבת אותו לחלוטין, ולכן הוא חרד מן המחויבות הזו וממציא שהעולם נוצר מפיצוץ או מן הקוף כדי להסיר מעליו עול. אך ליהודי יש מצווה קדושה להאמין בבריאת העולם ולדעת שיש תכלית ליצירתו, ולכן הוצרכה התורה לצוות על האמונה כדי שלא יעוות האדם את מחשבתו וייגרר אחר שקרים בשביל למלא את תאוותיו, ודו"ק.
ששת ימי בריאת העולם
הנה ישנם כמה דברים מעניינים בלשונות שנבראו בהם ימי הבריאה, ורובם מיוסדים על דברי הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לתורה:
- ארץ (בראשית א, ב) – מלשון "לרוץ", שהיא רצה ומשתוקקת תמיד לעשות רצון קונה.
- שמים (בראשית א, ח) – מלשון "שום שם", שהקדוש ברוך הוא שם שם את התכלית הרוחנית של העולם, וצבעם תכלת המורה על התכלית השמימית.
- אור (בראשית א, ג) – מלשון "עורר", המעורר את האדם לפעולה ועשייה.
- חושך (בראשית א, ב) – מלשון "חוסך", שחוסך את האדם ומונעו מפעילות ומביאו לידי מנוחה.
- יום (בראשית א, ה) – מלשון "המולה", שהאדם יוצא בו למקום המולת בני האדם ועסקיהם.
- לילה (בראשית א, ה) – מלשון "לול", שהוא מקום סגור וקטן שבו מתכנס האדם לביתו.
- ערב (בראשית א, ה) – מלשון "ערבוב", שהאור והחושך מתערבבים בו וכל העצמים נראים מטושטשים ומבולבלים.
- בוקר (בראשית א, ה) – מלשון "ביקור" והבחנה, שניתן לבקר ולהבחין בין הדברים השונים בבירור.
ומצינו יסוד גדול, שכוח הימים הללו חוזר ומתעורר בכל שבוע מחדש. בשו"ת הרשב"א (חלק ג, סימן רצ) כתב שהימים נפעלים בכל שבוע מחדש על פי עניין התחלת בריאתם בראשית. וכמו שאמרו במסכת תענית (דף כז ע"ב) שאנשי מעמד היו מתפללים ויושבים בארבע תעניות בשבוע:
1. ביום שני היו מתענים על יורדי הים, מפני שביום השני לבריאה נחלקו המים (בראשית א, ו-ז), ועל כן הוא יום המועד לצער ולסכנה בימים.
2. ביום שלישי היו מתענים על הולכי מדברות, מפני שבו נראתה היבשה (בראשית א, ט).
3. ביום רביעי היו מתענים שלא תעלה אסכרה על התינוקות, מפני שבו נבראו המאורות (בראשית א, יד), וכתיב "יהי מארת" חסר וי"ו לשון מארה.
4. ביום חמישי היו מתענים על עוברות ומניקות שלא יפילו ושיינקו את בניהם, לפי שבאותו היום נבראו דגים ועופות שהם פוריים ורבים (בראשית א, כ).
ולפיכך, כשנגמרת מלאכת הבריאה בשבת קודש, עומד העולם על שלמותו ותיקונו, ולאחר השבת חוזרים ימי השבוע חלילה להיות נפעלים כפי שהיו בתחילתם, והיום הראשון חלוש מכולם מפני שהוא התחלת היצירה. וכעניין זה אמרו בגמרא שם שביום ראשון לא היו מתענים בו מפני שהוא יום שלישי ליצירת האדם (שנברא בשישי, ונמצא שביום ראשון הוא יום שלישי ליצירתו), והאדם חלוש ביום השלישי ליצירתו כמו תינוק הנימול שהוא חלוש ביום השלישי, או משום נשמה יתירה שנתנה בו בשבת ומסתלקת במוצאי שבת, ולפיכך צריך בשמים וריח טוב להשיב את נפשו ולחזקה, עיין שם ודו"ק.
כוח הרפואה של הדשאים
בפרשת הבריאה, ביום השלישי למעשה בראשית, אנו מוצאים הבדל מהותי בלשון הכתוב בין ציווי האילנות לציווי הדשאים. בעוד שבציווי על האילנות נאמר במפורש: "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" (בראשית א, יא), הרי שבציווי על הדשאים נאמר רק: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע" (בראשית א, יא), ללא שנאמרה תיבת "למיניהו". אף על פי כן, הגמרא במסכת חולין (דף ס ע"א) מספרת כי הדשאים עשו קל וחומר בעצמם: אם האילנות, שדרכם לגדול בריחוק זה מזה ואין חשש כה גדול שיתערבבו, נצטוו להוציא למיניהם, אנו שגדלים בצפיפות ובערבוביה על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לצאת למינינו! ומכוח קל וחומר עצמי זה, הוציאו גם הם למיניהם (בראשית א, יב), ופתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
וכאן עומדת קושיה עצומה: מדוע מלכתחילה החסיר הקדוש ברוך הוא ציווי זה מן הדשאים, ולא אמר להם במפורש את המילה "למיניהו" כפי שאמר לאילנות? מדוע הוצרכו הדשאים להגיע להבנה זו מכוח פלפול ולימוד של קל וחומר?
ביאור נפלא לעניין זה מובא בספרו של הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל, המביא את דברי המגיד הגדול ממזריטש זצ"ל בשם מחולל תנועת החסידות הבעל שם טוב הקדוש זי"ע. יסוד הדברים הוא שישנה הקבלה רוחנית עמוקה בין י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן לבין י"ג מידות הרחמים שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג ומחיה את העולם.
המידה הראשונה מבין י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן היא מידת "קל וחומר". כנגדה, במידות הרחמים העליונות, עומדת המידה הראשונה שהיא שם "ק-ל" (כמו שכתוב: "ק-ל רחום וחנון"). שם זה מייצג את מידת החסד והרחמים הפשוטים, והוא מקור הרפואה והבריאות בעולם, כפי שמצינו בתפילתו הקצרה והזכה של משה רבנו על מרים אחותו כאשר הצטרעה: "ק-ל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) – הרי ששם "א-ל" הוא השם הממונה על כוח הרפואה.
מכיוון שהדשאים לא קיבלו ציווי ישיר אלא הפעילו בעצמם את כוח ה"קל וחומר" כדי להוציא למיניהם, הם נקשרו באופן ישיר למידה הרוחנית המקבילה לו – שם "ק-ל". דרך צינור רוחני זה, הושפע בדשאים ובעשבים כוח הרפואה העליון. משום כך, כפי שאנו רואים בחוש לאורך כל ההיסטוריה ועד לימינו אנו, עיקר הרפואות הטבעיות והתרופות המועילות ביותר מופקות מן הצומח, ממיני דשאים ועשבי מרפא שונים, שכן שורש חיותם הרוחני יונק ישירות משם "ק-ל" המרפא.
מיעוט הלבנה והסכנה לטעות
על הפסוק: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז). כתב בעל הטורים, שעל מה שנאמר קודם לכן "יהי מארת" (בראשית א, יד) בלשון חסר, בא הדבר לרמוז שלא נברא מתחילה להאיר אלא השמש לבדו, ואילו הירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו בני האדם לחמה אם תהיה יחידה בשמים. מבואר בדבריו כי השמש היא בריאה כה אדירה ונשגבה, שאילו הייתה שולטת לבדה בשמים ללא מתחרה, הייתה מטה את לב בני האדם לעובדה כאלוקות. לפיכך ברא הקדוש ברוך הוא את הירח כמחזיק תפקיד שני, רק כדי שלא תהיה השמש יחידה, וכל זה מתוך רצונו של הבורא לשמור על כוח הבחירה החופשית של האדם.
אלא שמאז שקטרגה הלבנה ונתמעטה (כמבואר בחולין ס ע"א), שוב נותר בבריאה מקום לטעות אחר השמש שהיא "המאור הגדול". והסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, כי בעיניו ראה בעת ששהה כמעט שנה שלמה ביפן בימי המלחמה, כיצד מדי בוקר עם זריחת השמש, מאות אלפי אנשים נופלים אפיים ארצה וסוגדים לשמש בחרדת קודש. כוח אדיר שכזה בבריאה מטה מעט את כוח הבחירה, ומיעוט הלבנה יצר מקום לטעות אצל מאה מיליון יפנים. ומאחר שמקום לטעות הוא פגם גדול בבריאה, לא ייפלא אפוא מדוע דווקא בשעה המרוממת של קידוש לבנה, כשהיא מתחדשת ואנו מקבלים פני שכינה, מבקש יהודי לסלק את מקום הטעות מן הבריאה ומתפלל לבורא יתברך: "למלאות פגימת הלבנה... ולא יהיה בה שום מיעוט". וגם כיום ידוע שהנוצרים מתפללים לכיוון השמש (וכן האסלאם משתמש בסהר ועל גביו כוכב), והכל שורשו מאותו מיעוט הלבנה.
מידת הקנאה וענוות הבורא
הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) דורש ביאור גדול, מהי לשון הרבים "נעשה אדם"? הרי הקדוש ברוך הוא יחיד ומיוחד הוא, והיה לו לכתוב "אעשה אדם"? פירש רש"י שם: "ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן. לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם". והוסיף שם, שאף על פי שיש בדבר זה פתחון פה למינים לטעות ולומר שיש שתי רשויות חלילה, מכל מקום לא נמנע הכתוב מללמדנו דרך ארץ ומידת ענווה.
למדנו מכאן יסוד עצום, עד כמה גדול וחשוב הוא להיזהר מלגרום קנאה אצל הזולת. שהרי אפילו בשביל למנוע קנאה מהמלאכים, היה כביכול כדאי לקדוש ברוך הוא לכתוב לשון שיכולה להביא לטעויות חמורות באמונה, וכל זה כדי שלא לעורר קנאה. ומהו הפתרון לאדם המרגיש קנאה בחברו ומתקשה להסירה מליבו? היסוד טמון בתיבת "נעשה" – שנמלך בהם ושיתף אותם בעשייה. שאם אדם משתף את חברו ביצירתו ובעשייתו, או מסייע לו בה, הדבר מסיר מליבו כל קנאה.
ומסופר על כך שבתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר רבים ניסו להימלט מאירופה הבוערת לארץ ישראל והיה קשה מאוד להשיג אשרות כניסה (סרטיפיקטים). אלו שזכו והשיגו אשרה עוררו קנאה רבה אצל האחרים שלא השיגו. אך העיד רב אחד שחי באותה תקופה, שהיו אנשים מסוימים שלא קינאו כלל באותם שקיבלו אשרות. מי היו אלו? העסקנים הציבוריים שעמלו וטרחו לסייע להם להשיג את האשרות הללו. רואים אנו בחוש, שברגע שהאדם שותף לעשיית הטוב אצל חברו, אין הוא מסוגל לקנאות בו כלל.
וזהו הבאור בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (דף קה ע"ב): "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". ויש להבין, מדוע בבנו ובתלמידו אין האדם מקנא? אלא התשובה היא, שמאחר שהוא שותף מלא בגידולם, בחינוכם ובהצלחתם, הרי הצלחתם היא הצלחתו שלו, ובדבר שהאדם שותף בו אין הקנאה שולטת כלל.
עוד מצינו בפירוש רש"י על הפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה... וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חִייִּים" (בראשית ב, ז), שכתב: "עשוי מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי שרצו המים לתחתונים, והוזקק בשישי לברוא בו מעליונים ומתחתונים, שאם לא כן יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד". שוב רואים אנו עד כמה הפליג הבורא לעשות סדר כה מדויק בבריאה רק כדי למנוע קנאה. ומכאן יש ללמוד מוסר השכל עצום להורים ומחנכים, להיזהר זהירות יתרה שלא לגרום לקנאה בין האחים בבית או בין התלמידים בכיתה. שהרי כל ירידת אבותינו למצרים נשתלשלה מקנאת האחים ביוסף, כמו שדרשו חז"ל (שבת י ע"ב) שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחינו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
ובהמשך הפרשה אנו מוצאים את חטאו של קין שנבע כולו ממידת הקנאה. בפרק ד' מובא שקין והבל הביאו מנחה לה', וכתוב: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לִקִין מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ד-ה). ומבארים המפרשים, שמה שהיה חרה לקין כל כך לא היה מפני שלא נתקבלה מנחתו שלו, אלא עיקר כאבו היה מחמת שמנחתו של הבל אחיו כן נתקבלה, וזוהי תולדת הקנאה. וביאר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שזהו עומק שאלת הקב"ה לקין: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו), כלומר תתבונן בעצמך, האם חרה לך מפני שרצונך להתקרב אליי ומנחתך לא נתקבלה, או שמא כל חרונך הוא רק משום שהבל אחיו הצליח יותר ממך.
וכמה גדול הוא כוח הקנאה להשחית, ומספרים על כך משל עתיק: מלך אחד פגש באדם קנאי ואמר לו: "מוכן אני להעניק לך כל מתנה שתבקש, אולם בתנאי אחד – שחברך השנוא עליך יקבל כפליים ממה שתבקש אתה". התחיל הקנאי לחשוב בליבו: אם אבקש ארמון מפואר, הרי חברי יקבל שני ארמונות ואיני יכול לסבול זאת. ואם אבקש מאה אלף דינרי זהב, יקבל חברי מאתיים אלף. לבסוף מצא פתרון אכזרי הנובע מעומק קנאתו ואמר למלך: "מבקש אני שתנקר לי עין אחת, וממילא ינקרו לחברי שתי עיניים ויהיה סומא לחלוטין". הרי לן עד היכן מגיעה מידת הקנאה, שאדם מוכן להזיק לעצמו ובלבד שיזיק לחברו כפליים, ה' יצילנו.
מעלת התפילה ומפתח הגשמים
בפרשתנו אנו עומדים על כוחה ומעלתה העצומה של התפילה. על הפסוק: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה), פירש רש"י: "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
למדנו מכאן יסוד נורא, שכל השפע של העולם מוכן ומזומן אצל הבורא, אך אינו יורד לעולם אלא דרך צינור התפילה של האדם המכיר בטובתו של מקום. ומרן הרמח"ל בספרו "דרך ה'" (חלק ד, פרק ה, בעניין התפילה) ביאר יסוד זה: "עניין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו – לא יימשך להם. והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים". הרי לן שהשער לכל שפע ועושר בעולם עובר אך ורק דרך התפילה.
ומסופר על כך מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהגיע פעם עם תלמידיו לכפר אחד והתארח אצל יהודי כפרי פשוט, והתעכב שם כמה ימים עד שכילה אותו כפרי את כל מעט כספו לצורך אירוחם השלם. כאשר עזב הבעל שם טוב את הבית, התחילו הילדים לבכות לרעב כי לא נותר להם פת לחם בבית. הכפרי פנה אל הקדוש ברוך הוא בלב נשבר והתפלל מעומק הלב שיחוס עליהם. באותו רגע הגיע לביתם גוי אחד בשם איון, שהיה שיכור, ואמר לכפרי שהוא חולה וקרוב למות, והוא מבקש למכור לו את כל הבית והפונדק שלו תמורת סכום פעוט, וגילה לו היכן טמן את אוצרותיו. כעבור ימים ספורים מת אותו גוי, והיהודי הכפרי הפך לעשיר מופלג. שאל הבעל שם טוב את תלמידיו: "יודעים אתם מדוע עשיתי לו כן? ראיתי מן השמים שנגזר עליו להיות עשיר מופלג, אלא שלא היה לו כלי להחזיק את השפע מפני שלא התפלל מעולם על פרנסתו אלא חי בפשטות, ולכן הוצרכתי להביאו לידי דוחק כזה כדי שיפתח פיו בתפילה מעומק הלב, ומתוך כך ירד עליו כל השפע הגדול".
ולפי זה מובן היטב מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את כל מערכת הגשמים בצורה כזו שאינה קבועה וטבעית בארץ כמעיין הנובע, אלא הארץ תלויה תמיד בגשמי השמים, כדי שיפנו בני האדם עיניהם לשמים ויתפללו בכל שנה מחדש, ויהיו קשורים תמיד באמונה ובביטחון בבורא.
ולכן נקרא סדר "זרעים" במשנה בשם "אמונה", כדאיתא בגמרא במסכת שבת (דף לא ע"א), שמאמין בחי העולמים וזורע. ובדורנו אנו, לצערנו רחוקים אנו מן ההרגשה הזו, שכן אין אנו מתפרנסים ישירות מחקלאות, ואם יש מחסור במים מביאים מים מותפלים או מייבאים פירות וירקות מחוץ לארץ, ובכך פחתה ההכרה בתלותנו המוחלטת בבורא. ועיין בגמרא במסכת תענית (דף ז ע"ב) שהפליגה מאוד במעלת ירידת הגשמים ואמרה שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים, ומיום שניתנה תורה, וכיום קיבוץ גלויות, שכן תכלית הבריאה כולה היא שנהיה תלויים תמיד בקדוש ברוך הוא ויהיה לנו קשר תמידי עמו באמצעות הגשם.
והנה הגמרא במסכת בבא קמא (דף ב ע"א) קוראת לאדם בשם "מבעה", ויש מפרשים שהוא לשון תפילה (מלשון "בעו" בארמית). ומדוע נקרא האדם "מתפלל"? כי זהו כל מהותו ועניינו של האדם בעולם. ומרן הבן איש חי זצ"ל כתב בריש מסכת ברכות, שמילוי אותיות המילה "אדם" – אלף (ל-ף), דלת (ל-ת), מם (ם) – עולה בגימטריה בדיוק "מתפלל", לרמוז שכל מהות האדם היא התפילה.
ולפעמים מביא הקדוש ברוך הוא צרה על האדם, והאדם חושב בליבו הלוואי ולא הייתה באה עליו צרה זו, אך עליו לדעת שכל מטרת הצרה אינה אלא כדי לקרבו אל הבורא על ידי התפילה. ומדוע נחשבת קללת הנחש: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד) לקללה הגדולה מכולן? הלא יש לו מזונותיו מצויים בכל מקום ובכל שעה ואין לו דאגת פרנסה כלל? אלא ביאר מרן בעל "שם משמואל" זצ"ל, שכל הבהמות והחיות נושאות עיניהן לשמים, כמו שנאמר "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ" (תהלים קמה, טו), ומתוך שהן צריכות למזון הן קשורות לקדוש ברוך הוא. אך לנחש נתן הקב"ה מזונו בשפע רב ובכל מקום, כאומר לו: "טול מזונותיך ואל תראה פני עוד, ואיני חפץ לשמוע קולך". ונמצא שקללת הנחש היא הניתוק המוחלט מן הבורא.
ובגמרא במסכת יומא (דף עו ע"א) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה בא לראות את אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד המלך ופסק לו מזונותיו דבר יום ביומו, ונמצא הבן בא לבקר את אביו בכל יום. כך ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים.
ובפרשת עקב משבחת התורה את ארץ ישראל לעומת ארץ מצרים, שנאמר: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). וצריך עיון, מהו השבח הגדול לארץ ישראל בכך שהיא תלויה בגשם, והלא במצרים יש להם את היאור המשקה את שדותיהם תמיד ללא דאגה? אלא זהו השבח האמיתי, שבארץ ישראל אנו קרובים אל ה' ותלויים בו תמיד, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, ורק אם "שמוע תשמעו" ירד הגשם.
ובברכה שבירך יצחק את יעקב נאמר: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (בראשית כז, כח). ופירש רש"י: "ויתן לך - יתן ויחזור ויתן", כלומר שייתן לו את השפע לשיעורין בכל פעם מחדש כדי שיהיה קשור עמו בתפילה. אולם לעשיו בירך: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" (בראשית כז, לט), שייתן לו את כל השפע בבת אחת ובאופן קבוע, כדי שלא יצטרך לפנות אליו עוד.
והנה נודע שמפתח של גשמים הוא אחד משלושת המפתחות שלא נמסרו ביד שליח אלא נשארו בידו של הקדוש ברוך הוא (תענית ב ע"א). ואכן אנו רואים בחוש שבשונה משאר חוקי הטבע, במזג האוויר ובירידת הגשמים אין שום סטטיסטיקה קבועה, ושנה אחת אינה דומה לחברתה כלל. וכך גם בעניין הילודה, לפעמים נולדים לאדם כמה בנים בזה אחר זה, ואחר כך עוברות שנים רבות ללא הסבר רפואי, והכל כדי שידע האדם שהמפתחות בידיו של הבורא יתברך וצריך להתפלל אליו.
והנה לתפילה יש כוח עצום לשנות אפילו את חוקי הטבע, וכמו שכתב המהרש"א במסכת קידושין (דף כט ע"א), ועיין עוד בספר "דרך עץ חיים" להרמח"ל שהרחיב מאוד ביסודות אלו בפרשתנו. ומרן רבי חיים ויטאל זצ"ל כתב בשער הגלגולים, שבדורות האחרונים שאין אנו זכאים מצד מעשינו הטובים, עיקר זכותנו לקבלת השפע הוא אך ורק בזכות כוח התפילה, עיין שם ודו"ק.
בריאת האישה ושלמות הבית
בפרשתנו מובא עניין בריאת האישה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כג-כד).
ומשמעות מקראות אלו היא, שהעניין של "עצם מעצמי ובשר מבשרי" אינו שייך רק לאדם הראשון לבדו, אלא הוטבע לדורות עולם במין האדם כולו. ומכאן שורש היסוד שהביאה הגמרא במסכת נידה (דף לא ע"ב) שהאיש "מחזר אחר אבידתו", שמאחר שהאישה נלקחה מצלעו של האיש, מרגיש הוא חסרון תמידי ומחפש להשיב אליו את חלקו החסר. וזהו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכות הנישואין: "והתקין לו ממנו בניין עדי עד". וכמו שפירש רש"י במסכת כתובות (דף ח ע"א) על תיבות אלו: "בניין עדי עד - בניין נוהג לדורות, וחוה קראו לה בניין על שם ויבן את הצלע". הרי לן שקשר הנישואין בכל הדורות כולם הוא שחזור של בריאת האישה מצלע האדם, ורק על ידי חיבורם יחד מוצא האדם את שלמותו האמיתית.
ונראה שרגש החיסרון המוטבע באיש אינו רק חסרון פיזי בגופו, אלא יסודו בחלקים ובתכונות שנלקחו מנפשו והוטבעו בנפש האישה. שהרי ישנן תכונות נפש נפלאות המצויות באשר הן אצל האישה ואינן מצויות אצל האיש כלל. וכמו שמצינו בחז"ל שאמרו: "בינה יתירה ניתנה לנשים" (נידה מה ע"ב), וכן: "האישה מכרת באורחים יותר מן האיש" (ברכות י ע"ב), וכן: "אין חכמה לאישה אלא בפלך" (יומא סו ע"ב), שחכמתה המיוחדת היא בניהול והליכות ביתה, כמו שנאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א). וכגון תכונת הסבלנות והרחמים המיוחדת שיש לאישה לטפל ולגדל את הילדים הקטנים, דבר שהאיש מצד טבעו לא היה מסוגל לעמוד בו. וכן יש לאישה הבנה עמוקה ודקה בחינוך הילדים, וכמו שמצינו בשרה אמנו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיהָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב). ואמנם לאיש ניתנו הכוחות של הנהגה, כוח פיזי וחכמה שכלית להחליט, אולם לשלמות האדם זקוקים אנו לשילוב של כל התכונות כולן, ומאחר שהאישה מחזיקה בחלקים החסרים לאיש, נמצא שרק יחד נעשים הם אדם שלם. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (חלק ג, דף קט ע"ב) שהשרוי בלא אישה נחשב כ"פלג גופא" (חצי גוף), שכן התכונות של אשתו אינן רק כמשרת המשמשו, אלא הן חלקים בלתי נפרדים משלמות אישיותו שלו, ורק על ידי קשר הנישואין הם נשלמים ונעשים מציאות אחת שלמה.
על הפסוק: "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), יש להקשות: הרי מילים אלו סותרות, אם היא "עזר" כיצד היא "כנגדו", ואם היא "כנגדו" כיצד היא "עזר"? ואמר על כך אחד הדרשנים בדרך צחות, שהאישה נבראה עם תכונות הפוכות ומנוגדות לאיש, ואם זכה האיש ויודע להשתלב עמה ולכבד את השונות שביניהם, הרי שהתכונות ההפוכות הללו מסייעות לו ונעשות לו ל"עזר" גדול; אך אם לא זכה ואינו מתנהג כראוי, הרי שהשונות הזו מתפרצת כנגדו ונעשית לו לרועץ.
ומצינו בהלכה (יומא דף ב ע"א) שביום הכיפורים, כהן גדול שאין לו אישה אינו כשר לעבודה, שנאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ו), וביתו זו אשתו. ויש להתבונן, מדוע כהן גדול הנכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים ביום הקדוש בשנה תלוי כל כך במציאות אשתו? ומסופר על הגאון בעל "מעדני השולחן" זצ"ל, שבגיל שישים נתאלמן מאשתו, ואמר למנחמיו שאין קושי גדול בכך שאין לו אישה שתשמשנו, אלא קשה לו מאוד שאין לו למי להכין כוס קפה בבוקר, שכן חסר לו האדם שעמו הוא יכול לעשות חסד בכל יום. ואף על פי שאפשר לעשות חסד מחוץ לבית, מכל מקום ידוע שיש הבדל עצום בין חסד הנעשה בתוך הבית לחסד בחוץ. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל בספרו "שערי קדושה", שמי שהוא בעל חסד בחוץ ואילו בתוך ביתו אינו מתנהג בחסד עם אשתו וילדיו – הרי שכל חסדו פגום ויש בו חנופה. וזוהי הסיבה שהכהן הגדול חייב להיות נשוי, שכן אדם שאינו נשוי ואין לו למי להטיב בתוך ביתו בכל יום, חסרה שלמות בנפשו ובאישיותו, ואינו יכול לייצג את כלל ישראל לפני ולפנים.
וחז"ל אמרו (נדרים דף סד ע"ב) שארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים. וצריך ביאור, מהו המכנה המשותף לכל אלו שחשיבותם כמת? וביאר מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם חסרים את כוח הנתינה. העני אין לו מה ליתן לאחרים, המצורע מנודה ואינו יכול לתת, הסומא זקוק לעזרת אחרים ואינו יכול להעניק להם, ומי שאין לו בנים חסר את המקבלים הטבעיים של נתינתו. ומאחר שהאדם נברא בצלם אלקים שכל מהותו היא להשפיע ולהעניק טוב כמידותיו של הבורא, הרי שמי שנמנע ממנו כוח הנתינה נחשב כמת, לפי שאינו יכול להוציא אל הפועל את תכלית בריאתו, ודו"ק.
ומרן הראב"ד זצ"ל בספרו "בעלי הנפש" (שער הקדושה) מקשה קושיה נפלאה: מדוע הוצרך הקדוש ברוך הוא לברא את אדם וחוה יחד כגוף אחד ואחר כך לנסרם ולחלקם לשניים, ולא בראם מלכתחילה כשני בני אדם נפרדים כפי שברא את שאר בעלי החיים? ותירץ בזה יסוד עצום, שאילו היו נבראים נפרדים מלכתחילה, לא היה ביניהם חיבור ואחדות אמיתית כזו; אך כעת שנבראו יחד ואחר כך נפרדו (בראשית ב, כא-כב), מרגיש האדם משיכה ואחדות טבעית אל אשתו כאל אחד מאיבריו שלו ממש, ובזה מושרשת האהבה והאחווה האמיתית ביניהם, ודפח"ח.
שבת קודש – מקור הברכה והקיום
עוד אנו מוצאים בפרשתנו את יסוד קדושת השבת, שנאמר: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם השביעי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). מביא בעל הטורים בשם תרגום ירושלמי, שתרגם את הפסוק "וחמד" מלשון חמדה וכיסופין, שהקדוש ברוך הוא חיבב וחשק ביום השביעי מכל הימים. וזהו שאנו אומרים בתפילת השבת: "חמדת ימים אותו קראת", שאף על פי שלא מצינו במקרא במפורש שהשבת נקראת בשם זה, מכל מקום נלמד הדבר מתרגום ירושלמי זה, עיין שם.
ובזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף פח ע"א) כתיב: "כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין". והספורנו בפירושו לחומש שמות (שמות כ, ט) ביאר על פי זה את הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ". ולכאורה יש להבין, מדוע הוצרכה התורה לכתוב "ששת ימים תעבוד", והלא אין זו מצווה לעבוד אלא רשות? אלא ביאר הספורנו, שהבטחה גדולה טמונה כאן: מתי יהיה לך סיעתא דשמיא והצלחה בששת ימי המלאכה שלך? דווא כאשר ביום השביעי תשבות ותנוח כראוי. וזהו שאנו אומרים בפיוט "לכה דודי" בכל ערב שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".
מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפנה ליהודי אחד בעל בית חרושת גדול שהיה מפעיל את מפעלו גם בשבת קודש, וביקשו בכל לשון של בקשה שיסגור את בית החרושת בשבת. השיב לו אותו יהודי כי הוא חושש מאוד להפסיד סכומי עתק אם ישבות ביום זה. אמר לו החפץ חיים: "דע לך, שכתוב בתורה ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ורק אם יש לך את שמירת השבת של היום השביעי, יש קיום והצלחה למעשה ידיך בששת הימים; אך אם חלילה תחלל את השבת, סופך שתאבד גם את רווחי שאר הימים". אותו יהודי לגלג על דברי החפץ חיים ואמר: "וכי בשביל פסוק אחד אסגור מפעל ענק שכזה?". לא עברו ימים מועטים, והשלטון הרוסי הלאים והחרים את כל רכושו ומפעלו של אותו אדם, ונשאר בעירום ובחוסר כל. או אז הבין אותו יהודי בדרך הקשה כיצד דברי התורה והחפץ חיים מתקיימים במלואם.
מרן בעל ה"ראשית חכמה" זצ"ל (שער הקדושה, פרק יד) מצייר זאת במשל נפלא: אם ניקח עיגול מרכזי אחד, ונקיף אותו בשש עיגולים מסביבו. הרי ככל שהעיגול הפנימי והמרכזי יהיה גדול וחזק יותר, כך ממילא יתרחבו ויגדלו ששת העיגולים המקיפים אותו. השבת היא העיגול המרכזי והפנימי של השבוע, וככל שהאדם ישמור ויקדש את השבת בצורה מעולה יותר, כך יושפע השפע ותתרחב ההצלחה בששת ימי החול המקיפים אותה.
ועוד חידוש עצום כתב ב"ראשית חכמה" שם, שבני האדם רגילים לחשוב שמה שנאמר על השבת "כי היא מקור הברכה" קאי רק על הברכה הגשמית והפרנסה, אך באמת עיקר מקור הברכה של השבת הוא ברוחניות. ולכן ככל שהאדם מקדש את עצמו בשבת קודש יותר בתפילה זכה, בכוונת הלב ובלימוד התורה הקדושה, כך יזכה להצלחה ולסייעתא דשמיא גדולה בלימודו ובעבודתו הרוחנית לאורך כל ימי השבוע הבאים.
מרן בעל ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל בפירושו לתורה (בראשית ב, ב) כתב יסוד נורא, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן שיש לו כוח קיום לששה ימים בלבד, כמו שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, י), כלומר שנתן הבורא כוח בבריאה להתקיים ששה ימים, ועל ידי שמירת השבת קודש מקבל העולם כוח קיום וחיות רוחנית לעוד ששה ימים נוספים, וחוזר חלילה בכל שבוע. ובזה נבין את דברי חז"ל במסכת שבת (דף קיט ע"ב): "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו... נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". והקשו המפרשים, היכן מצינו שאדם יכול להיות שותף למלאכה שכבר נגמרה ונשלמה לפני אלפי שנים? אלא לפי דברי האור החיים הדבר מובן להפליא, שבכל ערב שבת מתחדש כוח הקיום של העולם לעוד ששה ימים, והשומר שבת במעשיו ובדיבוריו מקיים ומחיה את העולם כולו מחדש, ונמצא שהוא שותף גמור לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית בכל שבוע מחדש, ודו"ק.
חטא אדם הראשון ותיקון הבריאה
על הפסוק: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֶתוּן" (בראשית ג, ג). פירש רש"י שם: "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גירעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו". ושואלים המפרשים, הלא מצינו בכל התורה כולה שנצטווינו לעשות סייגים והרחקות לאיסורים כדי שלא ניכשל בהם, כמו שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) – עשו משמרת למשמרתי, וכן שנינו בגמרא במסכת שבת (דף יג ע"א): "לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב". ואם כן, מדוע נחשב הדבר לחטא אצל חוה שהוסיפה סייג ואמרה "ולא תגעו בו"?
ותירץ בזה מרן בעל ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל מגור, שכל הצורך בגדרים וסייגים הוא דווקא לאחר חטא אדם הראשון, שכבר נכנס היצר הרע בתוך גופו של האדם והוא נמשך אחר התאוות, ולכן צריך לעשות הרחקות גדולות מן החטא. אולם קודם החטא, בעוד שהיה היצר הרע מציאות חיצונית לאדם ולא שלט בתוכו כלל, לא היה שום צורך לעשות גדרים עצמיים, ועל כן אסור היה לה להוסיף על ציוויו של מקום, ודו"ק.
והנה לאחר החטא נגזרו גזירות קשות על האדם והאישה, כמו שנאמר לאדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), ולאישה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). ונראה לומר, שמאחר שאנו נמצאים בסוף הדורות וקרובים מאוד לזמן התיקון השלם, כבר ירדו דברים רבים הללו מחומרתם. שהרי אנו רואים כיום שגזירת "בזעת אפך" הוקלה בהרבה בזכות המכונות והטכנולוגיה המודרנית המקילה על עבודת האדם, וכן גזירת "בעצב תלדי בנים" הוקלה מאוד בזכות הרפואה המודרנית והתרופות המאלחשות כאב בעת הלידה.
וכן מצינו במעשה בראשית שהארץ חטאה ולא שמעה לציווי ה' שאמר: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א, יא), שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, ואילו הארץ קלקלה והוציאה "עץ עושה פרי" שטעם העץ שונה מטעם הפרי (רש"י שם). וביאר מרן המהר"ל, שטעם הדבר הוא מפני שהבריאה מצד טבעה נבראה חסרה כדי שיהיה לאדם חלק בתיקונה. והיה רגיל לומר הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל, שרואים אנו כיום התקדמות גדולה בתיקון עניין זה, שכן יודע האדם כיום לקחת קליפות עצים ושאר חומרים טפלים ולעשות מהם ממתקים ומאכלים משובחים בטעם הפרי, והרי זה מעין תיקון לחטא הארץ, עיין שם.
מעלת הסבלנות
רבינו האר"י הקדוש זי"ע כותב בספריו יסוד נורא, שאילו היה ממתין אדם הראשון עוד שעות ספורות ולא היה אוכל מעץ הדעת עד לכניסת שבת קודש (בראשית ג, ו), הרי שבכניסת השבת היה מותר לו לאכול מן העץ בקדושה, ונמצא שאילו היה לו מעט כוח סבלנות להמתין, היה מתקן את הבריאה כולה והיה נמנע כל הסבל והמוות מן העולם. ויסוד זה מצינו גם בחטא העגל אצל עם ישראל, שאילו היו ממתינים עוד דקות ספורות למשה רבנו, היו ניצלים מחטא העגל הנורא ומכל הייסורים והגלויות המלווים אותנו עד היום הזה. הרי לן שכל חורבן העולם נובע מחוסר סבלנות ואי יכולת להמתין מעט.
ובדורות האחרונים ערכו אנשי המדע מחקר מפורסם בקרב ילדים קטנים, שבו הניחו לפני כל ילד ממתק מרשמלו אחד ואמרו לו: אם תרצה לאכול אותו מיד – הרשות בידך, אולם אם תתאפק ותמתין חמש עשרה דקות ולא תאכלנו, תקבל ממתק נוסף. ונמצא שרוב הילדים לא יכלו לעמוד בניסיון ואכלו את הממתק מיד, ורק מעטים עצרו בעצמם והמתינו כדי לקבל כפליים. כעבור שנים רבות עקבו החוקרים אחר אותם ילדים כאשר גדלו, ומצאו באופן מובהק שאותם ילדים שהצטיינו במידת הסבלנות וההמתנה גדלו להיות אנשים מוצלחים, מפותחים, חכמים ובעלי הישגים גבוהים בהרבה מאלו שלא יכלו להמתין. הרי לן שאפילו בדרכי הטבע, מידת הסבלנות היא המפתח לכל הצלחה ועשייה.
מהות המלבוש בראי החטא
לאחר שחטאו אדם וחוה באכילת עץ הדעת, נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשּׁוּ לֵהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). ויש להתבונן, מדוע לקחו דווקא עלי תאנה לכסות עצמם ולא חיפשו חומרים יפים ונוחים יותר לעשות מהם בגדים נאים?
והיה מפרש בזה הגה"צ רבי מנדל מויז'ניץ זצ"ל על פי משל נפלא: למלך אחד שחטא לו אחד מאוהביו חטא גדול, ולאחר זמן התרצה לו המלך ומחל לו על חטאו. אמר לו המלך: "מוחל אני לך, אולם בתנאי אחד – שתתפור טלאי גדול ובולט על בגדך, כדי שבכל עת שתביט בו תזכור את חטאיך ואת החסד הגדול שעשיתי עמך שמחלתי לך". הלך אותו אדם ותפר טלאי פשוט ומכוער על בגדו. לימים, בא בנו וראה את הטלאי המכוער, והחליט לשפצו מעט ולעשותו יפה יותר כדי שלא יתבייש בו. בא הנכד ולא הבין כלל מהו עניין הטלאי הזה, והחליף אותו בטלאי העשוי מחוטי זהב ומרגליות יקרות. אמר רבי מנדל מויז'ניץ: הבגד שעל גוף האדם ביסודו אינו אלא בושה ומזכרת עוון לחטא אדם הראשון. שהרי קודם החטא היו אדם וחוה ערומים ולא יתבוששו (בראשית ב, כה), שכן היו קדושי עליון וכל איבריהם היו מכוונים אך ורק לעשות רצון קונם ללא שום תאוות בהמיות. ורק לאחר החטא, כשנכנסה בהם תאוות היצר, החלו להתבייש בגופם והוצרכו ללבוש בגדים לכסות את ערוותם. ואם כן, המלבוש אינו אלא תזכורת תמידית לחטא, וכיצד יבוא האדם ויעשה ממנו כבוד גדול ויתגאה במלבושים יקרים וצבעוניים הנובעים מגאווה? ואנו בעוונותינו שכחנו את שורש המלבוש, והולכים וקונים חולצות ובגדים באלפי שקלים ובודקים שעות ארוכות כל בגד ובגד להתגאות בו.
אמנם יש לעיין בזה מדברי הגמרא במסכת שבת (דף קיג ע"ב) שקראה לבגדים "מכבדותא", ומכאן שהבגד נועד לכבוד ולא לביזוי. ולכן יש שחלקו על השקפה זו (ובהם הגר"א מינצברג זצ"ל) וביארו שישנם שני עניינים שונים במלבוש: העניין הראשון הוא אכן כיסוי הבושה, ועל כך עשו הם עצמם עלי תאנה גרועים; אולם העניין השני הוא מעלה וכבוד, וזהו מה שעשה להם הקדוש ברוך הוא אחר כך, כמו שנאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא), שזהו מלבוש של כבוד שנתן להם הבורא, ומכאן שיש עניין גדול ללבוש בגדים מכובדים ונקיים לכבוד השם ותורתו, ודו"ק.
מידת החסד כאבן יסוד
על הפסוק: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר... וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). שנינו בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א): "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה – ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה – ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו).
ומכך שהתורה הקדושה מדגישה את גמילות החסדים בפתיחתה ובחתימתה, למדנו שישנו כוח מיוחד ועצום למידה זו, שהיא עמוד התווך של כל העולם כולו, כמו שנאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג). ומרן השל"ה הקדוש זצ"ל כתב בספרו, שייזהר האדם זהירות יתרה שלא יעבור עליו אפילו יום אחד מימי חייו מבלי שיעשה בו מעשה של גמילות חסדים בגופו או בממונו עם הזולת, ובזה מקיים הוא את תכלית קיומו בעולם.
מעשי קין והבל וחטא הרצח
בטעם קריאת השמות של קין והבל יש להתבונן. בשמו של קין נתפרש הטעם במקרא, שנאמר: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א), שפירושו לשון קניין ויצירה, שהאישה נעשית שותפה עם הבורא ביצירת הולד. אולם בטעם שמו של הבל לא נתפרש הטעם בפסוק כלל. וביארו הרמב"ן והרד"ק בפירושיהם, שחוה קראה לו הבל מלשון "הבל הבלים", לפי שראתה שכל טובתו של העולם הזה עשויה להפסיק ולהיאבד, כפי שגורשו מגן עדן לחיים של עמל וקושי.
ויש לומר ששמות אלו השפיעו על מהותם ועל חטאם. שכן קין נקרא לשון קניין וגאווה, שחשב שהכל שלו, ולכן הביא מנחה גרועה לה' מפסולת פירותיו; משא"כ הבל שנקרא לשון שפלות וביטול, שהרגיש בעצמו שאינו אלא הבל וריק, ומתוך שפלותו הביא מנחה משובחת ומובחרת מבכורות צאנו וחלביהן (בראשית ד, ג-ד). ובסופו של דבר אכן נהרג הבל (בראשית ד, ח), לרמוז שכל קיומו בעולם הזה היה זמני וחולף כהבל פה, עיין שם בדברי הגר"א מינצברג זצ"ל.
ומרן הגר"א שלזינגר זצ"ל בספרו "בית אב" הביא לבאר את הפסוק: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). ובמדרש רבה (בראשית רבה כב, ז) נחלקו מה היה ביניהם: "אמרו בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל קרקעות ואחד נטל מטלטלין. זה אמר: ארץ שאתה עומד עליה – שלי היא, וזה אמר: מה שאתה לובש – שלי הוא. זה אמר חלוץ בגדיך, וזה אמר פרח באוויר. מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". ודעה שנייה במדרש: "על מה היו מדיינים? זה אומר בית המקדש בתחומי ייבנה, וזה אומר בתחומי ייבנה, שנאמר ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, כדכתיב ציון שדה תחרש". ודעה שלישית במדרש: "אמר רבי הונא, תאומה יתרה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי. מתוך כך ויקם קין ויהרגהו".
הנה מחלוקת קין והבל ורציחתו של הבל הייתה המלחמה הראשונה בתולדות האנושות. ובא המדרש לרמוז לנו על שלוש הבחינות שהן אבות וסיבות לכל המלחמות והחורבנות העתידים לבוא בעולם:
- הבחינה הראשונה היא מלחמת ממון ונכסים ("אחד נטל קרקעות ואחד נטל מטלטלין").
- הבחינה השנייה היא מלחמת דעות, השקפות ואמונות דתיות ("זה אומר בית המקדש בתחומי").
- הבחינה שלישית היא מלחמת תאוות היצר והנשים ("תאומה יתרה נולדה עם הבל").
ומתוך שלוש מדרגות אלו נובעים כל חורבנות האנושות מאז ועד ימינו אנו.
הנהגת ה' בעולם וצדקת מעשיו
יסוד גדול אנו לומדים, שכל מה שהקדוש ברוך הוא חפץ וגוזר בעולמו – הוא ורק הוא קורה בסופו של דבר, ואין שום תוכנית אנושית יכולה לעמוד כנגדו.
ונשאלת השאלה, מי הייתה האם של העולם כולו לאחר המבול? הרי זו נעמה, אשתו של נח, שממנה ומבני נח נתיישב העולם כולו מחדש. ומי הייתה אמה של נעמה? זו צילה, אשתו של למך, כמבואר בפסוק: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן... וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית ד, כב). והנה פירש רש"י (בראשית ד, יט) שלמך לקח שתי נשים, עדה וצילה, כמנהג דור המבול: אחת לפוריות ואחת לקישוט ותאווה, ואותה שהייתה לתאווה היה משקה כוס של עקרים כדי שלא תלד ותישאר ביופיה. וזו הייתה צילה, שהשקה אותה כוס עקרים, ואף על פי כן ילדה את נעמה. והיה רגיל לומר בזה הגאון רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל, שהנה למך עשה את כל הפעולות הטבעיות והרפואיות כדי שצילה לא תלד, ובכל זאת היא ילדה את נעמה שממנה נבנה כל העולם כולו לאחר המבול. הרי לן שאין שום ערך לתוכניות האדם, וכל מה שרוצה הבורא יתברך נעשה, ואפילו בניין העולם כולו נבנה דווקא ממי שהשתדלו בכל כוחם שלא תלד, כדי להראות שאין עוד מלבדו.
טעם אי קריאת השם לנח בלידתו
בסוף הפרשה מובא עניין לידתו של נח, ונאמר: "וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה, כח-כט). ויש להתבונן בשינוי הלשון הגדול כאן, שבכל הדורות המוזכרים בפרשה נכתב מיד שמו של הילד בשעת לידתו, ואילו אצל נח כותב הכתוב תחילה "ויולד בן", ורק בפסוק שלאחריו נאמר "ויקרא את שמו נח".
וראיתי שיש מיישבים תמיהה זו על פי המובא במדרשים, שנח היה אדם פלאי ביותר, והיה הראשון שנולד כשהוא מהול, וכן נולד עם אצבעות ידיים מחולקות (שעד אליו היו אצבעות בני האדם מחוברות כחתיכה אחת). ומאחר שנולד עם שינויים פלאיים כאלו, הבינו הכל שהוא אדם קדוש ועצום וראוי להיות מושיעו של עולם. ומחמת כן, חשש למך אביו פן יתקנאו בו אנשי דור המבול הרשעים, שהיו מכשפים גדולים, וינסו להזיק לו בכשפיהם. ולכן לא קראו לו שם בפרסום מיד עם לידתו, אלא השאירוהו ללא שם. וכמו שמצינו בזוהר הקדוש, שאין כוח המזיקים והכשפים שולט באדם אלא אם כן יודעים הם את שמו המדויק. וזהו גם הטעם שאין עין הרע שולטת בדגים, כיוון שאין להם שמות פרטיים קבועים בשמים, וכמו שכתבו התוספות במסכת חולין, ששמות הדגים המוכרים לנו אינם שמותיהם העצמיים של הדגים אלא כינויים שנתנו להם הדייגים. ועל כן נמנע למך מלקרוא לו שם מיד, ורק לאחר זמן, כאשר גדל מעט ושקטה הסכנה, קראו לו בבית דינו את השם "נח", ודו"ק.
על הפסוק הפותח את תורתנו הקדושה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), יש להתבונן ביסוד הגדול הטמון בראשית הדברים. הנה בששת ימי הבריאה הללו, נקבע כוחו ועמידתו של העולם למשך אלפי השנים הבאות אחריו. ובדומה לבריאת העולם, שכל יסודותיה עיצבו והטביעו את מהלך קיומו העתידי, כך הוא הדבר בכל יום ויום בחייו של האדם. בעת אשר "אדם קם" משנתו, הרי זוהי ראשית היום שלו, ובה ממש טמון עיקר כוחו של אותו היום. כפי שמובא בשם הגאון מוילנא זצ"ל, מפי תלמידו רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל: "וכפי תוקף קבלת עול תורה, אז כן יעזרהו השם". הרי לן שעוצמת קבלת עול התורה והתחזקותו של האדם בתחילת היום, היא המכריעה באופן מוחלט את מידת העזרה האלוקית שיזכה לה בהמשך יומו.
ויש שמבארים על פי יסוד זה את סמיכות הפסוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָתְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, א-ב) בדרך מוסר והנהגה. שאם כבר "בראשית" הדברים, כלומר בתחילת דרכו ובפתיחת יומו, יתן האדם אל ליבו ויחשוב על העובדה החשובה ש"ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וידע כי יש בורא ומנהיג לעולם, אזי ממילא כל ענייני העולם הארציים הגשמיים, המרומזים בתיבת "והארץ", יהיו בעיניו כ"תוהו ובוהו" – דבר טפל וחסר משמעות שיעסיק אותו פחות ויפחת ערכו בעיניו. בכך אנו עומדים על כוחה העצום של מחשבת הבורא המלווה את האדם בתחילת יומו, וכיצד היא מכוונת ומדריכה אותו להעדיף תמיד את הרוחניות הצרופה על פני החומריות החולפת.
תכלית הבריאה – האדם נזר הבריאה
ההתבוננות העמוקה בסיפור מעשה הבריאה מגלה לנו בבירור כי עיקר הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל האדם. העובדה שהאדם נברא דווקא ביום השישי, שהוא האחרון לימי הבריאה, איננה מקרית כלל ועיקר. כמבואר בגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"א), נשתהתה בריאתו של אדם הראשון לערב שבת כדי ש"ייכנס לסעודה מיד", כלומר שלא יצטרך להמתין להכנת צרכיו, שאין זה מכבודו של מי שנברא העולם עבורו להמתין לדברים אחרים, אלא שהכל יהיה מוכן ומזומן לפניו כשלחן הערוך. ומטעם זה ביאר הרב מינצברג זצ"ל בספרו בן מלך, כי הסיבה שלא נבראו כל בעלי החיים ביום אחד אלא נתייחד יום חמישי לעופות ודגים (בראשית א, כ) ויום שישי נפרד לבהמה, חיה ורמש (בראשית א, כד), היא מפני שהם שונים בעיקר מהותם ובתכלית בריאתם. שהרי הדגים והעופות שוכנים במקומות שאינם עיקר יישובו של עולם ואינם עומדים כל כך לשימושו הישיר של האדם, ועל כן עיקר בריאתם היא לתפארת ויופי מקומם. אולם בעלי החיים השוכנים על הארץ, שהוא עיקר מקום יישובו של האדם, נועדו לשמשו ולעזור לו, ולכן נבראו קרוב יותר ליום יצירת האדם עצמו (בראשית א, כו).
ועל פי זה ביארו התוספות במסכת ברכות (דף ס ע"א) את כוונת ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה". ושאלו מהי אותה חכמה מיוחדת המוזכרת כאן? ויש לומר שהיא חכמת הבורא שברא את האדם "בזמן הנכון" ובשעה המושלמת עבורו, לאחר שכל צרכי העולם כבר נשלמו והוכנו עבורו.
ומכיוון שכל תכלית הבריאה אינה אלא בשביל האדם, הרי שגם בעת מבול, כפי שמביא רש"י על הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם" (בראשית ו, ז), הטעם שהושמדו גם הבהמות והחיות אף על פי שלא חטאו, הוא משום שעיקר הבריאה הוא האדם, ומאחר שנבראו רק בשבילו, אם האדם איננו – מה צורך יש בשאר הבריאה, עיין שם ברש"י שביאר זאת במשל נפלא.
השקפה תורנית זו עומדת בניגוד גמור לשיטות העולם החדש המעדיפות לעיתים את שלומם של בעלי החיים (תחת מסווה של "צער בעלי חיים") או את שימור הסביבה (ארגוני הירוקים למיניהם) על פני טובתו של האדם. התורה הקדושה מלמדת אותנו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי האדם הוא מרכז הבריאה, וכל העולם כולו נוצר אך ורק לתועלתו ולשירותו. במקומות שבהם קיימים עיוותי ראייה שכאלה המעדיפים ערכים אחרים על פני כבוד האדם, הדבר עלול להוביל לחורבן מוסרי מוחלט. דוגמה היסטורית מצמררת לכך ראינו בשנות השואה האיומה, כאשר הגרמנים ימ"ש הצטיינו בנימוסיהם המופלגים ודאגו בכובד ראש לחוקים להגנת הכלבים ובעלי החיים, ובעת ובעונה אחת טבחו ורצחו מיליוני יהודים באכזריות שאין לה קץ. דבר זה ממחיש עד כמה עיוות השקפתי זה מסוכן הוא ומעוות את דמות האנושות.
ומפני שהאדם הוא עיקר הבריאה, הטביע בו הבורא יתברך כוחות נפשיים ורוחניים עצומים ומיוחדים. האדם נברא בצלם אלקים, כמו שנאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). בריאה זו בצלם, בניגוד לשאר בעלי החיים, פירושה הוא שניתן בו "דימוי אל העליון", שיש לו כוח רוחני מיוחד הדומה ליצורים העליונים. ועל מה שפירש רש"י שם: "בצלמנו - בדפוס שלנו", והיינו גוף מבנה האדם, מובן שאין הכוונה חלילה כפשוטו הגשמי, דאטו יש לקדוש ברוך הוא דמות הגוף או צלם גשמי, אלא הכוונה שיש במבנה האדם דמיון רוחני לצלם אלקים. וכמו שביאר הרב מינצברג זצ"ל שצורת קומתו הזקופה של האדם דומה לעליונים, כדברי הגמרא במסכת חגיגה (דף טז ע"א) שהאדם מהלך בקומה זקופה כמלאכי השרת.
אמנם הסבר עמוק ופנימי יותר מצינו בדברי מרן רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים" (שער א, פרקים א-ג), המבאר כי משמעות "בצלם אלקים" היא שהקב"ה העניק לאדם כוח רוחני עצום שעל ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הוא מסוגל לבנות עולמות עליונים או להחריבם חלילה. כוח נורא זה לא ניתן לשום בהמה וחיה אלא לאדם לבדו. ובהקשר זה היה רגיל הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל לומר, שבדורות האחרונים שבהם פחתה האמונה החושית בכוחו של היהודי להשפיע במעשיו על העולמות העליונים, פתח לנו הקדוש ברוך הוא פתח של המחשה דרך פלאי הטכנולוגיה המודרנית, שבה אדם יושב בפינתו ובאמצעות מכשיר קטן ומקלדת מסוגל לחולל פעולות עצומות בקצה העולם השני, כדי שנבין ולו במעט כיצד פעולה קטנה של יהודי כאן למטה מרעישה ומזעזעת עולמות שלמים למעלה, ודו"ק.
ברם, אף על פי שתכלית הבריאה כולה היא בשביל האדם, יש להדגיש כי קיימות דרגות ומדרגות שונות במין האנושי, ועיקר התכלית והסגולה אינם אלא ב"יהודי". מרן בעל הכוזרי (מאמר ראשון, ל-מא) מחלק את מדרגות הקיום בעולם לחמש דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, ומעל כולם – המדרגה האלקית השוכנת בישראל. ובספר "נפש החיים" (שער א, פרק ד) כתב לבאר הבדל זה ביסוד ההשפעה, שעבירה של גוי איננה פועלת ואינה פוגמת מאומה בעולמות העליונים, לפי שאין לנשמת הגוי אחיזה ושורש בעולמות הרוחניים העליונים להשפיע שם, מה שאין כן עבירה של יהודי, שמחמת גודל נשמתו ושורשה הגבוה, כל פגם קטן שהוא עושה כאן למטה פועל ומחריב בעולמות העליונים, ומזה נלמד גודל מעלת נשמת ישראל וכוחה הנורא.
וכל הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל התורה ובשביל ישראל. כמו שפירש רש"י על הפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א), שאין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כפי שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב, ג). וכן על הפסוק: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשּׁI" (בראשית א, לא), פירש רש"י שהוסיף ה' ה"א הידיעה ביום השישי (שלא כפי שנאמר בשאר הימים "יום שני", "יום שלישי"), ללמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שכל קיומם תלוי ועומד עד יום השישי בסיון, שאם יקבלו ישראל את חמשת חומשי התורה – מוטב, ואם לאו – יחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו.
וכפי שנאמר בפסוק: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), שכל קיום השמים והארץ תלוי בברית התורה. ורבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל חידש בזה יסוד נורא בספרו "נפש החיים" (שער ד, פרק יא), שאין קיום העולם תלוי רק בקבלה הראשונית של התורה, אלא קיומו תלוי ועומד בכל רגע ורגע ממש לדורות עולם. שאם ייווצר מצב שבו העולם יישאר לרגע אחד פנוי וחלילה לא יהיה אף יהודי בכל כדור הארץ שיעסוק בתורה באותו הרגע, מיד יחזור העולם כולו לתוהו ובוהו ויאבד קיומו לחלוטין.
על פי יסוד נפלא זה ביארו המפרשים מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את כדור הארץ בצורה עגולה. כדי שבכל עת ובכל רגע ממש, בעוד שבחלק אחד של כדור הארץ שולט הלילה והחושך ובני האדם ישנים, בחלקו השני זורחת השמש והם ערים, ומתוך כך לא ייפסק לימוד התורה מן העולם אפילו לרגע אחד, ותמיד יהיה מי שעוסק בתורה ומקיים את העולם.
והנה מצינו שספר בראשית מתחיל באות ב' ("בראשית"), ונראה שיש בזה רמז דק, שבריאת העולם נפתחה באות ב' שהיא השנייה, כדי לרמוז שיש דבר שקדם לעולם במעלה ובזמן, והיא התורה הקדושה שקדמה לעולם אלפיים שנה, כדאיתא בגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"א). וכמו שמצינו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קסא ע"ב): "קודשא בריך הוא איסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי שהתורה היא התוכנית והאדריכלות של העולם, ובשביל התורה וישראל נברא כל היקום כולו.
וישנם סיפורים רבים הממחישים יסוד זה בפשיטות. הנה מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהגיע אליו תייר ממרחקי סין וסיפר לו על אסון טבע נורא שאירע שם, שבו נפרץ סכר ענק והציף והטביע כפרים שלמים על יושביהם. והיה החפץ חיים מתעניין וחוקר בפרטי המעשה לפרטיו. וכאשר שאלוהו מקורביו: "רבנו, מה לנו ולגויים השוכנים בסין הרחוקה שתתעניין בהם כל כך?", השיב להם החפץ חיים במשל נפלא: כאשר אדם עומד בלב השוק הגדול של ורשה וצועק מילים בשפת האידיש, הרי ודאי שאינו פונה לגויים הפולנים שאינם מבינים שפה זו, אלא כוונתו ליהודים הנמצאים שם. כך הוא הדבר בכל מעשה ואסון שקורה בעולם, שאינו קורה בשביל הגויים אלא בשביל לעורר את ישראל לתשובה, וכמו ששנינו בגמרא במסכת יבמות (דף סג ע"א): "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". מכאן נלמד שתכלית הנהגת הבריאה היא בשביל עם ישראל, וכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה בעולמו – למענם הוא עושה.
כמו כן נודע המעשה המפורסם עם מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית הארוכה שבנה הצאר הרוסי ברוסיה הרחוקה, והיו הכל תמהים מה ראה הצאר להשקיע הון תועפות בבניית מסילה ארוכה ושוממת שכזו שאין בה תועלת נראית לעין. אולם לימים, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ונאלצו תלמידי ישיבת מיר הקדושה להימלט מפני הנאצים ימ"ש, נמלטו כולם דרך אותה מסילת רכבת לסיביר ומשם לשנחאי שבסין וניצלו. או אז הבינו הכל כי כל בניית המסילה ההיא על ידי ממשלת רוסיה לא הייתה אלא הכנה מראש שהכין הבורא להצלת התורה לדורות.
ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב) איתא: "לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה... ובאים אומות העולם ואומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים עשינו, הרבה מרחצאות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, מגיע לנו שכר על כך". ואומר להם הקדוש ברוך הוא: "שוטים שבעולם, מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם". ויש להבין, מדוע קורא להם הקב"ה "שוטים"? הרי לכאורה שקרנים הם, שהרי לא כיוונו כלל בשביל ישראל אלא בשביל עצמם? אלא הביאור הוא, שבאמת ובתמים אין מושג כזה שגוי עושה דבר בשביל עצמו, כי כל הבריאה משועבדת לישראל וכל מעשה שעושים הגויים בעולם נעשה בסופו של דבר לטובת ישראל, ואם כן אמת בפיהם שכל השווקים והמרחצאות שירתו את לומדי התורה. אולם "שוטים" קראם, לפי שאף על פי שמעשיהם שירתו את ישראל, מכל מקום מאחר שלא כיוונו לכך בליבם אלא עשו זאת מחמת פנייה אישית שלהם, הפסידו את כל זכותם ושכרם הגדול, ודו"ק.
ומעין זה מצינו בגמרא במסכת ברכות (דף נח ע"א): "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך שברא כל אלה לשרתני". והיה בן זומא יחיד בדורו שידע להסתכל על הבריאה כולה במבט נכון, שכל מטרת הבריאה אינה אלא לשמש את האדם השלם המקיים רצון בוראו. וכמו שביאר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שכל שאר הבריאה – המרחבים העצומים, הגלקסיות, איתני הטבע והחיות – כולם נבראו לשמש את האדם השלם והחסיד. והביא שם משל נפלא לאדם עשיר המעסיק עשרות פועלים ומשרתים הבונים לו ארמון מפואר ונוטעים לו כרם משובח, וכל זה אינו אלא כדי שיבוא איזה חסיד אחד באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם כדי להינצל מן השרב, ונמצא שכל עמלם של מאות הפועלים לא היה אלא בשביל אותה שעה קלה של אותו צדיק, עיין שם בדבריו הנפלאים.
והנה מבואר בדברי מרן הרמח"ל בספרו "קלח פתחי חכמה" ובספר "דרך ה'" (חלק א, פרק ב), שמטרת הבריאה של עולמנו אינה אלא להטיב לנבראיו הטבה שלמה, מצד חסדו הפשוט של הבורא יתברך שמו שחפץ להשפיע מטובו. אולם יש להקשות על יסוד זה קושיה עצומה: איך יייתכן לומר שזוהי מטרת הבריאה, והרי אנו רואים בחוש שבעולם הזה שולטות צרות עצומות, ייסורים מרים, מכאובים, אסונות ומצוקות קשות מנשוא הפוקדות את הבריות בכל פינה ופינה? היכן היא אותה הטבה מוחלטת?
אלא התשובה היא, שההטבה האמיתית והשלמה שאליה כיוון הבורא איננה מתמצה כלל במישור הגשמי והחומרי של העולם הזה – שכן הטבה גשמית מטבעה היא חולפת, מוגבלת ונתונה לשינויים ולמשברים – אלא ההטבה האמיתית והנצחית היא ההטבה הרוחנית בעולם הנשמות. התכלית העליונה היא שיהא האדם מסוגל להתעלות במעשיו, להידבק בבורא יתברך שמו, ולהתענג על זיו השכינה לנצח נצחים. אמנם, דבקות זו ועונג רוחני זה נראים לכאורה כמציאות המתרחשת בפשטות רק בעולם הבא, בגן עדן, שם נפש האדם מתעדנת ומתענגת על האור האינסופי ללא מחיצות הגוף. אולם, צריך לדעת ולהעמיק בדברי חז"ל הקדושים, וכפי שמצינו במסכת ברכות (דף יז ע"א), שבירכו חכמים איש את רעהו בברכה הנפלאה: "עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא". למדנו מכאן שגם בעולם הזה, עוד בטרם פרידת הנשמה מן הגוף, מסוגל האדם המרומם לחוש ולהרגיש את טעמה הערב של ההתעלות הרוחנית והדבקות בבורא. האדם אינו צריך להמתין לעולם שכולו טוב כדי לטעום מזיו השכינה, אלא בכוחה של עבודת השם מתוך שמחה, תורה ומצוות, מסוגל הוא לייצר מעין עולם הבא כבר בחיי חיותו בעולם הזה החומרי, וכמו שאומרים "טעם עולם הבא קדשת שבת".
והנה, כאשר נברא אדם הראשון וראה שכל העולם כולו על פרטיו וענייניו נברא אך ורק בשבילו, דבר זה היה עלול לכאורה לגרום לו להרגשת גאווה עצומה וישות גדולה. ובמדרש רבה (בראשית רבה יז, ד) מתוארת הנהגה נפלאה שהייתה לאחר בריאת האדם, כאשר הקדוש ברוך הוא העביר לפני אדם הראשון את כל עוף השמים, חיית השדה ובהמת הארץ, כדי שיקרא להם שמות, כמו שנאמר: "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט). קריאת שמות זו לא הייתה פעולה טכנית או שרירותית גרידא, אלא הבטה עמוקה ופנימית בשורשם הרוחני של הנבראים. אדם הראשון ראה ברוח קודשו את צירופי האותיות שבהן נברא כל יצור ויצור, והתאים לו את שמו המדויק המבטא את מהותו הפנימית והרוחנית ביותר.
לאחר שסיים האדם לקרוא שמות לכל הברואים כולם, פנה אליו הבורא יתברך שמו ושאל אותו: "ואתה, מה שמך?". השיב לו האדם ואמר: "אני ראוי להיקרא אדם, שנבראתי מן האדמה" (בראשית רבה שם). וכאן מתעוררת תמיהה גדולה וצורך עיון רב: מדוע בחר האדם הראשון בחוכמתו הגדולה להגדיר את עצמו דווקא על שם האדמה החומרית והנמוכה? הרי האדם הוא יציר כפיו המפואר של הקדוש ברוך הוא, שנפח באפיו נשמת חיים ממקור עליון, והוא בעל שכל ומעלות רוחניות נשגבות. מדוע, אם כן, המהות המרכזית המשתקפת בשמו נקראת על שם העפר והאדמה השפלה?
ויש לומר, שהאדם הראשון בחוכמתו העמוקה ביקש להטמיע בשמו תזכורת תמידית ליסודו ושורשו הגשמי. הוא הבין היטב כי הוענקה לו ממשלה ושליטה על כל הבריאה כולה, וכי כל היצורים כפופים למרותו. במצב כזה, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחו של האדם היא מידת הגאווה – המחשבה המוטעית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". על כן, קרא לעצמו "אדם" מלשון "אדמה", כדי שיזכור תמיד מאין בא ולאן הוא עתיד לחזור, וכך יישאר בענווה מוחלטת ובביטול גמור בפני בוראו.
בנוסף לכך, יש בשם זה רמז נפלא לכפל המהות שבאדם: מצד אחד הוא נברא מן ה"אדמה" הגשמית, ומצד שני יש בו את הכוח הנשגב של "אדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד) – לשאוף תמיד להתעלות ולהידמות לבוראו במידותיו ובמעשיו הטובים. ומרן המהר"ל מפראג זצ"ל בספריו (תפארת ישראל פרק ג) מבאר, כי האדמה יש בה כוח מיוחד: מצד אחד, אם אין משקיעים בה ומעבדים אותה, היא עלולה לנבול ולעלות קוצים וקמשונים; ומאידך, אם משקיעים בה, חורשים וזורעים אותה כראוי, היא מצמיחה אילנות מפוארים, פרחים וגידולים נפלאים. כך הוא ממש האדם – אם אינו משקיע בעצמו ובעבודת השם, הוא נובל ויורד לשאול תחתיות; אך אם הוא עמל ומשקיע בתורה ובמצוות, הוא מתעלה למדרגות נשגבות. המתח המתמיד הזה שבין העפר השפל לבין השאיפה הרוחנית הנשגבת הוא המגדיר את מהותו האמיתית של האדם, ודו"ק.
עוד מבואר בזוהר הקדוש (ועיין בספורנו על בראשית א, כו) כי האדם נחשב ל"עולם קטן", והוא כולל בתוכו ובנפשו את כל הכוחות כולם הקיימים בבריאה הגדולה. בעת יצירת האדם, נטל הקדוש ברוך הוא מכל נברא ונברא את התמצית ואת הכוח המיוחד לו, והטמיע אותם בתוך נפש האדם, וכל בעל חיים תרם את תכונתו הייחודית לפסיפס המורכב של נפש האנוש.
על פי יסוד זה, מסביר הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו "קובץ מאמרים", שאם אכן האדם מורכב מכל חלקי הבריאה, נמצא שקיים בתוכו כוחו של האריה, כוחו של הנמר, וכן שאר התכונות של חיות השדה. האדם נדרש לקחת את כל הכוחות הללו – העזות של הנמר, הגבורה של האריה, הקלות של הנשר והרצינות והזריזות של הצבי – ולנתב את כולם אך ורק לעבודת השם יתברך, כפי ששנינו במסכת אבות (פרק ה, משנה כ): "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
חומש בראשית – יסוד האמונה
חומש בראשית פותח כולו בעניין בריאת העולם ותולדותיו. והנה הקשו הראשונים, וכמו שהביא רש"י בפירושו הראשון על התורה (בראשית א, א) בשם רבי יצחק, לכאורה היה ראוי להתחיל את התורה הקדושה ממצוות "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, שהרי עיקר תכליתה של התורה הוא קיום המצוות. אומר הרמב"ן בפירושו לתורה, שיש עניין גדול ויסודי ביותר בידיעת מעשה בראשית ובריאת העולם, שכן זהו שורש ויסוד לימוד האמונה הטהורה.
השער לכל המצוות כולן הוא האמונה בה', כי אם אין אמונה בבורא ומנהיג, מה שייך לצוות מצוות ולדרוש את קיומן. ולכן תחילת עשרת הדיברות שנאמרו בסיני פותחת במצוות האמונה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב). והעניין להאמין בחידוש העולם יש מאין הוא גדול עד מאוד, וזהו הטעם שנתנה התורה למצוות השבת, כמו שנאמר: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז), להשריש בליבותינו שהעולם אינו קדמון חלילה כדעת הפילוסופים, אלא נברא ונתחדש ברצון הבורא. וישנו חידוש נפלא בדברי מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "שמירת הלשון" (שער התבונה, פרק ח), שישנה מצווה מיוחדת להתבונן בבריאת העולם – להסתכל בשמש, בעצים ובכוכבים, שכן על ידי התבוננות זו מקיים האדם את הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), שמתוך שרואה את נפלאות הבריאה, הוא מגיע להכרה ברורה בבורא יתברך.
ומרן הגר"א שך זצ"ל מקשה בספרו "אבי עזרי" (הלכות יסודי התורה, פרק א), מה שייך לצוות מצווה על האמונה? הרי זה דבר פשוט וברור לכל בר דעת שיש בורא לעולם, שהרי מכל פרט בבריאה רואים בחוש את חכמת היוצר, וכפי שנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". ואם נתבונן בגלגלי השמים ובגלקסיות העצומות, נראה דברים בגדלים שאינם נתפסים בשכל אנושי, וככל שמנסים לחקור אותם, עדיין לא הגיעו המדענים להבין אפילו אלפית מהם. וכן ידוע שהשמש נמצאת בדיוק במרחק הנכון והמדויק מכדור הארץ, שאילו הייתה קרובה מעט יותר היה הכל נשרף באש, ואילו הייתה רחוקה מעט יותר היה הכל קופא מקור. וכך אברהם אבינו, כמבואר ברמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק א, הלכה ג), הגיע להכרת הבורא אך ורק מתוך התבוננותו בגלגלי השמים ובסדר העולם. וכן מצינו במדרש אותיות דרבי עקיבא, שאמר רבי עקיבא: "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מעיד על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו". וכן על ידי עיון בספרי הטבע רואים עד כמה הדברים נשגבים, וכמו שאמר איוב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). ובדור האחרון היה הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל עובד על נקודה זו רבות להחיות את האמונה החושית בלב שומעי לקחו, והיה מדבר למשל על פלא התפוח, שבתחילה בעודו על העץ הוא ירוק וחמוץ כדי שלא יקטפו אותו לפני הזמן, ולאחר שמתבשל וראוי לאכילה הוא משנה את צבעו לכתום או אדום כדי למשוך את העין שיקטפוהו, ועוד נפלאות עצומות מעין אלו. וכן האמונה בתורה מן השמים היא דבר פשוט וברור, כמו שכתב מרן בעל החינוך (מצווה כב וכא) שהטעם שניתנה התורה בפרסום רב בפני שישים ריבוא הוא כדי שלא יוכל אדם להכחישה לעולם, ואין שום סיבה שאדם ינחיל שקר ובדיה לבניו בדבר המטיל עליהם עול ומחויבות כה קשה. וכן רואים שעם ישראל גלה לכל קצוות תבל, ובכל זאת אנו מוצאים בתימן, בפולין, במרוקו ובכל מקום את אותה התורה ממש ללא שום שינוי, ואפשר להתחזק רבות מראיית שלשלת הדורות ממשה רבנו ועד ימינו אנו כיצד הכל מדוקדק ונמסר מאב לבן. ואם כן, מאחר שהדברים פשוטים וברורים כל כך, מה שייך לצוות מצווה מיוחדת להאמין?
וכתב הגר"א שך זצ"ל לחדש בשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שעיקר מצוות האמונה היא "להאמין גם במקום שאין השכל מבין ויד שכלנו קצרה מלהשיג", שזהו עיקר מבחן האמונה של היהודי. כי במקום שהשכל מבין ומשיג, אין זה בגדר אמונה אלא ידיעה ברורה ודבר פשוט. ותירוץ דומה לזה יש ליישב על פי מה שכתב בעל ה"חרדים" (פרק א) שלא די באמונה שטחית בעלמא, אלא צריך שהאמונה תהיה חושית כל כך אצל האדם עד שתהיה כעין ראייה ממש. והוכיח כן מהפסוק: "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ג), והלא ידיעה זו היא דבר שכל תינוק של בית רבן יודעו, אלא מכאן למדנו שידיעה זו נדרשת להיות כה עמוקה וברורה עד שתהיה כעין ראיית החוש ממש.
אמנם זהו חידוש גדול שרק על מדרגה זו נאמרה מצוות האמונה. ונראה לי להציע ליישב קושיא זו באופן אחר. שהנה במציאות אנו רואים שאין האמונה דבר פשוט כל כך אצל המון בני האדם. הרי בדורות האחרונים, מאז תקופת ההשכלה לפני כמאתיים שנה, קמו אנשים שהאמינו שהעולם קדמון או שנוצר מפיצוץ מקרי, וכן שהאדם התפתח מן הקוף. וצריך עיון גדול, איך יייתכן שאנשים חכמים ומשכילים יאמינו לתיאוריות משונות כאלו, הרי אם העולם נבנה מפיצוץ, איך לא ראינו מעולם פיצוץ נוסף שבורא בניין או מכונית? וכן אם האדם נוצר מן הקוף, מדוע אין אנו רואים עוד קופים בגני החיות שהופכים לבני אדם? והיה רגיל לומר בזה בדרך צחות הרב אמנון יצחק שליט"א: אם אתם מאמינים שמוצאכם מן הקוף, מדוע אינכם הולכים לשחרר את הדוד שלכם מן הגן חיות? אלא ביאר מרן הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א, עמוד פג), שהאדם יודע היטב שאם יודה שיש בורא לעולם, הדבר יחייב אותו לשנות את מעשיו ולשלוט בתאוותיו, ועל כן הוא מעדיף להאמין בכל סברא משונה ותיאוריה מופרכת, ובלבד שלא יגיע להכרה המחייבת אותו שיש בורא לעולם. ולא לחינם אנו רואים שממשלת ארצות הברית יכולה לכתוב על כל שטר כסף בגאווה "בא-ל נבטח" (In God We Trust), ואילו ראש ממשלה יהודי בארץ ישראל, לפני אירוע ביטחוני מסוכן, חושש ומפחד להזכיר את שם השם בפיו. ומסופר על גולדה מאיר ע"ה, שלאחר מלחמת יום הכיפורים ביקש ממנה אחד מחברי הכנסת שתאמר בנאומה את התיבות "בעזרת ה'", והיא סירבה לכך בתוקף, בטענה שאם היא תאמר "בעזרת ה'", הציבור יחשוב שהמצב אבוד לגמרי ואין לנו עוד על מי להישען... ומדוע הגוי אינו מפחד להזכיר את ה', ואילו היהודי חושש מכך? לפי שהגוי יודע שאמונה זו אינה מחייבת אותו בדבר, אלא היא אצלו כסגולה וכבוד, אבל היהודי יודע בתוך תוכו שאמונה באלוקים מחייבת אותו לחלוטין, ולכן הוא חרד מן המחויבות הזו וממציא שהעולם נוצר מפיצוץ או מן הקוף כדי להסיר מעליו עול. אך ליהודי יש מצווה קדושה להאמין בבריאת העולם ולדעת שיש תכלית ליצירתו, ולכן הוצרכה התורה לצוות על האמונה כדי שלא יעוות האדם את מחשבתו וייגרר אחר שקרים בשביל למלא את תאוותיו, ודו"ק.
ששת ימי בריאת העולם
הנה ישנם כמה דברים מעניינים בלשונות שנבראו בהם ימי הבריאה, ורובם מיוסדים על דברי הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לתורה:
- ארץ (בראשית א, ב) – מלשון "לרוץ", שהיא רצה ומשתוקקת תמיד לעשות רצון קונה.
- שמים (בראשית א, ח) – מלשון "שום שם", שהקדוש ברוך הוא שם שם את התכלית הרוחנית של העולם, וצבעם תכלת המורה על התכלית השמימית.
- אור (בראשית א, ג) – מלשון "עורר", המעורר את האדם לפעולה ועשייה.
- חושך (בראשית א, ב) – מלשון "חוסך", שחוסך את האדם ומונעו מפעילות ומביאו לידי מנוחה.
- יום (בראשית א, ה) – מלשון "המולה", שהאדם יוצא בו למקום המולת בני האדם ועסקיהם.
- לילה (בראשית א, ה) – מלשון "לול", שהוא מקום סגור וקטן שבו מתכנס האדם לביתו.
- ערב (בראשית א, ה) – מלשון "ערבוב", שהאור והחושך מתערבבים בו וכל העצמים נראים מטושטשים ומבולבלים.
- בוקר (בראשית א, ה) – מלשון "ביקור" והבחנה, שניתן לבקר ולהבחין בין הדברים השונים בבירור.
ומצינו יסוד גדול, שכוח הימים הללו חוזר ומתעורר בכל שבוע מחדש. בשו"ת הרשב"א (חלק ג, סימן רצ) כתב שהימים נפעלים בכל שבוע מחדש על פי עניין התחלת בריאתם בראשית. וכמו שאמרו במסכת תענית (דף כז ע"ב) שאנשי מעמד היו מתפללים ויושבים בארבע תעניות בשבוע:
1. ביום שני היו מתענים על יורדי הים, מפני שביום השני לבריאה נחלקו המים (בראשית א, ו-ז), ועל כן הוא יום המועד לצער ולסכנה בימים.
2. ביום שלישי היו מתענים על הולכי מדברות, מפני שבו נראתה היבשה (בראשית א, ט).
3. ביום רביעי היו מתענים שלא תעלה אסכרה על התינוקות, מפני שבו נבראו המאורות (בראשית א, יד), וכתיב "יהי מארת" חסר וי"ו לשון מארה.
4. ביום חמישי היו מתענים על עוברות ומניקות שלא יפילו ושיינקו את בניהם, לפי שבאותו היום נבראו דגים ועופות שהם פוריים ורבים (בראשית א, כ).
ולפיכך, כשנגמרת מלאכת הבריאה בשבת קודש, עומד העולם על שלמותו ותיקונו, ולאחר השבת חוזרים ימי השבוע חלילה להיות נפעלים כפי שהיו בתחילתם, והיום הראשון חלוש מכולם מפני שהוא התחלת היצירה. וכעניין זה אמרו בגמרא שם שביום ראשון לא היו מתענים בו מפני שהוא יום שלישי ליצירת האדם (שנברא בשישי, ונמצא שביום ראשון הוא יום שלישי ליצירתו), והאדם חלוש ביום השלישי ליצירתו כמו תינוק הנימול שהוא חלוש ביום השלישי, או משום נשמה יתירה שנתנה בו בשבת ומסתלקת במוצאי שבת, ולפיכך צריך בשמים וריח טוב להשיב את נפשו ולחזקה, עיין שם ודו"ק.
כוח הרפואה של הדשאים
בפרשת הבריאה, ביום השלישי למעשה בראשית, אנו מוצאים הבדל מהותי בלשון הכתוב בין ציווי האילנות לציווי הדשאים. בעוד שבציווי על האילנות נאמר במפורש: "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" (בראשית א, יא), הרי שבציווי על הדשאים נאמר רק: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע" (בראשית א, יא), ללא שנאמרה תיבת "למיניהו". אף על פי כן, הגמרא במסכת חולין (דף ס ע"א) מספרת כי הדשאים עשו קל וחומר בעצמם: אם האילנות, שדרכם לגדול בריחוק זה מזה ואין חשש כה גדול שיתערבבו, נצטוו להוציא למיניהם, אנו שגדלים בצפיפות ובערבוביה על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לצאת למינינו! ומכוח קל וחומר עצמי זה, הוציאו גם הם למיניהם (בראשית א, יב), ופתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".
וכאן עומדת קושיה עצומה: מדוע מלכתחילה החסיר הקדוש ברוך הוא ציווי זה מן הדשאים, ולא אמר להם במפורש את המילה "למיניהו" כפי שאמר לאילנות? מדוע הוצרכו הדשאים להגיע להבנה זו מכוח פלפול ולימוד של קל וחומר?
ביאור נפלא לעניין זה מובא בספרו של הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל, המביא את דברי המגיד הגדול ממזריטש זצ"ל בשם מחולל תנועת החסידות הבעל שם טוב הקדוש זי"ע. יסוד הדברים הוא שישנה הקבלה רוחנית עמוקה בין י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן לבין י"ג מידות הרחמים שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג ומחיה את העולם.
המידה הראשונה מבין י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן היא מידת "קל וחומר". כנגדה, במידות הרחמים העליונות, עומדת המידה הראשונה שהיא שם "ק-ל" (כמו שכתוב: "ק-ל רחום וחנון"). שם זה מייצג את מידת החסד והרחמים הפשוטים, והוא מקור הרפואה והבריאות בעולם, כפי שמצינו בתפילתו הקצרה והזכה של משה רבנו על מרים אחותו כאשר הצטרעה: "ק-ל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) – הרי ששם "א-ל" הוא השם הממונה על כוח הרפואה.
מכיוון שהדשאים לא קיבלו ציווי ישיר אלא הפעילו בעצמם את כוח ה"קל וחומר" כדי להוציא למיניהם, הם נקשרו באופן ישיר למידה הרוחנית המקבילה לו – שם "ק-ל". דרך צינור רוחני זה, הושפע בדשאים ובעשבים כוח הרפואה העליון. משום כך, כפי שאנו רואים בחוש לאורך כל ההיסטוריה ועד לימינו אנו, עיקר הרפואות הטבעיות והתרופות המועילות ביותר מופקות מן הצומח, ממיני דשאים ועשבי מרפא שונים, שכן שורש חיותם הרוחני יונק ישירות משם "ק-ל" המרפא.
מיעוט הלבנה והסכנה לטעות
על הפסוק: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז). כתב בעל הטורים, שעל מה שנאמר קודם לכן "יהי מארת" (בראשית א, יד) בלשון חסר, בא הדבר לרמוז שלא נברא מתחילה להאיר אלא השמש לבדו, ואילו הירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו בני האדם לחמה אם תהיה יחידה בשמים. מבואר בדבריו כי השמש היא בריאה כה אדירה ונשגבה, שאילו הייתה שולטת לבדה בשמים ללא מתחרה, הייתה מטה את לב בני האדם לעובדה כאלוקות. לפיכך ברא הקדוש ברוך הוא את הירח כמחזיק תפקיד שני, רק כדי שלא תהיה השמש יחידה, וכל זה מתוך רצונו של הבורא לשמור על כוח הבחירה החופשית של האדם.
אלא שמאז שקטרגה הלבנה ונתמעטה (כמבואר בחולין ס ע"א), שוב נותר בבריאה מקום לטעות אחר השמש שהיא "המאור הגדול". והסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, כי בעיניו ראה בעת ששהה כמעט שנה שלמה ביפן בימי המלחמה, כיצד מדי בוקר עם זריחת השמש, מאות אלפי אנשים נופלים אפיים ארצה וסוגדים לשמש בחרדת קודש. כוח אדיר שכזה בבריאה מטה מעט את כוח הבחירה, ומיעוט הלבנה יצר מקום לטעות אצל מאה מיליון יפנים. ומאחר שמקום לטעות הוא פגם גדול בבריאה, לא ייפלא אפוא מדוע דווקא בשעה המרוממת של קידוש לבנה, כשהיא מתחדשת ואנו מקבלים פני שכינה, מבקש יהודי לסלק את מקום הטעות מן הבריאה ומתפלל לבורא יתברך: "למלאות פגימת הלבנה... ולא יהיה בה שום מיעוט". וגם כיום ידוע שהנוצרים מתפללים לכיוון השמש (וכן האסלאם משתמש בסהר ועל גביו כוכב), והכל שורשו מאותו מיעוט הלבנה.
מידת הקנאה וענוות הבורא
הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) דורש ביאור גדול, מהי לשון הרבים "נעשה אדם"? הרי הקדוש ברוך הוא יחיד ומיוחד הוא, והיה לו לכתוב "אעשה אדם"? פירש רש"י שם: "ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן. לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם". והוסיף שם, שאף על פי שיש בדבר זה פתחון פה למינים לטעות ולומר שיש שתי רשויות חלילה, מכל מקום לא נמנע הכתוב מללמדנו דרך ארץ ומידת ענווה.
למדנו מכאן יסוד עצום, עד כמה גדול וחשוב הוא להיזהר מלגרום קנאה אצל הזולת. שהרי אפילו בשביל למנוע קנאה מהמלאכים, היה כביכול כדאי לקדוש ברוך הוא לכתוב לשון שיכולה להביא לטעויות חמורות באמונה, וכל זה כדי שלא לעורר קנאה. ומהו הפתרון לאדם המרגיש קנאה בחברו ומתקשה להסירה מליבו? היסוד טמון בתיבת "נעשה" – שנמלך בהם ושיתף אותם בעשייה. שאם אדם משתף את חברו ביצירתו ובעשייתו, או מסייע לו בה, הדבר מסיר מליבו כל קנאה.
ומסופר על כך שבתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר רבים ניסו להימלט מאירופה הבוערת לארץ ישראל והיה קשה מאוד להשיג אשרות כניסה (סרטיפיקטים). אלו שזכו והשיגו אשרה עוררו קנאה רבה אצל האחרים שלא השיגו. אך העיד רב אחד שחי באותה תקופה, שהיו אנשים מסוימים שלא קינאו כלל באותם שקיבלו אשרות. מי היו אלו? העסקנים הציבוריים שעמלו וטרחו לסייע להם להשיג את האשרות הללו. רואים אנו בחוש, שברגע שהאדם שותף לעשיית הטוב אצל חברו, אין הוא מסוגל לקנאות בו כלל.
וזהו הבאור בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (דף קה ע"ב): "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". ויש להבין, מדוע בבנו ובתלמידו אין האדם מקנא? אלא התשובה היא, שמאחר שהוא שותף מלא בגידולם, בחינוכם ובהצלחתם, הרי הצלחתם היא הצלחתו שלו, ובדבר שהאדם שותף בו אין הקנאה שולטת כלל.
עוד מצינו בפירוש רש"י על הפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה... וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חִייִּים" (בראשית ב, ז), שכתב: "עשוי מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי שרצו המים לתחתונים, והוזקק בשישי לברוא בו מעליונים ומתחתונים, שאם לא כן יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד". שוב רואים אנו עד כמה הפליג הבורא לעשות סדר כה מדויק בבריאה רק כדי למנוע קנאה. ומכאן יש ללמוד מוסר השכל עצום להורים ומחנכים, להיזהר זהירות יתרה שלא לגרום לקנאה בין האחים בבית או בין התלמידים בכיתה. שהרי כל ירידת אבותינו למצרים נשתלשלה מקנאת האחים ביוסף, כמו שדרשו חז"ל (שבת י ע"ב) שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחינו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
ובהמשך הפרשה אנו מוצאים את חטאו של קין שנבע כולו ממידת הקנאה. בפרק ד' מובא שקין והבל הביאו מנחה לה', וכתוב: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לִקִין מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ד-ה). ומבארים המפרשים, שמה שהיה חרה לקין כל כך לא היה מפני שלא נתקבלה מנחתו שלו, אלא עיקר כאבו היה מחמת שמנחתו של הבל אחיו כן נתקבלה, וזוהי תולדת הקנאה. וביאר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שזהו עומק שאלת הקב"ה לקין: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו), כלומר תתבונן בעצמך, האם חרה לך מפני שרצונך להתקרב אליי ומנחתך לא נתקבלה, או שמא כל חרונך הוא רק משום שהבל אחיו הצליח יותר ממך.
וכמה גדול הוא כוח הקנאה להשחית, ומספרים על כך משל עתיק: מלך אחד פגש באדם קנאי ואמר לו: "מוכן אני להעניק לך כל מתנה שתבקש, אולם בתנאי אחד – שחברך השנוא עליך יקבל כפליים ממה שתבקש אתה". התחיל הקנאי לחשוב בליבו: אם אבקש ארמון מפואר, הרי חברי יקבל שני ארמונות ואיני יכול לסבול זאת. ואם אבקש מאה אלף דינרי זהב, יקבל חברי מאתיים אלף. לבסוף מצא פתרון אכזרי הנובע מעומק קנאתו ואמר למלך: "מבקש אני שתנקר לי עין אחת, וממילא ינקרו לחברי שתי עיניים ויהיה סומא לחלוטין". הרי לן עד היכן מגיעה מידת הקנאה, שאדם מוכן להזיק לעצמו ובלבד שיזיק לחברו כפליים, ה' יצילנו.
מעלת התפילה ומפתח הגשמים
בפרשתנו אנו עומדים על כוחה ומעלתה העצומה של התפילה. על הפסוק: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה), פירש רש"י: "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
למדנו מכאן יסוד נורא, שכל השפע של העולם מוכן ומזומן אצל הבורא, אך אינו יורד לעולם אלא דרך צינור התפילה של האדם המכיר בטובתו של מקום. ומרן הרמח"ל בספרו "דרך ה'" (חלק ד, פרק ה, בעניין התפילה) ביאר יסוד זה: "עניין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו – לא יימשך להם. והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים". הרי לן שהשער לכל שפע ועושר בעולם עובר אך ורק דרך התפילה.
ומסופר על כך מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהגיע פעם עם תלמידיו לכפר אחד והתארח אצל יהודי כפרי פשוט, והתעכב שם כמה ימים עד שכילה אותו כפרי את כל מעט כספו לצורך אירוחם השלם. כאשר עזב הבעל שם טוב את הבית, התחילו הילדים לבכות לרעב כי לא נותר להם פת לחם בבית. הכפרי פנה אל הקדוש ברוך הוא בלב נשבר והתפלל מעומק הלב שיחוס עליהם. באותו רגע הגיע לביתם גוי אחד בשם איון, שהיה שיכור, ואמר לכפרי שהוא חולה וקרוב למות, והוא מבקש למכור לו את כל הבית והפונדק שלו תמורת סכום פעוט, וגילה לו היכן טמן את אוצרותיו. כעבור ימים ספורים מת אותו גוי, והיהודי הכפרי הפך לעשיר מופלג. שאל הבעל שם טוב את תלמידיו: "יודעים אתם מדוע עשיתי לו כן? ראיתי מן השמים שנגזר עליו להיות עשיר מופלג, אלא שלא היה לו כלי להחזיק את השפע מפני שלא התפלל מעולם על פרנסתו אלא חי בפשטות, ולכן הוצרכתי להביאו לידי דוחק כזה כדי שיפתח פיו בתפילה מעומק הלב, ומתוך כך ירד עליו כל השפע הגדול".
ולפי זה מובן היטב מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את כל מערכת הגשמים בצורה כזו שאינה קבועה וטבעית בארץ כמעיין הנובע, אלא הארץ תלויה תמיד בגשמי השמים, כדי שיפנו בני האדם עיניהם לשמים ויתפללו בכל שנה מחדש, ויהיו קשורים תמיד באמונה ובביטחון בבורא.
ולכן נקרא סדר "זרעים" במשנה בשם "אמונה", כדאיתא בגמרא במסכת שבת (דף לא ע"א), שמאמין בחי העולמים וזורע. ובדורנו אנו, לצערנו רחוקים אנו מן ההרגשה הזו, שכן אין אנו מתפרנסים ישירות מחקלאות, ואם יש מחסור במים מביאים מים מותפלים או מייבאים פירות וירקות מחוץ לארץ, ובכך פחתה ההכרה בתלותנו המוחלטת בבורא. ועיין בגמרא במסכת תענית (דף ז ע"ב) שהפליגה מאוד במעלת ירידת הגשמים ואמרה שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים, ומיום שניתנה תורה, וכיום קיבוץ גלויות, שכן תכלית הבריאה כולה היא שנהיה תלויים תמיד בקדוש ברוך הוא ויהיה לנו קשר תמידי עמו באמצעות הגשם.
והנה הגמרא במסכת בבא קמא (דף ב ע"א) קוראת לאדם בשם "מבעה", ויש מפרשים שהוא לשון תפילה (מלשון "בעו" בארמית). ומדוע נקרא האדם "מתפלל"? כי זהו כל מהותו ועניינו של האדם בעולם. ומרן הבן איש חי זצ"ל כתב בריש מסכת ברכות, שמילוי אותיות המילה "אדם" – אלף (ל-ף), דלת (ל-ת), מם (ם) – עולה בגימטריה בדיוק "מתפלל", לרמוז שכל מהות האדם היא התפילה.
ולפעמים מביא הקדוש ברוך הוא צרה על האדם, והאדם חושב בליבו הלוואי ולא הייתה באה עליו צרה זו, אך עליו לדעת שכל מטרת הצרה אינה אלא כדי לקרבו אל הבורא על ידי התפילה. ומדוע נחשבת קללת הנחש: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד) לקללה הגדולה מכולן? הלא יש לו מזונותיו מצויים בכל מקום ובכל שעה ואין לו דאגת פרנסה כלל? אלא ביאר מרן בעל "שם משמואל" זצ"ל, שכל הבהמות והחיות נושאות עיניהן לשמים, כמו שנאמר "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ" (תהלים קמה, טו), ומתוך שהן צריכות למזון הן קשורות לקדוש ברוך הוא. אך לנחש נתן הקב"ה מזונו בשפע רב ובכל מקום, כאומר לו: "טול מזונותיך ואל תראה פני עוד, ואיני חפץ לשמוע קולך". ונמצא שקללת הנחש היא הניתוק המוחלט מן הבורא.
ובגמרא במסכת יומא (דף עו ע"א) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה בא לראות את אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד המלך ופסק לו מזונותיו דבר יום ביומו, ונמצא הבן בא לבקר את אביו בכל יום. כך ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים.
ובפרשת עקב משבחת התורה את ארץ ישראל לעומת ארץ מצרים, שנאמר: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). וצריך עיון, מהו השבח הגדול לארץ ישראל בכך שהיא תלויה בגשם, והלא במצרים יש להם את היאור המשקה את שדותיהם תמיד ללא דאגה? אלא זהו השבח האמיתי, שבארץ ישראל אנו קרובים אל ה' ותלויים בו תמיד, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, ורק אם "שמוע תשמעו" ירד הגשם.
ובברכה שבירך יצחק את יעקב נאמר: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (בראשית כז, כח). ופירש רש"י: "ויתן לך - יתן ויחזור ויתן", כלומר שייתן לו את השפע לשיעורין בכל פעם מחדש כדי שיהיה קשור עמו בתפילה. אולם לעשיו בירך: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" (בראשית כז, לט), שייתן לו את כל השפע בבת אחת ובאופן קבוע, כדי שלא יצטרך לפנות אליו עוד.
והנה נודע שמפתח של גשמים הוא אחד משלושת המפתחות שלא נמסרו ביד שליח אלא נשארו בידו של הקדוש ברוך הוא (תענית ב ע"א). ואכן אנו רואים בחוש שבשונה משאר חוקי הטבע, במזג האוויר ובירידת הגשמים אין שום סטטיסטיקה קבועה, ושנה אחת אינה דומה לחברתה כלל. וכך גם בעניין הילודה, לפעמים נולדים לאדם כמה בנים בזה אחר זה, ואחר כך עוברות שנים רבות ללא הסבר רפואי, והכל כדי שידע האדם שהמפתחות בידיו של הבורא יתברך וצריך להתפלל אליו.
והנה לתפילה יש כוח עצום לשנות אפילו את חוקי הטבע, וכמו שכתב המהרש"א במסכת קידושין (דף כט ע"א), ועיין עוד בספר "דרך עץ חיים" להרמח"ל שהרחיב מאוד ביסודות אלו בפרשתנו. ומרן רבי חיים ויטאל זצ"ל כתב בשער הגלגולים, שבדורות האחרונים שאין אנו זכאים מצד מעשינו הטובים, עיקר זכותנו לקבלת השפע הוא אך ורק בזכות כוח התפילה, עיין שם ודו"ק.
בריאת האישה ושלמות הבית
בפרשתנו מובא עניין בריאת האישה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כג-כד).
ומשמעות מקראות אלו היא, שהעניין של "עצם מעצמי ובשר מבשרי" אינו שייך רק לאדם הראשון לבדו, אלא הוטבע לדורות עולם במין האדם כולו. ומכאן שורש היסוד שהביאה הגמרא במסכת נידה (דף לא ע"ב) שהאיש "מחזר אחר אבידתו", שמאחר שהאישה נלקחה מצלעו של האיש, מרגיש הוא חסרון תמידי ומחפש להשיב אליו את חלקו החסר. וזהו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכות הנישואין: "והתקין לו ממנו בניין עדי עד". וכמו שפירש רש"י במסכת כתובות (דף ח ע"א) על תיבות אלו: "בניין עדי עד - בניין נוהג לדורות, וחוה קראו לה בניין על שם ויבן את הצלע". הרי לן שקשר הנישואין בכל הדורות כולם הוא שחזור של בריאת האישה מצלע האדם, ורק על ידי חיבורם יחד מוצא האדם את שלמותו האמיתית.
ונראה שרגש החיסרון המוטבע באיש אינו רק חסרון פיזי בגופו, אלא יסודו בחלקים ובתכונות שנלקחו מנפשו והוטבעו בנפש האישה. שהרי ישנן תכונות נפש נפלאות המצויות באשר הן אצל האישה ואינן מצויות אצל האיש כלל. וכמו שמצינו בחז"ל שאמרו: "בינה יתירה ניתנה לנשים" (נידה מה ע"ב), וכן: "האישה מכרת באורחים יותר מן האיש" (ברכות י ע"ב), וכן: "אין חכמה לאישה אלא בפלך" (יומא סו ע"ב), שחכמתה המיוחדת היא בניהול והליכות ביתה, כמו שנאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א). וכגון תכונת הסבלנות והרחמים המיוחדת שיש לאישה לטפל ולגדל את הילדים הקטנים, דבר שהאיש מצד טבעו לא היה מסוגל לעמוד בו. וכן יש לאישה הבנה עמוקה ודקה בחינוך הילדים, וכמו שמצינו בשרה אמנו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיהָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב). ואמנם לאיש ניתנו הכוחות של הנהגה, כוח פיזי וחכמה שכלית להחליט, אולם לשלמות האדם זקוקים אנו לשילוב של כל התכונות כולן, ומאחר שהאישה מחזיקה בחלקים החסרים לאיש, נמצא שרק יחד נעשים הם אדם שלם. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (חלק ג, דף קט ע"ב) שהשרוי בלא אישה נחשב כ"פלג גופא" (חצי גוף), שכן התכונות של אשתו אינן רק כמשרת המשמשו, אלא הן חלקים בלתי נפרדים משלמות אישיותו שלו, ורק על ידי קשר הנישואין הם נשלמים ונעשים מציאות אחת שלמה.
על הפסוק: "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), יש להקשות: הרי מילים אלו סותרות, אם היא "עזר" כיצד היא "כנגדו", ואם היא "כנגדו" כיצד היא "עזר"? ואמר על כך אחד הדרשנים בדרך צחות, שהאישה נבראה עם תכונות הפוכות ומנוגדות לאיש, ואם זכה האיש ויודע להשתלב עמה ולכבד את השונות שביניהם, הרי שהתכונות ההפוכות הללו מסייעות לו ונעשות לו ל"עזר" גדול; אך אם לא זכה ואינו מתנהג כראוי, הרי שהשונות הזו מתפרצת כנגדו ונעשית לו לרועץ.
ומצינו בהלכה (יומא דף ב ע"א) שביום הכיפורים, כהן גדול שאין לו אישה אינו כשר לעבודה, שנאמר: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ו), וביתו זו אשתו. ויש להתבונן, מדוע כהן גדול הנכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים ביום הקדוש בשנה תלוי כל כך במציאות אשתו? ומסופר על הגאון בעל "מעדני השולחן" זצ"ל, שבגיל שישים נתאלמן מאשתו, ואמר למנחמיו שאין קושי גדול בכך שאין לו אישה שתשמשנו, אלא קשה לו מאוד שאין לו למי להכין כוס קפה בבוקר, שכן חסר לו האדם שעמו הוא יכול לעשות חסד בכל יום. ואף על פי שאפשר לעשות חסד מחוץ לבית, מכל מקום ידוע שיש הבדל עצום בין חסד הנעשה בתוך הבית לחסד בחוץ. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל בספרו "שערי קדושה", שמי שהוא בעל חסד בחוץ ואילו בתוך ביתו אינו מתנהג בחסד עם אשתו וילדיו – הרי שכל חסדו פגום ויש בו חנופה. וזוהי הסיבה שהכהן הגדול חייב להיות נשוי, שכן אדם שאינו נשוי ואין לו למי להטיב בתוך ביתו בכל יום, חסרה שלמות בנפשו ובאישיותו, ואינו יכול לייצג את כלל ישראל לפני ולפנים.
וחז"ל אמרו (נדרים דף סד ע"ב) שארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים. וצריך ביאור, מהו המכנה המשותף לכל אלו שחשיבותם כמת? וביאר מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם חסרים את כוח הנתינה. העני אין לו מה ליתן לאחרים, המצורע מנודה ואינו יכול לתת, הסומא זקוק לעזרת אחרים ואינו יכול להעניק להם, ומי שאין לו בנים חסר את המקבלים הטבעיים של נתינתו. ומאחר שהאדם נברא בצלם אלקים שכל מהותו היא להשפיע ולהעניק טוב כמידותיו של הבורא, הרי שמי שנמנע ממנו כוח הנתינה נחשב כמת, לפי שאינו יכול להוציא אל הפועל את תכלית בריאתו, ודו"ק.
ומרן הראב"ד זצ"ל בספרו "בעלי הנפש" (שער הקדושה) מקשה קושיה נפלאה: מדוע הוצרך הקדוש ברוך הוא לברא את אדם וחוה יחד כגוף אחד ואחר כך לנסרם ולחלקם לשניים, ולא בראם מלכתחילה כשני בני אדם נפרדים כפי שברא את שאר בעלי החיים? ותירץ בזה יסוד עצום, שאילו היו נבראים נפרדים מלכתחילה, לא היה ביניהם חיבור ואחדות אמיתית כזו; אך כעת שנבראו יחד ואחר כך נפרדו (בראשית ב, כא-כב), מרגיש האדם משיכה ואחדות טבעית אל אשתו כאל אחד מאיבריו שלו ממש, ובזה מושרשת האהבה והאחווה האמיתית ביניהם, ודפח"ח.
שבת קודש – מקור הברכה והקיום
עוד אנו מוצאים בפרשתנו את יסוד קדושת השבת, שנאמר: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם השביעי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). מביא בעל הטורים בשם תרגום ירושלמי, שתרגם את הפסוק "וחמד" מלשון חמדה וכיסופין, שהקדוש ברוך הוא חיבב וחשק ביום השביעי מכל הימים. וזהו שאנו אומרים בתפילת השבת: "חמדת ימים אותו קראת", שאף על פי שלא מצינו במקרא במפורש שהשבת נקראת בשם זה, מכל מקום נלמד הדבר מתרגום ירושלמי זה, עיין שם.
ובזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף פח ע"א) כתיב: "כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין". והספורנו בפירושו לחומש שמות (שמות כ, ט) ביאר על פי זה את הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ". ולכאורה יש להבין, מדוע הוצרכה התורה לכתוב "ששת ימים תעבוד", והלא אין זו מצווה לעבוד אלא רשות? אלא ביאר הספורנו, שהבטחה גדולה טמונה כאן: מתי יהיה לך סיעתא דשמיא והצלחה בששת ימי המלאכה שלך? דווא כאשר ביום השביעי תשבות ותנוח כראוי. וזהו שאנו אומרים בפיוט "לכה דודי" בכל ערב שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".
מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפנה ליהודי אחד בעל בית חרושת גדול שהיה מפעיל את מפעלו גם בשבת קודש, וביקשו בכל לשון של בקשה שיסגור את בית החרושת בשבת. השיב לו אותו יהודי כי הוא חושש מאוד להפסיד סכומי עתק אם ישבות ביום זה. אמר לו החפץ חיים: "דע לך, שכתוב בתורה ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ורק אם יש לך את שמירת השבת של היום השביעי, יש קיום והצלחה למעשה ידיך בששת הימים; אך אם חלילה תחלל את השבת, סופך שתאבד גם את רווחי שאר הימים". אותו יהודי לגלג על דברי החפץ חיים ואמר: "וכי בשביל פסוק אחד אסגור מפעל ענק שכזה?". לא עברו ימים מועטים, והשלטון הרוסי הלאים והחרים את כל רכושו ומפעלו של אותו אדם, ונשאר בעירום ובחוסר כל. או אז הבין אותו יהודי בדרך הקשה כיצד דברי התורה והחפץ חיים מתקיימים במלואם.
מרן בעל ה"ראשית חכמה" זצ"ל (שער הקדושה, פרק יד) מצייר זאת במשל נפלא: אם ניקח עיגול מרכזי אחד, ונקיף אותו בשש עיגולים מסביבו. הרי ככל שהעיגול הפנימי והמרכזי יהיה גדול וחזק יותר, כך ממילא יתרחבו ויגדלו ששת העיגולים המקיפים אותו. השבת היא העיגול המרכזי והפנימי של השבוע, וככל שהאדם ישמור ויקדש את השבת בצורה מעולה יותר, כך יושפע השפע ותתרחב ההצלחה בששת ימי החול המקיפים אותה.
ועוד חידוש עצום כתב ב"ראשית חכמה" שם, שבני האדם רגילים לחשוב שמה שנאמר על השבת "כי היא מקור הברכה" קאי רק על הברכה הגשמית והפרנסה, אך באמת עיקר מקור הברכה של השבת הוא ברוחניות. ולכן ככל שהאדם מקדש את עצמו בשבת קודש יותר בתפילה זכה, בכוונת הלב ובלימוד התורה הקדושה, כך יזכה להצלחה ולסייעתא דשמיא גדולה בלימודו ובעבודתו הרוחנית לאורך כל ימי השבוע הבאים.
מרן בעל ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל בפירושו לתורה (בראשית ב, ב) כתב יסוד נורא, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן שיש לו כוח קיום לששה ימים בלבד, כמו שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, י), כלומר שנתן הבורא כוח בבריאה להתקיים ששה ימים, ועל ידי שמירת השבת קודש מקבל העולם כוח קיום וחיות רוחנית לעוד ששה ימים נוספים, וחוזר חלילה בכל שבוע. ובזה נבין את דברי חז"ל במסכת שבת (דף קיט ע"ב): "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו... נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". והקשו המפרשים, היכן מצינו שאדם יכול להיות שותף למלאכה שכבר נגמרה ונשלמה לפני אלפי שנים? אלא לפי דברי האור החיים הדבר מובן להפליא, שבכל ערב שבת מתחדש כוח הקיום של העולם לעוד ששה ימים, והשומר שבת במעשיו ובדיבוריו מקיים ומחיה את העולם כולו מחדש, ונמצא שהוא שותף גמור לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית בכל שבוע מחדש, ודו"ק.
חטא אדם הראשון ותיקון הבריאה
על הפסוק: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֶתוּן" (בראשית ג, ג). פירש רש"י שם: "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גירעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו". ושואלים המפרשים, הלא מצינו בכל התורה כולה שנצטווינו לעשות סייגים והרחקות לאיסורים כדי שלא ניכשל בהם, כמו שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) – עשו משמרת למשמרתי, וכן שנינו בגמרא במסכת שבת (דף יג ע"א): "לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב". ואם כן, מדוע נחשב הדבר לחטא אצל חוה שהוסיפה סייג ואמרה "ולא תגעו בו"?
ותירץ בזה מרן בעל ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל מגור, שכל הצורך בגדרים וסייגים הוא דווקא לאחר חטא אדם הראשון, שכבר נכנס היצר הרע בתוך גופו של האדם והוא נמשך אחר התאוות, ולכן צריך לעשות הרחקות גדולות מן החטא. אולם קודם החטא, בעוד שהיה היצר הרע מציאות חיצונית לאדם ולא שלט בתוכו כלל, לא היה שום צורך לעשות גדרים עצמיים, ועל כן אסור היה לה להוסיף על ציוויו של מקום, ודו"ק.
והנה לאחר החטא נגזרו גזירות קשות על האדם והאישה, כמו שנאמר לאדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), ולאישה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). ונראה לומר, שמאחר שאנו נמצאים בסוף הדורות וקרובים מאוד לזמן התיקון השלם, כבר ירדו דברים רבים הללו מחומרתם. שהרי אנו רואים כיום שגזירת "בזעת אפך" הוקלה בהרבה בזכות המכונות והטכנולוגיה המודרנית המקילה על עבודת האדם, וכן גזירת "בעצב תלדי בנים" הוקלה מאוד בזכות הרפואה המודרנית והתרופות המאלחשות כאב בעת הלידה.
וכן מצינו במעשה בראשית שהארץ חטאה ולא שמעה לציווי ה' שאמר: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א, יא), שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, ואילו הארץ קלקלה והוציאה "עץ עושה פרי" שטעם העץ שונה מטעם הפרי (רש"י שם). וביאר מרן המהר"ל, שטעם הדבר הוא מפני שהבריאה מצד טבעה נבראה חסרה כדי שיהיה לאדם חלק בתיקונה. והיה רגיל לומר הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל, שרואים אנו כיום התקדמות גדולה בתיקון עניין זה, שכן יודע האדם כיום לקחת קליפות עצים ושאר חומרים טפלים ולעשות מהם ממתקים ומאכלים משובחים בטעם הפרי, והרי זה מעין תיקון לחטא הארץ, עיין שם.
מעלת הסבלנות
רבינו האר"י הקדוש זי"ע כותב בספריו יסוד נורא, שאילו היה ממתין אדם הראשון עוד שעות ספורות ולא היה אוכל מעץ הדעת עד לכניסת שבת קודש (בראשית ג, ו), הרי שבכניסת השבת היה מותר לו לאכול מן העץ בקדושה, ונמצא שאילו היה לו מעט כוח סבלנות להמתין, היה מתקן את הבריאה כולה והיה נמנע כל הסבל והמוות מן העולם. ויסוד זה מצינו גם בחטא העגל אצל עם ישראל, שאילו היו ממתינים עוד דקות ספורות למשה רבנו, היו ניצלים מחטא העגל הנורא ומכל הייסורים והגלויות המלווים אותנו עד היום הזה. הרי לן שכל חורבן העולם נובע מחוסר סבלנות ואי יכולת להמתין מעט.
ובדורות האחרונים ערכו אנשי המדע מחקר מפורסם בקרב ילדים קטנים, שבו הניחו לפני כל ילד ממתק מרשמלו אחד ואמרו לו: אם תרצה לאכול אותו מיד – הרשות בידך, אולם אם תתאפק ותמתין חמש עשרה דקות ולא תאכלנו, תקבל ממתק נוסף. ונמצא שרוב הילדים לא יכלו לעמוד בניסיון ואכלו את הממתק מיד, ורק מעטים עצרו בעצמם והמתינו כדי לקבל כפליים. כעבור שנים רבות עקבו החוקרים אחר אותם ילדים כאשר גדלו, ומצאו באופן מובהק שאותם ילדים שהצטיינו במידת הסבלנות וההמתנה גדלו להיות אנשים מוצלחים, מפותחים, חכמים ובעלי הישגים גבוהים בהרבה מאלו שלא יכלו להמתין. הרי לן שאפילו בדרכי הטבע, מידת הסבלנות היא המפתח לכל הצלחה ועשייה.
מהות המלבוש בראי החטא
לאחר שחטאו אדם וחוה באכילת עץ הדעת, נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשּׁוּ לֵהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). ויש להתבונן, מדוע לקחו דווקא עלי תאנה לכסות עצמם ולא חיפשו חומרים יפים ונוחים יותר לעשות מהם בגדים נאים?
והיה מפרש בזה הגה"צ רבי מנדל מויז'ניץ זצ"ל על פי משל נפלא: למלך אחד שחטא לו אחד מאוהביו חטא גדול, ולאחר זמן התרצה לו המלך ומחל לו על חטאו. אמר לו המלך: "מוחל אני לך, אולם בתנאי אחד – שתתפור טלאי גדול ובולט על בגדך, כדי שבכל עת שתביט בו תזכור את חטאיך ואת החסד הגדול שעשיתי עמך שמחלתי לך". הלך אותו אדם ותפר טלאי פשוט ומכוער על בגדו. לימים, בא בנו וראה את הטלאי המכוער, והחליט לשפצו מעט ולעשותו יפה יותר כדי שלא יתבייש בו. בא הנכד ולא הבין כלל מהו עניין הטלאי הזה, והחליף אותו בטלאי העשוי מחוטי זהב ומרגליות יקרות. אמר רבי מנדל מויז'ניץ: הבגד שעל גוף האדם ביסודו אינו אלא בושה ומזכרת עוון לחטא אדם הראשון. שהרי קודם החטא היו אדם וחוה ערומים ולא יתבוששו (בראשית ב, כה), שכן היו קדושי עליון וכל איבריהם היו מכוונים אך ורק לעשות רצון קונם ללא שום תאוות בהמיות. ורק לאחר החטא, כשנכנסה בהם תאוות היצר, החלו להתבייש בגופם והוצרכו ללבוש בגדים לכסות את ערוותם. ואם כן, המלבוש אינו אלא תזכורת תמידית לחטא, וכיצד יבוא האדם ויעשה ממנו כבוד גדול ויתגאה במלבושים יקרים וצבעוניים הנובעים מגאווה? ואנו בעוונותינו שכחנו את שורש המלבוש, והולכים וקונים חולצות ובגדים באלפי שקלים ובודקים שעות ארוכות כל בגד ובגד להתגאות בו.
אמנם יש לעיין בזה מדברי הגמרא במסכת שבת (דף קיג ע"ב) שקראה לבגדים "מכבדותא", ומכאן שהבגד נועד לכבוד ולא לביזוי. ולכן יש שחלקו על השקפה זו (ובהם הגר"א מינצברג זצ"ל) וביארו שישנם שני עניינים שונים במלבוש: העניין הראשון הוא אכן כיסוי הבושה, ועל כך עשו הם עצמם עלי תאנה גרועים; אולם העניין השני הוא מעלה וכבוד, וזהו מה שעשה להם הקדוש ברוך הוא אחר כך, כמו שנאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא), שזהו מלבוש של כבוד שנתן להם הבורא, ומכאן שיש עניין גדול ללבוש בגדים מכובדים ונקיים לכבוד השם ותורתו, ודו"ק.
מידת החסד כאבן יסוד
על הפסוק: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר... וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). שנינו בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א): "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה – ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה – ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו).
ומכך שהתורה הקדושה מדגישה את גמילות החסדים בפתיחתה ובחתימתה, למדנו שישנו כוח מיוחד ועצום למידה זו, שהיא עמוד התווך של כל העולם כולו, כמו שנאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג). ומרן השל"ה הקדוש זצ"ל כתב בספרו, שייזהר האדם זהירות יתרה שלא יעבור עליו אפילו יום אחד מימי חייו מבלי שיעשה בו מעשה של גמילות חסדים בגופו או בממונו עם הזולת, ובזה מקיים הוא את תכלית קיומו בעולם.
מעשי קין והבל וחטא הרצח
בטעם קריאת השמות של קין והבל יש להתבונן. בשמו של קין נתפרש הטעם במקרא, שנאמר: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א), שפירושו לשון קניין ויצירה, שהאישה נעשית שותפה עם הבורא ביצירת הולד. אולם בטעם שמו של הבל לא נתפרש הטעם בפסוק כלל. וביארו הרמב"ן והרד"ק בפירושיהם, שחוה קראה לו הבל מלשון "הבל הבלים", לפי שראתה שכל טובתו של העולם הזה עשויה להפסיק ולהיאבד, כפי שגורשו מגן עדן לחיים של עמל וקושי.
ויש לומר ששמות אלו השפיעו על מהותם ועל חטאם. שכן קין נקרא לשון קניין וגאווה, שחשב שהכל שלו, ולכן הביא מנחה גרועה לה' מפסולת פירותיו; משא"כ הבל שנקרא לשון שפלות וביטול, שהרגיש בעצמו שאינו אלא הבל וריק, ומתוך שפלותו הביא מנחה משובחת ומובחרת מבכורות צאנו וחלביהן (בראשית ד, ג-ד). ובסופו של דבר אכן נהרג הבל (בראשית ד, ח), לרמוז שכל קיומו בעולם הזה היה זמני וחולף כהבל פה, עיין שם בדברי הגר"א מינצברג זצ"ל.
ומרן הגר"א שלזינגר זצ"ל בספרו "בית אב" הביא לבאר את הפסוק: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). ובמדרש רבה (בראשית רבה כב, ז) נחלקו מה היה ביניהם: "אמרו בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל קרקעות ואחד נטל מטלטלין. זה אמר: ארץ שאתה עומד עליה – שלי היא, וזה אמר: מה שאתה לובש – שלי הוא. זה אמר חלוץ בגדיך, וזה אמר פרח באוויר. מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". ודעה שנייה במדרש: "על מה היו מדיינים? זה אומר בית המקדש בתחומי ייבנה, וזה אומר בתחומי ייבנה, שנאמר ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, כדכתיב ציון שדה תחרש". ודעה שלישית במדרש: "אמר רבי הונא, תאומה יתרה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי. מתוך כך ויקם קין ויהרגהו".
הנה מחלוקת קין והבל ורציחתו של הבל הייתה המלחמה הראשונה בתולדות האנושות. ובא המדרש לרמוז לנו על שלוש הבחינות שהן אבות וסיבות לכל המלחמות והחורבנות העתידים לבוא בעולם:
- הבחינה הראשונה היא מלחמת ממון ונכסים ("אחד נטל קרקעות ואחד נטל מטלטלין").
- הבחינה השנייה היא מלחמת דעות, השקפות ואמונות דתיות ("זה אומר בית המקדש בתחומי").
- הבחינה שלישית היא מלחמת תאוות היצר והנשים ("תאומה יתרה נולדה עם הבל").
ומתוך שלוש מדרגות אלו נובעים כל חורבנות האנושות מאז ועד ימינו אנו.
הנהגת ה' בעולם וצדקת מעשיו
יסוד גדול אנו לומדים, שכל מה שהקדוש ברוך הוא חפץ וגוזר בעולמו – הוא ורק הוא קורה בסופו של דבר, ואין שום תוכנית אנושית יכולה לעמוד כנגדו.
ונשאלת השאלה, מי הייתה האם של העולם כולו לאחר המבול? הרי זו נעמה, אשתו של נח, שממנה ומבני נח נתיישב העולם כולו מחדש. ומי הייתה אמה של נעמה? זו צילה, אשתו של למך, כמבואר בפסוק: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן... וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית ד, כב). והנה פירש רש"י (בראשית ד, יט) שלמך לקח שתי נשים, עדה וצילה, כמנהג דור המבול: אחת לפוריות ואחת לקישוט ותאווה, ואותה שהייתה לתאווה היה משקה כוס של עקרים כדי שלא תלד ותישאר ביופיה. וזו הייתה צילה, שהשקה אותה כוס עקרים, ואף על פי כן ילדה את נעמה. והיה רגיל לומר בזה הגאון רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל, שהנה למך עשה את כל הפעולות הטבעיות והרפואיות כדי שצילה לא תלד, ובכל זאת היא ילדה את נעמה שממנה נבנה כל העולם כולו לאחר המבול. הרי לן שאין שום ערך לתוכניות האדם, וכל מה שרוצה הבורא יתברך נעשה, ואפילו בניין העולם כולו נבנה דווקא ממי שהשתדלו בכל כוחם שלא תלד, כדי להראות שאין עוד מלבדו.
טעם אי קריאת השם לנח בלידתו
בסוף הפרשה מובא עניין לידתו של נח, ונאמר: "וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה, כח-כט). ויש להתבונן בשינוי הלשון הגדול כאן, שבכל הדורות המוזכרים בפרשה נכתב מיד שמו של הילד בשעת לידתו, ואילו אצל נח כותב הכתוב תחילה "ויולד בן", ורק בפסוק שלאחריו נאמר "ויקרא את שמו נח".
וראיתי שיש מיישבים תמיהה זו על פי המובא במדרשים, שנח היה אדם פלאי ביותר, והיה הראשון שנולד כשהוא מהול, וכן נולד עם אצבעות ידיים מחולקות (שעד אליו היו אצבעות בני האדם מחוברות כחתיכה אחת). ומאחר שנולד עם שינויים פלאיים כאלו, הבינו הכל שהוא אדם קדוש ועצום וראוי להיות מושיעו של עולם. ומחמת כן, חשש למך אביו פן יתקנאו בו אנשי דור המבול הרשעים, שהיו מכשפים גדולים, וינסו להזיק לו בכשפיהם. ולכן לא קראו לו שם בפרסום מיד עם לידתו, אלא השאירוהו ללא שם. וכמו שמצינו בזוהר הקדוש, שאין כוח המזיקים והכשפים שולט באדם אלא אם כן יודעים הם את שמו המדויק. וזהו גם הטעם שאין עין הרע שולטת בדגים, כיוון שאין להם שמות פרטיים קבועים בשמים, וכמו שכתבו התוספות במסכת חולין, ששמות הדגים המוכרים לנו אינם שמותיהם העצמיים של הדגים אלא כינויים שנתנו להם הדייגים. ועל כן נמנע למך מלקרוא לו שם מיד, ורק לאחר זמן, כאשר גדל מעט ושקטה הסכנה, קראו לו בבית דינו את השם "נח", ודו"ק.
