מהות השבת- יום גילוי המלכות בעצמות היום[1]
השבת היא יום ה' ואנו משתתפים בו- כיון שהוא יום שמלכות ה' עומד בעצם המציאות עצמה
יש הבדל בין המועדים לשב''ק אשר המועדים בד''כ יקראו ''מועדיכם'' והשב''ק תקרא לעולם ע''ש השם- את ''שבתותי תשמורו'' , ''יום קדשי ''וכבר עמד ע''ז האבן עזרא.
וביאור הענין הוא שהמועדים ענינם הוא חג לעם ישראל שמצינים הקשר עם הקב''ה וכל מהלך החגים הוא באופן של ציונים בקשר עם הבוית''ש, וא''כ אופן החג הוא מועדיכם שזה חג של ישראל.
אבל שבת קדמה לעמ''י והקב''ה שיתף את עם ישראל בשבת, וכדאיתא ד''מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל'' והינו דהשבת היא יומו של הקב''ה והוא משתף אותנו ביום השבת שהוא שלו.
וביאור הענין ע''פ מה שהרחבנו במקו''א דענין שבת הוא העמדת המלכות בעצם מציאות הבריאה , וזהו ענינה של השבת וע''כ היא יום ה' והקב''ה נותן לעמ''י את הכוח להעמיד את המציאות של שבת, ובאמת לאחר שנתנה השבת לישראל שענינה להעמיד מלכות ה' בעולם כבר כל מציאות השבת היא ע''י ישראל, וכמה שהבאנו במקו''א דברי האוה''ח הק' ד''לעשות את השבת'' הינו שע''י ישראל חל מציאות השבת, עי''ש.
ומהות יום השב''ק ביארנו שהוא ענין של העמדת כבוד ה' בעצם מציאות העולם עצמה, שכל השבוע אין העולם מצ''ע מעמיד את גילוי כבודו כי הגילוי הוא בתוך המציאות הסותרת לזה ושבת הוא מעין העוה''ב שהוא מציאות של שביתה מהחיים הרגילים והוא מציאות של העמדת מלכות וכבוד ה' בעצמות המציאות וע''כ השבת היא מעין עולם הבא.[2]
והנה הגמ' מבארת דבשב''ק מברכים מקדש השבת ובמועדים מברכים מקדש ישראל והזמנים, ומה שבמועדים מזכירים ישראל כי הם המקדשים את המועדים[ע''י קביעת ראשי חודשים], ואמנם אי''ז ענין בעלמא אלא הם הם הדברים דהמועדים נקבעים ע''י ישראל כי הוא ''מועדיכם'' והוא מגיע מצד ישראל משא''כ שבת שהוא ''יום קדשי'' אין קביעתו נמסרה כלל לישראל.[3]
צורת החיים ועבוד''ה דבש''ק הנובעת מענינה של מנוחת שב''ק
והנה יש אבחנה דקה ועמוקה בענין שב''ק וצורת עבודת ה' בשב''ק ונעמיד הדברים.
שהרי למעשה גם בשב''ק אנו אוכלים שותים וישנים, וכן מתפללים ולומדים, אבל כעת נברר היכן מציאות שב''ק שענינה כמה שביארנו משפיעה על גוף הפעולות הנ''ל שבשב''ק הם מקבלות אור אחר ומציאות אחרת.
והנה מצד המציאות מבואר דענין מנוחה של שב''ק הוא כל פעולה של יצירה ועשיה והינו שאין ריעותא בטרחה וכגון אדם שיסחב דברים כבדים וכדו' אלא הענין הוא ביצירה ועשיה וכנודע בזה למי שדרך קצת בסוגיות מלאכות שבת, שעיקר האסור בשבת אינו הטרחה עצמה אלא מציאות של העמדה ויצירת דברים חדשים בעולם.
וביאור הענין הוא שהשבת הוא יום של ''החיים בעצמם'' וכלשון הגרל''מ ''יום החיים'', הינו שכל השבוע אנו המהלך של הכנה ויצירה אבל שב''ק הוא זמן של הנאה בעצם לחיות את החיים כמות שהם.
והענין בזה נובע מהיסוד הנ''ל שבזמן שאנו במציאות שמלכות ה' שולטת בבריאה אין מקום כלל ליצירה ועשיה אדרבה כל הענין שאנו אוכלים משולחנו של מלך, ומתענגים עליו מתוך אותו מצב של מעין עוה''ב, וכמו אדה''ר אשר מלאכים סננו לו יין, דהינו שבמצב מתוקן של עמ''י החי במציאות של מלכות ה' בבעצם כל ההנהגה היא באופן שאין צורך כלל להתעסקות עם מציאות העולם שהוא עולם התיקון.
עבודת ה' של שב''ק יש לה גם אופי ובחינה אחרת
והנה גם עבודת ה' של שב''ק מושפעת מאור זה, והינו שכל השבוע הוא מהלך של הכנה ושל גילוי השי''ת בתוך מציאות העולם, וכאן הווה קדושה בעצם.
ואבאר יותר- כי הנה בעולם הרגיל המהלך הוא להעמיד את גילוי מלכות ה' בתוך המציאות של העולם, והנה מציאו העולם כל ענינה הוא שהדברים באים ע''י טורח ויגיעה, וגם להגיע להשגות ל אהבת ה' ויראתו הוא רק ע'''י התבוננות גדולה ועבודה עצומה, ואף צדיקים שזוכים למעלה זו בתמידות עדין נזקקים כל הזמן לעבודה תמידית לעורר ההרגש והרצון.
אמנם בחינת שב''ק וענין נשמה יתירה הוא שהאדם מעצמו מתעורר לקרבת ה' וזה מהלך אחר לגמרי הנובע מענין השב'''ק שהוא מציאות אחרת בעולם והעמדת מלכות ה' בעצם העולם, וממילא הנשמה מעצמה מתעוררת אך ''כאיל תערוג '' וכו' ''צמאה לך נפשי'' וכו' באופן דגם עבוד''ה דשב''ק הוא המהלך אחר לגמרי ובספה''ק מובא בלשון שעבודה דשבת היא ''למעלה מטעם ודעת'', והינו שאינו ע''י תהובננות ועשיה אלא הנשמה מעצמה מתעוררת בבחינת ''רצון ותענוג'' לעבודת ה' אהבתו ויראתו.
ובזה יבואר המובא בזוה''ק ש''ת''ח בבחינת שבת'' והינו שישנם יחידי יחידים שכבר הצליחו להגיע למצב זה שהם כבר בעולם אחר של רצון ותענוג וחיבור מוחלט לקב'''ה ועבודתם בבחנת העוה''ב, וע''כ הפ בבחינת שב''ק, וכדאי' בדוד המלך שלחשבתי דרכי ובסוף הגיע לביהמ''ד, אמנם כל שאיננו בדרגה זו[4] א''כ עבודתינו של כל השבוע היא אדרבה לתקן את מציאות העולם עצמה, אך בשב''ק צריכים לעורר עצמינו לעבודה של רצון.
ועין בשפת אמת לפר' יתרו שמאריך בזה הרבה, וכן בתורה אור לבעל התניא בפר' ויקהל מאריך בענין זה.
ואמנם ברור שכפי אשר האדם מכין עצמו כל השבוע כך היא ההשפעה עליו בשב''ק, וג''ז נכלל בענין ''מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת''[וד'''ק שהוו לפרוזדור וטרקלין של העוה''ב ויש כאן מכנה משותף, ששתיהם זה קבלת ההשגה מהש''ית ומאיתו כפי שיעור ההכנה אשר נתכונן קודם].
ומצינו בזה גיצי אש בהירים בדברי מרנא החתם סופר עה''ת[ויקהל תרס''ב מובא בחלק מהמהדורות] שפירש קרא דששת ימים תעבוד וכו' לא תבערו אש ביום השב''ק'', וכותב שם בלשון נפלאה, שהאש הינו אש האהבה והדביקות וב''א צריך לעבוד כל השבוע ששת ימים תעבוד , והינו עבודת ה' בהתעצמות והתגברות, שע''י עבודתו יעלה אש הדביקות והאהבה אל השי''ת, אך בשב''ק בעי שתהיה השלהבת עולה מאליה וזהו לא תבערו אש בכל מושובתיכם וכו' שקאי על אש הדביקות והאהבה שע''י עבודת כל השבוע בשב''ק היא כבר עולה מאליה, ועי''ש בלשונו הזהב.
וע''ע בספר הכוזרי [מאמר ג' אות ה'] שכתב כי בשב''ק הוא פרי השבוע שאז נפשו מזומנת להידבק בענין האלוקי ואז העבודה היא מתוך שמחה.
לימוד התורה של שב''ק אף הוא עומד בבחינה אחרת
ולימוד התורה בשב''ק יש בו גם בחינה זו, עי בשבת קי''ט ב' שכתוב שם שרבי זירא היה מהדר אזוגא דרבנן וא''ל במטותא מינכיו לא תחללוה, ועי' רש''י שהיו טרודים בגירסא והוא גם כן אינו מתאים בשב''ק, ועי' בסידור יעב''ץ במוסך השבת פ' ביהמ''ד מש''כ בזה, ומ''מ ודאי דבריו שם לא נתקבלו, אך מ''מ צריך לדאוג שגוף הלימוד בשב''ק יהיה בענין של רצון ותענוג ולא בלחץ של הפסקים וכדו' אלא באופן של לימוד הסוגיות וכו' מתוך תענוג.[5]
ועי' בספר מנוחה וקודשה בשער התפילה שכותב שמי שזוכה לנשמה יתירה לימודו הוא בלי טורח והתגברות רק מאליו ומעצמו נמשך אל הד''ת.
ויש עוד בחינה בשב''ק שגם דברים הקשים להבנה כל השבוע מתישבים על הלב בשב''ק, וכידוע דברי החזו''א בזה, והענין הוא כי לעדינות הסברא בעי לב טהור ומרגיש, ובשב''ק אנו הרבה יותר במעלה זו וממילא מבינים יותר עמקות התוה''ק.
וראיתי הערה יפה מהגרל''מ שבכל התפילות אנו מתפללים קודם על תורה ואח''כ על מצוות דהינו ''שתרגילני בתורתך ותדביקני במצצותיך'', ''ללמוד וללמד לשמור ולעשות'', '''הוא יפתח ליבינו בתורתו וכו' לעודבדו בלבב שלם',''והאר עינניו בתורתך ודבק ליבינו במצוותיך'', וכן עוד, וביאר בזה ע''פ הנ''ל שכל השבוע הבחינה היסודית שבתורה הוא 'ע''מ לעשות שזה הבסיס של התורה תלמוד שמביא לידי מעשה, ויש גם בחינה רוממה של גדול מכה''ג שלפני ולפנים וכו', ומ''מ בשב''ק כל צורת התורה היא רק הבחינה הרוממה כי בשב''ק אין ענין של הכנה למשהו אחר כלל וכמשנ''ת וזה התענגות על ה' בעצם, ולכן מבקשים ''קדשנו במצוותיך ותן חלקינו בתורתך'' ומבקשים על התורה אחרי המצוות כי בתורת שב''ק יש רק הבחינה הרוממה של הת''ת ואז הוא יותר מהמצוות, ויש להרחיב בזה ואכמ''ל].
תפילה ושבח דשב''ק והשינוי מימות החול
וגם התפילה בשב''ק אינו עומד באופן של בקשת צרכים אלא כשבח ותפילה בעצם, וגם הזמירות שבש''ק מאיריכם בהם הוא מצד שכל השבוע אנו מזמרים לקב''ה בתור מילוי חוב המושכל שכך אנו צריכיך להודות לו אבל שב''ק הנפש מתרוננת מעצמה לשורר ולברך ולזמר לקב''ה וזה בחינה אחרת של עבודה גם בזמירות, וע''כ מאריכים בזמירות.
והנה ביום החול אומרים מזמור לתודה שענינו הוא עכדו את ה' בשמחה וכו' דעו כי הוא עשנו ולו אנחנו וכו' וזה יותר מדבר מצד החובה שלנו שהוא עשנו וכו' ועל כן יש לנו להודות לו, משא''כ בשב''ק אומרים מזמור של שבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך, והינו שיש לנו רצון עצמי לזמר לקב''ה ולשיר לפניו ולא מחת חובתינו בזה ודו''ק.
וע''ע בלשון הזוה''ק בויקהל ששבת הוא יומא דנשמתין ולכן הנשמה מעצמה רוצה לזמר ולומר נשמת כל חי עי''ש והם הם הדברים.
מלחמת היצה''ר בשב''ק וכל השבוע
עוד מצינו דבר נפלא שבזוה''ק כתוב ''ששת ימים תעבוד באתכפיא ובשבת באתהפכא'' וביאור הענין דכל עבודת ימי החול היא בהתגברות על היצר ושבירתו אך שב''ק שהוא מעין עוה''ב והוא התענגות על ה' בבעצם, שהרי גילוי מלכותו הוא באופן שאנו שמחים ומתענגים במלכותו, וממילא בשבת העבודדה היא להגיע למצב של אתהפכא שהרצון עצמו לעשות טוב בלי צורך להתגבר לאל הנפש מעצמה מואסת בעבירה, וכמובן שגם זה תלוי שביעור עבודתו של כל השבוע עד כמה ישכה להגיע למדריגה זו בשב''ק.
ובחינה זו בעבודת שב''ק האריכו בה רבותינו עי' ביה''ל עה''ת פרשת בראשית, ובשם משמואל בוישלח, ובפרי צדיק לר' צדוק בפר ויקהל, עי''ש היטב.
[1] וזאת למודעי שהרבה מהדברים הם מתורת רבינו הגר''ל מינצברג זצ''ל מספרו בן מלך- שבת קודש, ומ''מ העמדתי הדברים בסגנון ונוס''א קצת.
[2] והנשמה יתירה היא ''ענף ושורש מעוה''ב'' כמש''כ האוה''ח הק'.
[3] ובביאור חומר חילול שב''ק שהוא כעובד ע''ז ומבואר דמיתתו חמורה בבי''ד, י''ל ע''ד הנ''ל כיון שפוגע ביומו של השי''ת, וברמב''ם מבואר מצד שהשבת הוא האות בין עמ''י לקוב''ה, וביאור הענין דכיון שהשבת הוא היום המיועד להעמדת מציאות מלכות ה' בעצם הבריאה א''כ שיתןף עמ''י בשב''ק הוא הוא האות בין עמ''י לקב''ה שנבחרנו ליצג כבודו בבריאה, וע''כ כל המחל השב''ק םוגע באות ובכל מערכת הקשר בין עמ''י לקב''ה.
והרמב''ן והחינוך כותבים מצד ענין נוסף הקיים בשב''ק שהוא העדות על הבריאה שבחילולה הוא כמעיד היפך מעשה הבריאה, וכידוע.
[4] שמצינו אותה ביחידים ובדורינו כנראה היה ניכר במרן הגרח''ק זי''ע.
[5] [וכמובן שאין הכונה להפחית בעמל התורה אלא רק לומר שיהיה הלימוד באופן של רצון ובלי לחץ הספקים, וכגון אותם הנוהגים לשים עיונם בשב''ק במנחת חינוך וכדו' שהוא לימוד עמוק ועיוני אך בלי לחץ הספק, והכל לפי הענין, ודברים אלו צריך זהירות למי לאומרם].
השבת היא יום ה' ואנו משתתפים בו- כיון שהוא יום שמלכות ה' עומד בעצם המציאות עצמה
יש הבדל בין המועדים לשב''ק אשר המועדים בד''כ יקראו ''מועדיכם'' והשב''ק תקרא לעולם ע''ש השם- את ''שבתותי תשמורו'' , ''יום קדשי ''וכבר עמד ע''ז האבן עזרא.
וביאור הענין הוא שהמועדים ענינם הוא חג לעם ישראל שמצינים הקשר עם הקב''ה וכל מהלך החגים הוא באופן של ציונים בקשר עם הבוית''ש, וא''כ אופן החג הוא מועדיכם שזה חג של ישראל.
אבל שבת קדמה לעמ''י והקב''ה שיתף את עם ישראל בשבת, וכדאיתא ד''מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל'' והינו דהשבת היא יומו של הקב''ה והוא משתף אותנו ביום השבת שהוא שלו.
וביאור הענין ע''פ מה שהרחבנו במקו''א דענין שבת הוא העמדת המלכות בעצם מציאות הבריאה , וזהו ענינה של השבת וע''כ היא יום ה' והקב''ה נותן לעמ''י את הכוח להעמיד את המציאות של שבת, ובאמת לאחר שנתנה השבת לישראל שענינה להעמיד מלכות ה' בעולם כבר כל מציאות השבת היא ע''י ישראל, וכמה שהבאנו במקו''א דברי האוה''ח הק' ד''לעשות את השבת'' הינו שע''י ישראל חל מציאות השבת, עי''ש.
ומהות יום השב''ק ביארנו שהוא ענין של העמדת כבוד ה' בעצם מציאות העולם עצמה, שכל השבוע אין העולם מצ''ע מעמיד את גילוי כבודו כי הגילוי הוא בתוך המציאות הסותרת לזה ושבת הוא מעין העוה''ב שהוא מציאות של שביתה מהחיים הרגילים והוא מציאות של העמדת מלכות וכבוד ה' בעצמות המציאות וע''כ השבת היא מעין עולם הבא.[2]
והנה הגמ' מבארת דבשב''ק מברכים מקדש השבת ובמועדים מברכים מקדש ישראל והזמנים, ומה שבמועדים מזכירים ישראל כי הם המקדשים את המועדים[ע''י קביעת ראשי חודשים], ואמנם אי''ז ענין בעלמא אלא הם הם הדברים דהמועדים נקבעים ע''י ישראל כי הוא ''מועדיכם'' והוא מגיע מצד ישראל משא''כ שבת שהוא ''יום קדשי'' אין קביעתו נמסרה כלל לישראל.[3]
צורת החיים ועבוד''ה דבש''ק הנובעת מענינה של מנוחת שב''ק
והנה יש אבחנה דקה ועמוקה בענין שב''ק וצורת עבודת ה' בשב''ק ונעמיד הדברים.
שהרי למעשה גם בשב''ק אנו אוכלים שותים וישנים, וכן מתפללים ולומדים, אבל כעת נברר היכן מציאות שב''ק שענינה כמה שביארנו משפיעה על גוף הפעולות הנ''ל שבשב''ק הם מקבלות אור אחר ומציאות אחרת.
והנה מצד המציאות מבואר דענין מנוחה של שב''ק הוא כל פעולה של יצירה ועשיה והינו שאין ריעותא בטרחה וכגון אדם שיסחב דברים כבדים וכדו' אלא הענין הוא ביצירה ועשיה וכנודע בזה למי שדרך קצת בסוגיות מלאכות שבת, שעיקר האסור בשבת אינו הטרחה עצמה אלא מציאות של העמדה ויצירת דברים חדשים בעולם.
וביאור הענין הוא שהשבת הוא יום של ''החיים בעצמם'' וכלשון הגרל''מ ''יום החיים'', הינו שכל השבוע אנו המהלך של הכנה ויצירה אבל שב''ק הוא זמן של הנאה בעצם לחיות את החיים כמות שהם.
והענין בזה נובע מהיסוד הנ''ל שבזמן שאנו במציאות שמלכות ה' שולטת בבריאה אין מקום כלל ליצירה ועשיה אדרבה כל הענין שאנו אוכלים משולחנו של מלך, ומתענגים עליו מתוך אותו מצב של מעין עוה''ב, וכמו אדה''ר אשר מלאכים סננו לו יין, דהינו שבמצב מתוקן של עמ''י החי במציאות של מלכות ה' בבעצם כל ההנהגה היא באופן שאין צורך כלל להתעסקות עם מציאות העולם שהוא עולם התיקון.
עבודת ה' של שב''ק יש לה גם אופי ובחינה אחרת
והנה גם עבודת ה' של שב''ק מושפעת מאור זה, והינו שכל השבוע הוא מהלך של הכנה ושל גילוי השי''ת בתוך מציאות העולם, וכאן הווה קדושה בעצם.
ואבאר יותר- כי הנה בעולם הרגיל המהלך הוא להעמיד את גילוי מלכות ה' בתוך המציאות של העולם, והנה מציאו העולם כל ענינה הוא שהדברים באים ע''י טורח ויגיעה, וגם להגיע להשגות ל אהבת ה' ויראתו הוא רק ע'''י התבוננות גדולה ועבודה עצומה, ואף צדיקים שזוכים למעלה זו בתמידות עדין נזקקים כל הזמן לעבודה תמידית לעורר ההרגש והרצון.
אמנם בחינת שב''ק וענין נשמה יתירה הוא שהאדם מעצמו מתעורר לקרבת ה' וזה מהלך אחר לגמרי הנובע מענין השב'''ק שהוא מציאות אחרת בעולם והעמדת מלכות ה' בעצם העולם, וממילא הנשמה מעצמה מתעוררת אך ''כאיל תערוג '' וכו' ''צמאה לך נפשי'' וכו' באופן דגם עבוד''ה דשב''ק הוא המהלך אחר לגמרי ובספה''ק מובא בלשון שעבודה דשבת היא ''למעלה מטעם ודעת'', והינו שאינו ע''י תהובננות ועשיה אלא הנשמה מעצמה מתעוררת בבחינת ''רצון ותענוג'' לעבודת ה' אהבתו ויראתו.
ובזה יבואר המובא בזוה''ק ש''ת''ח בבחינת שבת'' והינו שישנם יחידי יחידים שכבר הצליחו להגיע למצב זה שהם כבר בעולם אחר של רצון ותענוג וחיבור מוחלט לקב'''ה ועבודתם בבחנת העוה''ב, וע''כ הפ בבחינת שב''ק, וכדאי' בדוד המלך שלחשבתי דרכי ובסוף הגיע לביהמ''ד, אמנם כל שאיננו בדרגה זו[4] א''כ עבודתינו של כל השבוע היא אדרבה לתקן את מציאות העולם עצמה, אך בשב''ק צריכים לעורר עצמינו לעבודה של רצון.
ועין בשפת אמת לפר' יתרו שמאריך בזה הרבה, וכן בתורה אור לבעל התניא בפר' ויקהל מאריך בענין זה.
ואמנם ברור שכפי אשר האדם מכין עצמו כל השבוע כך היא ההשפעה עליו בשב''ק, וג''ז נכלל בענין ''מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת''[וד'''ק שהוו לפרוזדור וטרקלין של העוה''ב ויש כאן מכנה משותף, ששתיהם זה קבלת ההשגה מהש''ית ומאיתו כפי שיעור ההכנה אשר נתכונן קודם].
ומצינו בזה גיצי אש בהירים בדברי מרנא החתם סופר עה''ת[ויקהל תרס''ב מובא בחלק מהמהדורות] שפירש קרא דששת ימים תעבוד וכו' לא תבערו אש ביום השב''ק'', וכותב שם בלשון נפלאה, שהאש הינו אש האהבה והדביקות וב''א צריך לעבוד כל השבוע ששת ימים תעבוד , והינו עבודת ה' בהתעצמות והתגברות, שע''י עבודתו יעלה אש הדביקות והאהבה אל השי''ת, אך בשב''ק בעי שתהיה השלהבת עולה מאליה וזהו לא תבערו אש בכל מושובתיכם וכו' שקאי על אש הדביקות והאהבה שע''י עבודת כל השבוע בשב''ק היא כבר עולה מאליה, ועי''ש בלשונו הזהב.
וע''ע בספר הכוזרי [מאמר ג' אות ה'] שכתב כי בשב''ק הוא פרי השבוע שאז נפשו מזומנת להידבק בענין האלוקי ואז העבודה היא מתוך שמחה.
לימוד התורה של שב''ק אף הוא עומד בבחינה אחרת
ולימוד התורה בשב''ק יש בו גם בחינה זו, עי בשבת קי''ט ב' שכתוב שם שרבי זירא היה מהדר אזוגא דרבנן וא''ל במטותא מינכיו לא תחללוה, ועי' רש''י שהיו טרודים בגירסא והוא גם כן אינו מתאים בשב''ק, ועי' בסידור יעב''ץ במוסך השבת פ' ביהמ''ד מש''כ בזה, ומ''מ ודאי דבריו שם לא נתקבלו, אך מ''מ צריך לדאוג שגוף הלימוד בשב''ק יהיה בענין של רצון ותענוג ולא בלחץ של הפסקים וכדו' אלא באופן של לימוד הסוגיות וכו' מתוך תענוג.[5]
ועי' בספר מנוחה וקודשה בשער התפילה שכותב שמי שזוכה לנשמה יתירה לימודו הוא בלי טורח והתגברות רק מאליו ומעצמו נמשך אל הד''ת.
ויש עוד בחינה בשב''ק שגם דברים הקשים להבנה כל השבוע מתישבים על הלב בשב''ק, וכידוע דברי החזו''א בזה, והענין הוא כי לעדינות הסברא בעי לב טהור ומרגיש, ובשב''ק אנו הרבה יותר במעלה זו וממילא מבינים יותר עמקות התוה''ק.
וראיתי הערה יפה מהגרל''מ שבכל התפילות אנו מתפללים קודם על תורה ואח''כ על מצוות דהינו ''שתרגילני בתורתך ותדביקני במצצותיך'', ''ללמוד וללמד לשמור ולעשות'', '''הוא יפתח ליבינו בתורתו וכו' לעודבדו בלבב שלם',''והאר עינניו בתורתך ודבק ליבינו במצוותיך'', וכן עוד, וביאר בזה ע''פ הנ''ל שכל השבוע הבחינה היסודית שבתורה הוא 'ע''מ לעשות שזה הבסיס של התורה תלמוד שמביא לידי מעשה, ויש גם בחינה רוממה של גדול מכה''ג שלפני ולפנים וכו', ומ''מ בשב''ק כל צורת התורה היא רק הבחינה הרוממה כי בשב''ק אין ענין של הכנה למשהו אחר כלל וכמשנ''ת וזה התענגות על ה' בעצם, ולכן מבקשים ''קדשנו במצוותיך ותן חלקינו בתורתך'' ומבקשים על התורה אחרי המצוות כי בתורת שב''ק יש רק הבחינה הרוממה של הת''ת ואז הוא יותר מהמצוות, ויש להרחיב בזה ואכמ''ל].
תפילה ושבח דשב''ק והשינוי מימות החול
וגם התפילה בשב''ק אינו עומד באופן של בקשת צרכים אלא כשבח ותפילה בעצם, וגם הזמירות שבש''ק מאיריכם בהם הוא מצד שכל השבוע אנו מזמרים לקב''ה בתור מילוי חוב המושכל שכך אנו צריכיך להודות לו אבל שב''ק הנפש מתרוננת מעצמה לשורר ולברך ולזמר לקב''ה וזה בחינה אחרת של עבודה גם בזמירות, וע''כ מאריכים בזמירות.
והנה ביום החול אומרים מזמור לתודה שענינו הוא עכדו את ה' בשמחה וכו' דעו כי הוא עשנו ולו אנחנו וכו' וזה יותר מדבר מצד החובה שלנו שהוא עשנו וכו' ועל כן יש לנו להודות לו, משא''כ בשב''ק אומרים מזמור של שבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך, והינו שיש לנו רצון עצמי לזמר לקב''ה ולשיר לפניו ולא מחת חובתינו בזה ודו''ק.
וע''ע בלשון הזוה''ק בויקהל ששבת הוא יומא דנשמתין ולכן הנשמה מעצמה רוצה לזמר ולומר נשמת כל חי עי''ש והם הם הדברים.
מלחמת היצה''ר בשב''ק וכל השבוע
עוד מצינו דבר נפלא שבזוה''ק כתוב ''ששת ימים תעבוד באתכפיא ובשבת באתהפכא'' וביאור הענין דכל עבודת ימי החול היא בהתגברות על היצר ושבירתו אך שב''ק שהוא מעין עוה''ב והוא התענגות על ה' בבעצם, שהרי גילוי מלכותו הוא באופן שאנו שמחים ומתענגים במלכותו, וממילא בשבת העבודדה היא להגיע למצב של אתהפכא שהרצון עצמו לעשות טוב בלי צורך להתגבר לאל הנפש מעצמה מואסת בעבירה, וכמובן שגם זה תלוי שביעור עבודתו של כל השבוע עד כמה ישכה להגיע למדריגה זו בשב''ק.
ובחינה זו בעבודת שב''ק האריכו בה רבותינו עי' ביה''ל עה''ת פרשת בראשית, ובשם משמואל בוישלח, ובפרי צדיק לר' צדוק בפר ויקהל, עי''ש היטב.
[1] וזאת למודעי שהרבה מהדברים הם מתורת רבינו הגר''ל מינצברג זצ''ל מספרו בן מלך- שבת קודש, ומ''מ העמדתי הדברים בסגנון ונוס''א קצת.
[2] והנשמה יתירה היא ''ענף ושורש מעוה''ב'' כמש''כ האוה''ח הק'.
[3] ובביאור חומר חילול שב''ק שהוא כעובד ע''ז ומבואר דמיתתו חמורה בבי''ד, י''ל ע''ד הנ''ל כיון שפוגע ביומו של השי''ת, וברמב''ם מבואר מצד שהשבת הוא האות בין עמ''י לקוב''ה, וביאור הענין דכיון שהשבת הוא היום המיועד להעמדת מציאות מלכות ה' בעצם הבריאה א''כ שיתןף עמ''י בשב''ק הוא הוא האות בין עמ''י לקב''ה שנבחרנו ליצג כבודו בבריאה, וע''כ כל המחל השב''ק םוגע באות ובכל מערכת הקשר בין עמ''י לקב''ה.
והרמב''ן והחינוך כותבים מצד ענין נוסף הקיים בשב''ק שהוא העדות על הבריאה שבחילולה הוא כמעיד היפך מעשה הבריאה, וכידוע.
[4] שמצינו אותה ביחידים ובדורינו כנראה היה ניכר במרן הגרח''ק זי''ע.
[5] [וכמובן שאין הכונה להפחית בעמל התורה אלא רק לומר שיהיה הלימוד באופן של רצון ובלי לחץ הספקים, וכגון אותם הנוהגים לשים עיונם בשב''ק במנחת חינוך וכדו' שהוא לימוד עמוק ועיוני אך בלי לחץ הספק, והכל לפי הענין, ודברים אלו צריך זהירות למי לאומרם].
