בס"ד
רבים מרבותינו עסקו בחטא עץ הדעת לבאר מה היה החטא, ומה היה אילולי אדם הראשון היה חוטא, ולמה באמת מיועד עץ הדעת, עמדו על מדוכה זו וביארוה כל אחד לפי דרכו, אך בשביל לבאר את הסוגיא הזו אנו צריכים להניח מספר הנחות חובה, אשר בלעדיהם א"א לפתוח כלל בהבנת הדברים.
הראשונה, שלא יתכן שעץ הדעת נברא רק בשביל שלא יאכלו ממנו, שלא תתכן בריאה בעולם שהיא טובה והיא נמנעת, וזהו משום שהקב"ה כל תכלית בריאתו היא הטבה ואינו מונע ממנו שום טוב, ולומר שעץ הדעת הוא רע מושלם שהקב"ה ברא בעולמו גם א"א לומר, כן דברי הרמב"ן ב'אגרת הקודש', כלפי כלי המשגל, שלא יתכן שהוא חרפה לנו כיון שהקב"ה לא ברא בעולמו דבר שיש בו חיסרון או גנות, שהרי הקב"ה עצמו התבונן בבריאה וראה כי הכל טוב מאוד.
ומאידך, לא יתכן שהעץ היה טוב והאדם היה צריך לקבל אותו בצורה זו, של חטא עץ הדעת, שדבר זה רחוק מן הדעת שהקב"ה יצווה את האדם ציווי כדי שיעבור עליו, ואין להביא ראיה מעבירה לשמה, שעבירה לשמה מדוברת כשישנה אחת מכל האיסורים אשר ציווה הקב"ה לא לעבור עליהם, והאדם כוונתו לתכלית טובה, אז אנו אומרים שכאן הקב"ה רצה שיעשה את המעשה לתכלית הטובה, אף על פי שהמעשה עצמו רע, אבל כאן הרי הקב"ה ציווה אותו אל תאכל ואין כאן סיטואציה ספציפית שאז יכל אדם הראשון לומר, כאן הקב"ה רוצה שאני כן יעבור על ציוויו, שהרי הקב"ה אמר לו על הסיטואציה הזו גופא לא לעבור.
ונקדים לבאר, דמצינו שהיו שני עצים באמצעיתו של גן עדן, עץ הדעת ועץ החיים, ולא לחינם היו הם שם, זה בא לבטא שהם מרכז כל הקיום, והם מרכזים את כל העולם סביבם, ושניהם מסמלים אלו שהם כוחות או מציאויות בעולם, והקיום מושתת על שניהם גם יחד, והעולם אינו יכול להיות מתוקן בלא אחד מהם.
והגר"א כ', דהאדם היה צריך להמתין עד שבת, ואז היה העץ מותר לו לאכילה, שזאת אומרת שעץ הדעת ודאי בשורשו ראוי לאדם, אלא שהאדם היה צריך להמתין עד שבת כדי לאוכלו, וכן כ' האר"י בשער הכוונות (דרוש א על ראש השנה), שאם אדם הראשון היה נמנע מן החטא ביום ההוא, והיה ממתין עד ליל שבת, היו כל העולמות כתיקונם, ועי' בחיבור 'אדיר במרום' להרמח"ל, שביאר שהניסיון בחטא עץ הדעת היה, שהאדם לא רצה שבעולם הבא יהיה לו ולזרעו נהמא דכיסופא, ולכן בחר להתמודד כל חייו עם ניסיונות, אבל הוא לא ידע שאם היה ממתין עד שבת היה 'מסמן וי' על ענין העמידה בניסיון, שזהו עצמו היה הניסיון, לא לאכול מעץ הדעת, ולא היה מקבל נהמא דכיסופא לעולם הבא, אך הוא טעה ואכל, וע"י כך הכניס את המציאות של הרע לתוך עצמו.
ועי' בדברי הרמח"ל בדרך ה' בפ"ג של החלק הראשון, שכ' וז"ל, "הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה, דהיינו שהוא היה מורכב מן שני החלקים ההפכיים שזכרנו, שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים, הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם, להידבק במה שירצה מהם, והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד ונח בשלמות לנצח. וכיון שחטא אדם הראשון, נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדם הראשון במצב השקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלמות ביגיע כפיו, אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של האדם ובבריאה כולה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם, פירוש, כי הנה בתחילה היה נקל לו לצאת מן החסרון המוטבע בו ולקנות השלמות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מידת הטוב והיושר, כי יען לא היתה סיבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאתו מן החסרון וקנותו השלמות, אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתרה השלמות יותר משהיתה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלמות, כמו שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו, וכל שכן, שבהכרח השתדלותו המצטרכת עתה להגיע לשלמות הנה היא כפולה, כי תצטרך תחילה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיה בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה." עכ"ל.
נמצא שהקיום של האדם קודם החטא, היה בעמידה לפני הטוב והרע, והיו הם צדדים שקולים והוא רק היה צריך לבחור, אך לאחר החטא הרע נכנס לתוך האדם והתחבר אל הדעת שלו, והוא המושך אותו לעבר הרע והחסר בעולמינו.
אך לפי זה קשה, אם זה עץ הדעת מה היה עוזר שהיה ממתין, ועוד הרי הידיעה בין טוב לרע ודאי הינה מעלה עצומה, והיא בסיס לכל כח הבחירה של האדם לטוב ולרע, וכיצד נאמר שמעלה זו הורידה את האדם ומשכה אותו לכוחות הרעים והטמאים בעולם.
הנה האדם נברא בצלם אלוקים שנאמר (בראשית א, כז), "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו", ומאידך בסוף הפרשה כתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (שם ו, ה), והדבר פלא, שהרי צלם אלוקים בא לבטא את זה שהאדם הוא שייך לטוב והוא חלק אלו-ה ממעל, וא"כ כיצד יתכן שכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.
וכן בפרשת נח מצינו שהקב"ה אומר (שם ח כא), "לא הוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" וכמה פסוקים לאחמ"כ הקב"ה אומר (שם ט ו), "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם", וגם כאן סתירה זו חוזרת על עצמה, שהרי צלם אלוקים עומד בסתירה גמורה ליצר לב האדם רע מנעוריו, וכיצד יתכנו שני צדדים אלו גם יחד.
ונקדים לבאר ענינו של עץ החיים, ואם נתבונן נראה שהתורה נקראת עץ חיים שהרי נאמר (משלי ג יח), "עץ חיים היא למחזיקים בה", המושג 'חיים' מבטא שלימות, הוא מבטא את הנקודה השורשית של הבריאה, ואת תכלית הכל, המושג 'עץ חיים' מבטא יניקה ישירה מהשורש, שהוא דיבוק שיונק ממקורו באופן מלא וישיר, והביטוי עץ חיים בא לגלות, שהתורה היא החיבור הכי חזק לשורש, והוא המחבר בין האדם למציאות השלימה.
וכשהאדם נמצא בעולם, הוא רואה שני כוחות שווים שנלחמים ביניהם בצורה שממלאת את כל ההויה, הטוב כנגד הרע, שהטוב הוא דבר שעומד שלם לתכליתו, והרע הוא היפך זה, ומשם מגיע הביטוי רעוע, שהוא דבר שאינו עומד בצורה הראויה לתכלית השלמות, וכן עומדים זה כנגד זה החיים והמוות, החיים הם השלימות שעומדת לתכלית, והמוות הוא החיסרון, נמצא אם כן שהחיים מזוהים עם הטוב והמוות מזוהה עם הרע, והאדם צריך לבחור בחיים ובטוב ולהתרחק ולהלחם במוות והרע, וכוחות אלו קודם חטא אדם הראשון היו שווים והוא היה צריך לבחור בין פיתויו של הנחש (דרך אשתו חוה) לבין ציווי אלוקיו, ואף כי לא ידע בין טוב לרע, היתה לו תפיסה ברורה במונחים של אמת ושקר, שהפיתוי של הנחש היה ברור לו שהוא שקרי, והציווי האלוקי הוא אמתי, אך מכיוון שבין טוב לרע הוא לא ידע, הוא חישב החשבונות שכתבנו לעיל, שכדי שלא יקבל בעולם הבא נהמא דכיסופא, הוא צריך להתמודד כל חייו בניסיונות ופיתויים חוזרים ונשנים של היצר, ומשיכות ומאבקים בכוחות הרע בעולם.
אך גילו לנו רבותינו הגראן והאר"י ז"ל, שאם היה ממתין האדם עד שבת היה אוכל מעץ הדעת, שהרי ברור שהדבר ראוי לו, ואם הוא ראוי לו לא יתכן שימנע ממנו, והא גופא היה הניסיון של אדם הראשון שלא היה לו לחשבן חשבונותיו, אלא להיצמד לציוויו של בוראו, ואם היה עומד בניסיון זה, כבר לא היה שכרו לעולם הבא נהמא דכיסופא, ואח"כ כל השית אלפי שנין היו חיים של עבודה ללא ניסיונות ומאבקים אין סופיים מול כוחות הרע והטומאה, אלא הטוב היה הולך ומתגבר בעולם עד לתיקון הגמור של הרע.
ואם היה האדם ממתין עד שבת, היה אוכל מעץ הדעת יחד עם עץ החיים, שזהו אמור להיות המצב המתוקן של האדם, שהדעת שלו תוביל אותו אל החיים ואל הטוב, וזהו ענין 'צלם אלוקים', שהאדם שייך במהותו אל המציאות האלוקית ואל החיים והטוב המושלם, אך כיון שהאדם אכל מעץ הדעת וניתק את עץ הדעת מעץ החיים, ממילא על אף שהינו נברא בצלם אלוקים, יכול להתקיים עם זאת וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, דאין זה שהאדם רוצה ונמשך אל הרע, אלא שכיון שהדעת אינה מחוברת למקור החיים, היא מטשטשת באדם את המשיכה הטבעית לטוב ומבלבלת אותו, וכך על אף שהינו נמשך לטוב ורצונותיו בשורשם הם טובים הינו בוחר ברע.
וזהו יסוד גדול בכל חיי האיש הישראלי, שאין לרע שום אחיזה אמתית במציאות, וכך כותב הגר"א בפירושו לספר משלי עה"פ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (טז, ד), נ' שערי בינה נבראו בעולם ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת גואל שהוא סוד עלמא דחירות, והיינו כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער הנ' אין לו, עכ"ל, דהיינו שאין לרע שורש ואחיזה במציאות, וא"כ כל הרע בעולם נובע מטעות, שהאדם נמשך לטוב, אלא שאינו מווסת את רצונותיו נכון והוא לא יודע כיצד להגשים את רצונותיו שהולכים אחר דעתו, ומכיוון שהדעת של האדם מנותקת משורש החיים והאדם נוטה לתת ערך לדעתו בפני עצמה, ומכאן נובעים כל הקלקולים.
אך המציאות השורשית במקורה היתה אמורה להיות שהאדם יהיה מחובר בדעתו למקור החיים, ואז הדעת שלו היתה נמשכת אל הטוב ויודעת באמת בין לרע, אך מכיון שהאדם נתן מקום לדעת במנותק מעץ החיים, הדעת מובילה אותו לפעמים בכיוון ההפוך מהטוב, ואין זה מפני שהאדם בוחר ברע, אלא שהדעת לבד ללא חיבור למקור הטוב אין ביכולתה להוביל את האדם בהכרח לטוב, כי אם ניקח בתורת משל אדם שנפשו שואפת לכבוד, הרי הוא נכסף למידה טובה, וכמו שמצינו בפתיחת ההקדמה של רבינו זרחיה הלוי שכ' וז"ל, במקומות רבים בכתוב נקראת הנפש החיה כבוד כדכתיב לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכתיב עורה כבודי. וכתיב למען יזמרך כבוד. כי הבורא אצלה על האדם מכסא כבודו ובה נתן עליו מהודו והוא העצם הנכסף אל יסודו. כמו חושק אשר נכסף לדודו, עכ"ל. והכבוד הוא מידה אלוקית, אך האדם אינו יודע לכוון את כיסופיו ושאיפותיו בצורה ובמידה הנכונה, והלכך הוא מגיע למצב שהכבוד יכול להוציאו מן העולם, ואין זה מפני שהוא בוחר ברע בשם הכבוד, אלא כי הוא טועה ואינו בוחן את דרכו אל המטרה כדבעי.
והתביעה על האדם היא לבחון את מעשיו ולתקן מעשיו בכל עת, ולבחון האם הטוב שהוא נמשך אליו אינו טוב מדומה, והאם בדרך אל תכלית הטוב הוא לא מאבד עולמו מבלי משים, וצריך הוא שלא רק כוונותיו יהיו רצויים אלא גם מעשיו, ודבר זה נעשה ע"י החיבור אל עץ החיים שקיים איתנו, שאליו לא נחסמה הדרך ע"י הכרובים ולהט החרב המתהפכת, וזו התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה, וכדברי המהר"ל ב'דרך חיים' (פ"ו מ"ז), כי אין לך דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה שהיא אצולה מן הש"י, ולכך נקראת התורה עץ, שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן הש"י, והעץ אשר הוא נטוע בעיקר מקבל מן העיקר, וכך התורה מקבלת מן העיקר הוא הש"י החיים, לפיכך כאשר אוחז ומחזיק בתורה היא עץ חיים אליו, ועל ידי זה יושפע עליו החיים מן הש"י, עכ"ל, ולכאו' לזה הוא כיוון, שהאדם האוחז בתורה אשר היא מקבלת מן הש"י, ממילא יראה אור גדול.
סיפור נוסף שמופיע בפרשה הוא המעשה של קין והבל, וגם שם ישנם מספר פליאות, האחד מה היה החטא של קין בכך שהביא מפרי האדמה, עד כדי שהקב"ה אומר לו הלוא אם תיטיב שאת, ועוד מה ראה קין להרוג את הבל אחיו, וכי יתכן שרק בעבור שקורבנו יתקבל ירצחהו נפש, ועוד אם הבל היה צדיק שהרי קורבנו התקבל אז מדוע לא הגנה עליו מצוותו ומדוע הצליח קין לבצע את זממו ולהורגו.
והנראה, שקין והבל שניהם מייצגים את התוצאה של חטא עץ הדעת, קין מסמל את עץ הדעת לבדו, והוא תפס את כל החיים בעולם כשווי ערך באותה מידה, ודין האדם המדבר כדין הבהמה החומרית, וזהו משום שאין הדעת אצלו נמשכת אל החיים והטוב, אלא קין חושב שהוא יודע בעצמו מה טוב, ולא היה נראה לו שראוי שהאדם ישלוט על הבהמה, וא"כ גם להעלותן כקורבנות אין זו דרך המוסר, ולכן הביא רק מפרי האדמה.
והבל מאידך הינו אוחז בעץ החיים לבד בלא עץ הדעת, והיה יודע שהאדם הינו עליון ומעל הבהמה, ולכן הביא מבכורות צאנו קרבן, אך האדם השלם שנברא בשביל לפעול בעולם חייב להגיע לעץ החיים דרך עץ הדעת, ולכן באמת לא היה מקום בעולם למציאות של הבל.
וזה היה חטאו של קין, שאם מותר האדם מן הבהמה אין, א"כ לא נדרש מהאדם כלום כפי שלא נדרש מהבהמה, וזו הסיבה שאכן השחיתו בני דור המבול את דרכם על הארץ כ"כ, כי אף הם היו בתפיסתו של קין שאין עדיפות לאדם על הבהמה וחיי האדם ודרכי התנהגותו הינם כחיי הבהמה, וזו הסיבה שקין הרג להבל, כי בתפיסתו הוא הרג אחד מבני מינו, והרי הוא כגואל דם, כי הבל מאיים על כלל בעלי החיים.
והסיבה שהבל לא ניצל מקין הינה כפי שביארנו, שאין קיום למציאות של הבל בעולם, כיון שהאדם נצרך לפעול בעולם ולכוון עצמו בדעתו לעץ החיים, ואם נתבונן בפסוקים נראה, שעל לידת קין והבל לא נאמר שנולדו בצלמו ודמותו של אדם, מה שנאמר אח"כ רק אצל שת, כי שת היה במציאות יותר שלימה, והוא תפס את העליונות שיש לצלם אלוקים על שאר הנבראים, והדורות שבאו לאחמ"כ ונתערבו בצאצאיו של קין והושפעו מהם השחיתו את דרכם על הארץ ולכך נימחו במבול.
ואחר המבול, כדי שלא יוסיפו לטעות בדעות הקלוקלות האלו, התיר להם הקב"ה לאכול אף מן החי, ובהדגשה על כך שהאדם הינו נפרד מבעלי החיים האחרים נאמר להם, "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם".
רבים מרבותינו עסקו בחטא עץ הדעת לבאר מה היה החטא, ומה היה אילולי אדם הראשון היה חוטא, ולמה באמת מיועד עץ הדעת, עמדו על מדוכה זו וביארוה כל אחד לפי דרכו, אך בשביל לבאר את הסוגיא הזו אנו צריכים להניח מספר הנחות חובה, אשר בלעדיהם א"א לפתוח כלל בהבנת הדברים.
הראשונה, שלא יתכן שעץ הדעת נברא רק בשביל שלא יאכלו ממנו, שלא תתכן בריאה בעולם שהיא טובה והיא נמנעת, וזהו משום שהקב"ה כל תכלית בריאתו היא הטבה ואינו מונע ממנו שום טוב, ולומר שעץ הדעת הוא רע מושלם שהקב"ה ברא בעולמו גם א"א לומר, כן דברי הרמב"ן ב'אגרת הקודש', כלפי כלי המשגל, שלא יתכן שהוא חרפה לנו כיון שהקב"ה לא ברא בעולמו דבר שיש בו חיסרון או גנות, שהרי הקב"ה עצמו התבונן בבריאה וראה כי הכל טוב מאוד.
ומאידך, לא יתכן שהעץ היה טוב והאדם היה צריך לקבל אותו בצורה זו, של חטא עץ הדעת, שדבר זה רחוק מן הדעת שהקב"ה יצווה את האדם ציווי כדי שיעבור עליו, ואין להביא ראיה מעבירה לשמה, שעבירה לשמה מדוברת כשישנה אחת מכל האיסורים אשר ציווה הקב"ה לא לעבור עליהם, והאדם כוונתו לתכלית טובה, אז אנו אומרים שכאן הקב"ה רצה שיעשה את המעשה לתכלית הטובה, אף על פי שהמעשה עצמו רע, אבל כאן הרי הקב"ה ציווה אותו אל תאכל ואין כאן סיטואציה ספציפית שאז יכל אדם הראשון לומר, כאן הקב"ה רוצה שאני כן יעבור על ציוויו, שהרי הקב"ה אמר לו על הסיטואציה הזו גופא לא לעבור.
ונקדים לבאר, דמצינו שהיו שני עצים באמצעיתו של גן עדן, עץ הדעת ועץ החיים, ולא לחינם היו הם שם, זה בא לבטא שהם מרכז כל הקיום, והם מרכזים את כל העולם סביבם, ושניהם מסמלים אלו שהם כוחות או מציאויות בעולם, והקיום מושתת על שניהם גם יחד, והעולם אינו יכול להיות מתוקן בלא אחד מהם.
והגר"א כ', דהאדם היה צריך להמתין עד שבת, ואז היה העץ מותר לו לאכילה, שזאת אומרת שעץ הדעת ודאי בשורשו ראוי לאדם, אלא שהאדם היה צריך להמתין עד שבת כדי לאוכלו, וכן כ' האר"י בשער הכוונות (דרוש א על ראש השנה), שאם אדם הראשון היה נמנע מן החטא ביום ההוא, והיה ממתין עד ליל שבת, היו כל העולמות כתיקונם, ועי' בחיבור 'אדיר במרום' להרמח"ל, שביאר שהניסיון בחטא עץ הדעת היה, שהאדם לא רצה שבעולם הבא יהיה לו ולזרעו נהמא דכיסופא, ולכן בחר להתמודד כל חייו עם ניסיונות, אבל הוא לא ידע שאם היה ממתין עד שבת היה 'מסמן וי' על ענין העמידה בניסיון, שזהו עצמו היה הניסיון, לא לאכול מעץ הדעת, ולא היה מקבל נהמא דכיסופא לעולם הבא, אך הוא טעה ואכל, וע"י כך הכניס את המציאות של הרע לתוך עצמו.
ועי' בדברי הרמח"ל בדרך ה' בפ"ג של החלק הראשון, שכ' וז"ל, "הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה, דהיינו שהוא היה מורכב מן שני החלקים ההפכיים שזכרנו, שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים, הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם, להידבק במה שירצה מהם, והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד ונח בשלמות לנצח. וכיון שחטא אדם הראשון, נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדם הראשון במצב השקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלמות ביגיע כפיו, אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של האדם ובבריאה כולה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם, פירוש, כי הנה בתחילה היה נקל לו לצאת מן החסרון המוטבע בו ולקנות השלמות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מידת הטוב והיושר, כי יען לא היתה סיבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאתו מן החסרון וקנותו השלמות, אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתרה השלמות יותר משהיתה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלמות, כמו שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו, וכל שכן, שבהכרח השתדלותו המצטרכת עתה להגיע לשלמות הנה היא כפולה, כי תצטרך תחילה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיה בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה." עכ"ל.
נמצא שהקיום של האדם קודם החטא, היה בעמידה לפני הטוב והרע, והיו הם צדדים שקולים והוא רק היה צריך לבחור, אך לאחר החטא הרע נכנס לתוך האדם והתחבר אל הדעת שלו, והוא המושך אותו לעבר הרע והחסר בעולמינו.
אך לפי זה קשה, אם זה עץ הדעת מה היה עוזר שהיה ממתין, ועוד הרי הידיעה בין טוב לרע ודאי הינה מעלה עצומה, והיא בסיס לכל כח הבחירה של האדם לטוב ולרע, וכיצד נאמר שמעלה זו הורידה את האדם ומשכה אותו לכוחות הרעים והטמאים בעולם.
הנה האדם נברא בצלם אלוקים שנאמר (בראשית א, כז), "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו", ומאידך בסוף הפרשה כתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (שם ו, ה), והדבר פלא, שהרי צלם אלוקים בא לבטא את זה שהאדם הוא שייך לטוב והוא חלק אלו-ה ממעל, וא"כ כיצד יתכן שכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.
וכן בפרשת נח מצינו שהקב"ה אומר (שם ח כא), "לא הוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" וכמה פסוקים לאחמ"כ הקב"ה אומר (שם ט ו), "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם", וגם כאן סתירה זו חוזרת על עצמה, שהרי צלם אלוקים עומד בסתירה גמורה ליצר לב האדם רע מנעוריו, וכיצד יתכנו שני צדדים אלו גם יחד.
ונקדים לבאר ענינו של עץ החיים, ואם נתבונן נראה שהתורה נקראת עץ חיים שהרי נאמר (משלי ג יח), "עץ חיים היא למחזיקים בה", המושג 'חיים' מבטא שלימות, הוא מבטא את הנקודה השורשית של הבריאה, ואת תכלית הכל, המושג 'עץ חיים' מבטא יניקה ישירה מהשורש, שהוא דיבוק שיונק ממקורו באופן מלא וישיר, והביטוי עץ חיים בא לגלות, שהתורה היא החיבור הכי חזק לשורש, והוא המחבר בין האדם למציאות השלימה.
וכשהאדם נמצא בעולם, הוא רואה שני כוחות שווים שנלחמים ביניהם בצורה שממלאת את כל ההויה, הטוב כנגד הרע, שהטוב הוא דבר שעומד שלם לתכליתו, והרע הוא היפך זה, ומשם מגיע הביטוי רעוע, שהוא דבר שאינו עומד בצורה הראויה לתכלית השלמות, וכן עומדים זה כנגד זה החיים והמוות, החיים הם השלימות שעומדת לתכלית, והמוות הוא החיסרון, נמצא אם כן שהחיים מזוהים עם הטוב והמוות מזוהה עם הרע, והאדם צריך לבחור בחיים ובטוב ולהתרחק ולהלחם במוות והרע, וכוחות אלו קודם חטא אדם הראשון היו שווים והוא היה צריך לבחור בין פיתויו של הנחש (דרך אשתו חוה) לבין ציווי אלוקיו, ואף כי לא ידע בין טוב לרע, היתה לו תפיסה ברורה במונחים של אמת ושקר, שהפיתוי של הנחש היה ברור לו שהוא שקרי, והציווי האלוקי הוא אמתי, אך מכיוון שבין טוב לרע הוא לא ידע, הוא חישב החשבונות שכתבנו לעיל, שכדי שלא יקבל בעולם הבא נהמא דכיסופא, הוא צריך להתמודד כל חייו בניסיונות ופיתויים חוזרים ונשנים של היצר, ומשיכות ומאבקים בכוחות הרע בעולם.
אך גילו לנו רבותינו הגראן והאר"י ז"ל, שאם היה ממתין האדם עד שבת היה אוכל מעץ הדעת, שהרי ברור שהדבר ראוי לו, ואם הוא ראוי לו לא יתכן שימנע ממנו, והא גופא היה הניסיון של אדם הראשון שלא היה לו לחשבן חשבונותיו, אלא להיצמד לציוויו של בוראו, ואם היה עומד בניסיון זה, כבר לא היה שכרו לעולם הבא נהמא דכיסופא, ואח"כ כל השית אלפי שנין היו חיים של עבודה ללא ניסיונות ומאבקים אין סופיים מול כוחות הרע והטומאה, אלא הטוב היה הולך ומתגבר בעולם עד לתיקון הגמור של הרע.
ואם היה האדם ממתין עד שבת, היה אוכל מעץ הדעת יחד עם עץ החיים, שזהו אמור להיות המצב המתוקן של האדם, שהדעת שלו תוביל אותו אל החיים ואל הטוב, וזהו ענין 'צלם אלוקים', שהאדם שייך במהותו אל המציאות האלוקית ואל החיים והטוב המושלם, אך כיון שהאדם אכל מעץ הדעת וניתק את עץ הדעת מעץ החיים, ממילא על אף שהינו נברא בצלם אלוקים, יכול להתקיים עם זאת וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, דאין זה שהאדם רוצה ונמשך אל הרע, אלא שכיון שהדעת אינה מחוברת למקור החיים, היא מטשטשת באדם את המשיכה הטבעית לטוב ומבלבלת אותו, וכך על אף שהינו נמשך לטוב ורצונותיו בשורשם הם טובים הינו בוחר ברע.
וזהו יסוד גדול בכל חיי האיש הישראלי, שאין לרע שום אחיזה אמתית במציאות, וכך כותב הגר"א בפירושו לספר משלי עה"פ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (טז, ד), נ' שערי בינה נבראו בעולם ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת גואל שהוא סוד עלמא דחירות, והיינו כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער הנ' אין לו, עכ"ל, דהיינו שאין לרע שורש ואחיזה במציאות, וא"כ כל הרע בעולם נובע מטעות, שהאדם נמשך לטוב, אלא שאינו מווסת את רצונותיו נכון והוא לא יודע כיצד להגשים את רצונותיו שהולכים אחר דעתו, ומכיוון שהדעת של האדם מנותקת משורש החיים והאדם נוטה לתת ערך לדעתו בפני עצמה, ומכאן נובעים כל הקלקולים.
אך המציאות השורשית במקורה היתה אמורה להיות שהאדם יהיה מחובר בדעתו למקור החיים, ואז הדעת שלו היתה נמשכת אל הטוב ויודעת באמת בין לרע, אך מכיון שהאדם נתן מקום לדעת במנותק מעץ החיים, הדעת מובילה אותו לפעמים בכיוון ההפוך מהטוב, ואין זה מפני שהאדם בוחר ברע, אלא שהדעת לבד ללא חיבור למקור הטוב אין ביכולתה להוביל את האדם בהכרח לטוב, כי אם ניקח בתורת משל אדם שנפשו שואפת לכבוד, הרי הוא נכסף למידה טובה, וכמו שמצינו בפתיחת ההקדמה של רבינו זרחיה הלוי שכ' וז"ל, במקומות רבים בכתוב נקראת הנפש החיה כבוד כדכתיב לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכתיב עורה כבודי. וכתיב למען יזמרך כבוד. כי הבורא אצלה על האדם מכסא כבודו ובה נתן עליו מהודו והוא העצם הנכסף אל יסודו. כמו חושק אשר נכסף לדודו, עכ"ל. והכבוד הוא מידה אלוקית, אך האדם אינו יודע לכוון את כיסופיו ושאיפותיו בצורה ובמידה הנכונה, והלכך הוא מגיע למצב שהכבוד יכול להוציאו מן העולם, ואין זה מפני שהוא בוחר ברע בשם הכבוד, אלא כי הוא טועה ואינו בוחן את דרכו אל המטרה כדבעי.
והתביעה על האדם היא לבחון את מעשיו ולתקן מעשיו בכל עת, ולבחון האם הטוב שהוא נמשך אליו אינו טוב מדומה, והאם בדרך אל תכלית הטוב הוא לא מאבד עולמו מבלי משים, וצריך הוא שלא רק כוונותיו יהיו רצויים אלא גם מעשיו, ודבר זה נעשה ע"י החיבור אל עץ החיים שקיים איתנו, שאליו לא נחסמה הדרך ע"י הכרובים ולהט החרב המתהפכת, וזו התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה, וכדברי המהר"ל ב'דרך חיים' (פ"ו מ"ז), כי אין לך דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה שהיא אצולה מן הש"י, ולכך נקראת התורה עץ, שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן הש"י, והעץ אשר הוא נטוע בעיקר מקבל מן העיקר, וכך התורה מקבלת מן העיקר הוא הש"י החיים, לפיכך כאשר אוחז ומחזיק בתורה היא עץ חיים אליו, ועל ידי זה יושפע עליו החיים מן הש"י, עכ"ל, ולכאו' לזה הוא כיוון, שהאדם האוחז בתורה אשר היא מקבלת מן הש"י, ממילא יראה אור גדול.
סיפור נוסף שמופיע בפרשה הוא המעשה של קין והבל, וגם שם ישנם מספר פליאות, האחד מה היה החטא של קין בכך שהביא מפרי האדמה, עד כדי שהקב"ה אומר לו הלוא אם תיטיב שאת, ועוד מה ראה קין להרוג את הבל אחיו, וכי יתכן שרק בעבור שקורבנו יתקבל ירצחהו נפש, ועוד אם הבל היה צדיק שהרי קורבנו התקבל אז מדוע לא הגנה עליו מצוותו ומדוע הצליח קין לבצע את זממו ולהורגו.
והנראה, שקין והבל שניהם מייצגים את התוצאה של חטא עץ הדעת, קין מסמל את עץ הדעת לבדו, והוא תפס את כל החיים בעולם כשווי ערך באותה מידה, ודין האדם המדבר כדין הבהמה החומרית, וזהו משום שאין הדעת אצלו נמשכת אל החיים והטוב, אלא קין חושב שהוא יודע בעצמו מה טוב, ולא היה נראה לו שראוי שהאדם ישלוט על הבהמה, וא"כ גם להעלותן כקורבנות אין זו דרך המוסר, ולכן הביא רק מפרי האדמה.
והבל מאידך הינו אוחז בעץ החיים לבד בלא עץ הדעת, והיה יודע שהאדם הינו עליון ומעל הבהמה, ולכן הביא מבכורות צאנו קרבן, אך האדם השלם שנברא בשביל לפעול בעולם חייב להגיע לעץ החיים דרך עץ הדעת, ולכן באמת לא היה מקום בעולם למציאות של הבל.
וזה היה חטאו של קין, שאם מותר האדם מן הבהמה אין, א"כ לא נדרש מהאדם כלום כפי שלא נדרש מהבהמה, וזו הסיבה שאכן השחיתו בני דור המבול את דרכם על הארץ כ"כ, כי אף הם היו בתפיסתו של קין שאין עדיפות לאדם על הבהמה וחיי האדם ודרכי התנהגותו הינם כחיי הבהמה, וזו הסיבה שקין הרג להבל, כי בתפיסתו הוא הרג אחד מבני מינו, והרי הוא כגואל דם, כי הבל מאיים על כלל בעלי החיים.
והסיבה שהבל לא ניצל מקין הינה כפי שביארנו, שאין קיום למציאות של הבל בעולם, כיון שהאדם נצרך לפעול בעולם ולכוון עצמו בדעתו לעץ החיים, ואם נתבונן בפסוקים נראה, שעל לידת קין והבל לא נאמר שנולדו בצלמו ודמותו של אדם, מה שנאמר אח"כ רק אצל שת, כי שת היה במציאות יותר שלימה, והוא תפס את העליונות שיש לצלם אלוקים על שאר הנבראים, והדורות שבאו לאחמ"כ ונתערבו בצאצאיו של קין והושפעו מהם השחיתו את דרכם על הארץ ולכך נימחו במבול.
ואחר המבול, כדי שלא יוסיפו לטעות בדעות הקלוקלות האלו, התיר להם הקב"ה לאכול אף מן החי, ובהדגשה על כך שהאדם הינו נפרד מבעלי החיים האחרים נאמר להם, "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם".
