לא כל כך הבנתי את עצם הנידון, הרי זה ברור שכאשר הותר לכתוב, לא נאמר איסור להמשיך ללמוד בעל פה, ואם הציבור התחיל ללמוד מן הכתובים, אות וסימן כי מהלך הדורות נחלש וכך ראוי ללמוד, ואם כן לבוא ולדון להחזיר את הציבור בכללותו למהלך זה, זה התעלמות מצורך הדורות, ואם יש יחידים היכולים ללמוד בעל פה זה אינו נוגע כלל להוראה לציבור.
בנוסף לא כל כך הבנתי מה התכוון פותח האשכול שהיום יש אוצר החכמה וכו', הרי גם לפני שבע מאות שנה התלמוד היה כתוב, ועוד ועוד אז מדוע אז לא שינו?
לטעמי כל הסוגיא הזו נעוצה בכלל במקום אחר ממה שאוחזת דעתו של פותח האשכול, והיא שייכת לכל ענין הכללים והפרטים, אשר בדורות הקדמונים יסודי התורה ודרכי לימודה היו ברורים, ועל כן די היה בכמה עקרונות כלליים אשר היו אפשריים לזכירה [ועל כן דעת רבי אלעזר (גיטין ס:) כי רוב התורה נמסרה בכתב], אבל מדור לדור, הלכה ופחתה ידיעת שורשי התורה, והחלו העם לפי דרגתם לשנן את ענפי התורה כפי שקיבלו מרבותיהם בדורות הקודמים, וכו' וכו', עד שלא היה אפשרי לעסוק בתורה רק בעל פה כי נעשה נטל המאמץ לזכור הכל בלתי אפשרי, ועל כן הלכה מדור לדור ההנהגה כי יותר ויותר דברים נכתבים בכתב ולא מטריחים את כל העם לשנן את כמויות הידע הקיימות, אלא בשעת הלימוד להצטרך להם. [וזה שייך לענין אחר שפתח הרב פותהא"ש לענין הלימוד מתוך דברי חז"ל עצמם]
ולכן לדעתי ללמד היום את התלמידים בעל פה את כל המשנה והש"ס והמדרשים, והראשונים וכו' וכו', זה עמל רב אשר עד שהם יצליחו לרכוש ידיעות בעל פה, מירב הסיכויים כי כבר זקנם ילבין, ולכן מהלך הלימוד נשתנה לפי מהות הדורות, שלא משקיעים את עיקר עמלם בשינון בעל פה הלוקח זמן רב, אלא בלימוד מתוך הכתב - דבר שלדעתי נעוץ בעומק של ההיתר לכתוב את התורה.
יש לי הרבה מה להוסיף בענין אבל בינתיים די בזה.
