1. פרשת אשת יפת תואר
על הפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" (כא, י-יא)
יש בעניינה שני ביאורים מרכזיים:
1. לפי הגמרא בקידושין (כא:): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע", שאם לא יתירנה הכתוב, ישאנה באיסור. מכל מקום מבואר שאין זה רצוי כלל, וכמו שפירש רש"י שסמיכות הפרשיות מלמדת שעבירה גוררת עבירה – שסופו לשנואה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה. וכן הביא בספר חסידים, שעל ידי שנשא דוד המלך יפת תואר, יצא ממנו אבשלום. (מכאן יש ללמוד עד כמה התאוה מוציאה את האדם מן העולם, שהנה אדם זה הרס לו את כל החיים גם האשה שלו גרועה גם הצאצאים שלו על הפנים).
2. לפי האור החיים הקדוש בשם האר"י ז"ל: פירש באופן מחודש, דהנה מי שיוצא למלחמת רשות צריך להיות צדיק גמור שלא שח בין תפילה לתפילה, ואם כן איך ייתכן שייפול בתאוה שפלה זו? אלא, שהלוחם הצדיק מרגיש שיש באשה זו נשמה גבוהה וקדושה שנשבתה בין האומות (ומשם באים הגרים), ועל כן חושק בה כדי להעלות את הניצוץ הקדוש ולהביאה לידי גיור.
אלא שהקשו אם כן, מדוע אמרו חז"ל "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וכינה זאת "בשר תמותות", וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה?
להבנת שורש העניין, יש לבאר על פי המשל שמצינו במסכת ראש השנה (כג:) על הוצאת עצי אלמוגים מן הים: מטעינים ספינה בחול עד שהיא שוקעת, יורד האמגושי וקושר חבל לאלמוגים, ואז משליכים את החול החוצה והספינה העולה מושכת עמה את האלמוגים.
והביאור בזה: הדרך לברר ניצוצות קדושים מתוך הגשמיות היא על ידי התנתקות בכוח מן החומריות והתלהבות הנפש לקדושה, שעל ידי התרוממות זו נשלפים הניצוצות מן המעמקים.
לפיכך, הדרך המעולה לכתחילה עבור החייל הצדיק, היא להתגבר על יצרו ולהתנתק מאותה יפת תואר, ובכך עצמו הוא מעלה את הנשמה הקדושה משבייה ללא צורך בלקיחתה הגשמית. אולם אם אינו מגיע למדרגה זו ואינו מסוגל להתנתק, התירה לו התורה בדיעבד משום "כנגד יצר הרע". אך זוהי דרך של "בשר תמותות", ובשל כך הקדושה שבה מסתלקת, והוא סופו לשנואה.
מוסר השכל בכוחו של האדם לעמוד בניסיון:
בזוהר הקדוש מבואר שמלחמת הרשות היא גם רמז למלחמת היצר הרע. ומסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שנדרש למסור שיעור בלונדון בתקופה שבה הרפורמים ניסו להביא ראיה מפרשה זו לכך שיש להקל ולשנות את דיני התורה לפי רוח הדור. אמר הרב אברמסקי: אדרבה, דווקא מפרשה זו מוכח שכוחו של האדם גדול מאוד לעמוד בכל ניסיון, ומה שלא הותרה לו בפירוש בתורה – ביכולתו להתגבר עליו לחלוטין!
ועל פי זה הסביר מרן אליהו דיסקין, את הפסוק "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּעֵפָר יְפַזֵּר": במקומות הקרים ביותר כמו ברוסיה, נתן הקב"ה לדובים צמר עבה כדי שיוכלו לעמוד בקור, מה שאין כן באפריקה. כך הקב"ה נותן כוח לאדם לפי גודל הניסיון והדרישה ממנו. וזהו שנסמך לזה: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב" – שרק לישראל, שיש להם נשמה גבוהה, נתן את כל תרי"ג המצוות לפי שיש בהם הכוח לעמוד בהן, מה שאין כן לאומות העולם שנתן להם רק שבע מצוות.
סוד הניצחון מכוח צלם האחדות:
יש לדקדק מדוע פתחה הפרשה בלשון רבים ("על אויביך") וממשיכה בלשון יחיד ("ונתנו ה' אלקיך בידך"). ועוד יש לעיין בהבדל בין "כי תצא" לפרשת בהעלותך ("וכי תבואו מלחמה בארצכם"), שבפרשתנו מובטח הניצחון מיד ללא אזכור תפילה וחצוצרות.
וביאור הדבר: ניצחון ישראל אינו טבעי, שכן האומות נמשלו לחיות וישראל נמשלו לאדם. מוראו של האדם על החיה נובע מכוח "צלם אלוהים" שעל פניו. אולם צלם אלוהים אינו מאיר בשלמות ביחיד, אלא כאשר כלל ישראל מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד".
כאשר ישראל יוצאים למלחמה באחדות גמורה ("כי תצא" – בלשון יחיד) ומקפידים על הקדושה, צלם אלוהים מאיר עליהם בשלמות והאויבים נופלים לפניהם מאליהם. מה שאין כן כשיש פירוד לבבות ("וכי תבואו" – בלשון רבים), אזי צלם אלוהים פגום, וצריכים לתקוע בחצוצרות כדי לעורר שברון לב והכנעה המביאים לאחדות מחודשת.
2. דין שתי נשים וירושת הבכור
על הפסוק: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים... וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו" (כא, טו-טז)
בטעם חרם רבינו גרשום וכינויו 'מאור הגולה':
בטעמי המנהגים (עמ' תקנא) הובא, שרבינו גרשום נקרא 'מאור הגולה' מפני ששתי תקנות מרכזיות שלו מאירות לישראל בחשכת הגלות: א) שלא לישא אשה על אשתו; ב) שלא לגרש אשה בעל כורחה. ובזכות זה אנו סמוכים ובטוחים שאין הקב"ה מחליף אותנו באומה אחרת, כביכול, שהרי אין לגרשנו בעל כורחנו, ואין לישא אשה אחרת על אשת נעוריו.
ובשו"ת הרשב"א (סימן קנז) כתב בטעם החרם: כדי לגדור גדר בפני הפריצים שלא ינהגו מנהג הפקר לגרש נשיהם שלא כראוי.
בסברת פי שניים בירושת הבכור:
1. הכרת הטוב: בבעל הטורים פירש "כי הוא ראשית אונו" – מגיע לו נתח נכבד כהכרת הטוב על שהביא את אביו לכלל אב (וכעין זה כתב במשך חכמה על הפסוק "בני בכורי ישראל").
2. עזרה לבית: הבכור מסייע לאביו בניהול הבית ובעול הפרנסה יותר משאר האחים.
3. טורח החינוך: על הבכור נעשו כל ניסיונות החינוך הראשונים של ההורים, והוא סבל את חוסר ניסיונם, מה שאין כן הקטנים שנהנו מניסיון חינוכי מתוקן.
[ועיין במחלוקת הקצות החושן והנתיבות (סימן רעח) אם פי שניים הוא מתנה מהאב או שנוטל מחלק האחים, ויש לקשר זאת לסברות הנ"ל].
3. פרשת בן סורר ומורה
על הפסוק: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (כא, יח)
בסיבת הריגתו ועונשו החמור:
אמרו חז"ל (סנהדרין עב:): וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין איטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו, שסופו מכלכל נכסי אביו ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
וביארו המפרשים, דלכאורה מדוע פשיטא שימשיך בדרכו הרעה ולא יעצור? ברש"י מבואר שהורגל בתאווה וקשה לו לפרוש ממנה. ובאבן עזרא מבואר שנכנסה בו מחשבה מקולקלת של אפיקורסות, כאילו כל העולם לא נברא אלא בשביל תאוותיו.
הראשונים הקשו: אף אם יורד לפרשת דרכים, הרי על גנבה וליסטמות אין חייבים מיתה, ואף אם ירצח נפש חייב סייף ולא סקילה!
1. תירוץ א': כיון שירד לפרשת דרכים, יבואו בעלי הבתים לעמוד על ממונם ויעמוד עליהם להורגם, והתורה דנה אותו על שם סופו בסקילה החמורה.
2. תירוץ ב' (ספר האפריון והאבן עזרא): אדם שמעמיד את התאווה כמרכז חייו וחושב שבא לעולם רק כדי לאכול וליהנות, הרי הוא כאפיקורס שאין לו תקנה, ועוול נורא כזה משפיע לרעה על כלל ישראל, ולפיכך החמירה בו התורה במיתה חמורה.
יש להקשות בפרשה זו קושיא עצומה, שהרי התורה קוראת לו "בן סורר ומורה", ועל שם סופו הוא נהרג, כדאיתא בגמרא (סנהדרין עב ע"א): "הגיע תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו... ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב". ואם כן, מאחר שכל עיקר חטאו המעשי בהווה הוא על היותו זולל בשר וסובא יין, למה לא קראה לו התורה בשם המבטא את חטאו זה, כגון "בן זולל וסובא"? מדוע נקבע שמו לדורות דווקא על שם היותו "סורר ומורה"?
ונראה לומר ביאור נפלא בזה, דהנה יש לתמוה, אף על פי שצפתה התורה שסופו ללסטם את הבריות, מכל מקום הרי כלל גדול בידינו ש"באשר הוא שם" דנים את האדם (כמו שמצינו בישמעאל, ראש השנה טז ע"ב), ואם כעת עדיין לא רצח, כיצד מחמירים עליו להורגו על שם העתיד?
אלא שביאור הדבר הוא, שכל זמן שאדם חוטא — ואפילו חטאיו מרובים וקשים מאוד ככל שיהיו — עדיין יש תקווה וסיכוי שיום יבוא והוא יתקן את דרכיו וישוב בתשובה שלמה. פתח התשובה אינו ננעל בפני שום אדם. אולם, מתי קיים סיכוי זה? דווקא כאשר האדם שומר על כלי השמיעה שלו, דהיינו שהוא מוכן לשמוע דברי תוכחה ומוסר, ואינו סותם את אוזניו מלשמוע לקול מחנכיו, אביו ואמו. כל עוד יש בו את מידת ההכנעה להקשיב, אף אם כעת יצרו גובר עליו, מחר עשויים דברי המוסר לחדור אל לבבו וישוב למוטב.
אבל כאשר הבן נהפך ל"סורר ומורה", שפירושו שהוא מורד בעצם סמכות השמיעה, ואיננו אבה לשמוע כלל לקול אביו ואמו המדריכים אותו בדרך הישר — הרי הוא סתם וחתם את צינור ההשפעה היחיד שיכול היה להחזירו למוטב. באדם כזה, שאיבד את יכולת קבלת המוסר והשמיעה, כבר אפסו הסיכויים שישתנה אי פעם לטובה.
לפיכך, לא על עצם חטא האכילה והשתייה ("זולל וסובא") גזרה עליו התורה מיתה, אלא על היותו "סורר ומורה" שאינו שומע. חסרון השמיעה הוא המעמיד אותו במצב שאין לו עוד תקנה, ורק משום כך נידון על שם סופו, שהרי סופו הרע הוא ודאי מוחלט ללא כל פתח של תקווה. ודו"ק בזה כי הוא עמוק ומתיישב אל הלב.
יסודות החינוך בדברי רש"ר הירש זצ"ל:
1. קדושת ימי הנעורים: חז"ל דרשו "בן – ולא איש, קטן פטור". גדרו של בן סורר ומורה הוא דווקא בתוך ג' חודשים הראשונים לאחר שהביא סימני בגרות. והיסוד בזה: התורה מצפה שדווקא בתקופת התעוררות הכוחות הגופניים, ינצח הרוח והמוסר. אם בדיוק באותם ג' חודשים (שהוא בחינת חזקה), כשהוא נכנס בעול המצוות, הוא בוחר להתבהם בבשר ויין – הרי זה מוכיח ששורש אופיו נשחת ללא תקנה.
2. אחדות הבית כתנאי לחינוך: חז"ל אמרו: "אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול, במראה ובקומה – אינו נעשה בן סורר ומורה". והיינו, שאין להאשים את טבעו של הבן אלא אם כן הורידו ממנו כל טענה חינוכית. אם האב והאם אינם מדברים ב"קול אחד" ואין ביניהם הרמוניה ואחדות מלאה, מתוכנו של הבית יצא הקלקול ולא מנפש הילד בלבד!
שלא היה ולא נברא והניסיון האנושי:
בדברי חז"ל (סנהדרין עא.) נאמר "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". והקשו, הרי רבי יונתן אומר "אני ראיתיו וישבתי על קברו"! וכי יש ווכוח במציאות.
וביאר המהר"ל: היסוד של "לא היה ולא נברא" בא ללמדנו שאין הקב"ה מביא ניסיון על האדם שאין ביכולתו לעמוד בו. והא דאמר רבי יונתן "ראיתיו", דרוש להבין את המסר העמוק הטמון בפרשה זו.
4. מצוות שילוח הקן
על הפסוק: "כִּי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ... שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" (כב, ו-ז)
בטעם המצוה וגדר צער בעלי חיים:
לפי הרמב"ם (מורה נבוכים): טעם המצוה אינו מפני רחמי הקב"ה על הציפור ("על קן צפור יגימו רחמיך – מדות הן ולא רחמים"), אלא כדי להקנות בנו מידות טובות ולהרחיקנו מאכזריות. שבשעה שהאם מרחמת על אפרוחיה ואינה בורחת, לנצל מציאות זו כדי לקחתה הרי זו מידת אכזריות.
ובספר הרקנאטי כאן כתב כאשר האדם משלח את האם, היא מצטערת על בניה ומצפצפת. צער זה מעורר רחמים בשמים על כלל ישראל השרויים בגלות ומטלטלים מביתם, ומשום כך מתעוררים רחמיו של הקב"ה על עמו.
חידוש החתם סופר: מנהג המצוה הוא לקחת את האם בידיים ממש ולשלחה, ולא להבריחה במקל וכדומה, דאם יבריחנה במקל יש בזה משום צער בעלי חיים. וכן חושש היה מרן הרב אלישיב זצ"ל.
סגולות המצוה ושכרה:
1. זרע של קיימא וריבוי ילדים: בספר החינוך (מצוה תקמה) ובמדרש רבה מבואר שסגולת שילוח הקן היא לזכות לילדים. הקהלות יעקב והגר"ח קניבסקי זצ"ל אמרו, שהסגולה מועילה אף למי שכבר יש לו ילדים – שיזכה לעוד ילדים.
2. סגולה לזיווג, רפואה ואריכות ימים: במדרש תנחומא דרשו: "מה כתיב אחריו – ותזכה לאשה ולבנים", הרי שזו סגולה למציאת זיווג. וכתב הגר"ח קניבסקי שסגולת אריכות ימים המפורשת בה מועילה אף לחולה להתרפאות, ואפילו קטן שאינו בר מצווה המקיים מצוה זו זכה לסגולתה.
3. מתן שכר המצוות: מצינו שתי מצוות בלבד שפורש שכרן בתורה באריכות ימים: שילוח הקן (מצוה קלה) וכיבוד אב ואם (מצוה חמורה), ללמדך ששכר המצוות שווה לפני המקום.
6. איסור חרישה בשור ובחמור
על הפסוק: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י)
בטעם האיסור:
1. שינוי הטבעים: השור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשרואה החמור את השור לועס פיו, סבור הוא שהוא אוכל והוא אינו מקבל, ויש בזה צער.
2. קנאת הבהמות (חזקוני): השור הוא מלך הבהמות, ולחברו עם החמור גורם לו בושה וקנאה.
3. שיווי המשקל והכוחות (אבן עזרא): הקב"ה חמל על בריותיו, וכיון שאין כוח החמור ככוח השור, יש צער לבהמה החלשה שמצריכים אותה להשוות קצבה לחזקה ממנה.
מוסר השכל לדרכי הנהגת האדם:
בספר החינוך (מצוה תקנ) כתב: "ידוע שיש למיני הבהמות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם... וכל חכם לב יקח מזה מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים מטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע והנקלה והנכבד".
ומוסיף מרן הרב אליהו דיסקין: מכאן אזהרה ומוסר להורים ומחנכים שלא להעמיד שני אחים בעלי כוחות שונים באותו מסלול ולהשוות ביניהם, שדבר זה גורם צער גדול וקלקול עמוק לחלש מביניהם.
7. איסור שעטנז ומצוות ציצית
על הפסוק: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֵׂה לָּךְ" (כב, יא-יב)
בחומרת איסור שעטנז:
בדרשות הצל"ח כתב ששורש התיבה "שעטנז" הוא מלשון שטן-עז. וציינו בספרים שאיסור שעטנז מעכב את התפילה מלהתקבל. ומובא בספר 'נס ההצלה' של ישיבת מיר, שבחור אחד ביום כיפור לא הצליח לכוון בתפילתו, והרגיש כבדות. החליף את החליפה החדשה שלבש – ומיד נפתחו לו שערי דמעה. לאחר החג שלחה לבדיקה ונמצא בה שעטנז ממש.
סוד עשה דוחה לא תעשה בדברי רש"ר הירש זצ"ל:
1. השעטנז: הבגד מייצג את אישיות האדם. הצמר (מחי) מסמל את הכוח החיוני-רגשי, והפשתן (מצומח) מסמל את הכוח היצרי-תזונתי. איסור שעטנז מזהיר את האדם שלא לערבב ולשעבד את כוחו החיוני אל היצר החומרי הצמחי, ואומר לו: "אל תיתן לחומר לשלוט על הרוח!".
2. הציצית: הציצית היא הקריאה החיובית – ה"כנף" מסמלת את התפשטות הכוחות, וה"גדיל" את ריסונם לקדושה.
כאשר מטילים חוט ציצית של צמר בבגד פשתן, העשייה החיובית של המצוה מרוממת את כל הכוחות שבאדם ומגייסת אותם לעבודת ה'. בכהאי גוונא, העשה החיובי של ציצית דוחה את הלא-תעשה של שעטנז, לפי שהמצוה מעלה את המציאות כולה למדרגה עליונה.
על הפסוק "והענישו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (כב, יט):
איתא במסורה שבכל הפרשה כולה, כאשר התורה מדברת על דיני נערה שחטאה וזינתה, נכתב התיבה בלשון חסר "נער" (קרי קרינן "נערה", אך הכתיב הוא בלי האות ה'). ואילו לגבי נערה שהוציאו עליה שם רע בחינם, ונמצאה נקייה וטהורה, כותבת התורה "הנערה" באות ה' שלמה ומפורשת. ויש להבין מה פשר שינוי זה בכתיב התורה, וכי מה עניין חסרון ויתרון האות ה' בפרשיות אלו?
ונראה לומר בזה דרך רמז והשקפה עמוקה. הנה האות ה' ידועה בקבלה ובספרים הקדושים כמייצגת את מידת המלכות, השכינה הקדושה וגדר הקדושה והצניעות של בת ישראל (כמו שמצינו שהוסיף הקדוש ברוך הוא ה' לשמה של שרה אמנו).
כאשר נערה מישראל חוטאת חלילה ומחללת את קדושתה על ידי זנות, הרי היא פוגמת פגם חמור ברוחניותה ובכבודה הפנימי. על ידי מעשה זה היא משילה מעצמה את לבוש הקדושה הנעלה, וכביכול מסתלקת ממנה השכינה. לכן התורה קוראת לה בכתיב חסר "נער", ללא האות ה', לרמז על כך שאיבדה ופגמה באות ה' הקדושה המלווה את בת ישראל הצנועה.
לעומת זאת, בפרשת מוציא שם רע, שבה הבעל הרשע העליל עליה עלילות שקר, והתברר בבית דין שהיא צדקת וקדושה ולא נפל בה שום דופי — מדגישה התורה את כתיבת המילה עם האות ה' במלואה: "הנערה". בכך מגלה לנו התורה, שאף על פי שיצא עליה שם רע בחוצות, הרי באמת קדושתה נותרה בעינה ושלמותה הרוחנית לא נפגעה כלל. האות ה' המייצגת את כבודה וטהרתה נותרה מחוברת אליה בכל תוקף, ועל כן התורה מחזירה לה את כבודה וכותבת את שמה בכתיב מלא ומפואר.
8. איסור ביאת עמוני ומואבי והכרת הטוב
על הפסוק: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'... עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (כג, ד-ה)
בין חסד להכרת הטוב:
בפשטות, חטאם של עמון ומואבי היה במידת החסד. אולם הרמב"ן ביאר, שעיקר חטאם היה כפיות טובה והעדר הכרת הטוב. שהרי עמון ומואב היו צאצאיו של לוט, ולוט ניצל מהפכת סדום בזכות אברהם אבינו! אם כן, היו חייבים להכיר טובה לבניו של אברהם, וכיון שנהגו בכפיות טובה נפסלו מלבוא בקהל ה' עד עולם.
חומרת כפיות הטובה מול מצרים:
ראה עד כמה החמירה התורה בכפיות טובה: מצרים, שהתעללו בישראל בצורה אכזרית ושיעבדו בם, מותרים לבוא בקהל לאחר ג' דורות ("לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"), ואילו עמון ומואב שמיאנו להקדים לחם ומים מתוך כפיות טובה – נתרחקו עד עולם! מכאן שאין שחיתות מוסרית גדולה מכפיות טובה.
ועיין בגמרא (גיטין נז:) במעשה ביואש המלך שהרג את זכריה הנביא ולא זכר את הטובה שעשה עמו יהוידע אביו, ודמו רתח עד שנהרגו עליו אלפי אלפים. והיסוד בזה, שהכרת הטוב אינה רק כלפי זרים, אלא בראש ובראשונה כלפי בני הבית, הבעל, האשה והילדים.
. חובת הזהירות והאחדות במחנה המלחמה
על הפסוק: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (כג, י)
בטעם חומרת הזהירות במלחמה:
פירש רש"י, שמפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, צריך האדם חיזוק יתר בשמירת המצוות. והרמב"ן ביאר, שדרך היוצאים למלחמה להקל ראש ולפרוק עול, ולפיכך ה הזהירה התורה במיוחד שלא יקלו במצוות, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך.
9. מצוות שנה ראשונה לחתן
על הפסוק: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה... נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" (כד, ה)
חובת החתן להתפנות מעסקיו ומחובות הצבא בשנה הראשונה כדי לבנות את יסודות הבית. ועיין בספר החינוך (מצוה תקפב) שפירש דברים נפלאים בגודל חובת קשר האהבה והאחדות בשנה הראשונה, שהוא היסוד לכל בניין הבית העתידי.
10. מצוות ייבום וחליצה
על הפסוק: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (כה, ה)
מהו שורש התיבה "יבם" ו"יבמה"? נראה שהוא מגזרת לשון "במה", שעניינה התרוממות, גובה וחשיבות (כמו "על במותי יעמידני", "ואתה על במותימו תדרוך").
כי האשה שמת בעלה בלתי בנים, עגומה ומושפלת היא בנפשה, מפני שחסרה את התכלית המיועדת בנשואין — לבנות בית בישראל, וחוששת היא להישאר גלמודה ועזובה. והנה, בבוא אחי המת לישא אותה כדת משה וישראל, הוא מעלה ומרומם אותה משפלותה ומסיר את חרפתה.
על שם התרוממות זו נקראת היא "יבמה" (היינו: המורוממת ומועלת משפלותה), והאח המרומם אותה נקרא "יבם", ובקיימו את המצוה לשם שמים נאמר עליו "ויבמה" — כלומר: הרי הוא מעלה ומרומם אותה אל מקום תפארתה.
יותר מזה: בעשיית המצוה לשמה, מרומם היבם אף את נפש אחיו המת, ומקים לו שם ושארית בישראל, ובזה הוא עושה חסד של אמת עם החיים ועם המתים.
טעמי מצוות הייבום במפרשים:
1. רבינו בחיי (פסוק ט): הביא ג' טעמים:
- כדי שיישאר הממון בבית המת ולא ימשול זר בנכסיו ובאשתו.
- ע"פ המדרש, הרי זו מצוה מכלל החוקים.
- ע"פ הקבלה, יש בתועלת הייבום תיקון גדול לנפש המת המתגלגלת בקרוביו.
2. ספר החינוך (מצוה תקצח): האשה מיועדת להיות כחלק מגופו של בעלה, ובמת לא נותר זכר בעולם החומרי, ואחיו שהוא כחצי בשרו מקים לו זרע ממנה, וזהו חסד גדול שהבן הנולד מזכה את אביו בעולם הנשמות.
3. הזוהר והחתם סופר: בזוהר (פרשת חוקת) מבואר שהחליצה או הייבום הן סגולה לנשמת המת כעין אמירת קדיש. וכתב החתם סופר (אבן העזר ח"ב סימן פה) שאין כופין את האשה לחלוץ או לייבם אם יש לה בזה טורח או בושה, שאין כופין על גמילות חסד מסוג זה.
11. ישרות המידות והמשקלות
על הפסוק: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כה, יג-טז)
חומרת העוול במידות בדברי רש"ר הירש זצ"ל:
אמרו חז"ל (בבא בתרא פח:): "קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות". והביאור בזה: חטא העריות, עם כל חומרתו, הוא חטא של תאווה אישית הפוגע בחוטא עצמו. אולם המזייף מידות ומאזניים מקעקע את האמון החברתי הבסיסי! הוא מנצל את כוחו וערמתו כדי לעשוק את החלש והתמים שאין לו יכולת להיזהר ממנו. חטא המידות הוא עוול המפיל את יסודות החברה.
12. מחיית עמלק וסמיכות הפרשיות
על הפסוק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כה, יז)
בסמיכות פרשת עמלק לפרשת המידות:
אמרו חז"ל: "אם שיקרת במידות ומשקלות, הוי דואג מגירוי אויב".
וביאר רש"ר הירש זצ"ל: מה הייתה מהותו של עמלק? "אֲשֶׁר קָרְךָ בַדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". עמלק אינו נלחם מול גיבורים, אלא מחפש את החלשים והעייפים ומכה בם באכזריות. עמלק מגלם את התפיסה הבריונית המנצלת כוח כדי לרמוס את חסרי המגן.
הסוחר המשקר במאזניים ומנצל את תמימות הקונה העני, פועל בדיוק לפי השיטה העמלקית! הוא משתמש בחכמתו כדי "לזנב" בחלשים. לפיכך מזהירה התורה: אם אתם שומרים על יושר וצדק, אתם מכניעים את כוח עמלק; אך אם חלילה אתם משקרים במידות, אתם נדבקים במעשה עמלק – ומעוררים את גירוי אויב עליכם.
(הרב חננוש שליט"א)
