פרשת "וזאת הברכה" (דברים פרק ל"ג, פסוק א') פותחת במילים:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". פסוק זה טומן בחובו פנינים רבות המאירות את מעמד הברכה המיוחדת הזו, שהיא צוואתו הרוחנית האחרונה של משה רבנו לעם ישראל.
א. ברכה "לפני מותו" – שיא הדבקות וההשגה
ההדגשה כי משה בירך את בני ישראל "לפני מותו" אינה מקרית. חכמי המחקר והמנוסים בסודות הנפש ביארו, כי השכל האנושי, מצד היותו נבדל מן החומר, יגבר פועלו דווקא כשרפות ונחלשות הכוחות הגופניים.
בימי בחרותו של אדם, רתיחת הליחות והתאוות הגשמיות עלולות למנוע מן הנפש להשיג את המושכלות על בוריין ולהתדבק באהבה שלמה בה' יתברך. אולם, כאשר יזקן האיש השלם ויקרב יום פקודתו, תדעך אש התאווה הגופנית, והשכל יזרח באור בהיר וזך. הנפש מתבודדת ומתעלה למדרגה נשגבה, עד שהיא מגיעה לתכלית הדביקות באלוקים.
על רגע קדוש זה נאמר (משלי ל"א, כ"ו):
"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" ומיד לאחריו:
"וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן". מסיבה זו מצינו אצל האבות הקדושים והנביאים, שבעת הפרד נפשם מגופם נפתחו להם שערי חכמה וסודות עליונים, ונפשם נכספה להריק מן השפע הנאצל עליהם על זרעם אחרי שריית השכינה עליהם:
יצחק אבינו: אמר לעשו (בראשית כ"ז, ד'): "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת"
, מפני שידע שנפשו בעת ההיא תהיה בדביקות עליונה ובכוחה להשפיע ברכה שלמה. ורבקה הוסיפה בדבריה (שם כ"ז, ז'): "לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתוֹ"*, לפי שנפשו עמדה ממש לפני ה', וברכתו הייתה ברכה היוצאת מפי הקב"ה ממש.
יעקב אבינו: בהחלש כוחותיו מחוליו, קרא לבניו (בראשית מ"ט, א'): "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"*, לפי שנפתחו לו שערי נסתרות ונבעו ממנו ברכות ונבואות.
אליהו הנביא: אמר לאלישע (מלכים ב' ב', ט'): "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵאִתָּךְ"*, בידעו שכוחו הרוחני בשיאו לפני הסתלקותו.
*
חכמי הגמרא: מצינו בסנהדרין (ס"ח ע"א) ברבי אליעזר הגדול, שבשעת מיתתו נחשפו לתלמידיו סודות עמוקים והותר כל ספק בתורה; וכן ברבינו הקדוש (כתובות ק"ג ע"ב), שמסר מסורות חכמה בעת סילוקו.
משה רבנו, שהיה "איש האלוקים", כלומר, אדם שהגיע לשיא הדבקות וההזדהות עם רצון הבורא, ברך את ישראל בשיא השגתו הנבואית, ברכות שאין בהן חלילה משום משאלת לב אנושית, אלא גזירת עליון שהתקיימה במלואה.
ב. ברכת משה – תוספת והשלמה לברכת יעקב
לשון הפסוק "וזאת הברכה" מעוררת שאלה יסודית: הרי כבר בירך יעקב אבינו את השבטים בפרשת "ויחי" (בראשית פרק מ"ט), ואם כן, מדוע נצרך משה לברכם שוב?
ברכת משה כהשלמה לברכת יעקב: על כך ענו חכמים בספרי (דברים שמ"ב) ובבראשית רבה (ק', י"ב), שמשה רבנו בא להוסיף על ברכת יעקב אביהם. יעקב עצמו חזה זאת מראש ואמר לבניו: "עָתִיד אָדָם אֶחָד כַּיּוֹצֵא בִּי לְבָרֵךְ אֶתְכֶם, וּמִמָּקוֹם שֶׁפָּסַקְתִּי הוּא מַתְחִיל"*. ברכת משה באה להשלים, להרחיב ולהעמיק את הברכות שנתן יעקב, ולהתאימן למצבם של ישראל בכניסתם לארץ, כשהם עם מאורגן ומוכן לגורל לאומי.
ברכה שגם עובדה: שאלה נוספת שהועלתה היא, כיצד ייתכן שברכות מסוימות, כגון אלו של בנימין וגד, נשמעות יותר כתיאור עובדתי של המציאות מאשר כברכה ממש? על כך כתב הרמב"ן בפתיחת הפרשה (דברים ל"ג, א'): "אִישׁ הָאֱלֹהִים, לְהַגִּיד כִּי בִּרְכָתוֹ מְקֻיֶּמֶת, כִּי אִישׁ הָאֱלֹהִים הָיָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ"
. כלומר, לשונו של משה, שנקרא "איש האלוהים", מלמדת שברכתו מתקיימת. ברכה שיצאה מפי נביא, ובפרט מפי משה שהשכינה דיברה מתוך גרונו, אינה בגדר משאלת לב אלא בגדר דבר נגזר ומקוים. ומשום כך מותר שתבוא בלשון הצהרה על העתיד, שהרי ההצהרה עצמה היא הברכה, שהקב"ה מקיימה. וכך ביאר ה"עמק דבר" (שם): "באשר נתברכו בני ישראל מיעקב אבינו ומבלעם, ע״כ הקדים הכתוב אשר זאת הברכה הגדולה מכולם היא אשר ברך משה באשר הוא איש האלהים שהשכינה היתה מדברת אז מתוך גרונו"*.
ג. שבחי ישראל והקדמת הברכות הכלליות
טרם בירך משה את השבטים בפרטות, הקדים דברי שבח כלליים לעם ישראל ולמעמד קבלת התורה, וזאת כדי להכשיר את הלבבות לקבל את הברכה, וכדברי רש"י (דברים ל"ג, ב') שפתח בשבח המקום ובשבח שיש בו זכות לומר "ראוים הם לקבל את הברכה".
דברים פרק ל"ג, פסוק ב':
"וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ."
פסוק זה מתאר את מעמד הר סיני המרומם, כאשר הקב"ה התגלה לעולם כולו. המדרש (ילקוט שמעוני תורה, רמז תתקמ"ז) מספר שהקב"ה הציע את התורה לכל האומות, אך רק ישראל הסכימו לקבלה באהבה, באמרם "נעשה ונשמע". בכך ביטאו את מעלתם הייחודית ואת אהבתם לתורה, אף על פי שלא כל העמים ראו בה "נוצצת באופן טבעי". הקב"ה הופיע כאור לעם ישראל, אור שהגיע גם מעשו וישמעאל שלא רצו לקבל את התורה, יחד עם המלאכים, להראות את חשיבות המעמד.
דברים פרק ל"ג, פסוקים ג'-ה':
"אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל."
משה ממשיך בשבח ישראל, שהקב"ה חבב אותם, ושהם נשאו וקיימו את דברי התורה. פסוקים אלו מדגישים את מעלת ישראל שקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, וגם מצווים לבניהם שיקימו את התורה. "ויהי בישורון מלך" – כשהם מתאספים יחד ומקבלים עול מלכות שמים, הם מגיעים למדרגת מלכות.
ד. סדר השבטים בברכה ומשמעותו
הרש"ר הירש (דברים ל"ג, א') מתייחס לסדר הברכות של השבטים, ואומר שאם נעיף עין במפת ארץ ישראל, נמצא שהשבטים מסודרים כאן לא רק על פי הקשר הפנימי שביניהם אלא גם על פי מקומות מושבותיהם כפי שנראו למשה. משה עמד בצד הר נבו ומשם סקר את הארץ ואת תחומי השבטים השונים. מקום עמידתו היה בנחלת ראובן. כשהביט אל מעבר לים המלח, מצאה עינו את יהודה ובנימין וברוחו צירף אליהם את לוי, על פי התחום העיקרי של פעילותו. בסמוך אליהם, במרכז הארץ, ישב שבט אפרים ומחצית שבט מנשה שבארץ ישראל המערבית, ובצד צפון נצטרפו אליהם יששכר וזבולון. עם המעבר ליהודה וההתקדמות לאפרים ומנשה דילגה הסקירה על גד בעבר הירדן המזרחית ועל דן שממולו בארץ ישראל המערבית. את אלה הוא השלים עתה, ובעקבות כיבושו של דן הוא הגיע משם לנפתלי ולאשר היושבים שניהם בצפון, נפתלי בצפון-מזרח ואשר בצפון-מערב. אשר ישב בקצה הצפון-מערבי של הארץ. מעבר לאלה נראה הלבנון המסיים את ברכת הארץ בעושר מחצביו, דבר זה בא לידי ביטוי במלים "ברזל ונחשת מנעלך".
עוד כתב הרש"ר הירש, כי ברכות יהודה, לוי ובנימין הזכירו את נושאי הכוח הלאומי, התורה הלאומית והמקדש הלאומי, ואילו ברכות שבעת השבטים האחרים מבטאות את העושר הלאומי הנובע מן הסגולות המיוחדות של ארצות השבטים השונים. לתמונה מבורכת זו של ארץ ישראל מוסיף פסוק כ"ה כהשלמה מלים אחדות על עושר המחצבים ועל האקלים, ובפסוק כ"ו עולה הברכה אל הסיום החוזר ומסכם את הכל בברכת הכלל.
משה רבנו צופה בכל הברכות שחילק לשבטים, ורואה כי הן מתחלקות לשלושה סוגים כלליים:
1.
ברכת הגבורה והניצחון הצבאי: (ראובן, יהודה, גד, דן).
2.
ברכת העושר, הארץ והטבע: (יוסף, זבולון, יששכר, נפתלי, אשר).
3.
ברכת הקדושה, הרוחניות והמקדש: (לוי, בנימין).
ה. ברכות השבטים בפרטות ובפירוט
1. שבט ראובן (דברים פרק ל"ג, פסוק ו')
"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר." משה מתחיל לברך את ראובן, וברכתו מכוונת לתקן את חטא "בלבול יצועי אביו" (בראשית ל"ה, כ"ב) שעליו הוכיחו יעקב אביו (בראשית מ"ט, ד'). למרות חטא חמור זה, ראובן עשה תשובה, ועל כן משה מתפלל שיזכה להשלים את ימיו בעולם הזה ובעולם הבא, ושתתקבל תשובתו. הברכה "ויהי מתיו מספר" פירושה שאנשיו יהיו נמנים במניין השבטים ולא יצאו חלילה מן הכלל, אלא יישארו חלק בלתי נפרד מעם ישראל. יש בזה גם רמז לריבוי האוכלוסין של השבט.
2. שבט שמעון
שבט שמעון אינו נזכר בברכה מפורשת בשמו בפרשה זו. רש"י (דברים ל"ג, ו') מביא מהמדרש (תנחומא, ברכה ה') שהסיבה לכך היא כעסו של משה עליהם בעקבות מעשה שיטים (במדבר כ"ה), שבו היה שבט שמעון מעורב ביותר, וזמרי בן סלוא היה נשיא בית אב משבט זה. אמנם, יעקב אבינו כבר בירך/הוכיח את שמעון ולוי במילים (בראשית מ"ט, ז'):
"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". משה רבנו לא יחד לו ברכה מפורשת בשמו מפני חטא מעשה שיטים וזמרי בן סלוא, אך הובלעה ברכתו בתוך ברכת יהודה, כפי שמפרש רש"י (דברים ל"ג, ז'). המציאות ההיסטורית הראתה שנחלת שמעון הייתה מובלעת כולה בתוך נחלת יהודה (יהושע י"ט, א'-ט'), ובני השבט התפזרו בכל ארץ ישראל כמלמדי תינוקות וסופרים. *
מקורות בש"ס ובחז"ל: *
סופרים ומלמדי תינוקות: במדרש בראשית רבה (פ"ח, ה') ובמדרש תנחומא (ברכה ה') איתא: "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משבט שמעון, כדי שיהיו מופצים בישראל". בכך התקיימה ברכתו של יעקב "אפיצם בישראל", אך באופן חיובי – בהפצת תורה. *
הבלעת נחלתו ביהודה: בגמרא במסכת יומא (כ"ו ע"ב) ובספרי (ברכה שמ"ו) נדרש ששמעון זכה לטול נחלתו מתוך חבל יהודה, שכן יהודה ראה שנחלתו רבה מדי והיה זקוק לשותף, ובזה נתקיימה סנגוריה ושותפות ביניהם.
3. שבט יהודה (דברים פרק ל"ג, פסוק ז')
"וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמֶר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה." משה מברך את שבט יהודה שיזכה לעזרת ה' במלחמה, שיחזור בשלום ויקבל את תפילת המלכים שיצאו ממנו, ואף תפילה כמו זו של יהושפט שאף על פי שהיה כבר חרב על צווארו (מלכים ב' ג', י"ב), בכ"ז תתקבל תפילתו. רש"י (דברים ל"ג, ז') מקשה מדוע לא נכתב יהודה לפי הסדר, ומתרץ: 1.
הודאה על הקלקול: יהודה נסמך לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם (ראובן על בלבול יצועי אביו, יהודה על מעשה תמר). 2.
סנגוריה לראובן: יהודה היה סנגור לראובן, שבזכותו הודה ראובן. 3.
ברכה לשמעון: בכך יש ברכה גם לשמעון, ששמעון קשור ביהודה, כמו שבנחלה לקח מנחלת שבט יהודה. יעקב אבינו בירך את יהודה במלכות ובשפע חקלאי (בראשית מ"ט, י"א-י"ב):
"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וְלֹבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב". משה רבנו הוסיף ברכה על הצלחה צבאית ומנהיגות. המציאות הוכיחה שיהודה זכה למלכות עולמית (בית דוד), למנהיגות הצבאית של כלל ישראל, ולחבל ארץ (יהודה ויהודה הדרומית) המשובח ביותר בגידול גפנים וייצור יין ומשקאות. *
מקורות בש"ס ובחז"ל: *
שפע היין והחלב: בגמרא במסכת כתובות (ק"י ע"ב) דורשים: "חכלילי עיניים מיין – כל חיך שטועמו אומר לי לי; ובלן שיניים מחלב – כל שיניים שטעמו אומרים לי לי". וכן מובא שכל הר שהיה ביהודה היה מטפטף יין (בבא קמא צ"ז ע"ב).
4. שבט לוי (דברים פרק ל"ג, פסוקים ח'-י"א)
"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן." משה פותח בדברי שבח על שבט לוי, שזכה לתומים ואורים בזכות חסידותו. הוא מונה את מעלותיהם:
מסירות נפש בחטא העגל: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ"*. כאשר כלל ישראל חטאו בחטא העגל, שבט לוי לא התבלבלו ולא השתתפו בעבודה זרה, ואף היו מוכנים להרוג אפילו את קרוביהם שחטאו, מתוך מסירות מוחלטת לקב"ה.
מסירות נפש במצוות מילה: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ"*. בשעה שכלל ישראל במדבר לא מלו את ילדיהם (כי במדבר לא נשבה רוח צפונית, מה שהיה עלול לסכן את הנימול), שבט לוי כן מלו את ילדיהם. הקשה הגה"צ רבי חיים עזרא ברזל זצ"ל (בספרו "לתתך עליון"): איך אפשר להבין זאת? הלא ממה נפשך, אם למול בלי רוח צפונית זה פיקוח נפש, אם כן לכולם אסור למול, ואם זה לא פיקוח נפש למה כולם לא מלו? בהכרח שמשה רבנו, גדול הדור, פסק שאסור למול, ומסתמא בכל הבריתות של בני לוי הוא שימש כסנדק. איך מבינים את זה? ויש לומר, שיש דברים שאם פלוני יעשה אותם זה יהיה פיקוח נפש ואם השני יעשה אותם זה לא יהיה פיקוח נפש, וזה תלוי בדרגת האמונה והדבקות בה הוא חי. ברית המילה במדבר לא הייתה מעשה של פיקוח נפש כפשוטו, אלא שהדם לא נבלע כראוי ויתכן להגיע לסכנה. אבל אדם שהוא בדרגת אמונה כזו שעליו נאמר "שומר מצווה לא ידע דבר רע" (קהלת ח', ה'), הוא יכול לנהוג אחרת. שבט לוי חיו עם הקב"ה, עליהם נאמר "שמרו אמרתך" – הם הרגישו את הקב"ה בחוש, לכן היה מותר להם לעשות ברית מילה גם במדבר. רבי חיים עזרא ברזל הוסיף וסיפר על תלמיד חכם אחד שנכנס להתייעץ עם הגאון בעל החזון איש זצ"ל על ניתוח שעליו לעבור. לאחר שקיבל את ברכתו התחיל לדבר איתו בלימוד והחזון איש נהנה מאד. כשגמרו לדבר, אמר לו החזון איש: "און ועגן די ניתוח, דארפמאן ניט מעכן" (ולגבי הניתוח שדיברת, לדעתי לא צריך לעשותו). התפלא הת"ח, הלא מקודם הרב בירכני ומה השתנה? אלא שראה החזון איש שהוא תלמיד חכם גדול וחשוב, ואם כן, תלמיד חכם שאני, דרגתו הרוחנית גבוהה יותר, ומה שפיקוח נפש לאדם רגיל, אינו פיקוח נפש לבעל מעלה. בזכות מעלות אלו, זכה שבט לוי להורות את התורה לישראל, להקריב קורבנות, ולכן משה מברך את נכסיהם ומתפלל שמי שיערער על הכהונה – ייפול.
5. שבט בנימין (דברים פרק ל"ג, פסוק י"ב)
"לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן." בנימין זכה להיקרא "ידיד ה'", ורש"י (דברים ל"ג, י"ב) מפרש שהטעם הוא שכינה דידן בתוך חלקו. משה מברך שיזכה בנימין לשבת בארצו בביטחון, שה' ישכון בחלקו ויגן עליו מכל פגעים. "ובין כתפיו שכן" – הכוונה לבית המקדש שנבנה כמעט במקום הכי גבוה בירושלים, כמו שהכתפיים כמעט הכי גבוהים בגוף. אמרו חז"ל (יומא י"ב ע"א), מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית, הלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין – אולם, היכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה הייתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי. בנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם". ופירש רש"י (שם), "חופף" – כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאוותו. עורר על כך הגאון ר' אברהם יפהן זצ"ל, שיש לראות מכאן את גדולתן של שבטי ה', שאף על פי שזכה בנימין לזכות כל כך גדולה שהאולם וההיכל ובית קדש הקדשים היו בחלקו, מכל מקום היה מצטער ודואג כל יום על מה שהמזבח לא היה בחלקו. כי לא היה מסתפק במה שזכה יותר משאר השבטים אשר בחלקם לא נבנה כלום, אלא ראה זכותו של יהודה שזכה למקום המזבח ועל זה היה מצטער. ונלמד מזה יסוד למה שכתב הרא"ש (אורחות חיים, יום ה', פ"א): "אל תביט למי שהוא קטן ממך בעבודה וביראה כי אם לגדול ממך".
6. שבט יוסף (דברים פרק ל"ג, פסוקים י"ג-י"ז)
"וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטַּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שֶׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה." בברכתו ליוסף, מתמקד משה רבנו באופן ייחודי בטיב הקרקע ובשבחה של הנחלה, ומכריז:
"מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ", ברכה המבטיחה שפע חקלאי וגשמי יוצא דופן. משה מברך שיזכה יוסף שארצו תהיה המבורכת ביותר מכל השבטים, ויזכה שהפירות יהיו מתוקים בזכות טל רב וממי התהום. ברכתו כוללת גם פירות הגדלים מכוח השמש ופירות הגדלים מכוח הלבנה (גרש ירחים), ושיזכו להיות ראשונים להתבשל ושתמיד יתנו העצים פירות ולא יפסיקו. כמו כן, יש בברכה זו רמז לכך שיהושע (מבני אפרים) יצליח לכבוש את הארץ. ברכה מופלגת זו מעוררת תמיהה ומצריכה עיון: מה ראתה דווקא ארצו ונחלתו של יוסף להתייחד בברכת שפע כה מובהקת, ומדוע זכתה לברכה יתרה על פני נחלותיהם של שאר שבטי ישראל? כתב שם האור החיים הקדוש (דברים ל"ג, י"ג):
"מְבֹרֶכֶת ה׳ אַרְצוֹ. אוּלַי לְפִי שֶׁעֲתִידִין לוֹמַר בְּנֵי יוֹסֵף לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁצַּר לָהֶם הַמָּקוֹם לִהְיוֹתָם עַם רָב (יהושע י"ז, י"ד), לָזֶה בֵּרַךְ אַרְצָם לְהִתְרַחֵב. עוֹד לְפִי שֶׁיּוֹסֵף זָן וּפִרְנֵס כָּל יִשְׂרָאֵל, וּמָצִינוּ שֶׁהֶעֱלָה ה׳ עָלָיו בִּשְׁבִיל זֶה כְּאִלּוּ יְלָדָם, דִּכְתִיב (תהלים ע"ז, ט"ז) 'בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה', וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין י"ט ע"ב) לְפִי שֶׁפִּרְנְסָם נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, לָזֶה בֵּרְכוֹ בְּרוֹב טוֹבַת הָאָרֶץ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה". האור החיים מציע שני טעמים עיקריים לברכה המיוחדת: 1.
ריבוי עם: בני יוסף עתידים היו להיות עם רב, עד שיאמרו ליהושע שצר להם המקום. הברכה באה להרחיב את ארצם ולהבטיח שתהיה בה די והותר לכולם. 2.
מידה כנגד מידה: יוסף זן ופירנס את כל ישראל בשנות הרעב במצרים. כמידה כנגד מידה, זכה שבטו לברכה מיוחדת של שפע חקלאי וגשמי, שתבטיח להם פרנסה ושפע תמיד. והמציאות בשטח היא שנחלת יוסף (השומרון) היא אכן החלק המשובח ביותר בארץ ישראל מבחינה חקלאית.
7. שבט זבולון ושבט יששכר (דברים פרק ל"ג, פסוקים י"ח-י"ט)
"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי חוֹלִים." הברכה ליששכר וזבולון מדגישה את השותפות הייחודית ביניהם: זבולון שהיה עוסק בסחורה, יצליח במסחרו, ויששכר יעסוק בתורה וקביעת המועדים. בזכות זבולון ההולך לסחורה ומביא סחורה מעבר לים וכל מיני מציאות מתוך הים (כגון תכלת וחילזון), מתאפשר ליששכר לשבת וללמוד תורה. "עמים הר יקראו" – עמים יבואו לבית המקדש להקריב קורבנות, בזכות יששכר שקובע את מועדי העלייה לרגל. כתב ה"בני יששכר" (מאמר חודש סיון, מאמר ה', סי' י"ג) הנה ידוע כי עיקר השמחה היא שמחת התורה, כדכתיב (תהלים י"ט, ט'):
"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ועוד, ועל כן נאסר ללמוד בימי האבל חלילה כי התורה היא משמחת הלב, ואמר הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם סי' ה') מי שלא טעם טעם התרת הספקות (בתורה) לא טעם שמחה מימיו. על כן בירך משה רבנו בברכתו לזבולון שהוא המחזיק לתלמידי חכמים והוא עצמו עוסק במסחר ואינו לומד, והנה אין לו האפשרות לטעום השמחה האמיתית שיש רק ללומדי תורה. אמר לו, אף על פי כן שמח זבולון בצאתך מן העולם הזה, כי שם תזכה לתורה המשמחת את הלב, כי אז ילמד תורה מיששכר, לפי מה שנמצא בדברי רבותינו שהמחזיק לתלמיד חכם בעולם הזה, לעולם הבא ילמדוהו תורה, הגם שאינו בר הכי בעולם הזה. אמר ה"חתם סופר" (דרשות חת"ס, פרשת וזאת הברכה), הטעם שדווקא זבולון סייע בידי יששכר יותר משאר השבטים, לפי שלכל השבטים היה שדות וכרמים, והיה להם די לעסוק לפרנסתם בימי ניסן ותשרי בלבד, ימי הזריעה והקצירה. אולם זבולון היה סוחר, ועסק בסחורה לחוף ימים, ולא היה לו פנאי כלל ללמוד, לפיכך תמך ביד יששכר. ונראה מה שזכה זבולון שיתגלגל זכות כזה על ידו שיבואו האומות להדבק בה', כי כתיב
"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ", ופירש רש"י (שם): "עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר שהם יושבים ועוסקים בתורה, ע"כ". והנה איתא בכתובות (ק"א ע"ב):
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד', ד'), וכי אפשר להדבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ואם כן, האומות שעשו פרקמטיא עם יששכר (דרך זבולון), נמשך גם עליהם מהשפעת הקדושה הלזו של דבקות בשכינה שבא על ידי פרקמטיא שעשה זבולון עם הת"ח, ובאה להם התעוררות לעלות לירושלים ולהתגייר. והרי זה שכרו של עושה פרקמטיא לת"ח, לזכות כל הנושא ונותן עמו (בית אב - רבי אליקים שלזינגר).
8. שבט גד (דברים פרק ל"ג, פסוקים כ'-כ"א)
"וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל." לכאורה, ברכה זו נשמעת יותר כשבח או תיאור עובדתי, אך כפי שביארנו לעיל, ברכת איש האלוקים היא גזירה המתקיימת. משה מברך את גד שיזכה להרחיב את גבולו תמיד על ידי שיכבוש את העמים הסמוכים ויהרוג אותם יחד עם ה"ראש" וה"זרוע" (המלכים והגיבורים). זאת בזכות שבט גד שרצה להיות בנחת בעבר הירדן, ושם, על פי המדרש, משה רבנו עתיד להיפטר. משה מברך את גד ב"ברוך מרחיב גד", כלומר שתחומו של גד יתרחב וילך כלפי מזרח (רש"י, שם). "כְּלָבִיא שָׁכֵן" – לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל באריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גיבורים (רש"י, שם). הברכה על "וטורף זרוע אף קודקוד" אינה סיפור דברים בעלמא, אלא תיאור הכוח והביטחון שיהיו לו מחמת שהוא יושב על הספר ומוכן להגן על גבולות ישראל.
9. שבט דן (דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ב)
"וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן." משה מברך את שבט דן שיהיה חזק וגיבור, משום שנחלתו הייתה ליד הספר (בגבול הצפון), וייזנק כגור אריה מן הבשן, מקום המפורסם בגידול בקר חזק ובמים רבים. יש בזה גם רמז לשמשון הגיבור שיצא משבט דן, שהיה גיבור כ"גור אריה".
10. שבט נפתלי (דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ג)
"וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה." משה מברך את נפתלי שיזכה להיות "שבע רצון" מחמת התבואה שתהיה בנחלתו, ויזכה לים הכנרת וליבשת הכנרת שבדרום, שמהם יוכלו לדוג דגים ולפרוש רשתות. "שבע רצון" – אושר פנימי. איתא במדרש (בראשית רבה צ"ט, ט') שחודשי השנה כנגד י"ב השבטים, והובא ב"פרי צדיק" (לרבי צדוק הכהן מלובלין, מאמרי חודש אדר) מהראב"ד, הגר"א והאר"י ז"ל שחודש אדר כנגד נפתלי, כי הוא חודש השישי מתשרי, ונפתלי הוא השבט השישי (כמבואר ברש"י בפרשת תצווה לסדר מניין השבטים). וביארו המפרשים (הנצי"ב ב"העמק דבר" כאן ועוד), ד"שבע רצון" היינו השמח בחלקו, שבזה נמדדת השמחה. וכתב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק י"ג) דהאושר והשמחה של אדם, אינו תלוי במה שיש לו עושר נכסים וכיוצא בזה, אלא בסיפוק והשמחה בחלקו. כי יש שיש להם מכל החומריות שבעולם והאושר והשמחה רחוק מהם, ואילו אפילו עניים גמורים הם מאושרים יותר מכל. ברכה זו לנפתלי היא לזכות לאושר פנימי זה, ללא תלות בנסיבות חיצוניות, אלא מתוך הכרה עמוקה בשפע ה' וטובו.
11. שבט אשר (דברים פרק ל"ג, פסוקים כ"ד-כ"ה)
"וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֶׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ." משה מברך את אשר שיזכה להרבה בנים, ויהיה רצוי לאחיו. כמו כן, יזכה להרבה שמן זית עד כדי כך שיטבול ברגליו בשמן, וימכור אותו בתמורה לתבואה. נחלת אשר ישבה בגליל המערבי והיו בה זיתים למכביר, עד שהיה השמן זורם בנחלתו כמעיין. בנוסף, בנות שבט אשר היו נאות ביותר וזכו להינשא לכהנים גדולים ולמלכים. *
מקורות בש"ס ובחז"ל: *
סיפור מעשה שמן של אשר: בגמרא במסכת מנחות (פ"ה ע"ב) מובא מעשה באנשי לודקיה שנזקקו לשמן רב, ושלחו שליח שיביא להם שמן במאה ריבוא. הלך השליח לנחלתו של אשר, ומצא אדם אחד שהיה עודר תחת זיתיו, והוציא לו שמן מופלג מן האדמה ומילא את כל כליהם ושילם לו הון עתק, לקיים מה שנאמר "וטובל בשמן רגלו". *
בנות אשר נישאות למלכים ולכהנים: במדרש בראשית רבה (פצ"ח, י"א) ובפסיקתא זוטרתא (ברכה) מובא: "ברוך מבנים אשר" – שהיו בנותיו נאות וחסודות, והיו נישאות לכהנים גדולים שנמשחו בשמן המשחה, ולמלכים. *
"ברזל ונחשת מנעלך": פסוק זה מבטיח עושר מחצבים בארצו, וכן מבטיח שיהיו חזקים ועמידים בפני אויבים, כדברי רש"י (שם): "חוזק וביטחון כזה יהיה לך".
ו. ברכה כללית לכלל ישראל (דברים פרק ל"ג, פסוקים כ"ו-כ"ט)
לאחר שסיים לברך את כל השבטים בפרטות, משה רבנו חוזר ומברך את כלל ישראל בברכה כוללנית, המבטאת את יתרונם וביטחונם בה':
דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ו:
"אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים."
אין דומה לה' אלוקי ישראל. הוא רוכב שמיים בעזרתם, וגאוותו נראית בשחקים. זהו שבח לה' על כוחו ועל עזרתו לישראל.
דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ז:
"מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד."
הקב"ה הוא מעונם ומבטחם של ישראל, הוא אלוקי קדם, ומתחתם זרועות עולם התומכות בהם. הוא יגרש את האויב מפניהם ויצווה להשמיד אותם.
דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ח:
"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל."
ישראל יזכו לשבת לבטח בארצם, בודדים, ללא חשש מאויבים. עינם של ישראל תהיה נשואה אל ארץ שופעת דגן ותירוש, ושמיה יורידו טל לברכה.
דברים פרק ל"ג, פסוק כ"ט:
"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ."
זהו שיא הברכה והשבח: אשרי ישראל! אין עם כמותם, עם שנושע בה', שהוא מגן עזרם. אויביהם יכחשו להם (ינסו לרמות או להכחיש את כוחם), אך ישראל ידרכו על במותיהם, כלומר יכבשו אותם וישלטו עליהם. כל הברכות הכלולות בפרשה נובעות מכך שהקב"ה עמם ויכול לעשות להם הכל.
ז. פטירת משה – "לא ידע איש את קבורתו" – עליית הנשמה והסתרת הגוף
פרשת "וזאת הברכה" מגיעה לשיאה בתיאור פטירתו של משה רבנו, "עבד ה'", בשיא כוחו הפיזי והרוחני (דברים ל"ד, ז'):
"וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה". ובפרט בפסוק המסתורי (דברים ל"ד, ו'):
"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
1. המסתורין שבהסתרת הקבורה
הפסוק המציין כי "לא ידע איש את קברתו" הוא אחד הפסוקים המסתוריים ביותר בתורה. רש"י במקום (דברים ל"ד, ו') מצטט ממדרש (ספרי דברים פיסקא שמ"ג) שאף "משה עצמו אינו יודע מקום קבורתו", וכן שמלאכי השרת הם שקברוהו, ובכך נשמר הסוד. שאלה זו העסיקה את חז"ל ואת המפרשים לאורך הדורות: מדוע דווקא משה רבנו, האיש האלוקי, זוכה לקבורה כה מסתורית? ומהי המשמעות הרוחנית של הסתרה זו?
2. טעמי המפרשים להסתרת הקבורה
*
מניעת עבודה זרה: אחת הסיבות המרכזיות שהוזכרו על ידי חז"ל (ספרי דברים שמ"ג, סוטה י"ד ע"א) והרמב"ן (דברים ל"ד, ו') היא החשש שעתידים ישראל לעשות את קברו של משה רבנו מקום עבודה זרה. משה היה גדול כל כך, והיה קרוב כל כך לקב"ה, עד שחששו שעם ישראל, בטעותם, יראו בקברו מקום קדוש מדי ויהפכו אותו לאובייקט פולחן במקום לעבוד את ה'. הסתרת קברו מנעה זאת. *
מניעת אבל לאומי שיעכב את הכניסה לארץ: הרמב"ן מוסיף טעם נוסף: אילו ידעו ישראל היכן קבור משה, היו מתקבצים על קברו ומתאבלים עליו אבל כבד, מה שהיה מעכב את כניסתם לארץ ישראל. הקב"ה רצה להקל עליהם את הצעד החשוב של כניסה לארץ וכיבושה. *
מניעת ביזוי הקבר על ידי אויבים: יש מפרשים שציינו את החשש שאויבי ישראל יבזו את קברו של משה רבנו בעתיד, והסתרת המקום מנעה זאת. בדומה לכך, קברו של עשו אינו ידוע, כדי שלא יבזו אותו. *
המעלה הרוחנית של משה: בעל הטורים (דברים ל"ד, ו') מציין שכל גדולי ישראל שאין קברם נודע, סימן הוא למעלתם. בדומה לאליהו הנביא שלא טעם טעם מיתה, ורבי יהודה הנשיא שקבורתו הוסתרה (בבא בתרא קנ"א ע"ב), כך משה רבנו. מעלתם הייתה כה גדולה, עד שגופם לא נשאר בבחינת "סתם" בשר ודם, אלא היה מעורב בקדושה עליונה, והסתרת מקום קבורתו שימרה את מעלתו הנשגבה.
משה עלה להר נבו, ושם הראה לו הקב"ה את כל הארץ, כדכתיב (דברים ל"ד, ד'):
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאֵיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". זאת כדי שיוכל לומר לאבות שקיבלו את הארץ המובטחת. ואחר כך מת שם בהר נבו "על פי ה'".
התורה מסיימת בתיאור פטירתו וקבורתו של משה, ובכך מסתיים ספר דברים וכל התורה כולה. הדבר מעלה שאלה מי כתב את הפסוקים האחרונים הללו. יש שתי שיטות עיקריות (בבא בתרא ט"ו ע"א): האם יהושע כתבם, או שמשה כתבם בדמע (בנבואה). עם ישראל התאבל עליו חודש שלם, מז' באדר ועד ז' בניסן. התורה מסיימת בשבח משה:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד, י'), וזהו חותם עליון על מעלתו.
ח. סיום התורה – "לב" העולם
האות האחרונה בתורה היא
ל' ("לעיני כל ישרא
ל").
האות הראשונה בתורה היא
ב' ("
בְּרָאשִׁית").
כאשר מחברים את סוף התורה לתחילתה, נוצרת המילה
"לֵב".
זהו עומק הפנינה של פרשת וזאת הברכה ושמחת תורה: כל התורה כולה, על 613 מצוותיה, דקדוקיה, פלפוליה, הלכותיה ואגדותיה – אינה אלא ה"לב" של העולם ושל כל יהודי. הקב"ה דורש את הלב, כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו ע"ב):
"רחמנא ליבא בעי". כאשר הלימוד נעשה מתוך הלב, מתוך אהבה, שמחה ודבקות, אזי הברכה הכלולה בפרשת "וזאת הברכה" מתקיימת במלואה, ומלווה את עם ישראל לחיים טובים ולשלום, לשנה מבורכת, בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן!
הרב
@חנני
