יצחק נסע מגרר אל באר-שבע. באותו לילה בו הגיע אל באר-שבע אמר לו ה' שלא יפחד כי הוא יהיה אתו, והבטיח לו שיתן לזרעו את הארץ.



יצחק בנה מזבח וקרא בשם ה', ועבדי יצחק חפרו שם באר.



אבימלך בא אל יצחק מגרר - יחד עם קבוצה מאוהביו ועם פיכול שר הצבא, וביקש לכרות עמו ברית שלום. יצחק תמה על ביאתם, שהרי הם שנאו אותו ושילחו אותו מגרר. והם ענו שבאו לכרות עמו ברית - כיון שראו שה' עמו, וביקשו מיצחק שימשיך איתם את אותה השבועה והברית שהם כרתו עם אברהם אביו.
תורה שבכתב
 
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת (כו, כ-כב)

בתחילת מלחמת היצר: עושק אותו יצרו ומכשילו, ואז משטין ומקטרג עליו. אך אם הוא עומד ומתגבר למרות הקושי בסופו של דבר: "ויקרא שמה רחובות", כי ברצות ה' דרכי איש גם אויבו ישלים אתו.
(תולדות יעקב יוסף, תורה שבכתב)
עוד נתבאר במפרשים דקאי על בתי המקדש ששני הראשונים נחרבו, ורחבות הוא כנגד בית שלישי שיבנה במהרה בימינו אמן.
 
האם אבימלך בא אל יצחק עם כל אוהביו?
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ (כו כו).

רש"י מביא שני פירושים על המילים "ואחזת מרעהו": לפירוש א': אבימלך הביא עמו קבוצה מאוהביו, כלומר; את חלק מהם. ולפירוש ב': הוא הביא עמו את קבוצת אוהביו.



ואומר רש"י שהפירוש הראשון נראה יותר, כיון שאין זה דרך ארץ לומר על מלך שהביא את עמו את "קבוצת אוהביו", "שאם כן, כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים".
תורה שבכתב
 
מדוע בירך ה' את יצחק בזכות אברהם אביו ולא בזכות עצמו?

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי (כו, כד)


המדרש עומד על כך, שה' בירך את יצחק "בעבור אברהם עבדי" ולא בשביל זכות יצחק עצמו, ומבאר: "ר' אליעזר אומר, כל מה שנעשה ליצחק - בזכות אביו נעשה לו, אבל זכותו - הרי היא קיימת לעדי עד". ולמה זכה יצחק לכך שזכותו תעמוד לעדי עד? מבאר המדרש "בשביל שהוא צדיק בן צדיק". ולכן "אבותיו זכו לו העולם הזה והוא זכה לעצמו העולם הבא. לכך נאמר בעבור אברהם עבדי".
מדרש הגדול, תורה שבכתב
 
עיקר ההתדבקות בחכמים – התעוררות תשובה

וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם (כו, ל-לא)


בשולחנו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע, ישב יהודי שהרגיש התרוממות רוח ופיזם לעצמו ניגון שמחה, והרבי הרגיש בו שהוא מרגיש זחיחות הדעת וגאווה בלתי רצויה. אמר לו הרבי בחריפות כדרכו: "כאשר באו אבימלך ואנשיו אל יצחק כתוב: "ויעש להם משתה ויאכלו, וילכו מאתו בשלום", והכוונה בזה שהם באו אל הצדיק וישבו על שולחנו, אכלו ושתו ויצאו בהרגשה טובה. אמנם כך נוהגים גויים – באים אל הכומר, נוטלים ממנו ברכה והולכים שמחים וטובי לב. אך להבדיל יהודי שבא אל הצדיק, צריך לצאת מאתו - מתוך שברון לב והתעוררות תשובה, מכאן ולהבא להתאמץ יותר בעבודת ה'".
תורה שבכתב
 
בבעל הטורים (כו, כ) כתב שהבארות שיצחק חפר הם כנגד ג' גלויות, "עשק" כנגד בבל, "שטנה" כנגד המן, ו"רחובות" כנגד יון. ויתכן לרמוז בזה שבמדרש רבה (תזריע פרשה טו סי' ט) דרשו על הפסוק "שאת או ספחת או בהרת", "שאת" כנגד בבל, "ספחת" כנגד פרס, ו"בהרת" כנגד יון ["והיה בעור בשרו לנגע צרעת" כנגד אדום].

והנה האותיות הנשמעות במילה "רחובות" הם ר' ח' ב' ת', ו-ח' ו-ה' מתחלפים, ונמצא שזה כאותיות בהרת, שכנגד יון שרמוזה בבהרת ניצלו בענין רחובות שהרחיב ה' לנו. ובמדרש רבה (שמיני פרשה יג סי' ה) איתא ש"הגמל" כנגד בבל, "השפן" כנגד פרס, ו"הארנבת" כנגד יון, ובאותיות "הארנבת" גם יש אותיות בהרת.

ויתכן להוסיף שאמרו במדרש על הפסוק בשיר השירים (ו, י) "מי זאת עולה מן המדבר יפה כלבנה ברה כחמה", "יפה כלבנה" בימי אסתר, ו"ברה כחמה" בגלות יון, נמצא שכנגד בהרת היו עם ישראל "ברה כחמה" שזה כאותיות השורש של בהרת.
הרב @גרינפלד
 
אנחנו רואים שבזמן האחרון יש דיבורים על שנאה גדולה ומתרחבת של הגויים כלפינו תוך כדי המלחמה. בפרשת השבוע מספרת התורה על יצחק שהצליח מאוד, ולכן הפלישתים שנאו אותו ושלחו אותו משם, אך בסוף באו אליו והודו: "ראינו כי היה ה' עמך".
זהו בדיוק המצב הייחודי שלנו כיום: תודה לקל, אין זו גלות של חרפה וביזוי כבעבר, אלא הצלחה כבירה בהבסת האויבים והצלחה כלכלית המסחררת את כל העולם, המביאה באופן טבעי לקנאת הגויים ושנאתם.
כנראה שעדיף שישנאו אותנו בגלל שאנחנו מצליחים מאשר כשאנחנו בגלות. וכך מבואר ביחזקאל, שגם מלחמת גוג ומגוג תבוא באחרית הימים דווקא בשל אותה הצלחה מסחררת של עם ישראל שעושה הרבה כסף, הצלחה וביטחון.
שנזכה במהרה שיתקיים בנו מה שקרה אצל יצחק, שובם של הגויים שיבואו ויגידו: "ה' עמכם".
מעין זה בפרדס יוסף בפרשתן, ועוד הוספה על חוצפת הגויים, שלא עשו כל רעה...
 
 
הבכורה הוא שיש לו כוחות יותר לילך מדרגא לדרגא

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה (כה, לב).
נראה הביאור על דרך משל: סוס יפה הולך במהירות, וזאת היא מעלה, אך המעלה היא רק כל זמן שהולך בדרך הישר למקום הנרצה. אמנם אם תועה בדרך והולך בדרך אחר, אז חסרון הוא מה שהולך במהירות, דע"י זה מתרחק יותר ממטרתו, וקשה לו יותר לשוב.
וענין הבכורה הוא שיש לו כוחות יותר לילך מדרגא לדרגא. אבל כל זה טוב אם הולך בדרך טובים וע"י זה, ע"י הבכורה, מתקרב יותר למעלתו. אמנם עשו שהלך למות, היינו שהלך לסטרין מסואבין שקרויין מתים, למה לו בכורה, למהר הליכתו למקום המיתה, הלוא טוב לו ללכת לאט.
ארץ צבי (להגה"צ אב"ד קוזיגלוב זצ"ל), אור לישרים
 
רצה הקב"ה לזכות את ישראל

שכן בארץ אשר וגו' (כו, ב).
נתכוון לומר סתם לקבל עליו אמרי קדוש אל המקום אשר יאמר אליו הגם שיהיה הפך רצונו, וליטול שכר על הדבר, כי רצה הקב"ה לזכות ידידיו, וכן הוא אומר (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך, וסמוך הזכירה לו דכתיב (שם שם ה) ללכת ארצה כנען.
אור החיים הק' - בפרשתנו
 
וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (כז, כז)

הבגדים הם דברים שמחוץ לגוף האדם, והם מרמזים על העושר וענייני העוה"ז, שאין בהם ריח ודבר רוחני שהנשמה נהנית ממנו. אבל יצחק הרגיש כי גם בבגדי יעקב, דהיינו גם בגשמיות שלו, יש ריח ורוחניות, שעל ידם יעשה צדקה וחסד, ויהיה לו ריוח לעסוק בתורה.
מלבי"ם, תורה שבכתב
 
למחרת בואו של אבימלך עשה יצחק סעודה, ונשבעו איש לרעהו על הברית שתהיה ביניהם, ואבימלך וחבריו נסעו לשלום.



כאשר היה עשיו בן ארבעים שנה הוא נשא נשים, ונשיו היו מעציבים ומכעיסים את יצחק ואת רבקה בעבודה זרה שהיו עובדות.



כאשר זקן יצחק - כבדו עיניו מראות.



יצחק קרא לעשיו, וביקש ממנו שייצא לצוד ציד ויכין לו סעודה, כי ברצונו לברך אותו.



רבקה שמעה את דברי יצחק, וקראה ליעקב, ואמרה לו שיביא לה שני גדיי עיזים כדי שתכין אותם ליצחק. וכך יוכל הוא לקבל את הברכות מיצחק במקום עשיו.



יעקב חשש שיצחק ימשש אותו וירגיש שאינו מרובה שיער כמו עשיו, ויבין שהוא בא לרמותו. ולכך אמרה לו שישים על ידיו ועל צווארו את עור העיזים עם השיער שלהם, וכך אם ימשש אותו אביו יחשוב שהוא עשיו.



רבקה הכינה מטעמים ליצחק, והלבישה את יעקב בבגדי עשיו שהיו מופקדים בידה, והניחה על ידיו ועל צווארו את שער העיזים, וכך בא יעקב אל יצחק.



יעקב דיבר אל אביו בלשון כבוד, וביקש שיקום ויאכל מהמטעמים שהכין. כאשר שאל יצחק - כיצד הצליח למצוא צייד מהר כל כך, ענה לו יעקב שה' הזמין לפניו. וכששמע יצחק שהוא מזכיר שם שמים תמה בליבו על כך, משום שעשיו לא היה מזכיר שם שמים, ולכן ביקש מיעקב שייגש אליו כי ברצונו למשש אותו.



יצחק מישש את ידיו של יעקב, והרגיש שהם שעירות כמו ידי עשיו. אז התרצה יצחק, ויעקב הגיש לו את המטעמים שהכין ויצחק נשק לו, והריח בריח בגדיו ריח גן עדן, ובירך אותו.
תורה שבכתב
 
ממה כהו עיני יצחק?
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (כז, א)

רש"י מביא שלושה פירושים מדוע כהו עיניו של יצחק:



א. עיני יצחק כהו מעשן קטורת העבודה זרה, שהיו מעלות נשות עשיו.



ב. כשנעקד יצחק על גבי המזבח היו מלאכי השרת בוכים ונפלו דמעותיהם לתוך עיניו, וזה גרם שיכהו עיניו.



ג. עיני יצחק כהו, כדי שיוכל יעקב ליטול את הברכות.
תורה שבכתב
 
קולו של יעקב נגד ידיו של עשיו
וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (כז, כב)

רז"ל דרשו בדברי יצחק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", שיעקב שולט באחרים רק בקולו. מה שאין כן "והידיים ידי עשיו" – עשיו אינו שולט אלא בידיים.



המדרש דורש פסוק זה באופן נוסף: "הקול קול יעקב", אמר רבי ברכיה, בשעה שיעקב מרכין (יורד ונחלש) בקולו - ידי עשיו שולטות, דכתיב "וילונו כל העדה" ומיד – "ויבא עמלק". ובשעה שהוא מצפצף בקולו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידיים ידי עשיו שולטות".
בראשית רבה סה כ, תורה שבכתב
 
כשיעקב לובש את בגדי עשיו, אז הוא צריך לברכת יצחק...
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב (כז, טו)
הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע ראה פעם יהודי ששינה את לבושו והתלבש בבגדי הגויים, אמר הרבי: לכאורה תמוה מדוע הלבישה רבקה ליעקב את בגדי עשיו, הרי יצחק לא היה יכול לראות מה יעקב לובש? אלא יש לומר שיעקב לא היה צריך לברכת יצחק כי הוא היה ראוי לברכה מצד עצמו. אלא שראתה רבקה שיהיו בני ישראל בגלות ואז ילבשו את בגדי עשיו, ולא יהיו ראויים לברכה מצד עצמם, ואז צריכים הם לברכת יצחק...
תורה שבכתב
 
טעם לעשיית סעודה ב'חנוכת הבית'

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' וגו' (כז, ז).

טעם למנהג העולם כשבונים בית עושים "חנוכת הבית", ומזמינים אנשים רעים וידידים, ועושים סעודה ונותנים מיני מרקחת ומגדנות וממתקים. וכן כשנולד לאחד בת למזל-טוב כשקורא שם לתינוקת מזמין ג"כ כנ"ל. וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החופה ובשבת שלאחר החתונה מתאספים הרעים והשושבינים ונותנין לפניהם יינות ומיני ממתקים.
לפי ששלשה דברים הללו אעפ"י שאין נחש יש סימן, בית, תינוק, ואשה. ומצינו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר לו "ועשה לי מטעמים ואברככה לפני ה'", כי ע"י המטעמים מכינים נפש המברך, וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה, ועל כן נותנים לפניהם המטעמים שיברכו אותו שיהיה למזל טוב וסימן טוב ובכדי שיחול עליו הברכה.
ספר המטעמים (ערך בית, אות א), אור לישרים
 
מדוע לא קפצה הארץ ליעקב בבריחתו מלבן

דרך שבעת ימים (לא, כג).
יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ (סנהדרין צה), ומן הנכון אליו יאות עשות נס להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן, ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח"ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב.
אור החיים הק' - בפרשתנו
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓