חיי שרה פנינים לפרשת חיי שרה

[חנני]

פרשת חיי שרה

שנות חיים של אמונה ושמחה – סוד מידת ההשתוות​

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א).

שני חיי שרה כולן שוין לטובה – בין שלמות המעשים לשמחת הלב בגשמיות​

בראשית פרשתנו מתארת התורה הקדושה את מניין שנותיה של שרה אמנו, וחוזרת וחותמת במילים "שני חיי שרה", בדברי רש"י הקדוש על אתר איתא כי לכך נכתב שני חיי שרה בסיום הפסוק, כדי להורות שכולם היו שווים לטובה. רבינו החיד"א מוסיף על כך רמז נפלא במילת הפתיחה של הפרשה, שכן תיבת ויהיו נקראת ביושר מתחילתה לסופה וכן למפרע מסופה לתחילתה באותו אופן ממש, והוא מורכב מאותיות שם הויה ברוך הוא, לרמוז שכל חיי שרה מתחילתם לסופם ומסופם לתחילתם הייתה בהם הארת שם הויה בשווה, וכולם היו שווים ושקולים לטובה גמורה.

והנה, כאשר מתבוננים בדברי רש"י אלו, מתעוררת תמיהה עצומה הלא כאשר אנו סוקרים את קורות חייה של שרה אמנו מראשיתם ועד אחריתם, אנו מוצאים מסכת ארוכה של ניסיונות קשים, טלטלות עזות ומכאובים ממושכים. במשך קרוב לתשעים שנה מחייה הייתה שרה אמנו עקרה, מציאות שהביאה עמה צער פנימי עמוק וכיסופים עזים ובלתי פוסקים לזכות לפרי בטן. מעבר לכך, חייה היו רצופים במאורעות קשים של גלות ורעבון בארץ כנען, ירידה למצרים ולקיחתה בשבי אל בית פרעה ואל בית אבימלך מלך גרר, לצד התמודדויות מבית עם הגר וישמעאל. נוכח כל הצרות והתלאות הללו, כיצד ניתן להעיד על שנותיה של שרה אמנו שכולן היו שוות לטובה, כאילו לא עבר עליה יום אחד של קושי ומצוקה?

בפשטות הדברים, ניתן לבאר את דברי רש"י הקדוש במבט רוחני, היינו שכל ימי חייה של שרה אמנו היו שווים במעלתם הרוחנית, במצוותיה ובמעשיה הטובים, כאשר עבודת הבורא שלה התנהלה ברצף אחד של טהרה, ללא פניות זרות וללא כל דופי או ירידה מעבודת השם, הן בימי רווחה והן בימי מצוקה. בדרך זו מפרש גם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר, הכותב על תיבות שני חיי שרה "דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני", שכן עיקר החיים האמיתיים של הצדיקים אינם נמדדים בתמורות החיצוניות של העולם החולף, אלא בעליית הנפש ובדבקותה התמידית בבורא כל עולמים.

אולם מעבר לפירוש הרוחני הנשגב הזה, אפשר להסביר את דברי רש"י כפשוטם ממש, לאמור שאכן היו לה לשרה אמנו חיים שמחים, שלווים ומאושרים בתכלית גם מן הבחינה הגשמית והמוחשית בעולם הזה, ושום מאורע מן המאורעות הקשים שפקדו אותה לא הצליח להעיב על שמחת לבבה הטהור.

יסוד גדול זה מבואר בדברי הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א בשם מרן החזון איש זצ"ל, החזון איש לימד כי עצם כמות הייסורים והקשיים שתבוא על האדם במהלך ימי חייו היא אמנם גזירה קצובה מן השמים שאין בכוחו של האדם לשנותה על פי רצונו, אולם אופן קבלת הייסורים והיחס הנפשי כלפיהם נתונים לחלוטין לבחירתו החופשית של האדם. ביד כל יהודי הופקד הכוח הפנימי לבחור בחיים של אמונה שלמה, בחיים של שמח בחלקו באמת ובתמים. שרה אמנו, במדרגתה העליונה והנשגבה, קיבלה את כל ניסיונותיה וייסוריה בשמחה פנימית ובטוב לבב, משום שחייתה בכל רגע ורגע בתודעת אמונה מוחלטת ומוחשית כי כל דעביד רחמנא לטב עביד, וכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא עם ברואיו אינו אלא טובה גמורה וחסד עליון. כאשר האדם חי בתוך מציאות פנימית כזו של אמונה חיה, שוב אין שום קושי חיצוני מעיק על נפשו באמת, שכן גם בתוך החשכה הגשמית הוא חש ורואה את יד השם המובילה אותו לטובתו הנצחית, וממילא כל שנותיו שוות לטובה בשמחה אמיתית.

חותם זה של קבלת הנהגת הבורא באהבה שלמה עובר כחוט השני אצל כל אבות האומה הקדושים. מלבד שרה אימנו, הנהגה זו עצמה מתגלה מיד בהמשך פרשתנו אצל אברהם אבינו, שכתוב בו לאחר שרה "ויקם אברהם מעל פני מתו. יש לבאר בתיבות אלו, כעין מה שפירש רש"י בהמשך הפרשה על הפסוק "ויקם השדה" שלשון "קימה" מורה על תקומה ומעלה יתרה שהייתה לו, כן אף לאברהם אבינו הייתה תקומה רוחנית ונפשית מעל פני מתו. היינו שאברהם אבינו לא נפל לתהומות העצבות והייאוש מחמת פטירתה הפתאומית של שרה אמנו, ביודעו באמונה ברורה שכל מה שעשה השם יתברך הוא לטובה גמורה, ואדרבה, מתוך פטירתה היה מתבונן במעשיה הטובים ובשלמותה הנפלאה, מתעורר לעשות כמותה ולהמשיך את אורח חייה, וצמחה לו עלייה ותקומה רוחנית מתוך האבל עצמו.

באותו אופן ממש אנו מוצאים גם אצל יעקב אבינו בחיר האבות, שאמר לבני ביתו בפרשת וישלח "ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי". מלשונו של יעקב אבינו משמע שהרגיש בלבו כי הקדוש ברוך הוא ענה אותו תמיד והצילו מכל צרותיו לטובה, והדבר אומר דרשני, שהרי חייו של יעקב אבינו היו מלאים צרות תכופות זו לזו ללא הפוגה, צרת עשו שביקש להורגו, צרת לבן הארמי שרימהו עשרים שנה, צרת פטירת רחל בדרך, וצרת דינה בתו. אלא שמכאן מוכח בעליל כי האבות הקדושים השיגו בחוש האמונה שלהם שבאמת לא עבר עליהם שום רע כלל ועיקר, וכי הכול היה לטובה גמורה מאת הבורא יתברך. הם ראו בעיני רוחם כיצד הקדוש ברוך הוא עושה עמהם רק טוב ומצילם מכל צרה, ולפיכך היו כל שנותיהם שוות לטובה. מתוך דרכם של האבות והאמהות מוטלת החובה עלינו להאמין באמונה תמימה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ולהתחזק בידיעה שמן השמים מנהיגים אותו בהשגחה פרטית מדויקת בכל פסיעה ופסיעה, וגם הדברים הנראים לעיני בשר ודם כרעים ומכאיבים בעולם הזה, אינם אלא כלים המובילים את האדם אל טובתו האמיתית והנצחית.

השקפה עליונה זו מתבטאת באופן נפלא באמרה חסידית שנונה על דברי רש"י "בת ק' כבת כ'". על פי פרקי תהילים, שכן פרק כ' בתהילים הוא המזמור יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב, שאותו קורא האדם ממעמקי לבו בשעת צרה וכאב, ואילו פרק ק' בתהילים הוא מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה. אמרה זו באה ללמדנו כי שלמות האמונה של שרה אמנו בבחינת בת ק' כבת כ' התבטאה בכך שכשם שהאדם זועק בפרק כ' ממעמקי הלב בכוונה עצומה בעת מצוקה, כך בדיוק יש לומר את פרק ק' של מזמור לתודה ממעמקי הלב בשמחה גדולה ובכוונה שלמה על כל מה שקורה בחיים, מתוך הכרה שגם מה שנראה כיום צרה אינו אלא סיבה להודיה עצומה.

זהו עומק מאמרם של חז"ל במסכת ברכות דף לג עמוד ב' שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ומסופר כי פעם אחת באו תלמידים ושאלו את המגיד הגדול ממעזריטש זצ"ל כיצד ייתכן בטבע האנושי לברך על הרעה באותה שמחה והרחבת הלב שבה מברכים על הטובה. שלח אותם המגיד אל תלמידו הקדוש רבי זושא מאניפולי זצ"ל, שהיה ידוע ומפורסם בעוניו המופלג ובייסוריו הקשים והתמידיים, כדי שילמדו ממנו הנהגה זו. כאשר הגיעו אל רבי זושא והציגו בפניו את שאלתם, תמה רבי זושא בתמימותו הקדושה ואמר להם כי אינו מבין מדוע שלח אותם הרבי המגיד דווקא אליו, שכן מעולם לא אירע לו שום דבר רע בימי חייו כדי שיוכל להתנסות בעבודה זו וללמדם כיצד מברכים על הרעה. בעיניו הטהורות של רבי זושא, הכול נחווה בפועל כטוב גמור ומזוקק.

כוחה המחיה של אמונה זו ניכר בחוש גם במציאות ימינו לעיני כל מתבונן. ידוע הדבר כי על פי כל המדדים הכלכליים, העיר הענייה ביותר מבחינה חומרית בארץ ישראל היא העיר בני ברק, שבה חיות משפחות ברוכות ילדים בצפיפות ובהסתפקות במועט, והנה למרבה הפלא, על פי אותם נתונים עצמם, תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ נמצאת דווקא בעיר בני ברק. פשר הפלא הזה טמון בכך שיהודים החיים בתוך עולם של אמונה וביטחון בהשם יתברך אינם נשברים מטרדות העולם, שכן בעיני האמונה הקשיים הכלכליים אינם נחווים כצרות מכבידות המקצרות את ימיו של האדם. יתרה מזאת, חיי התורה והקהילה מקיפים את האדם בחמימות ובמשמעות בכל שלבי חייו. בעוד שאדם החי במקומות שבהם שולטת תרבות החומר והנהנתנות, כגון בכפר שמריהו, בהרצליה או בצפון תל אביב, כאשר הוא מגיע לגיל שישים וחמש ופורש מעבודתו, הרי מבחינה פנימית חייו מסתיימים והוא נותר בודד וריקן, יושב ומביט החוצה וסופר אוטובוסים חולפים בלא שיש לו חברה אמיתית או תכלית להמשך קיומו, הרי שבכל מקום שבו קיימת קהילה חרדית השומרת תורה ומצוות, רואים בחוש זקנים מופלגים בני תשעים וחמש שנים הקמים בזריזות של נעורים בכל בוקר, ממהרים למקווה טהרה, לתפילה בציבור ולשיעור הדף היומי, ומשתתפים בשמחות של קידוש ושלום זכר, כשהם מוקפים בעשרות נכדים ונינים העוסקים בתורה ומעניקים להם טעם עשיר וחיות מתחדשת בכל יום ויום.

להמחשת ההבדל העצום שמחולל המבט הפנימי של האמונה בחיי המעשה, היה הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל רגיל לספר מעשה שהיה בשתי נשים שעלו מרוסיה לארץ ישראל וזכו לעבוד לפרנסתן במטבח של ישיבת מיר המעטירה בירושלים. האחת הייתה מתלוננת וממררת על מר גורלה בכל יום, על כך שהעבודה הפיזית במטבח הישיבה מפרכת וקשה עד מאוד ואילו השכר הניתן תמורתה מועט ודחוק. לעומתה, חברתה שעבדה לצדה באותן עבודות ממש ותמורת אותה משכורת בדיוק, הייתה קורנת מאושר תמידי ואומרת בשמחה עצומה כי העיקר הוא שזכתה לעבוד בארץ ישראל הקדושה, ולטרוח בעבור בחורי ישיבה יהודים העמלים בתורה הקדושה, ולא לעבוד בחוץ לארץ בעבור גויים ערלים כפי שנאלצה לעשות בגלות רוסיה, עד שהייתה מוסיפה ואומרת כי אילו רק הייתה יכולה להתקיים בלא שכר, הייתה שמחה לעבוד במטבח הישיבה אפילו בחינם. הרי לנו כי המציאות החיצונית עשויה להיות זהה לחלוטין, אך האדם החי במבט של אמונה, הכרת הטוב וחיבור לקדושה, הופך את כל ימיו לימים שכולם שווים לטובה.

מהות היופי האמיתי​

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א).

בהמשך דברי רש"י הקדוש על הפסוק הפותח את פרשתנו, מובאים דברי חז"ל הדורשים את פירוט השנים לכך שבת מאה הייתה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין בדיני שמים, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. דברי חז"ל אלו מעוררים פליאה מרובה שכן לכאורה מדוע מצאה התורה הקדושה לנכון לשבח את יופייה החיצוני של שרה אמנו בעת הספדה וסיכום שנות חייה, והלא שלמה המלך עליו השלום כבר הכריז בחכמתו במשלי שקר החן והבל היופי אישה יראת השם היא תתהלל, וכי יופי גשמי חיצוני הוא מעלה רוחנית בפני עצמו שראוי להנציחו בתורת אמת?

בספר אילת השחר למרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מבואר בעניין זה יסוד עמוק, המבחין בין יופי חיצוני סתמי לבין יופי הנובע ממעיינות הקדושה. אמנם אצל רוב בני האדם אין החיצוניות מעידה כהוא זה על הפנימיות, ולעתים קרובות היא אף מטעה ומכסה על ריקנות רוחנית, אולם אצל קדושי עליון יש שזוהרם הפנימי וזכות נפשם הטהורה מקרינים החוצה ומשתקפים בדמות פניהם, ואז היופי עצמו הוא עדות חיה על טהרת הפנימיות. כך אנו מוצאים בדברי הגמרא במסכת קידושין דף מט עמוד ב' שעשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, ובמסכת בבא מציעא דף פד עמוד א' העיד האמורא הקדוש רבי יוחנן על עצמו כי הוא נותר משיירי יופייה של ירושלים, הרי שיופי הנובע מקדושת ירושלים ומזיו השכינה נחשב למעלה נשגבה.

בעל המקדש הלוי להגאון רבי יוסף צבי דינר זצ"ל כותב כידוע לכל מתבונן, ילדים קטנים ורכים בשנים מתאפיינים בחן מיוחד במינו, והסיבה לכך היא קדושה יהודית זכה, בטוהר תמים ובעדינות נפש מופלאה, וכל זאת מחמת היותם תינוקות טהורים שלא טעמו טעם חטא מימיהם ולא נפגמו בטרדות העולם ובתאוותיו. אצל רוב בני האדם, כל המעלות העדינות הללו של חן הילדות הולכות ומתעממות עם חלוף השנים והכניסה לעולם הבגרות, עד שבגיל עשרים, כאשר היצר הרע ותחבולות העולם תופסים מקום בלב האדם, לא נותר מאותה תמימות זכה של ימי הילדות כל זכר על פניו. אולם שרה אמנו הייתה שונה בתכלית מכל בני האדם. אצלה נותר החן הפנימי הזך הזה במלוא טהרתו גם בבגרותה, והיא נשארה עם אותה עדינות מופלאה של קדושה וטהרה שניכרה על פניה בהיותה ילדה רכה בת שבע שנים גם לאחר תום ימי הילדות וצמיחתה לאישה בוגרת בת עשרים. את השבח הרוחני העצום הזה ביקש הכתוב לציין ולהדגיש, והוא אכן ראוי ומותאם בתכלית להיאמר בסמיכות לשבח העצום שבגיל מאה הייתה נקייה מן החטא כבת עשרים, שכן שני השבחים הללו יחדיו משרטטים את דמותה השלמה של אם האומה אשר שמרה על טהרת נשמתה מראשית ימיה ועד סופם.

מאידך גיסא, כאשר היופי אינו מבוסס על הכנעה מוחלטת לבורא, הוא עלול להוות מכשול רוחני חמור וחיסרון גדול לבעליו, כפי שמובא במסכת תענית דף ז עמוד א' במעשה בבתו של הקיסר הרומי ששאלה את רבי יהושע בן חנניא מפני מה חכמה מפוארה מונחת בכלי מכוער, והוכיח לה מתוך משל היין המשתמר דווקא בכלי חרס פשוטים כי למכוערים יש מעלה יתרה בלימוד התורה. ומבאר שם רש"י הקדוש את טעם הדבר, מפני שבעלי היופי מתגאים ביופיים ואינם יכולים להשפיל את דעתם, ומתוך גאוות לבם הם באים לידי שכחת התורה, שכן התורה אינה מתקיימת אלא במי שמנמיך את רוחו כמים הנוזלים למקום נמוך. אצל שרה אמנו, שכל מהותה הייתה ענווה ויראת שמים טהורה, לא היה ביופייה שום צד של גאווה חלילה, אלא אדרבה, היה זה זיו של קדושה פנימית.

יקרת הזמן וניצול הרגעים לנצח – חשבונה של דקת חיים​

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א).

המשאב היקר ביותר שניתן לאדם בעולמו הוא משאב הזמן, ופרשתנו מעמידה בפנינו בראשיתה תמרור אזהרה והתעוררות עצום על חשיבותו של כל רגע ורגע מימי חיינו. במדרש רבה מסופר מעשה מופלא התנא רבי עקיבא, שראה פעם את תלמידיו מתנמנמים בעת שישב ודרש לפניהם בתורה. כדי לעוררם מתרדמתם, הפנה אליהם רבי עקיבא שאלה שלכאורה נדמתה כחורגת מענייני הסוגיה הנלמדת, ושאל אותם מה ראתה אסתר המלכה שזכתה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות כפי שמסופר במגילת אסתר. מיד השיב להם רבי עקיבא בעצמו ואמר, אלא תבוא אסתר נכדתה של שרה אמנו, שחייתה מאה עשרים ושבע שנים של קדושה ויראת שמים, ותמלוך בזכותן על מאה עשרים ושבע מדינות, מדינה אחת כנגד כל שנה משנותיה של שרה.

לכאורה נראה הדבר כדרשה נאה בעלמא שנועדה להפיג את עייפות התלמידים, אולם הרה"ק בעל החידושי הרי"ם מגור זצ"ל חושף בדבריו שיש כאן מסר מוסרי נוקב ועמוק. רבי עקיבא לא ביקש רק לספר לתלמידיו פלפול אגדתא כדי להפיג את שנתם, אלא ביקש מהם לערוך חשבון נפש מתמטי מדויק ומטלטל על ערכו של הזמן שהם מבזבזים בנמנומם. אם זכויותיה של שרה אמנו עבור כל שנה משנות חייה העניקו לנכדתה אסתר מלכות על מדינה שלמה, הרי שבחלוקה פשוטה של השנה עולה כי זכויותיו של כל חודש מחודשי חייה של שרה העניקו לה מחוז שלם, כל שבוע העניק לה פלך, כל יום מימיה העניק לה עיר גדולה, כל שעה משעותיה העניקה לה שכונה שלמה, וכל דקה בודדת מחייה של שרה אמנו קנתה לנכדתה רחוב סואן שלם המלא בעשרות בתים, חנויות ובני אדם. כל דקה ודקה בחייה של שרה אמנו הייתה אפוא משמעותית, גורלית ובעלת משקל נצחי עצום שלא יסולא בפז. מתוך חשבון זה פנה רבי עקיבא אל תלמידיו המתנמנמים וזעק אל לבם: האם עתה, לאחר שראיתם בעיניכם את ערכה האמיתי של דקת חיים אחת שבה ניתן לקנות עולמות שלמים של נצח, מסוגלים אתם להמשיך ולישון בשעת התורה ולהניח לנמנום החולף לגזול מכם דקות חיים יקרות מפז שלא תשובנה לעולם.

דוגמה חיה ומוחשית בדורנו להכרה העמוקה הזו בערכה של כל דקה ודקה מחיי האדם, נשקפת מדמותו המאירה של הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל, כפי שתיאר בעצמו בספרו להישאר יהודי. כאשר נשלח רבי יצחק על ידי השלטון הקומוניסטי האכזר לשנתיים של מאסר במחנה עבודת כפייה בסיביר הקפואה, נדרש ממנו לגלות מסירות נפש עילאית כדי לשמר את המצוות. באחד הימים הוטל עליו במחנה תפקיד מפרך וקשה מנשוא, לשמש כשואב המים עבור כלל אסירי המחנה. בתאי המגורים של האסירים לא היו מים זורמים כלל, וכל המים הנדרשים לשתייה ולרחצה נשאבו מתוך נהר קפוא שעבר במרחק רב מן המחנה ונקרא נהר קאזאנקה. מדי יום ביומו, כבר בשעה חמש וחצי לפנות בוקר בקור הסיבירי העז, נדרש רבי יצחק להתייצב למלאכתו הקשה, להרכיב על כתפיו מוט עץ כבד שבשני קצותיו תלויים דליי מים גדולים, ולצעוד אל הנהר הקפוא. בהגיעו אל הנהר היה עליו לחצוב במו ידיו החשופות את שכבת הקרח העבה, לשאוב מים מן הנהר ולשוב אל המחנה כשהוא נושא על כתפיו את המטען הכבד, וכך לעמול בפרך הלוך ושוב מבוקר ועד ליל במשך ארבע עשרה שעות רצופות מדי יום, ללא אפשרות של ישיבה או מנוחה, תחת עיניהם הפקוחות של המפקדים שהשגיחו שלא יתרשל במלאכתו.

על אף הקושי הגופני העצום והמתיש שהיה כרוך בעבודה זו, שמח רבי יצחק בלבו על התפקיד שהוטל עליו, שכן עבודה יחידנית זו פטרה אותו מן הצורך לשהות שעות ארוכות בחברתם של אסירים ערלים וחסכה ממנו ניסיונות קשים בשמירת השבת והכשרות. אולם מחשבה פנימית אחת לא נתנה לו מנוח והטרידה את נפשו הטהורה ללא הרף: הלא חיוב לימוד התורה הקדושה מוטל על כל יהודי בכל יום ויום, והנה הוא עמל מבוקר עד ערב בשאיבת מים ואינו זוכה ללמוד אפילו דקה אחת של תורה במשך היום כולו. הוא שאל את עצמו בכאב מתי יספיק לעשות דבר מה לעבודת השם יתברך, למעשה חסד או לניצול הזמן לקניין נכסים רוחניים נצחיים. אולם רבי יצחק לא הניח לעצבות או לייאוש להכריע את רוחו, אלא חיפש בתחבולות של קדושה דרך להציל רגעים מן הזמן.

הוא מדד וחישב ומצא כי הדרך מן הנהר הקפוא בחזרה אל המחנה, כשהוא עמוס בדליי המים הכבדים, אורכת כשעה תמימה בהליכה רגילה כפי שהוקצב לו על ידי מפקדי המחנה. אז עלה בלבו רעיון נועז אם ירוץ בכל כוחו לאורך כל הדרך מן הנהר אל המחנה עם הדליים הכבדים על כתפיו, יתקצר זמן ההליכה וייוותרו בידו דקות ספורות פנויות בטרם יידרש לצאת לסבב השאיבה הבא. כבר באותו יום הוציא רבי יצחק את מחשבתו מן הכוח אל הפועל והחל לרוץ. לא הייתה זו ריצה קלה וקצרה, אלא ריצה רצופה ומאומצת שנמשכה ארבעים וחמש דקות תמימות בשלג ובקור, כשדליי המים הכבדים מטים את כתפיו ומכבידים על נשימתו. הוא מיצה את שארית כוחותיו הגופניים הדלים שהיו תשושי רעב ומאמץ, אך לא ויתר. בהגיעו אל המחנה, כשהרוויח חמש עשרה דקות פנויות עד למועד הסבב הבא, לא ניצל אותן כדי לשכב ולנוח מעמלו, אלא מיהר לפרוש אל הצריף, הסתתר מאחורי וילון בפינה נסתרת כדי שלא יבחינו בו השומרים, שלף מכיסו דפי משניות שהחביא במסירות נפש והגה בהם בשקיקה עצומה ובלהט קודש. לא היה זה סדר לימוד נינוח בבית מדרש ממוזג ושקט, אלא חטיפת רבע שעה של תורה מתוך אפיסת כוחות מוחלטת לאחר ריצה מתישה, אך עיניו בערו מאושר. בתום רבע השעה שב אל משמרתו, יצא שוב אל הנהר, העמיס את המים ושוב רץ במשך ארבעים וחמש דקות כדי לזכות ברבע שעה נוספת של לימוד משניות. כך עשה שוב ושוב לאורך ארבע עשרה שעות העבודה היומיות. לימים, כאשר סיפר לתלמידיו על ימיו בסיביר, קרנו פניו מאושר עילאי בהזכירו את המציאה היקרה שמצא שם, באומרו כי היו ימים שבהם הצליח לצבור בדרך זו שלוש שעות תמימות של לימוד תורה מתוך ריצה ומאמץ, ומתוכן זכה ללמוד ולשנן בעל פה מסכתות שלמות שנותרו חקוקות בזיכרונו עד זקנותו. סיפור זה הוא כמופת חי המלמד כיצד נראית הערכת הזמן של יהודי המכיר בערכה של כל דקה.

עמידה בניסיון פטירת שרה ושמחת עשיית רצון הבורא​

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (בראשית כג, ב-ג).

על הפסוק השני בפרשתנו מביא רש"י הקדוש את דברי המדרש כי לכך נסמכה פרשת מיתת שרה לעקידת יצחק שבסוף פרשת וירא, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. דברי מדרש אלו מעוררים תמיהה שכן כיצד ייתכן לומר על צדקת ונביאה עליונה כשרה אמנו, אשר הייתה שותפה מלאה לכל מפעל חייו של אברהם אבינו בפרסום אלוקותו בעולם ובעמידה בניסיונות הקשים ביותר, כי כאשר שמעה שבנה יחידה נעקד על גבי המזבח לקיים את ציווי השם יתברך, לא עמדה לה רוחה ופרחה נשמתה מרוב צער ובהלה, והלא כך היה רצונו וציוויו המפורש של הבורא יתברך.

יישוב נפלא ומרומם לתמיהה זו מבואר בפירוש הריב"א מבעלי התוספות על התורה, הריב"א מבאר כי פריחת נשמתה של שרה אמנו בשעת שמיעת בשורת העקידה לא נבעה חלילה מתוך צער על כך שבנה כמעט נשחט, אלא אדרבה, נשמתה הקדושה פרחה מגופה מרוב שמחה אדירה והתרגשות עילאית של דבקות בקדושה כאשר שמעה שהקדוש ברוך הוא בחר בבנה יצחק להיות עולה תמימה וקרבן קדוש לפניו על גבי המזבח. מרוב כלות הנפש והתעלות הרוח שהציפו את לבבה הטהור בהיוודע לה מעלתו הנשגבה של בנה שמסר את נפשו בפועל על קידוש השם, לא יכול עוד הגוף הגשמי להכיל את עוצמת האור והשמחה הרוחנית של הנשמה, ועל כן נתעלתה ופרחה נשמתה בטהרה אל שורשה העליון.

ניסיון השבר שלאחר הפסגה – ביטחונו המוחלט של אברהם אבינו

במקביל למעלתה של שרה אמנו, מתגלה בפסוקים אלו גם גודל עמידתו של אברהם אבינו באחד מעשרת הניסיונות הקשים שנתנסה בהם, הלוא הוא ניסיון פטירתה של שרה וקבורתה. כאשר אנו מתבוננים במכלול נסיבות השעה, מתחוור עד כמה היה ניסיון זה עמוק ומטלטל. רגעים ספורים קודם לכן עמד אברהם אבינו בפסגה הרוחנית הגבוהה ביותר בתולדות האנושות, על הר המוריה, שם כבש את רחמי האב שלו, עקד את בנו יחידו אהובו על גבי המזבח והניף את המאכלת לעשות רצון קונו בלב שלם. לפי טבעו של אדם השב ממעמד נשגב כזה של מסירות נפש עילאית וזוכה לברכת השם המפורשת מפי המלאך, היה מקום לצפות כי מכאן ואילך יזכה לשוב לביתו בשלום, לנוח מעמלו ולחלוק עם אשתו הצדקת את שמחת הניסיון שעמדו בו ואת בשורת הברכה הגדולה. והנה, אך שב אברהם אבינו מן ההר, ובמקום שמחה ומנוחה ממתינה לו הבשורה המרה מכול כי שרה אשתו, עטרת ביתו ושותפתו הנאמנה לכל דרכו, שבקה חיים לכל חי, ויתרה מכך, שפטירתה אירעה בסיבת הליכתו לעקידת יצחק.

אף על פי כן, אברהם אבינו אינו מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא אפילו לרגע קט, אינו שואל כיצד ייתכן ששכר העקידה מתבטא באובדן אשת נעוריו, ואינו נופל ברוחו. הוא מקבל את גזירת השמים בהכנעה גמורה ובאהבה, בבחינת מה שאמר איוב "הן יקטלני לו איחל", שגם כאשר נדמה לאדם כי מידת הדין פוגעת בו ברגעים שבהם ציפה לחסד גלוי, ביטחונו ותוחלתו בהשם יתברך נותרים איתנים ובלתי מעורערים. מתוך אמונה כבירה זו קם אברהם אבינו מעל פני מתו במלוא העוצמה הרוחנית, וניגש מיד לעסוק במצוות קבורתה ולבסס על ידה את יסודות האמונה בעולם כולו.

קנית מערת המכפלה – אמונת הנצח, קדושת הקבורה ומבחן המידות​

ויקם השדה אשר לעפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו (בראשית כג, יז-יח).

אמונת הנצח

התורה הקדושה, אשר דרכה תמיד לקצר במילים ולרמוז הלכות גדולות ועצומות באות אחת או בתיבה יתרה, מאריכה בפרשתנו בפירוט רב ובחזרות מרובות בתיאור המשא ומתן שניהל אברהם אבינו עם בני חת ועם עפרון החיתי לרכישת שדה המכפלה והמערה אשר בו. כבר עמדו חז"ל במדרש בראשית רבה פרשה נח אות ח' על אריכות מופלגת זו, וכך אמר שם רבי אלעזר: "כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשר פעמים כתיב בני חת בפרשה זו כנגד עשרת הדיברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדיברות". דברי מדרש אלו עצמם טעונים ביאור והעמקה, שכן מדוע בירור מקחו וקניינו של צדיק על חלקת קבר חשוב ונשגב כל כך בעיני התורה, עד שהוא שקול כנגד קיום כל עשרת הדיברות שהם שורש התורה כולה.

התשובה לכך מתבארת על פי דברי המלבי"ם (בספרו תורה אור בראשית פרשתנו) שכותב שאברהם אבינו ביקש במעשה זה לנטוע בלב העמים כולם את יסוד האמונה בהשארת הנפש לאחר המוות הגופני, ואת האמונה בשכר העתיד לבוא בעולם הבא ולאחר תחיית המתים. מתוך אמונה זו נובע הצורך להכין לגוף המת קבר קבוע ומכובד במקום נבחר וקדוש, בין בני משפחתו ובין אנשים צדיקים, שכן הגוף עתיד לקום לתחייה והנפש קשורה למקום מנוחתו. כל התפיסה הזו הייתה זרה ומוזרה לחלוטין בעיני בני חת ויתר אומות העולם באותם ימים, אשר כפרו בהשארת הנפש ובחיי העולם הבא, וסברו כי עם מות האדם אובד הכול וחדל להתקיים. לשיטתם החומרית של בני חת, קבורת המת לא נועדה אלא לשעה קלה בלבד, מפני ביזיון החיים ומפני הסירחון של הגוף המתפרק, ולאחר שהגוף היה כלה היו מפנים את העצמות ומשתמשים בקבר לאחרים, וממילא לא הייתה בעיניהם שום חשיבות לרכישת אחוזת קבר קבועה ויקרה.

אשר על כן, כאשר ראו בני חת וכל באי שער עירו את אברהם אבינו, נשיא אלוקים בתוכם, מתעקש בכל תוקף לקנות אחוזת קבר לצמיתות במקום מובחר, ומוכן לשקול תמורת מערה אחת הון עתק של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר לעיני כל העם בפרסום גדול, הכה הדבר גלים בלבם והתייסדה אצלם ההכרה המוחשית כי עיקר החיים אינם חיי השעה של העולם הזה, אלא חיי הנצח של העולם הבא שהם התכלית שלשמה נברא האדם, ואילו העולם הזה אינו אלא פרוזדור ודירת מעבר. מעתה מובן היטב מדוע השוו חז"ל את בירור מקחו של צדיק לקיום עשרת הדיברות, שכן כל קיומם של עשרת הדיברות ושל התורה כולה נשען על האמונה במציאות הבורא, בהשארת הנפש ובשכר ועונש בעולם הנצח, ועל ידי משא ומתן פומבי זה בירר אברהם אבינו לעיני העמים את יסודות האמונה הללו.

יסוד מוסרי זה עצמו קבע רבינו בחיי בפתיחתו לפרשתנו, בהביאו את פסוקו של שלמה המלך בספר משלי "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". רבינו בחיי מבאר כי שלמה המלך מודיענו בפסוק זה שהאדם המשכיל, המכיר באמת את תכונתו של העולם הזה שהוא עולם ההפסד והכליון, יודע כי אורח החיים האמיתי נמצא למעלה בעולם העליון והנצחי, ומחמת ידיעה זו הוא מסיר ומסלק את עצמו משקיעה בתאוות העולם הזה ואינו עושה ממנו דירת קבע, כדי לסור משאול מטה. רבינו בחיי ממשיל זאת למשל נפלא על אדם המתגורר בעיר זרה בדירת עראי לתקופה קצרה, אשר ברור הדבר שלא יעלה על דעתו לקנות באותה עיר שדות וכרמים ולבנות בה היכלות מפוארים, שכן אין כוונתו להתיישב שם בקביעות וכל מעייניו נתונים לעיר מגוריו הקבועה שאליה ישוב. כך בדיוק נוהג האדם המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה בעולם הנצח: כל ימי שהותו בעולם הזה אינו משקיע את כוחותיו בענייני החומר אלא בדברים המוכרחים לקיומו בלבד, ואילו את עיקר הונו ומאמציו הוא משקיע ברכישת אחוזת הנצח שלו לעולם הבא, כפי שעשה אברהם אבינו ברכישת מערת המכפלה.

סגולת "קרית ארבע היא חברון" - והשפעת מקום הקבורה על הנשמה

מעבר לעצם יסוד האמונה בהשארת הנפש, מגלה לנו התורה בפרשתנו את סגולתה הרוחנית המופלאה של מערת המכפלה בכתבה כי שרה נפטר בקרית ארבע היא חברון. רבינו בחיי עומד על משמעות השם "קרית ארבע" ומבאר סוד נשגב, כי שם זה מעיד שכל הזוכה להיקבר במקום קדוש זה, נפשו עולה ומתחברת למעלה בעיר האלוקים עם ארבע מחנות שכינה. לא לחינם חמדו אבות העולם דווקא את מערת המכפלה שבחברון והתאמצו להיקבר בה, אלא משום שממקום קדוש זה שהוא שער השמים זוכות הנשמות לעלות ולהתחבר במישרין אל שורשן העליון תחת כיסא הכבוד, וזהו עומק הלשון קרית ארבע היא חברון מלשון חיבור והתקשרות העולמות. בספר אילת השחר מדייק מדברי רבינו בחיי הללו יסוד חשוב, שאף על פי שלאחר הפטירה הגוף מונח דומם בקבר ואילו הנשמה פורחת לעולם העליון, מכל מקום קיים קשר מתמיד ונסתר בין הנפש לבין הגוף גם לאחר המוות, ולפיכך ישנה חשיבות עצומה לקדושת מקום הקבורה של הגוף ולשכניו הקבורים לצדו, שכן הדבר פועל ומשפיע במישרין על מנוחתה ועלייתה של הנשמה למעלה.

חשיבותו של מקום הקבורה והשפעת השכנות בקבר על הנשמה מעוגנות היטב גם בהלכה הפסוקה, כפי שמפורש בגמרא במסכת סנהדרין דף מז עמוד א' שאין קוברים רשע אצל צדיק, והקפדה זו אינה נובעת רק מחמת כבודו של הצדיק והצער הנגרם לנשמתו מכך שרשע קבור בסמוך לו, אלא הדבר נוגע לעצם הדין והמשפט בעולם האמת. בעניין זה סיפר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א מעשה מאלף שאירע בעת ששימש ברבנות באחת הקהילות בחוץ לארץ, שבה נהגו ראשי הקהילה לקבור בבית העלמין את מחללי השבת בפרהסיה יחד עם היהודים היראים שומרי השבת בחלקה אחת. כאשר עורר הרב שטרנבוך על כך שהדבר מנוגד להלכה ודרש להפריד את החלקות, קמה סערה גדולה בקרב האנשים החופשיים באותה עיר שכעסו על ההפרדה. פנה אליהם הרב שטרנבוך בחכמתו ואמר להם כי אילו היו מתבוננים באמת, היו מבינים שדווקא לטובתם האישית כדאי להם מאוד שלא להיקבר בסמוך לשומרי השבת, שהרי כאשר יגיע האדם לאחר מאה ועשרים שנה לבית דין של מעלה ויישאל מדוע לא שמר שבת בחייו, בוודאי ינסה להצטדק ולטעון כי באותה עיר ובאותם תנאי פרנסה קשים בחוץ לארץ היה הדבר בלתי אפשרי לשמור שבת כהלכתה. והנה, אם יהיה קבור בצמוד ליהודי שומר שבת שחי באותה עיר ממש ובאותם תנאים בדיוק, מיד יצביעו עליו בבית דין של מעלה וישאלוהו: אמור נא, מדוע שכנך הקבור לצדך ממש יכול היה לעמוד בניסיון ולשמור את השבת במסירות נפש, ואילו אתה לא שמרת. דברים נוקבים אלו השתיקו את המתנגדים והמחישו לכל חי כי הקבורה אינה עניין טכני גרידא.

עפרון החיתי – בין מידות אמיתיות הטבועות בנפש לבין "אילוף" חיצוני

בתוך פרשת קניית מערת המכפלה מעניקה לנו התורה הקדושה שיעור מאלף מאין כמותו בתורת הנפש ובהבחנה הדקה שבין מידות טובות אמיתיות לבין מה שמכונה בפי בעלי המוסר אילוף חיצוני. לעינינו ניצבת דמותו של עפרון החיתי, אשר בראשית המשא ומתן, לעיני כל בני עמו היושבים בשער העיר, מתייצב בפוזה אצילית ונדיבה להפליא ומכריז כלפי אברהם אבינו: "לא אדוני שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתך". השומע מילים נמלצות אלו סבור כי לפניו עומד איש חסד מופלג המזלזל בממון העולם ומבקש רק להיטיב עם אברהם בשעת צערו. והנה, אך מתעקש אברהם אבינו לשלם את כסף השדה כראוי ואומר כסף השדה קח ממני, מתהפך עפרון כהרף עין, שוכח את כל הבטחות המתנה שלו, ונוקב בסכום דמיוני ומופקע של ארבע מאות שקל כסף, ובשעת מעשה אף מדקדק שיהיה הכסף עובר לסוחר, היינו המטבע המשובח והיקר ביותר המתקבל אצל כל סוחר בלא שום פחת. השינוי הקיצוני הזה מעורר תמיהה עצומה: אם אכן היה עפרון מוכן ברגע הראשון להעניק את השדה והמערה במתנת חינם גמורה, כיצד זה ברגע הבא לא זו בלבד שהוא לוקח תשלום, אלא אף סוחט מחיר מופקע ואינו מסתפק בתשלום סמלי או הוגן?.

הסבא מקלם זצ"ל היה מבאר את סוד התנהגותו של עפרון באמצעות המשל המפורסם על החתול של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל. מסופר כי היה מי שהתפאר כי באמצעות חינוך והרגל ניתן לשנות את טבעם של בעלי החיים לחלוטין, ולהוכחת דבריו הציג חתול שאולף במשך חודשים ארוכים לעמוד על שתי רגליו האחוריות ליד השולחן ולהגיש מפיות בנימוס כמלצר מיומן. רבי יהונתן אייבשיץ, שביקש להראות כי הטבע הפנימי לא השתנה כלל וכי הכול אינו אלא קליפה חיצונית של אילוף, הביא עמו בכיסו עכבר קטן, ובשעה שהחתול המאולף עמד במלוא הדרו ונימוסיו סביב השולחן, שחרר את העכבר על הרצפה. ברגע שבו קלטו עיני החתול את העכבר הרץ, נשכחו ממנו באחת כל חודשי האילוף והנימוסים, הוא השליך את המפית מידו וזינק בפראות אחרי העכבר כטבעו מלידה. כך בדיוק, מסביר הסבא מקלם, הייתה דמותו של עפרון החיתי: כל עוד היה הדיבור בגדר הצהרות ריקות באוויר המעניקות לו כבוד ויוקרה בעיני בני עמו בשער העיר, פעל בו האילוף החיצוני של גינוני נדיבות וגדלות לב, אולם ברגע שבו ראה ושמע כסף ממשי המונח לפניו, התעוררה תאוות הממון הטבועה בטבעו, כל האילוף החיצוני התנדף כלא היה, ומידותיו האמיתיות והמושחתות התגלו במלוא כיעורן.

מכאן אנו למדים יסוד עצום בעבודת המידות המוטלת על כל אדם לבחון את עצמו תמיד, האם מידותיו הטובות והנהגותיו הנאות אכן טבועות בעומק נפשו כחלק ממהותו, או שמא אינן אלא אילוף חיצוני הנובע מהרגל חברתי, מרצון למצוא חן ולקבל כבוד או מתוך חישובי תועלת. זהו עומק מאמרם של חז"ל במסכת עירובין (דף סה עמוד ב') שבשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. בשגרת החיים הרגילה, הכול נראים מנומסים, רגועים ונדיבים, שכן האילוף החיצוני שומר על מסגרת ההתנהגות. המבחן האמיתי של האדם מתרחש דווקא בשלושת מצבי הקצה הללו: כאשר דעתו מתרופפת ביין, כאשר הוא עומד בפני הפסד ממון בכיסו, או כאשר מתרגש עליו מצב של לחץ והכעיסוהו. באותם רגעים שבהם המעצורים החיצוניים נופלים, נחשף שורש נפשו של האדם ומתברר האם מידותיו פנימיות ואמיתיות או רק מסכה חיצונית. ברוח זו מבאר הכלי יקר בפרשתנו את דברי שלמה המלך במשלי "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו", כי הכסף עצמו הוא המצרף והכור הבוחן את לב האדם: הרוצה לצרף ולבחון את טיבו האמיתי של האדם יבחן אותו בעסקי ממון, ואם יעמוד בצדקתו ובעינו הטובה גם כאשר הדבר נוגע לכיסו, הוכחה נאמנה היא כי שלם הוא במידותיו.

יתרה מזאת, יש לדעת כי החיסרון במידות שהן בגדר אילוף חיצוני בלבד אינו מתמצה רק בחשש שהן תתפוררנה בשעת ניסיון ולחץ, אלא נוגע לעצם ערכו של המעשה הטוב לפני השם יתברך. הלא כלל גדול בתורתנו הוא "שרחמנא ליבא בעי", והקדוש ברוך הוא חפץ בראש ובראשונה בלב החי הפועם בתוך המעשים, ולא במעשה יבש ונטול נשמה הנעשה מכוח ההרגל בלבד. אדם עשוי להיות מורגל מילדותו להושיט מטבע לעני הפושט יד, אך אם מעשהו נובע מאילוף מלומד בלא שלבו יחוש באמת אכפתיות וחמלה כלפי העני ובלא שיכאב את מצוקתו, הרי המעשה חסר את נקודת החיים הפנימית שלו. הבדל נוסף ועצום בין אילוף למידה פנימית טמון בכוח הצמיחה וההתפתחות: הנהגה הנובעת מאילוף חיצוני נותרת תמיד קפואה ומצומצמת בגבולות המדויקים שבהם הורגל האדם, ולעולם לא תתפתח מאליה למצבים חדשים שלא הורגל בהם, מה שאין כן כאשר המידה הופכת לקניין פנימי אמיתי בנפש האדם, שאז היא פועלת כמעיין נובע המבקש לו תמיד אפיקים חדשים, ודוחפת את האדם להתקדם עוד ועוד ולהיטיב בכל מצב ומקרה שיזדמן לפניו.

תהליך הפיכת הטוב מחיצוני לפנימי מתבאר בהרחבה בספר מסילת ישרים לרבינו הרמח"ל זצ"ל בסדר המדרגות העולות זו על גב זו. בראשית דרכו של העובד נמצאת מדרגת הזריזות והזהירות, שבה האדם מפעיל את כוח רצונו כדי לעשות את המעשים הטובים בזריזות ולהימנע מן העבירה בפועל, אף שעדיין ייתכן כי המלחמה מתנהלת בחיצוניות המעשים וטרם נזדככו כל חדרי לבו. אולם העובד האמיתי אינו נעצר שם, אלא עולה אל מדרגת הנקיות, שבה הוא מטהר את מחשבותיו ומניעיו מכל שמץ של פנייה זרה ונטייה לרע, ומשם הוא מתעלה עד למדרגת הקדושה, שבה הטוב והטהרה נחקקים ומוטבעים בעצם טבע נפשו, עד שהוא מואס ברע ובוחר בטוב מצד עצם מהותו הפנימית. בדומה לכך מובא בדברי בעל התניא החילוק המהותי שבין מדרגת הבינוני לבין מדרגת הצדיק: הבינוני הוא מי ששולט שליטה מוחלטת על לבושי נפשו במחשבה, דיבור ומעשה לבל יחטא לעולם, אך שליטה זו היא בבחינת כפיית הטוב על הנפש הבהמית שעדיין יש בה תאוות ורצונות לענייני העולם, ואילו הצדיק הגמור הוא מי שהפך את עצם מהות לבו ממש לטוב, עד שאין בנפשו שום רצון ותאווה לדבר שאינו רצון השם.

כיצד אפוא בכוחו של האדם להפוך את ההרגלים והאילוף החיצוני לתכונה נפשית פנימית ואמיתית. בעלי המוסר מתווים לכך שתי דרכים מרכזיות השלובות זו בזו. הדרך הראשונה היא עבודת ההתבוננות הפנימית וחשבון הנפש, שבה האדם עוצר לבחון בכנות את מידותיו ומעשיו ושואל את עצמו מהו המניע האמיתי המסתתר מאחוריהם, האם הוא פועל מתוך הרגל מכני, מתוך ציפייה להערכת הסביבה ולכבוד, או מתוך אכפתיות כנה ואהבת השם, והמבחן הפשוט לכך הוא האם היה עושה את אותו מעשה בדיוק באותה התלהבות גם אילו ידע בוודאות גמורה שאיש בעולם לא יראה זאת ולא יידע על כך לעולם. הדרך השנייה היא העמקת הכוונה והמטרה בשעת עשיית המעשה עצמו: כאשר האדם ניגש לקיים מצוות צדקה או חסד, אל יסתפק בביצוע החיצוני של נתינת הכסף, אלא יקדיש רגעים של מחשבה להתבונן בצערו של העני, להעמיד את עצמו במקומו ולחוש עמו הזדהות אמת בלב. על ידי חיבור המחשבה והרגש אל המעשה פעם אחר פעם, מחלחלת המידה הטובה מן החיצוניות אל עומק הלב והופכת לקניין נצחי של הנפש.

שליחות אליעזר – זהירות ברוחניות, ביטול הנגיעות ובירור שורש המידות​

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (בראשית כד, ב-ד).

נאמנות בממון לעומת חרדה לענייני הנפש והרוחניות

בפתיחת פרשת שליחותו של אליעזר עבד אברהם למצוא אישה ליצחק אבינו, מתארת התורה את אליעזר בתואר המפליג זקן ביתו המושל בכל אשר לו, ופירש רש"י שכל נכסיו וממונו של אברהם היו נתונים תחת ידו ושליטתו של אליעזר באמון מוחלט. והנה, מיד באותו פסוק עצמו, כאשר מטיל עליו אברהם אבינו את השליחות הרוחנית של בחירת בת זוג לבנו ליצחק, אין אברהם אבינו מסתפק באמון הכללי שהוא רוחש לעבדו הנאמן, אלא דורש ממנו ליטול חפץ של מצווה ולהישבע בשם השם אלוקי השמים ואלוקי הארץ שלא ייקח אישה מבנות הכנעני. הדבר מעורר פליאה גדולה: הלא אברהם אבינו הפקיד בידיו של אליעזר את כל הונו העצום בלא שום שבועה ובלא שום ערבות, וכיצד זה דווקא בעניין השידוך של בנו אינו סומך עליו בלא שבועה חמורה.

אלא שמכאן מתבאר יסוד מוסרי נוקב מאין כמותו ביחס שבין ענייני הגשמיות לענייני הרוחניות. בענייני ממון ורכוש של העולם הזה, אף שהם חשובים לאדם, מכל מקום אפשר לסמוך על נאמנותו הרגילה של השליח, שכן גם אם יארע הפסד ממון אין זה אלא הפסד חומרי הניתן להשבה. אולם כאשר מדובר בעניינים של רוחניות, אין להקל ראש או לסמוך על חזקות רגילות בלא לנקוט את כל אמצעי הזהירות, שכן טעות ברוחניות נוגעת לחיי הנצח. על הפער הכואב המצוי לעתים אצל בני אדם המחמירים בממונם ומקילים ברוחניותם, מסופר מעשה נוקב על מחולל תנועת המוסר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל. באחד ממסעותיו התאכסן רבי ישראל בפונדק דרכים כשהוא לבוש כדרכו בפשטות ובצניעות מבלי שהכירו מי הוא. ניגש אליו בעל הפונדק ושאל אותו האם יש בידו קבלה וידיעה בהלכות שחיטה, וכאשר השיב לו רבי ישראל בחיוב, מסר לו בעל הפונדק מיד את העופות שלו וביקש ממנו שישחטם עבור בני ביתו ואורחיו. כעבור שעה קלה ניגש רבי ישראל אל אותו בעל פונדק וביקש ממנו להלוות לו סכום כסף פעוט לזמן קצר. נרתע בעל הפונדק ואמר לו בתמיהה: כיצד אוכל להלוות לך את כספי והלא אינני מכיר אותך כלל ואיני יודע אם אדם נאמן אתה להשיבו. נענה רבי ישראל סלנטר ואמר לו בקול חוצב להבות: התבונן נא במעשיך, על כמה פרוטות של ממון חולף אתה חרד ומפחד ואינך מוכן להאמין לי בלא להכירני, ואילו על הרוחניות שלך ועל נשמתך ונשמות בני ביתך להינצל מאיסור נבילות החמור, סמכת עליי בעיניים עצומות ברגע אחד מבלי לדרוש שום הוכחה או בדיקה. אברהם אבינו מלמדנו את ההנהגה ההפוכה והישרה: בממונו סמך על אליעזר בלא שבועה, אך ברוחניותו של יצחק עמד על המשמר בכל תוקף.

עוצם כוחה של נגיעה וסוד הביטול הגמור של "עבד אברהם"

דמותו של אליעזר עבד אברהם מתנשאת לגבהים עצומים, עד שאמרו עליו חז"ל במדרש (והובא ברש"י על פסוק מ"ב) "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר כפולה באריכות בתורה ואילו הרבה גופי תורה והלכות חמורות לא ניתנו אלא ברמיזה של אות אחת". כדי להבין את אחד מני אלף של סוד גדלותו של אליעזר יש להעמיק בדברי המדרש בראשית רבה (פרשה נט אות ט') על הפסוק "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת". חז"ל עמדו על כך שתיבת "אולי" נכתבה בתורה בכתיב חסר בלא אות ו', באופן שניתן לקוראה "אלי", ודרשו על כך את הפסוק בספר הושע "כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב" "כנען" - זה אליעזר, "בידו מאזני מרמה" - שהיה יושב ומשקיל את בתו האם ראויה היא ליצחק או אינה ראויה, "לעשוק אהב" - זה יצחק שהוא אהובו של עולם, שאמר אליעזר בלבו אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי ואז אתן ליצחק את בתי, ואמר לו אברהם אבינו אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך.

בספר דרכי שמואל להגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל מבואר בעומק רב עניינו של אליעזר וכוחה של הנגיעה האישית הנחשפת כאן. כאשר שקל אליעזר בלבו את מעלת בתו שמא ראויה היא להינשא ליצחק אבינו, לא הייתה זו מחשבת שטות מופרכת הרחוקה מן המציאות, שהרי אליעזר עצמו היה במדרגה רוחנית נשגבה של דמשק אליעזר, שדרשו חז"ל "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים". הוא היה התלמיד המובהק והחוזר הגדול על כל תורתו של אברהם אבינו, דמות קדושה ששלטה ביצרה וניהלה את כל ישיבתו וביתו של אברהם, וממילא היה מקום רב בשכל הישר לחשוב שבתו שגדלה בבית זה ראויה להידבק בזרעו של אברהם. אף על פי כן, העמיד אותו אברהם אבינו על האמת הצרופה שמצד שורש נשמתו קבעה הגזירה האלוקית שאין ארור מתדבק בברוך.

והנה, כאן מתגלה פאר גדלותו של אליעזר. עם כל רצונותיו העצמיים והכיסופים הרוחניים שלו להשתדך עם זרעו של אברהם אבינו, ברגע ששמע מפי רבו אברהם שאין הדבר אפשרי על פי רצון השם, ביטל אליעזר את רצונותיו האישיים ביטול גמור ומוחלט, ויצא לבצע את השליחות במסירות נפש שלמה כדי למצוא ליצחק את האישה המיועדת לו, אף שהצלחת השליחות פירושה סתימת הגולל על שאיפתו להשיא את בתו ליצחק. כל מציאותו של אליעזר הייתה התבטלות מוחלטת לאדוניו, כפי שדרשו בזוהר הקדוש (חלק א דף קג ודף קמו) על הפסוק במלאכי "בן יכבד אב ועבד אדוניו", פתח רבי שמעון ואמר ועבד אדוניו דא אליעזר. לאורך כל הפרשה הארוכה הזו לא נזכר שמו הפרטי של אליעזר אפילו פעם אחת, אלא אך ורק בתארים העבד, האיש, או עבד אברהם, ללמדנו שלא השאיר לעצמו שום מציאות עצמית נפרדת, אלא פעל כולו כעבד נאמן לאדוניו בלא לשייר שום פינה לנגיעותיו האישיות. והפלא הגדול הוא, שדווקא מחמת שהגיע למעלת הנקיות המוחלטת הזו ולביטול העצמיות ללא שמץ נגיעה, זכה בסופו של דבר למה שביקש, ונאמר לו בפי לבן בוא ברוך השם, ובכך יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. זהו מוסר השכל נורא לכל אדם: כאשר מתעוררת בלב האדם נגיעה אישית כלשהי, ואפילו נגיעה רוחנית הנראית צודקת ונכונה, המטה את דעתו מן האמת לאמיתה, עליו לדעת שאם יימשך אחר נגיעתו יפסיד את הכול, ואילו אם ימסור את נפשו שלא לזוז כמלא הנימא מן האמת הצרופה ויבטל את נגיעתו, בסופו של דבר ישיג את מעלתו האמיתית בשלמות.

על נקודה זו הוסיף האדמו"ר הקדוש מקוצק זצ"ל הערה חדה כתער החושפת את טבעה המתעתע של הנגיעה האישית בלב האדם. הפסוק "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" מופיע בפרשתנו פעמיים: פעם ראשונה בפסוק ה' כאשר אליעזר מדבר בפועל עם אברהם אבינו, ופעם שנייה בפסוק ל"ט כאשר אליעזר מספר לבתואל וללבן את דבריו לאברהם. והנה, בפעם הראשונה בשעת הדיבור עם אברהם נכתבה תיבת "אולי" מלאה עם אות ו', ודווקא בפעם השנייה, בעת הסיפור ללבן ובתואל, נכתבה תיבת "אלי" חסרה בלא ו', שממנה דרשו חז"ל את נגיעתו לבתו. ביאר הרבי מקוצק כי הדבר מלמדנו יסוד עצום בנפש האדם: כל זמן שהאדם שרוי בתוך הנגיעה האישית שלו, אין הוא מרגיש כלל שהוא נגוע. בשעה שאליעזר דיבר עם אברהם אבינו והעלה את השאלה אולי לא תאבה האישה ללכת אחריו, היה אליעזר משוכנע בתמימות גמורה שהוא שואל שאלה עניינית וטהורה כדי לדעת כיצד לנהוג בשליחותו, ולא חש כלל שבתוך עומק לבו מסתתרת תקווה סמויה לטובת בתו. רק לאחר שכבר יצא לשליחות, התפלל על העין, מצא את רבקה אמנו וראה בחוש את יד השם המובילה את השידוך, כאשר עמד בבית בתואל ושחזר את הדברים לאחור, התפקחו עיניו להבחין למפרע עד כמה הייתה שאלתו הראשונה מעורבת בנגיעה אישית של אלי. עד כדי כך עמוקה וסמויה היא הנגיעה בלב האדם, שאין הוא מסוגל להכיר בה אלא לאחר שהתנתק ממנה לחלוטין.

העדפת בית בתואל על פני בנות כנען – תורשת המידות לעומת בחירת הדעות

נקודה מרכזית נוספת בצוואתו של אברהם אבינו לאליעזר טעונה התבוננות מעמיקה. אברהם אבינו משביע את עבדו באזהרה חמורה שלא ייקח אישה ליצחק מבנות הכנעני אשר הוא יושב בקרבו, ומצווה עליו ללכת אל ארצו ואל מולדתו בחרן ולקחת משם אישה ממשפחת בית אביו. והדבר תמוה לכאורה, הלא בני משפחתו של אברהם אבינו בחרן, תרח, בתואל ולבן, היו עובדי עבודה זרה מובהקים ואם כן מהו היתרון הגדול שמצא אברהם אבינו בבית עובדי אלילים על פני בנות הכנעני, עד ששלח את עבדו לדרך רחוקה כל כך.

פתרון שאלה זו מבואר בדברי הכלי יקר בפרשתנו ובהרחבה בדרשות הר"ן (בדרוש החמישי), המעמידים אותנו על ההבדל התהומי שבין קלקול בדעות לבין קלקול במידות. בני משפחתו של אברהם אבינו בחרן היו אמנם שרויים בטעות שכלית ואמונית של עבודה זרה, אך מידותיהם הטבעיות לא היו מושחתות מיסודן, ואילו הכנענים היו מושחתים בעצם טבעם במידות רעות ואכזריות של שנאה, קנאה, צרות עין וזימה. ידע אברהם אבינו בחכמתו כי ענייני הדעות והאמונות מסורים לבחירתו החופשית של כל אדם ואדם, כפי שנאמר בתורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים, והם אינם עוברים בתורשה גופנית מאבות לבנים. כשם שבמחלות הגוף ישנן מחלות שאינן תורשתיות וישנן מחלות העוברות בדם מאב לבן, כך גם בענייני הנפש: שיבוש בדעות תלוי בשכל ובסביבה בלבד, ולפיכך סמך אברהם אבינו שבבואה של הנערה מבית בתואל אל אוהליו הטהורים, תלמד את אמונת הייחוד ותבחר באמת על הצד הטוב ביותר. לעומת זאת, מידות רעות של אכזריות וצרות עין כמידותיהם של בני כנען עושה רושם עמוק במזג הגוף והנפש גם יחד, והן עוברות בירושה טבעית מאבות לבנים ומושרשות בדם הצאצאים, עד שקשה מאוד לעוקרן ולתקנן.

בהמשך ליסוד זה מובא בשם האדמו"ר בעל הפני מנחם מגור זצ"ל לימוד עצום לעניין חינוך הילדים בדורותינו. אמנם מצד גדרי ההלכה הפשוטים, קטן שטרם הגיע לכלל מצוות פטור מן המצוות, ולכאורה היה מקום לחשוב כי עיקר החינוך מתחיל רק כאשר הילד מתקרב לגיל בר מצווה ומתחייב במצוות. אולם לאור דברי הר"ן הללו מתברר כי תכונות הנפש והמידות הטובות או הרעות נטבעות ומושרשות בטבעו של הילד כבר משנות ינקותו וילדותו הרכה. אם לא יחנכו את הקטן מראשית צמיחתו לוותרנות, לעין טובה, לדרך ארץ ולמידות ישרות, יתקבעו בנפשו המידות הטבעיות הבלתי מתוקנות ויהפכו לטבע שני שקשה עד מאוד לשנותו בבגרותו, ועל כן עיקר מלאכת החינוך במידות מוטלת על ההורים מן הרגע הראשון.

תורת החסד במשנת רבקה אמנו – חכמת הלב, טהרת הכוונה ועמל המצווה​

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני (בראשית כד, יד).

מדוע נבחנה רבקה דווקא במידת החסד?

בהגיע אליעזר עבד אברהם אל עין המים בארם נהריים, הוא עומד בתפילה לפני בורא עולם וקובע את המבחן שעל פיו תיבחן האישה הראויה להיכנס לביתו של אברהם ולהינשא ליצחק אבינו. והנה אנו רואים כי אליעזר אינו בוחן את הנערה בחוכמתה, בייחוסה או בשאר מעלות, אלא מעמיד את כל הבחינה כולה על נקודה אחת ויחידה, הלוא היא מידת החסד וגמילות החסדים בפועל, כפי שמפרש רש"י הקדוש על אתר: "ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וכדאית ליכנס בביתו של אברהם". ויש להתבונן מדוע תלה אליעזר את כל בחירת האם השנייה לאומה הישראלית דווקא במידת החסד ולא בשאר מידות טובות.

בספרי המחשבה מבוארים שני טעמים פנימיים לבחירה זו. הטעם הראשון נעוץ בבניין הרוחני של שלושת האבות הקדושים: אברהם אבינו היה עמוד החסד, יצחק אבינו היה עמוד הגבורה והיראה ומידת הדין, וממנו היה עתיד לצאת יעקב אבינו שהוא עמוד התפארת והאמת, הממזג בתוכו את החסד והגבורה להרמוניה אחת שלמה. כדי שיוכל לצאת מיצחק אבינו בן שמידתו תפארת, היה הכרח גמור שזיווגו של יצחק יהיה עם אישה שכל מהותה היא מידת החסד המופלגת, כך שתיווצר הרכבה קדושה של מידת היראה והגבורה מצד האב עם מידת החסד והאהבה מצד האם, ומתוך שניהם יבנה בית יעקב. הטעם השני נוגע לעצם מהות תפקידה של האישה בבניין הבית היהודי, שכן עיקר תועלתה של האישה כעזר כנגדו לבניין בעלה וביתה טמון בכוח הנתינה שלה, במסירותה להשפיע טוב וחסד על סביבתה בלא חשבון.

הכלי יקר בפרשתנו מוסיף על כך רובד נוסף הקושר מערכה זו אל פרשת עפרון החיתי שקדמה לה. הכלי יקר מבאר כי סמיכות הפרשיות מלמדת שמתוך שראה אברהם אבינו את צרות עינו של עפרון החיתי שהיה מזרע כנען, אשר הבטיח הרים וגבעות ובשעת מעשה גילה תאוות בצע ורע עין, ציווה אברהם להרחיק את בנות כנען שורש המידות הרעות. מתוך כך למד אליעזר בחכמתו שאין לו צורך לבדוק את הנערה בשום מידה אחרת אלא אך ורק במידה ההפוכה לעפרון, היינו האם יש לה עין טובה ולב נדיב לגמול חסד. הכלי יקר מבאר על פי זה את עומק כוונתם של חז"ל במסכת תענית (דף כד עמוד א') "שאמרו כי כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה". אין כוונת חז"ל ליופי גשמי של העיניים, אלא לעצה עמוקה לבחינת מעשיה ומידותיה של הכלה: אם עיניה יפות לבריות, היינו שיש לה עין טובה והיא שמחה להיטיב ולגמול חסד עם הבריות, שוב אין צורך לבדוק את שאר מידותיה, כי מידת העין הטובה והחסד היא בניין אב ויסוד מוסד לכל המידות הטובות כולן, כפי ששנינו במסכת אבות (פרק ה משנה כב) שכל מי שיש בו שלושה דברים הללו, עין טובה, נפש שפלה ורוח נמוכה, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו.

חכמת החסד ואהבת החסד – רגישות לצורכי הזולת וטוהר המניע

כאשר אנו מתבוננים בפרטי בקשתו של אליעזר ובתשובתה של רבקה אמנו, מתגלים לפנינו רבדים מופלאים של חכמת החסד, אהבת החסד וניקיון הכוונה. בפסוק י"ד מבקש אליעזר שאם יבקש "הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה", ובפסוק י"ז כאשר הוא רץ לקראתה הוא מבקש ממנה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ולפני כן הגדיר את הבקשה במילים הטי נא כדך ואשתה. עוד צ"ע מדוע לא ביקש אליעזר בפשטות תני לי מעט מים לשתות, ומדוע ביקש דווקא שהיא תטה את כדה עבורו כדי שישתה מתוכו.

המלבי"ם מבאר בכך שני יסודות עמוקים מאין כמותם בתורת החסד. היסוד הראשון הוא בחינת מידת הענווה ורוחב הלב שבנתינה: אישה שאינה בעלת חסד אמיתי, כאשר יבקשו ממנה להטות את הכד הכבד שעל שכמה, הייתה עלולה להקפיד ולומר לאורח: הכד מונח על שכמי, הטה אותו אתה בעצמך ושתה מתוכו כדי שלא אצטרך לטרוח ולהורידו מעל כתפי. רבקה אמנו, ברוחב לבה המופלג, לא זו בלבד שלא הקפידה, אלא מיהרה והורידה את כדה על ידה כדי שיוכל לשתות בנוחות המרבית.

היסוד השני שמבאר המלבי"ם חושף את מהותה של החכמה בחסד. אליעזר ביקש לבדוק האם הנערה ניחנה לא רק בלב טוב, אלא גם בחכמת לב וברגישות להבין את מצבו של הזולת מבלי שיצטרך לפרט את מבוקשתו ומצוקתו. כאשר ביקש ממנה אליעזר הטי נא כדך ואשתה, רצה לראות האם תתבונן בחכמתה ותבין מעצמה שמכך שאדם מבוגר עומד על שפת מעיין מים ואינו שואב לעצמו, ואף מבקש ממנה להטות עבורו את הכד כדי שישתה, מוכח שיש לו כאב או חולשה בידיו המונעים ממנו לשאוב מן העין ולהטות את הכד בכוחות עצמו. וממילא, מתוך הבנה זו תסיק בחכמתה שאם אין בכוח ידיו לשאוב מעט מים לעצמו, קל וחומר שאין בכוחו לשאוב מים עבור עשרת גמליו הצמאים העומדים עמו, ומתוך כך תתעורר בנדבת לבה לחוס על צער בעלי חיים ולהציע מיוזמתה להשקות גם את כל גמליו. מכאן אנו למדים כי עשיית חסד שלמה אינה מסתכמת במעשה הטוב לבדו, אלא מחייבת את האדם להיות חכם בחסד, להתבונן ברגישות ובפקחות בצרכיו הנסתרים של הזולת שהבושה או המצב מונעים ממנו לבקשם בפירוש.

מופת מזהיר לחסד חכם שכזה מובא במעשה המפורסם על הגאון בעל הבית הלוי מבריסק זצ"ל. פעם אחת, בערב חג הפסח, ניגשה אל הבית הלוי אישה אלמנה ענייה ושאלה אותו שאלה הלכתית תמימה לכאורה: האם מותר לצאת ידי חובת מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בשתיית חלב במקום יין. השיב לה הבית הלוי במאור פנים כי על פי ההלכה אין יוצאים ידי חובת ארבע כוסות בחלב, ובו במקום הוציא מכיסו סכום כסף גדול ומסר לידיה כדי שתוכל לקנות בו צורכי החג בשפע. לאחר שיצאה האלמנה מביתו, פנו תלמידיו אל הבית הלוי בתמיהה ושאלוהו: רבינו, הלא האלמנה שאלה רק על ארבע כוסות של יין, ומדוע הענקת לה סכום כסף גדול כל כך המספיק גם לקניית בשר וצורכי סעודה שלמים, ומניין ידעת שאין לה בשר לחג. השיב להם הבית הלוי בפקחות לבו הרחום: התבוננו נא, אם האלמנה חשבה לערוך את הסדר ולשתות את הכוס הראשונה והשנייה מחלב, הרי מוכח מכך בעליל שאין לה בביתה שום בשר לסעודת החג שאחר המגיד, שהרי אילו היה לה בשר לסעודה, כיצד הייתה מעלה על דעתה לשתות חלב לפני אכילת הבשר ואחריה. זוהי דמותו של חסד חכם המקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים.

מעבר לחכמת החסד, מאירה במעשיה של רבקה אמנו גם מידת אהבת החסד וטהרת הכוונה. ישנם אנשים המקיימים מצוות חסד כאשר פונים אליהם ומבקשים מהם עזרה, אך הם מצמצמים את עזרתם אך ורק למה שנתבקשו ולא מעבר לכך. לעומתם, מי שטבועה בנפשו מידת אהבת חסד כרבקה אמנו, אינו ממתין שיבקשו ממנו הכול, אלא שמח על ההזדמנות להיטיב ועושה כפל כפליים ממה שביקשו ממנו, כפי שהוסיפה רבקה מיוזמתה וגם לגמליך אשקה עד אם כילו לשתות. יתרה מכך, מתבאר בכתוב פרט מפליא: בפסוק כ"ב נאמר ויהי כאשר כילו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה. ולכאורה קשה, מדוע לא העניק לה אליעזר את התכשיטים היקרים מיד ברגע ששמע מפיה את ההבטחה שתה וגם גמליך אשקה, שהרי כבר אז נתקיים הסימן שביקש מן השמים, ומדוע המתין עד שסיימה לשאוב ולהשקות את כל עשרת הגמלים עד תום. אלא שמבואר במפרשים כי אליעזר ביקש לבחון את טהרת מניעיה של רבקה: הוא חשש שמא הצעתה הנדיבה להשקות את הגמלים נבעה מרצון סמוי לזכות בגמול, במתנה או בדברי שבח וכבוד מאת האורח העשיר. לפיכך עמד אליעזר מנגד והחריש לאורך כל זמן השאיבה המפרכת, ורק לאחר שראה כי השקתה את כל הגמלים בשמחה ובזריזות מבלי לצפות לשום תמורה או אות תודה, התברר לו למעלה מכל ספק כי לפניה עומדת בעלת מידת החסד הנקייה והטהורה ביותר.

"ותשאב לכל גמליו" – מעלת הטרחה והעמל במצוות ללא קיצורי דרך ניסיים

נקודה יסודית נוספת במעשה החסד של רבקה אמנו מתבארת בדברי הרמב"ן על הפסוק ותער כדה אל השקת ותרוץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו. במדרש רבה מבואר כי כאשר ירדה רבקה אמנו אל העין למלא את כדה, עלו המים מן הבאר לקראתה בדרך נס לכבודה של הצדקת. מתוך כך מתעוררת מאליה הקושיה: אם אכן עלו המים לקראתה בדרך נס, מדוע נאמר בפסוק שלאחר שהשקתה את אליעזר נאלצה רבקה לרוץ שוב ושוב אל הבאר ולשאוב מים ביגיעה עצומה עבור כל גמליו, ומדוע לא המשיכו המים לעלות מאליהם אל השוקת כדי להשקות את הגמלים בלא שתצטרך לטרוח כל כך.

הרמב"ן הקדוש מבאר בכך יסוד גדול בדרכי ההשגחה האלוקית בעשיית המצוות. כאשר הגיעה רבקה אל הבאר כדי לשאוב מים לצורכה האישי ולצורכי ביתה, עשה עמה הקדוש ברוך הוא נס והעלה את המים לקראתה כדי לחסוך ממנה טרחה. אולם ברגע שבו ניגשה לקיים את מצוות גמילות החסדים ולהשקות את גמליו של אליעזר, פסק הנס והמים חזרו לעומק הבאר, כדי שרבקה תצטרך לרוץ ולשאוב בעמל כפיה ובזיעת אפה. טעם הדבר הוא שבעשיית מצוות חסד ובעבודת הבורא, חפץ הקדוש ברוך הוא לזכות את האדם בשכר הטרחה, היגיעה והמאמץ הגופני שהוא משקיע במצווה, שהרי לפום צערא אגרא, ואילו היו המים עולים בדרך נס להשקות את הגמלים, היה נגרע מרבקה אמנו השכר הנצחי העצום של יגיעת החסד שלה, שמכוחה זכתה להיבחר לאם בישראל.

הקבלה מופלאה ליסוד זה מצינו בפרשת נח על הפסוק שנים שנים באו אל נח אל התיבה. רש"י הקדוש שם מביא מדברי המדרש כי כל הבהמות והחיות והעופות באו מאליהן אל התיבה בדרך נס מבלי שנח יצטרך לצוד אותן. אולם הרמב"ן והאור החיים הקדוש (בפרשת נח פרק ז פסוקים ב-ג) מדייקים בלשון הכתובים ומבארים חילוק נפלא: מן הבהמה הטהורה ציווה הקדוש ברוך הוא את נח לקחת עמו שבעה שבעה זוגות, כדי שיוכל להקריב מהם קרבנות על המזבח בצאתו מן התיבה לאחר המבול. ומבארים הרמב"ן והאור החיים הקדוש כי רק זוג אחד מכל מין טהור, שנועד לקיום המין בעולם כדרך הבהמות הטמאות, בא אל נח מאליו בדרך נס, ואילו ששת הזוגות הנוספים מן הבהמה הטהורה, שנועדו להקרבת קרבנות להשם יתברך, לא באו אל התיבה מאליהם בדרך נס, אלא נח נדרש לטרוח אחריהם ביגיעה מרובה, לחפשם, לצודם ולהביאם במו ידיו אל התיבה. הטעם לכך הוא שכדי להקריב קרבן לפני הקדוש ברוך הוא ולהתקרב אליו בעבודת המצוות, אין משתמשים בניסים ובמופתים החוסכים מן האדם את העמל, שכן עיקר רצונו של הבורא יתברך הוא ביגיעתו האישית של האדם ובמסירות כוחותיו לקיום המצווה.

בבית בתואל ולבן – שורש הכפירה, השגחה גלויה בשידוכים וחובת הכרת הטוב​

ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים (בראשית כד, לא).

"ואנכי פיניתי הבית" – הכפירה ככסות לתאוות הלב

כאשר שבה רבקה אמנו מן העין אל בית אמה ועל ידיה צמידי הזהב והנזם היקרים שהעניק לה אליעזר, מתארת התורה כיצד מיד כראות לבן אחיה את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו, רץ החוצה אל האיש העומד על הגמלים על העין ופתח בפניו בקריאה נרגשת: בוא ברוך השם למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים. רש"י הקדוש מביא על אתר את דברי חז"ל המבארים מהו אותו פינוי שפינה לבן בביתו: פיניתי הבית מעבודת אלילים. לבן הבין כי עבדו של אברהם אבינו לא יסכים לדרוך על מפתן בית שיש בו פסילים ואלילים של עבודה זרה, ולכן מיהר ביוזמתו וזרק את כל אליליו מן הבית החוצה כדי להכניס את האורח העשיר.

דברי חז"ל אלו מעוררים פליאה עצומה לכל מי שמתבונן בדמותו של לבן הארמי הלא בפרשת ויצא אנו רואים את אותו לבן עצמו רודף במלוא העוצמה ובחמה שפוכה דרך שבעת ימים אחרי יעקב אבינו חתנו ואחרי בנותיו ונכדיו ומבקש לעקור את הכול ולהורגם, (כפי שמעיד עליו הכתוב בפרשת מקרא ביכורים ארמי אובד אבי) וכשמגיע לבן אל יעקב בהר הגלעד, טענתו המרכזית והזועקת בפיו היא: ועתה הלך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך, למה גנבת את אלוהי. מתוך זעקתו זו של לבן בפרשת ויצא נראה לכאורה עד כמה הייתה עבודת האלילים שלו יקרה וקדושה בעיניו, עד שהיה מוכן לצאת למלחמת חורמה נגד חתנו ובנותיו רק משום שנטלו את תרפיו ואליליו. ואם כן, כיצד ייתכן שכאן בפרשתנו, למען אורח זר שהגיע לשעה קלה, לבן בעצמו מפנה ומשליך את כל אלוהיו ואליליו מן הבית ללא שום היסוס. הלא בעיני מי שמאמין באליליו, אין לך ביזיון וחילול גדול יותר מאשר לזרוק את אלוהיו החוצה מפני כבודו וממונו של אורח בשר ודם.

אלא שכאן מתגלה לעינינו יסוד מוסד ונוקב מאין כמותו בהבנת שורש הכפירה והמינות בעולם, יסוד שאותו ייסד הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ הערות בביאורי אגדות סימן א. בפרשת שלח לך מזהירה התורה בפרשת ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ודרשו על כך חז"ל בספרי: אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות. שואל הגאון רבי אלחנן וסרמן קושיה עצומה: לכאורה, מדוע תלתה התורה הקדושה את המינות והכפירה בלב האדם באומרה אחרי לבבכם זו מינות, והלא מינות וכפירה הן עניין של דעות והשקפות משובשות, טעות בהבנה ובשכל, ומקומן של הדעות והמחשבות הוא בראש ובמוח ולא בלב, שהלב הוא משכן הרצונות והתאוות.

מתוך קושיה זו חושף הגאון רבי אלחנן וסרמן אמת נוקבת היורדת עד חדרי בטן: באמת לאמיתו של דבר, כל עניינה של הכפירה והמינות מעולם לא התחיל בראש ובשכל, אלא שורשו נובע אך ורק מן הלב ותאוותיו. מציאות הבורא יתברך ואמיתות תורתו ברורות וגלויות לכל שכל אנושי ישר כנגד השמש בצהריים, כפי שהכריז הנביא ישעיהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואין שום קושיה שכלית אמיתית שיכולה להביא אדם בר דעת לידי כפירה. אולם לבני האדם יש תאוות, יצרים ורצונות גשמיים שאינם עולים בקנה אחד עם ההודאה במציאות הבורא ועם עול תורתו ומצוותיו. כדי ליישב את הסתירה הפנימית ולהשקיט את מצפונו, משחד הלב בעל התאוות את השכל ומלביש את תאוותיו בלבוש פילוסופי או אלילי של כפירה ומינות, אך באמת הכול מתחיל ונגמר ברצונות הלב. זוהי כוונתה העמוקה של התורה הקדושה באזהרתה ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כי התורה מצביעה על השורש האמיתי של הכפירה הנמצא בתאוות הלב ולא במוח.

לאור יסוד מופלא זה מתבארת התנהגותו של לבן הארמי בבהירות מוחלטת. לבן מעולם לא האמין באלילים ובתרפים שלו באמת ובתמים מצד הכרת האמת, אלא החזיק בהם ככלי שרת נוח להצדיק את תאוותיו, רמאויותיו וגזלנותו, שכן עבודת האלילים אינה תובעת מן האדם זיכוך המידות או יושר, אלא מתירה לו לעשות ככל העולה על רוחו. ממילא, כל זמן שהאלילים שירתו את אינטרס התאווה והכבוד שלו, הוא החזיק בהם באדיקות ואף רדף אחרי יעקב אבינו בזעקה למה גנבת את אלוהי. אולם ברגע שהגיע אל ביתו עבדו של אברהם אבינו ובידיו גמלים טעונים כל טוב, צמידי זהב ונזמים יקרים, השתנה האינטרס של לבן מקצה לקצה. תאוות הממון הבוערת בלבו אמרה לו כי כדי לזכות בממונו של האורח החשוב הזה, עליו לסלק מיד את המכשול שימנע מן האורח להיכנס לביתו. באותה שנייה עצמה, אותו לב תאוותני שיצר את האלילים כדי למלא את רצונו, פקד עליו להשליך את האלילים הללו לאשפה למען בצע כסף, ולבן עשה זאת ללא כל היסוס. מעשהו זה של לבן בפינוי הבית מעבודת אלילים קורע את המסכה מעל פני כל הכפירות והאידיאולוגיות השקריות בעולם, ומראה בעליל כי אין בהן שום אמונה אמיתית, אלא רק לבוש חיצוני המתחלף לפי תאוות הלב של השעה.

גילוי ההשגחה הפרטית בשידוכים וחובת הכרת הטוב לשליח

לאחר שגולל אליעזר בפני בני ביתו של בתואל את כל השתלשלות שליחותו, את תפילתו על העין ואת התאמת דבריה ומעשיה של רבקה לכל אשר שאל מאת השם יתברך, נענו לבן ובתואל ואמרו פה אחד: מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כד, נ). על פסוק זה דרשו חז"ל במסכת מועד קטן (דף יח עמוד ב') שמכאן מצינו מקור בתורה לכך שמה' אישה לאיש, כשם שמצינו זאת בנביאים אצל שמשון ובכתובים בדברי שלמה המלך מה' אישה משכלת. כאשר מתבוננים במאמר חז"ל זה מתעוררת שאלה יסודית: הלא אנו מאמינים באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בהשגחה פרטית מדויקת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, ואם כן מהו החידוש המיוחד בכך שמה' אישה לאיש, ומדוע מצאו חז"ל לנכון להביא פסוקים מתורה, נביאים וכתובים כדי להוכיח שזיווגו של אדם הוא מן השמים יותר משאר ענייני העולם.

המשפיע הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א מיישב שאלה זו על פי יסודו של מרן החזון איש זצ"ל. אמנם הקדוש ברוך הוא מנהל את כל פרטי הבריאה בהשגחה פרטית מוחלטת, אולם ברוב תחומי החיים בעולם הזה דרכי ההשגחה מתלבשות ומסתתרות בתוך לבושי הטבע והסיבתיות הרגילה, כדי להותיר מקום לבחירה החופשית של האדם ולניסיון האמונה. בפרנסתו של האדם, דרך משל, גזר הבורא שעל האדם לעשות השתדלות טבעית במלאכה או במסחר, ובתוך ההשתדלות הטבעית הזו שולח השם את ברכתו הסמויה מן העין. אולם בענייני שידוכים וזיווגים קבע הקדוש ברוך הוא הנהגה שונה בתכלית: כאן פותח הבורא חלון ומראה לבני האדם בגלוי את יד ההשגחה הפרטית הניסית שלו, כיצד הוא מוליך ומביא אנשים ממרחקים, מצרף מקרים בלתי צפויים ומסובב סיבות פלאיות שלכאורה אין להן שום קשר טבעי, והכול כדי ששידוך אחד שנגזר בשמים ארבעים יום קודם יצירת הוולד ייצא מן הכוח אל הפועל. אף שגם בשידוכים עושה האדם השתדלות, הרי גלוי לעין כל שההשתדלות אינה אלא פתח קל, וכל מציאת הזיווג והסכמת הלבבות הן מעשה ניסי גלוי מלמעלה, עד שאפילו רשעים כלבן ובתואל נאלצים להודות ולומר מה' יצא הדבר. ועל ידי גילוי ההשגחה הפרטית הברורה כל כך בענייני שידוכים, מתעורר האדם להבין ולהכיר שבאמת גם כל שאר ענייני העולם הקורים בדרך הטבע מונהגים אך ורק מאתו יתברך.

רבי יוסף חיים זוננפלד עמד על הפליאה הגדולה: בשלמא אצל יוסף הצדיק או אצל אליעזר עבד אברהם אנו מוצאים ששם שמים שגור על פיהם בכל משפט ומשפט, אך מה קרה לפתע ללבן הרמאי ולבתואל עובד האלילים שנהפכו באחת לבעלי אמונה גדולים התולים את הכול בהשגחת השם יתברך. השיב על כך רבי יוסף חיים זוננפלד בחריפות מוסרית: כאשר ראו לבן ובתואל כי השידוך המוצלח והעשיר הזה עומד להיסגר ולצאת אל הפועל, נפל עליהם פחד שמא מיד לאחר הסכמתם יגיש להם אליעזר חשבון ויתבע מהם תשלום הגון של דמי שדכנות על טרחתו הגדולה בהבאת השידוך אל פתח ביתם. כדי להקדים תרופה למכה ולהיפטר מתשלום דמי השדכנות, מיהרו לבן ובתואל לגלגל עיניים לשמים ואמרו לאליעזר: מה' יצא הדבר, הכול נעשה אך ורק מלמעלה בהשגחה פרטית, ולך אין שום חלק או זכות בדבר שתוכל לתבוע עליו שכר.

מדבריו אלו של הגרי"ח זוננפלד זצ"ל עולה לימוד מוסרי חשוב מאין כמותו לעבודת המידות: ישנם אנשים שכאשר חברם עושה עמהם טובה או טורח בעבורם בשליחות מוצלחת, במקום להכיר לו טובה שלמה ולשלם לו כראוי על טרחתו, הם משתמשים בדיבורי אמונה וביטחון מזויפים כדי לפטור את עצמם מחובת הכרת הטוב, באומרם כי הכול נעשה מאת השם יתברך וממילא אין שום צורך להודות לשליח בשר ודם. אולם האמת הצרופה של התורה היא הפוכה בתכלית: אף על פי שברור לכל מאמין שהכול נגזר ויוצא מאת השם יתברך לבדו, מכל מקום מאחר שבחר הקדוש ברוך הוא לגלגל את הטובה על ידי שליח זה שטרח ויגע בעבורה, מוטלת על המקבל חובה גמורה להכיר טובה לשליח, לכבדו ולשלם לו את שכרו בשלמות, שהרי כפיות טובה כלפי בשר ודם מביאה בסופו של דבר לכפיות טובה כלפי שמים.

בניין הבית היהודי – סוד הצניעות ושלוש מצוות האישה​

ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה (בראשית כד, נג). ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו (בראשית כד, סז).

מתנת הבגדים של אליעזר – דוגמה של בגדי צניעות לבית אברהם

לאחר שהסכימו בתואל ולבן לשידוך ונאמרו הדברים מה' יצא הדבר, מתארת התורה כיצד הוציא אליעזר מתיקו כלי כסף, כלי זהב ובגדים והעניקם לרבקה אמנו כמתנת אירוסין. כאשר מתבוננים בפרטי מתנות אלו מתעוררת תמיהה גדולה בשלמא מתנות של תכשיטים, כלי כסף וכלי זהב, מובנות היטב, שכן תכשיטי זהב וכסף מתאימים לכל כלה באשר היא וערכם קבוע וידוע, אולם מה פשר הבגדים שהביא עמו אליעזר מארץ כנען כדי להעניק לרבקה. הלא בגדים צריכים להיות תפורים ומותאמים בדיוק למידות גופה של הלובשת אותם, וכששלח אברהם אבינו את אליעזר מביתו בחברון אל ארם נהריים, עדיין לא ידעו כלל מי תהיה הנערה שיזמין הקדוש ברוך הוא ליצחק, האם תהיה גבוהה או נמוכה, רחבה או צרה, וכיצד אפוא יכול היה אליעזר להביא עמו מראש בגדים מוכנים שיתאימו למידותיה של הכלה העתידית.

ביאור נפלא ומאיר עיניים לשאלה זו אמר הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע, ודבריו מהווים יסוד מוסד בהנהגת הבית היהודי לדורות. הבגדים ששלח אברהם אבינו ביד אליעזר עבדו לא נועדו כלל וכלל כדי שרבקה אמנו תלבש אותם עצמם על גופה, וממילא לא היה שום צורך שיתאימו למידות גופה המדויקות. אברהם אבינו שלח לרבקה בגדים אלו בתור דוגמה מוחשית ותבנית מנחה, כדי להראות לה מראש מהם גדרי הצניעות ואופי הלבוש המכובד והצנוע שעליהם מקפידים בביתם הקדוש של אברהם ושרה. מאחר שרבקה גדלה בחרן בביתם של בתואל ולבן שהיו שטופים בתרבות העמים, ביקש אברהם אבינו להודיע לה עוד בטרם צאתה מבית אביה כי הכניסה אל אוהלי האבות מחייבת הנהגה עילאית של צניעות וכיסוי, ולשם כך שלח לה בגדים לדוגמה למען תדע באלו מלבושי כבוד וצניעות עליה להתהדר בבואה אל בית יצחק.

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" – חזרת שלושת הסימנים כנגד שלוש מצוות האישה

בסיום פרשת השידוך חותמת התורה בפסוק המופלא ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו. רש"י הקדוש עומד על לשון הכתוב האהלה שרה אמו, ומבאר על פי דברי המדרש: ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו, כלומר שנעשית רבקה בכל דרכיה ומעשיה דוגמת שרה אמו ממש. ופירשו חז"ל במה ניכרה שלמותה זו של רבקה: שכל זמן שהייתה שרה אמנו קיימת בעולם, היה נר דולק באוהלה מערב שבת לערב שבת, והייתה ברכה מצויה בעיסה לשובע, והיה ענן השכינה קשור על פתח האוהל, ומשמתה שרה פסקו שלושת הסימנים הקדושים הללו, וכיון שבאה רבקה אמנו ונכנסה לאוהל, חזרו שלושתם להאיר ולשרות בבית כבתחילה.

ויש לעמוד על המשמעות הפנימית של שלושת הניסים התמידיים הללו שהיו באוהלן של אמהות האומה, וביארו כי שלושת הסימנים הללו אינם מקריים כלל, אלא הם מכוונים בדיוק מופלא כנגד שלוש המצוות המיוחדות והעיקריות שנמסרו לעקרת הבית היהודייה ואשר על ידן היא בונה את קדושת ביתה: מצוות טהרת המשפחה, מצוות הפרשת חלה מן העיסה, ומצוות הדלקת נר שבת. כנגד השמירה הקפדנית והמדויקת על דיני הטהרה והקדושה, המביאה את טהרת הנפש והגוף אל הבית היהודי, זכו האמהות שהיה ענן השכינה קשור על פתח האוהל, שכן השראת השכינה הגלויה בבית תלויה בראש ובראשונה בטהרתו של הבית. כנגד מצוות הפרשת חלה מן העיסה בעין טובה ובכוונה שלמה לקדש את המאכל הגשמי לשם שמים, זכו שנשתלחה ברכה מופלאה בעיסה עד שמעט לחם השביע רבים. וכנגד מצוות הדלקת נר שבת המכניסה אור, שלום ושמחה רוחנית אל תוך הבית, זכו שהיה נרן דולק באור קדושה מערב שבת לערב שבת בלא שיכבה כל ימי השבוע. כאשר ראה יצחק אבינו כי עם כניסתה של רבקה אל האוהל שבו שלושת האורות הללו להאיר במלוא תוקפם, הכיר כי קדושתה וצדקותה של אמו שרה ממשיכות לפעום במלואן בדמותה של רבקה, ובכך התנחם באמת אחרי אמו.

נישואי אברהם לקטורה – שמחתו של יצחק ובירור סיגי האמונה​

ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח (בראשית כה, א-ב). ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (בראשית כה, ו).

סמיכות נישואי יצחק לנישואי אברהם – שמחת הלב במעלת החבר

מיד לאחר שהשלים הכתוב את סיפור נישואיו של יצחק אבינו עם רבקה אמנו וכניסתה לאוהל שרה, פותח הפרק הבא בתיאור נישואיו השניים של אברהם אבינו: ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. על סמיכות פסוקים זו אנו מוצאים בגמרא במסכת בבא קמא (דף צב עמוד ב') לימוד נפלא מאין כמותו בטבע נפש האדם הגמרא שם מביאה כי שאל רבא את רבה בר מרי: מניין הא מילתא דאמרי אינשי, מהו המקור בתורה לפתגם השגור בפי הבריות האומר שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל, היינו שישים מכאובים מגיעים לשן השומעת את קול חברתה האוכלת והיא עצמה אינה אוכלת. והשיב לו רבה בר מרי כי מקור הדבר מפורש בסמיכות הפסוקים בפרשתנו, שכן בתחילה נאמר ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, ומיד לאחר מכן נאמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.

ביאור הדברים הוא שכל זמן שיצחק אבינו היה שרוי בבדידותו בלא אישה לאחר פטירת שרה אמנו, נמנע גם אברהם אבינו מלשאת אישה לעצמו, וחיכה עד שישיא את בנו יצחק ויראה בשמחתו. וכשראה יצחק אבינו שזכה הוא עצמו לשאת אישה ולהקים את ביתו באהבה ובנחמה, לא היה יכול ליהנות משמחתו לבדו בעוד אביו הזקן יושב בגפו בלא עזר כנגדו, שכן מי ששומע ורואה בטובת חברו והוא עצמו חסר את אותה טובה, מצטער בכך צער פנימי עמוק. לפיכך מיד לאחר נישואיו דאג יצחק אבינו בעצמו להכניס לבית אביו את קטורה, היא הגר שהכשירה את מעשיה, כדי שגם אברהם אבינו יזכה לשמחה ולעזר לעת זקנותו. יש כאן לימוד מוסרי עצום עד כמה חייב האדם, דווקא בשעה שהוא עצמו שרוי בשמחה וברווחה, לפקוח את עיניו ולבו אל הסובבים אותו שטרם זכו לכך, ולדאוג בכל כוחו שגם הם יזכו לטובה ולא יישארו בצער החיסרון.

סוד הולדת בני קטורה ושילוחם – הפרדת הקליפות וזיכוך מידת האמונה הטהורה

מעבר להיבט של כבוד האב ושמחתו, עצם פרשת נישואיו של אברהם אבינו לקטורה והולדת ששת בניה לעת זקנותו המופלגת מעוררת תמיהה עצומה בעומק מחשבת הבריאה. הלא הקדוש ברוך הוא כבר הודיע לאברהם אבינו בפירוש כי ביצחק ייקרא לך זרע, שהיינו שרק יצחק לבדו הוא העתיד להמשיך את שלשלת הקדושה ואת נחלת הארץ, ולשם מה אפוא נזקק אברהם אבינו להוליד בנים נוספים מקטורה. התמיהה מתעצמת שבעתיים לאור המשך הכתובים בפסוק ו': ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם, ובתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם זאת בלשון חריפה: ותרכינון מעילוי יצחק, היינו שגירש והרחיק אותם מעל פני יצחק בנו. ואם בסופו של דבר גירש אברהם אבינו את כל הבנים הללו והרחיקם מביתו ומנחלתו אל ארץ קדם, לשם מה היה צריך לכתחילה להולידם ולהביאם לעולם.

פליאה גדולה עוד יותר עולה מדברי המדרש בראשית רבה (פרשה סא אות א) על פרשה זו. המדרש דורש שם את הפסוק הפותח את ספר תהילים: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה אברהם אבינו... והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה. והדברים מפליאים עד מאוד: כיצד ייתכן שהכתוב משבח את פסגת הצלחתו של אברהם אבינו במילים וכל אשר יעשה יצליח דווקא על הולדת בני קטורה, והלא באותו מדרש עצמו מיד בהמשך דורשים חז"ל את שמותיהם של בני קטורה לגנאי גמור ומבארים כי זמרן נקרא כן על שם שהיו מזמרים לעבודה זרה, ויקשן על שם שהיו מקישים בתוף לעבודה זרה. הרי שבני קטורה היו אדוקים ושקועים בפולחני עבודה זרה, ואם כן כיצד נחשבת הולדתם להצלחתו הגדולה והמבורכת של אברהם אבינו מאמין הייחוד.

פתרון הסוד הנשגב הזה מבואר בספר שפתי כהן על התורה להגאון המקובל רבי מרדכי הכהן מצפת מתלמידי האר"י הקדוש ז"ל, וכן הובא בפירוש המלבי"ם ובספר נתיבות שלום להאדמו"ר מסלונים זצ"ל. אברהם אבינו, שנבחר להיות שורש האומה הישראלית, התייחד בשתי מידות עיקריות שהיו עמודי התווך של עבודתו: מידת החסד והאהבה, ומידת האמונה הטהורה שאותה הפיץ בעולם כולו. אולם מאחר שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה באופן שבכל כוח רוחני מעורבים בתחילה סיגים וקליפות מתוך שורשו של תרח, היה מוטל על אברהם אבינו לעבור תהליך עמוק של בירור וצירוף, להפריד את הסיגים הרוחניים מן הפרי הקדוש, כדי שיצחק אבינו יוכל לקבל ממנו ירושה רוחנית מזוקקת ונקייה מכל שמץ של פסולת.

תהליך הבירור הזה התחלק לשני שלבים מדויקים כנגד שתי מידותיו של אברהם. השלב הראשון היה בירור מידת החסד והאהבה: במידת החסד והאהבה, כאשר אינה מזוקקת בתכלית, עלול להתערב סיג של תאווה ואהבה פסולה. לידתו של ישמעאל נועדה לקלוט ולנקז מתוך אברהם אבינו את כל הסיגים של מידת החסד, כפי שרמזו חז"ל בספרי פרשת וזאת הברכה פיסקא שמז כי ישמעאל כל עצמו היה קשור לענייני לא תנאף. על ידי הולדת ישמעאל וגירושו לאחר מכן מן הבית, הפריד אברהם אבינו את כל הקליפות ממידת החסד, כך שנותרה אצלו מידת חסד ואהבה קדושה וטהורה בתכלית בלא שום תערובת. לאחר שהושלם בירור החסד ויצחק אבינו כבר נישא לרבקה והקים את בית הקדושה, הגיע השלב השני והאחרון בעבודתו של אברהם אבינו: בירור וזיכוך מידת האמונה. שכן גם בכוח האמונה שבאדם עלולים להידבק סיגים וקליפות, המתבטאים בנטייה לאמונות תפלות, כישופים ופולחנים זרים של כוחות הטומאה. לשם כך נשא אברהם אבינו לעת זקנותו את קטורה והוליד את ששת בניה, אשר שימשו ככלי קיבול שאליו נאספו והתנקזו כל סיגי האמונה הדקים ביותר שעוד נותרו מבית תרח. דווקא משום שכל סיגי האמונה והנטייה לעבודה זרה התרכזו בבני קטורה הללו – כפי שמתבטא בשמותיהם זמרן ויקשן המורים על פולחני האלילים – הרי שעל ידי הולדתם ושילוחם המוחלט מעל פני יצחק בנו אל ארץ קדם, השלים אברהם אבינו את מלאכת הבירור בשלמותה. מעתה נותר יצחק אבינו עם כוח אמונה זך, טהור ומזוקק ככסף שבעתיים ללא שום סיג וקליפה, וזוהי הצלחתו הכבירה של אברהם אבינו שעליה נאמר במדרש וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה.

שילוחם אל "ארץ קדם" – בין ארצות המזרח וכוחות הטומאה לבין שיטת הפשטנים

בביאור מהותה ומיקומה של אותה ארץ קדם שאליה שילח אברהם אבינו את בני קטורה לאחר שהעניק להם מתנות, נחלקו דעות המפרשים. הגאון רבי משה בן ישראל והגאון רבי דוד לוריא, הרד"ל, בפירושו למדרש רבה, סבורים כי הכוונה בארץ קדם היא לארצות המזרח הרחוק והודו, אשר נודעו מאז ומעולם ועד לימינו אנו כמרכז של עבודות זרות, כישופים וכוחות טומאה, ששורשם נמשך מאותם שמות טומאה ומתנות שמסר אברהם לבני הפילגשים בשלחו אותם מזרחה. הרד"ל אף מוסיף בדבריו מסורת מופלאה, כי אברהם אבינו בנה והקים גבול וחומת הפרדה עצומה, היא החומה הסינית, כדי להבדיל ולהרחיק את בני קטורה וכישופיהם לבל יתערבו ויזיקו לשאר יושבי העולם וליצחק בנו. עוד מבאר הרד"ל טעם עמוק לכך שברוב חלקי העולם פסקו ובטלו כוחות הכישוף הממשיים שהיו מצויים בימי קדם, ואילו באותן ארצות מזרח רחוקות עוד נותרו שרידים מהם: שכן כלל גדול בבריאה הוא שאת זה לעומת זה עשה האלוקים, כדי לאזן את הבחירה החופשית, ומעת שפסקו כוחות הנבואה הגלויה בישראל בחורבן הבית, ניטל גם כוחם של הכישופים מן העולם כדי שלא יגבר צד הטומאה, זולת אותם מקומות נידחים בארץ קדם שבהם נשתיירו שרידי המתנות של בני קטורה. אולם לעומת שיטה זו, דעת רוב מפרשי הפשט היא שארץ קדם המוזכרת בכתוב אינה במזרח הרחוק, אלא היא חבל ארץ הסמוך לארץ ישראל ממזרחה, כארץ בני קדם המוזכרת אצל יעקב אבינו ואיוב, ולשם הרחיקם אברהם אבינו כדי שלא יהיה להם כל חלק ונחלה בארץ ישראל המובטחת ליצחק אבינו ולזרעו אחריו עד עולם.