אחד מן הלויים

משתמש חדש
gem
הודעות
21
תודות
99
נקודות
23
תוכן מומלץ
1
לחו"ר הפורום הנכבד!
עלה ברעיוני להתחיל לסדר לעצמי את ספר המוסר והחכמה, שחיברו החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה - פסוק אחר פסוק.
אין ספק כי ספר שחובר על איש שהוגדר בתורה כחכם כ"כ, מלא בדברי חכמה, וכדאי מאוד ללומדו ברצינות.
על כן בעז"ה אעלה כאן - לפי הסדר - ביאורים בדברי הפסוקים, מתוך לימוד רציני, ועל פי רוח המפרשים הקדמונים זצ"ל.
אשמח להערות והארות, ולתוספת ביאורים, העיקר שיתבררו הדברים כשמלה. בעז"ה.

וזה החלי
מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל
א]. הספר מגדיר את מטרתו, והוא לסדר את "משלי" שלמה.
והנה 'משל' עיקר מטרתו הוא ליתן לאדם יכולת לתפוס מושגים בנושא מסוים שאינם מובנים לו, על ידי מציאת רעיון משותף בנושא אחד בו הדבר אכן מובן.
וכמו שבא הדבר לידי ביטוי בכל משלי שלמה על ה"אשה זונה" כאשר נרמז בדבריו על "עבודה זרה", וכיו"ב (כמו שמוזכר ברש"י והמפרשים כאן).

ב]. מזה הדבר נלמד, כי ישנם רעיונות מרכזיים במציאות שיש להם הקבלה בכמה מושגים, ואין ספק כי השוואתם, והקבלת נושא למול המקביל אליו, יכול ליתן לנו תפיסה רחבה יותר ברעיון, באופן שיועיל לשני הנושאים.

ג]. ורק לשם דוגמא, ידוע כי הקשר בין ישראל להקב"ה נמשל לקשר שבין איש לאשה, וכאשר מתבוננים רואים, כי ככל שנעמיק היטב להעמיד את שני המערכות האלו זו לעומת רעותה, נוכל להבין אין ספור דברים גם במערכת הקשר בין איש לאשתו, ונוכל להבין מזה גם דברים מרובים בקשר שבינינו לבין בוראנו!

בעז"ה, בהמשך ננסה לעמוד - מלבד עצם הלימוד - על הקבלות שבין המשלים לנמשלים, ולהבין יותר את המסקנות היוצאות מזה לשני הנושאים גם יחד.​
 
לָדַ֣עַת חׇכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה
לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים
בפסוק השני (ובעצם גם השלישי, כפי שיבואר בהמשך) בא שלמה המלך ללמד אותנו את תוכן הספר ומטרתו.
אבל לפני זה צריך להקדים כמה מילים:

בעצם, כדי שאדם יוכל להשלים את עצמו, הוא צריך להיות שלם בשני ענינים עיקריים:

א]. להכיר את יסודות החכמה, להבין אותם ולקבוע אותם בלבו.

אבל אין די בכך.

ב]. הוא צריך גם להיות איש שמכיר את המציאות, לדעת לנתח אותה כראוי, ובעיקר לדעת איך ליישם את החכמה הרעיונית שלמד, בעולם המציאות והמעשה.

והא בלא הא לא סגיא, אדם שלא יודע את יסודות החכמה, אין לו איך להנהיג את עצמו במציאות העולם, ומאידך אדם שלא יודע איך להוציא מכח אל הפועל את מה שלמד, הוא לא ממש את תכלית לימודו, כי הרי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ו"לא הלימוד הוא העיקר אלא המעשה".

לכן מלמדנו שלמה שני פסוקים שנועדו יחד להשלים שני חלקים אלו, הפסוק הראשון עוסק בחכמה הרעיונית, והשני בדרכי ההנהגה בתוך המציאות:​
לָדַ֣עַת חׇכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה
כלומר שנדע: את החכמה, את המוסר, ואת אמרי הבינה. כל אלו הם תחת הגדרת החכמה המופשטת, חכמה ובינה, שאותם האדם ידע על ידי הלימוד.
לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים
כלומר "לקחת" [בפועל, ולכן פסוק זה מתחיל בלשון "לקחת" לעומת הפסוק הקודם הפותח ב"לדעת"], לעצמנו "מוסר" וליישם את זה בחיים.

ו"השכל" - שזה כינוי לחכמה מעשית והתנהגות ראויה בדרכי העולם, כמ"ש, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (עיין רבינו יונה כאן).

ו"צדק ומשפט ומישרים", זה כולל דרכי הנהגה נכונים בעולם המציאותי:
"צדק" - ליתן משלו ולהתנהג בדרכי צדקה וחסד.
"ומשפט" זה לנהוג כפי שורת הדין בגבורה ועוז.
"ומישרים" היא הנהגה ישרה ומאוזנת שהיא תפארת לאדם הן לעומת בוראו, והן לעומת סובביו.

[המתבונן היטב יראה כי החכמה בינה ודעת, וחסד גבורה תפארת נרמזים בשני הפסוקים, בפסוק הראשון - החכמה המופשטת שלושת הראשונים, ובפסוק השני, שלושת השניים, וד"ל].

והנה, בפסוקים אלו נכנס גם המושג "מוסר", וכיון שהוא מאוד יסודי, הן באופן כללי, והן לצורך הבנת דברי הספר, אקדיש לו הודעה נפרדת.
 
לחו"ר הפורום הנכבד!
עלה ברעיוני להתחיל לסדר לעצמי את ספר המוסר והחכמה, שחיברו החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה - פסוק אחר פסוק.
אין ספק כי ספר שחובר על איש שהוגדר בתורה כחכם כ"כ, מלא בדברי חכמה, וכדאי מאוד ללומדו ברצינות.
על כן בעז"ה אעלה כאן - לפי הסדר - ביאורים בדברי הפסוקים, מתוך לימוד רציני, ועל פי רוח המפרשים הקדמונים זצ"ל.
אשמח להערות והארות, ולתוספת ביאורים, העיקר שיתבררו הדברים כשמלה. בעז"ה.
אשריך וטוב חלקך!
זכות שלמה המלך כותב הספר, וזכות חזקיהו המלך ותלמידיו שלימדו את הספר, וזכות אנשי כנסת הגדולה שקבעוהו לדורות, תעמוד לך ולזרעך עד עולם.
וזה החלי

א]. הספר מגדיר את מטרתו, והוא לסדר את "משלי" שלמה.
יצויין כי פסוק זה נכתב כהקדמה לחלק הראשון מתוך שלוש של ספר זה, מפרק א' ועד פרק ט'.
בחלק זה באו כמה פרשיות שנכתבו בצורת מוסר לנערים, כאשר בתחילת כל פרשה הוא פונה אל הנער הקורא בתואר "בְּנִי"!
והנה 'משל' עיקר מטרתו הוא ליתן לאדם יכולת לתפוס מושגים בנושא מסוים שאינם מובנים לו, על ידי מציאת רעיון משותף בנושא אחד בו הדבר אכן מובן.
וכמו שבא הדבר לידי ביטוי בכל משלי שלמה על ה"אשה זונה" כאשר נרמז בדבריו על "עבודה זרה", וכיו"ב (כמו שמוזכר ברש"י והמפרשים כאן).

ב]. מזה הדבר נלמד, כי ישנם רעיונות מרכזיים במציאות שיש להם הקבלה בכמה מושגים, ואין ספק כי השוואתם, והקבלת נושא למול המקביל אליו, יכול ליתן לנו תפיסה רחבה יותר ברעיון, באופן שיועיל לשני הנושאים.

ג]. ורק לשם דוגמא, ידוע כי הקשר בין ישראל להקב"ה נמשל לקשר שבין איש לאשה, וכאשר מתבוננים רואים, כי ככל שנעמיק היטב להעמיד את שני המערכות האלו זו לעומת רעותה, נוכל להבין אין ספור דברים גם במערכת הקשר בין איש לאשתו, ונוכל להבין מזה גם דברים מרובים בקשר שבינינו לבין בוראנו!

בעז"ה, בהמשך ננסה לעמוד - מלבד עצם הלימוד - על הקבלות שבין המשלים לנמשלים, ולהבין יותר את המסקנות היוצאות מזה לשני הנושאים גם יחד.​
נפלא!

יצויין עוד, כי בחז"ל מובא שכל פסוק מדברי שלמה המלך ע"ה, בכל ספריו - משלי קוהלת ושיר השירים, כולל בתוכו ב' או ג' משלים.
 
אשריך וטוב חלקך!
זכות שלמה המלך כותב הספר, וזכות חזקיהו המלך ותלמידיו שלימדו את הספר, וזכות אנשי כנסת הגדולה שקבעוהו לדורות, תעמוד לך ולזרעך עד עולם.
אמן! ייש"כ.
יצויין כי פסוק זה נכתב כהקדמה לחלק הראשון מתוך שלוש של ספר זה, מפרק א' ועד פרק ט'.
בחלק זה באו כמה פרשיות שנכתבו בצורת מוסר לנערים, כאשר בתחילת כל פרשה הוא פונה אל הנער הקורא בתואר "בְּנִי"!
אכן, אין ספק כי המשלים הבולטים בדברי שלמה הם פרקים אלו, אך מ"מ בכל דברי הספר יש בו תכונה של משלים, כך שניתן לומר כי הקדמה זו מתייסת באופן כללי גם לשאר חלקי הספר.
ולשון רש"י: כָּל דְּבָרָיו דֻּגְמוֹת וּמְשָׁלִים.
ולשון המצו"ד: וכן ברוב הדברים אחז בדרך משל.
ויותר מזה, כי בתחילת פרק י' (ששם בעצם נגמרו המשלים המפורשים, ומתחילים הפסוקים הקצרים) כתוב: מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח־אָ֑ב וּבֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ. וגו'.
ופסוק זה עצמו, נאמר גם בדרך משל, שהרי בכל משלי אב הוא משל להקב"ה והאם הוא משל לכנסת ישראל.
יצויין עוד, כי בחז"ל מובא שכל פסוק מדברי שלמה המלך ע"ה, בכל ספריו - משלי קוהלת ושיר השירים, כולל בתוכו ב' או ג' משלים.
אכן, מצאתי זאת בתנחומא חוקת, ו:
וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב).
ושם הכוונה לכאו' כי ישנם שני משלים, הן ל"נזם זהב", והן ל"חלי כתם". ובביאור הגר"א מצאתי שביאר מה התוכן של שני משלים אלו, יעו"ש. אלא שצ"ב מה זה הלשון "כל פסוק ופסוק", ואכמ"ל.
 
והנה, בפסוקים אלו נכנס גם המושג "מוסר", וכיון שהוא מאוד יסודי, הן באופן כללי, והן לצורך הבנת דברי הספר, אקדיש לו הודעה נפרדת.
בהודעה זו אנסה לבאר את המילה מוסר, מה תוכנה ומה המשמעות שלה לחיינו.
לָדַ֣עַת חׇכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה
לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים
מה זה מוסר?

א]. בחז"ל נראה בכמה מקומות כי המשמעות של "מוסר" מתפרשת כ"יסורין".
לדוג' בברכות (ה, ב) דרש רשב"י כי העוה"ב נקנה ע"י יסורים מהכתוב "דרך חיים תוכחות מוסר", וכן מצאנו בחז"ל על הפסוק "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" שהכוונה ליסורים.

ב]. מצד שני, ישנה משמעות נוספת ל"מוסר", כמו שנראה בדברי (איוב יב, יח) מוּסַ֣ר מְלָכִ֣ים פִּתֵּ֑חַ וַיֶּאְסֹ֥ר אֵ֝ז֗וֹר בְּמׇתְנֵיהֶֽם. ומשמע בתרגום ובמפרשים שם, כי הכוונה היא מלשון "קשר" ו"קשירה",
וכן מצאנו בלשון חז"ל כי עול השוורים נקרא "מוסרה" (ב"ק מה, ב) "קשרו בעליו ב"מוסרה", ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק".

ג]. ונראה, כי שני משמעויות אלו משלימות זו את זה, כי "מוסר" כוונתו שהאדם נקשר ונכנע תחת עול המנהיג, אם זה מוסר האב (-אצל בן) או מוסר הבורא (-אצל כל אדם) או מוסר האדון (-אצל הבהמה).

וממילא ה"יסורים" זו כינוי לפעולה שנעשית על מנת לקשר ולהכניע את האדם לבוראו, או את הבן לאביו, ועל כן "קשירה" המבטאת "עול", היא עצמה ענין ה"מוסר" והפעולה העושה זאת נקראת "יסורים".

ד]. וזו היא כל עבודת האדם על האדמה, להיות מייסר ומקשר את עצמו לעבודת הבורא, ושלא יהיו דברי החכמה מנותקים ממנו חלילה, אלא מיושמים בפועל, מחוברים אל לבו, אל פעולותיו ומשפיעות על כל דרכיו!

וכדאי לקחת מזה מוסר לעצמנו, להשתדל שהתורה תהיה "קשורה" אל הלב ואל הנפש, כדי שהקב"ה לא יצטרך ל"ייסר" אותנו בשוטים... כי אם האדם מממש את תכלית ה"יסורים" להיות "אסור" ו"קשור" בחייו האישיים ליראת ה', הוא לא צריך ל"יסורים" אמיתיים.

ה]. ואולי לזה כיון החכם מכל אדם באומרו (משלי טו, לג) יִרְאַ֣ת ה' מוּסַ֣ר חׇכְמָ֑ה.

כלומר, אם האדם אוסר את עצמו ומקשר את לבו ליראת ה', זה נקרא '"מוסר חכמה". כי על הטיפש שלא ירא מהקב"ה עליו נאמר (משלי, יט, כט) נָכ֣וֹנוּ לַלֵּצִ֣ים שְׁפָטִ֑ים וּ֝מַהֲלֻמ֗וֹת לְגֵ֣ו כְּסִילִֽים. כי כדי שהוא יהיה קשור לאדון השמים והארץ, הוא נצרך ל"יסורים" פיזיים, אבל מי שנכנע מעצמו וירא מהאלוקים חוסך מעצמו "יסורים" ו"שפטים". אם כן, נמצא לפי"ז, כי "יראת ה'" היא "מוסר" של "חכמה" המונעת יסורים, ומחליפה אותם ביראת שמים לבדה.

[ואולי בזה יש לפרש את מה שכתוב (משלי י, כז) יִרְאַ֣ת יְ֭קֹוָק תּוֹסִ֣יף יָמִ֑ים וּשְׁנ֖וֹת רְשָׁעִ֣ים תִּקְצֹֽרְנָה. אבל כבר הארכתי די והותר].​
 
ג]. ונראה, כי שני משמעויות אלו משלימות זו את זה, כי "מוסר" כוונתו שהאדם נקשר ונכנע תחת עול המנהיג, אם זה מוסר האב (-אצל בן) או מוסר הבורא (-אצל כל אדם) או מוסר האדון (-אצל הבהמה).
השלמה להודעה הקודמת.
ה"מוסר" הוא קשירת הדברים אל האדם, וכיון שנתבאר לעיל כי ישנם שני חלקים שהאדם צריך להשלים את עצמו בהם:
א]. להכיר את יסודות החכמה, להבין אותם ולקבוע אותם בלבו.

ב]. הוא צריך גם להיות איש שמכיר את המציאות, לדעת לנתח אותה כראוי, ובעיקר לדעת איך ליישם את החכמה הרעיונית שלמד, בעולם המציאות והמעשה.
ובכל אחד מהחלקים האלו צריך להיות "מוסר", "לדעת" את החכמה באופן שתתחבר ותכניע את לב האדם.
וכן "לקחת" את המוסר לחיי המעשה, ושהנהגת החיים תושפע מן ה"מוסר".

ולכן ה"מוסר" הוזכר בשני הפסוקים שדיבר בהם שלמה המלך ע"ה:
לָדַ֣עַת חׇכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה - חלק החכמה המופשטת.
לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים - חלק הנהגת החכמה בחיי המעשה.
וכמו שנתבאר לעיל.
 
להערה וידיעה בעלמא:
מי שמרגיש שהשינה ותרדימה מתגברת עליו, יפתח אשכול זה ויעיין בה.
כי כן שנינו בירושלמי יומא פ"א ה"ו שהפירושים לספר משלי מפיג ומוציא את השינה [ולכך היו קוראין אותה לפני הכהן גדול ביום הכיפורים עיי"ש].
 
מי שמרגיש שהשינה ותרדימה מתגברת עליו, יפתח אשכול זה ויעיין בה.
כי כן שנינו בירושלמי יומא פ"א ה"ו שהפירושים לספר משלי מפיג ומוציא את השינה [ולכך היו קוראין אותה לפני הכהן גדול ביום הכיפורים עיי"ש].
יישר כח, ציטטתי כאן את לשונו: "תני. במשלי ובתילים מפני שטעמן מפיג את השינה".

אם כי אני מבין שכוונתכם לפרש לשון "טעמן" על "פירושי" משלי, אמנם ראה לעיל שהבאתי לשון חז"ל:
תנחומא חוקת, ו:
וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב).
ומזה נראה קצת ש"טעם" היינו "משל" או עכ"פ חלקים בתוכו, ולפי"ז אפשר כי אין הדבר נוגע דווקא ל"פירושי" משלי אלא לעצם הלימוד בו.
 
בהודעה זו אתמקד בשני הפסוקים הבאים (ד' וה'):
לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה
יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה
כעת שלמה המלך עובר לשלב בו הוא מגדיר למי מיועד הספר.

ישנם ספרים בכתובים ברמה גבוהה, המיועדת רק לבעלי חכמה ומדע,
ישנם לעומת זאת ספרים פשוטים שרק נועדו לבאר רעיונות פשוטים לרפי שכל.

אך לעומת כל אלו ישנו סוג שלישי של ספרים, ספרים שנכתבו על ידי חכם כולל, שכתב את ספרו באופן בו כל אחד יוכל לקבל תועלת מהספר לפי מה שהוא, חכם כטיפש, צעיר כבוגר, נבון וסכל.

וכאן מדגיש שלמה המלך כי ספרו נועד לכולם,
ל"פתאים" שלמרות גילו עדיין מתפתה אחר דברים המושכים אותו.
ל"נער" שעדיין לא גדל והתבגר מספיק.
ל"חכם" שכבר יודע הרבה.
ול"נבון" שרגיל לבחון כל דבר ולהוציא ממנו מסקנות נוספות.
כל אחד יכול להפיק ממנו תועלת לפי מה שהוא!

בעז"ה בהודעות הבאות אשתדל לבאר באריכות את כל אחד מארבעת סוגי האנשים שהזכיר שלמה, וכיצד הספר יועיל לו.
 
בהודעה זו אנסה לבאר מי הוא העונה לתואר "פתי" ומה היא הנקודה שחסירה לו, וכיצד ספר משלי יוכל לעזור לו ולתת לו "ערמה".
לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה
מי הוא הפתי?​

הכינוי "פתי" מתאר אדם שרגיל ל"התפתות" ולהיגרר.
כמו שמצאנו לשון זו בשופטים (יד, טו) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַיֹּאמְר֤וּ לְאֵֽשֶׁת־שִׁמְשׁוֹן֙ פַּתִּ֣י אֶת־אִישֵׁ֗ךְ וְיַגֶּד־לָ֙נוּ֙ אֶת־הַ֣חִידָ֔ה וגו'.
ונאמר בתורה (שמות כב, טו): וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וגו': וברש"י: מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ עַד שֶׁשּׁוֹמַעַת לוֹ.

ונראה כי ההגדרה הכללית של פתיות הוא שהמורגש מתגבר באדם, והאדם הולך ומתפתה אחרי יצרו ולבו ואין נותן לשכלו להוביל אותו.

וזה מה שאמרה תורה (דברים יא, טו): הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: - היינו השמרו לא ללכת אחרי נטיית הלב השטחית, ולעזוב דרך השכל שלא לעבוד אלהים שהם נכרים לעובדיהם (יעויין רש"י שם בשם הספרי).

ועל כן אמרו חז"ל (ערובין יט, א): כל המתפתה ביצרו נופל בגיהנם (עיי"ש). ודרך המתפתים לילך אחר המסיתים אותם ודעות זרות, ואף לאהוב ללכת אחרי לבם, ככתוב (משלי א, כב): עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ־פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת: וברש"י שם: הַמִּתְפַּתִּים עַל יְדֵי מְסִיתִים וּמִינִים.

ולכן דרך הפתי להאמין לכל דעה שאומרים לו וללכת אחריה, ואינו מתבונן בדברים על פי דרכי החכמה - ככתוב (משלי יד, טו): פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכׇל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ: (יעוי"ש במפרשים).

ה"ערמה" היא החסירה לפתי, ועל ידה הוא נשלם​

ומה היא הנקודה החסירה ל"פתי"? על זה אומר שלמה כי היא ה"ערמה" ואת זה ישלים לו ספר משלי.

וכן מצאנו בכמה מקומות, כי ההיפך של הפתי הוא הערום:
לדוג' (משלי יד, טו) פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכׇל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ:
(משלי כב, ג): עָר֤וּם ׀ רָאָ֣ה רָעָ֣ה (ויסתר) [וְנִסְתָּ֑ר] וּ֝פְתָיִ֗ים עָבְר֥וּ וְֽנֶעֱנָֽשׁוּ:
וכעי"ז (משלי כז, יב) עָר֤וּם ׀ רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ:
ועל כן התורה אומרת להם (משלי ח, ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב:

ה"ערמה" היא היכולת להבחין בדרך הנכונה ובמה שמסתתר מאחורי דרכים רעות​

כי ה"ערמה" היא היכולת לבחון את הדרכים, את מה שעומד מאחוריהם, ועל ידי זה לא להתפתות אחר היצר, וכמו שכתוב (משלי יד, ח): חׇכְמַ֣ת עָ֭רוּם הָבִ֣ין דַּרְכּ֑וֹ וְאִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים מִרְמָֽה.
כי עיקר "חכמת ערום" היא ל"הבין דרכו" להבין את הדרך בה יש ללכת, ולא להתפתות אחר דרכים שבמבט חיצוני נראות טובות, אלא ללכת בדרך הנכונה באמת על פי החכמה, ולא לילך אחר יצרו למרות שהוא מושך ונעים, ועל פניו נראה כמיטיב לאדם.

את זה בא ספרו של שלמה ללמד את הפתי:
לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה
ללמד אותם כי (משלי יד, יב): יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת. ולא כל דרך הנראית על פניה מושכת ונוצצת, שדרכה לתפות הפתאים, היא אכן טובה באחריתה. ובזה יקנה הפתי "ערמה" ל"הבין דרכו" אשר ילך בה, לאור באור החיים אמן.

ונלמד דבר זה לעצמנו, להתבונן בספר משלי, להפנים כי לא כל דרך הטובה בראשיתה, אכן כך היא בסופה.
לא נאמין ונגרר אחר כל דבר, אלא לאשורו נבחן כל ענין.
נעזוב יצרנו הרע ונדבק בבורא מהרה.
נבחר בדרך אשר "טוב אחרית דבר מראשיתו", וכך לא יפול האדם בגיהנם כי יתפתה - חלילה - אחר יצרו.
​
בהודעה הבאה, בעז"ה אנסה לבאר את חלקו השני של הכתוב:
לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה
 
וכן מצאנו בכמה מקומות, כי ההיפך של הפתי הוא הערום:
לדוג' (משלי יד, טו) פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכׇל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ:
(משלי כב, ג): עָר֤וּם ׀ רָאָ֣ה רָעָ֣ה (ויסתר) [וְנִסְתָּ֑ר] וּ֝פְתָיִ֗ים עָבְר֥וּ וְֽנֶעֱנָֽשׁוּ:
וכעי"ז (משלי כז, יב) עָר֤וּם ׀ רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ:
ועל כן התורה אומרת להם (משלי ח, ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב:
וכן עוד מצאנו במשלי (יד, יח): נָחֲל֣וּ פְתָאיִ֣ם אִוֶּ֑לֶת וַ֝עֲרוּמִ֗ים יַכְתִּ֥רוּ דָֽעַת.
 
כעת אנסה לבאר את החלק השני של הפסוק (פסוק ד):​
לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה​
מי החיסרון הקיים ב"נער" שצריך ללמד אותו? ואיך הספר יתן לו "דעת ומזמה"? ומה זה בכלל "דעת ומזמה"?
​
דרך הנער להתפתות ולהיגרר אחרי לבו ורגשותיו​

א]. מבואר בחז"ל כי ה"נער" הוא גם סוג מסוים של "פתי" - "מתפתה", כמו שמצאנו בדבריהם: (שמו"ר ג, א) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָבָר [וגו'], מַהוּ פֶּתִי? נַעַר! שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְנַעַר פְּתַיָא (ויעויין עוד בב"ר פרשה פ"ז).

ב]. זהו הטבע של ה"נער" הצעיר, הוא הולך בדרכי לבו, כמאמר שלמה המלך ע"ה: (קהלת יא, ט) שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔יךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ. ואם כי עוררו לזכור כִּ֧י עַל־כׇּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט. על כל פנים הרי לנו כי זו דרכו של ה"נער".
וכעין זה מצאנו גם בדברי חז"ל הלכה למעשה - כי אין קטן מוכר קרקעות עד שיהיה בין עשרים, "מפני שדעתו נוטה אחר המעות, ועדין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם" (לשון השולחן ערוך סי' רל"ה סעי' ט'). והוא אינו מבין כי עיקר תועלת הקרקע היא לאורך ימים, את סמיכות דעת האדם עליה, עד שאמרו (ב"ק יד, ב) כי קרקע היא "דבר השוה כל כסף"!
ג]. עלה בידינו כי תכונתו של הנער היא לעשות דברים בלי להביט על התוצאות שלהם, ללכת אחרי לבו, מבלי להפנים את ההשלכות.
[אלא שה"פתי" הוא אדם בוגר, שחסרה לו חכמה בגלל טבעו הרע, אך לעומתו ה"נער" הוא בריא כמו שראוי לו, רק שכך דרך כל הנערים בלא לימוד רציני].​

"דעת" זה הבנה המביאה לחיבור אל הדברים​

א]. הסיבה הגורמת ל"נער" ללכת אחרי דרכי לבו, נובעת מחוסר "חיבור" לעולם החכמה, ובגלל העובדה שהמושכלות התורניות, אינם מושגות אצלו רק באופן חיצוני, לכן הוא נוטה לזלזל בהם, וללכת אחרי מה שיותר מוחשי אצלו - "להלך בדרכי לבו ובמראה עיניו".
ב]. והנה המושג "דעת" עיקר ענינה מלמד על הכרה עמוקה המביאה לחיבור המושג אל הלב, והתיישבותו בנפש האדם, וכעין שמצאנו במאמר התורה: (בראשית ד, כה): וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וגו'. כלומר התואר "ידע" מתאר חיבור ושייכות עמוקה בין האיש לאשתו, וכן הדבר כאשר מושג מסוים נקלט בנפש, הוא מתחבר ונעשה לחלק ממנה.

ומפורסמים דברי רש"י בחגיגה (יב, א) גבי מאמרם ז"ל: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת, וכו'.
ופירש רבינו שלמה מטרויש: חכמה - יודע מה שלמד: תבונה - שהוא מבין דבר חדש מפלפול חכמתו: דעת - ישוב:
ומבואר כי ה"דעת" היא התיישבות הלב בחכמה.

ועל זה אמר החכם מכל אדם (משלי ב, י): כִּֽי־תָב֣וֹא חׇכְמָ֣ה בְלִבֶּ֑ךָ וְ֝דַ֗עַת לְֽנַפְשְׁךָ֥ יִנְעָֽם:
כלומר, "כי" - כאשר "תבוא" ה"חכמה" ותתיישב "בלבך", אזי "ידיעתך" והתקשרותך אליה תקבע ב"נפשך" ותחוש "נעימות" ושייכות אל הדברים.
וכמו שכתוב (תהלות דוד קלג, א): הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד. כי ה"אחים" יש ביניהם חיבור ושייכות לכן מלבד התועלת שבישיבתם יחד היא גם "נעימה" זו לזו - מחמת ההתאמה הטבעית והחיבור.

ג]. ועל זאת מעיד שלמה, כי ספרו יכול להועיל לנערים, לחבר אותם וליישב את דעתם בחכמה, להמשיל את הדברים עד שיתיישבו היטב בלבם!
​
מהותה של "מזמה"​

א]. והדבר האחרון אותו מלמדנו שלמה, הוא כי יזכה הנער גם לקנות "מזמה", ובפשטות כוונת המושג "מזמה" היא היכולת לתכנן דבר מה.
וכמו שכתוב בתורה (דברים יט, יט): וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו. ו"זמם" - תכנן ויזם.

ב]. ומשורש לשון זו נובע פירוש המילה דבר "זימה" המוזכר כמה פעמים בתורה, כמו לדוג' בויקרא (כ, יד): וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם. ובתרגום אונקלוס הגר פירש "זמה" - "עצת חטאין".
היינו ה"זמה" היא "עצה" ותכנון. [ו"עצת חטאים" שהזכיר התרגום היא בגלל הנושא בו הוזכר הדבר (כמו שמבואר ברש"י בע"ז יז, ב ד"ה זימה)].
והסיבה שחטאי הזנות מכונים "זימה", היא מפני שטבע חטאי ה"זנות", שמטרתם לגלות את הנסתר והערוה, מצריכה תכנון ועיצה לעשות במחשך מעשיהם, (וכמו שמבאר לנו שלמה המלך בפרקים הבאים על דרכי הזונה לפתות את חסרי הלב), ועל כן מכונים חטאים אלו בתורה "זימה"!

ג]. אבל התורה שהיא "עצת ה'" נותנת לאדם "מזמה" טובה, עצה ומזמה לתכנן את דרכיו הטובים ומלחמתו עם יצרו, כי מחמת ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", הוא מוכרח למצוא עצות ודרכים להוביל את עצמו אל עבר התכלית הטוב, ולהינצל מעצת היצר הרע - עצת חטאים, ולצעוד אל עבר חיי העולם הבא, ואת זה תתן לו ה"חכמה" שמלמדנו שלמה המלך בספרו משלי.
​
נמצא כי המלה "מזמה" כוללת שני חלקים:​

א - התורה נותנת לנער "מזמה" - יכולת לתכנן ולהשיג עצות טובות כדי לכוון ולהבין את הדרך הנכונה.

ב - מלבד זאת התורה מצילה מ"זמה" - "מ"עצה רעה, של "זמה", של חטא ועבירת זנות, ושני הדברים משלימים זה את זה, על ידי ה"מזמה" שבתורה, ניצל האדם "מ"ה"זימה" של חטאי היצר.

[ויעויין היטב בעבודה זרה (יז, ב) על הפסוק (משלי ב, יא): מְ֭זִמָּה תִּשְׁמֹ֥ר עָלֶ֗יךָ תְּבוּנָ֥ה תִנְצְרֶֽכָּה. וראה ביאור הגר"א (משלי ב, יא) ואכמ"ל].​
 
הערה צדדית הנוגעת להקבלה מרתקת לפסוק שאנו עוסקים בו (משלי א, ד'):
לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה:
בפסוק זה הוזכרו שלושה דברים "ערמה" "דעת" ו"מזמה" - ושלושתם ירכוש ההוגה בספר משלי. ונתבאר באריכות בהודעות הקומות.

והנה מצאנו פסוק נוסף במקום אחר המזכיר את ג' החלקים האלו, ובו מדובר על ה"חכמה" והמעלות הנמצאות בה (משלי ח, יב):
אֲֽנִי־חׇ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי "עׇרְמָ֑ה" וְ"דַ֖עַת" "מְזִמּ֣וֹת" אֶמְצָֽא:
כלומר, ב"חכמה" כלולים ג' תכונות אלו. והם אותם אלו שנזכרנו אצלנו - המלמדים את ה"פתי" - "ערמה", ואת ה"נער" [שגם הוא סוג של "פתי" כמבואר בחז"ל והובא בהערה הקודמת] - "דעת" ו"מזמה".

ועל זה אמר דוד המלך בתהלותיו (יט, ח):
תּ֘וֹרַ֤ת יְקֹוָ֣ק תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְקֹוָ֥ק נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי
כלומר, כי ב"עדות ה'" טמונה "חכמה" - אשר בתוכה, כלולים ג' חלקים אלו (המבוארים במשלי ח, יב): "ערמה" "דעת" ו"מזמה".
ועל ידם מתקיים "מחכימת פתי" (כמבואר במשלי א, ד).
 
בעז"ה אחרי אריכות מרובה אעבור לפסוק הבא... פסוק ה':​
יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה​
בפסוק זה מבוארים גם כן שני סוגי בני אדם, ה"חכם" וה"נבון".

א]. וההבדל ביניהם מבואר ברש"י בחגיגה (יב, ב) חכמה - יודע מה שלמד: תבונה - שהוא מבין דבר חדש מפלפול חכמתו:

ועל שניהם אומר שלמה כי ישיגו תועלת מספרו:

ב]. ה"חכם" על ידי שמיעתו יוסיף עוד חכמה ו"לקח", כי הרי ספר שהתחבר על ידי החכם מכל אדם, בודאי יוכל להוסיף חכמה לכל אדם שיקרא בו. ואין ספק כי על ידי משלי שלמה ישיג ויקח עוד חכמה ולימוד שלא ידע מקודם לכן.

ולכן תפס שלמה לשון "לקח" - כי לקיחה שייכת על חכמה חיצונית שלא הייתה באדם ונכנסה בו מבחוץ. וככתוב (משלי ד, ב): כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ׃ כי "חכמה" שנותנים לאדם מחוצה לו, נקראת אצלו לקיחה.

ובזה גם יבואר דקדוק הלשון "ישמע חכם", כי כיון שהחכמה בטבעה באה מחוץ לאדם, ועל כן היא נתפסת בעיקר דרך האוזן וחוש השמיעה, ולא על ידי הלב - המבטא התבוננות עצמית.
ככתוב (משלי ב, ב): לְהַקְשִׁ֣יב לַחׇכְמָ֣ה אׇזְנֶ֑ךָ תַּטֶּ֥ה לִ֝בְּךָ֗ לַתְּבוּנָֽה: כלומר ל"חכמה" שהיא חיצונית האוזן היא המקשיבה, אבל לגבי ה"תבונה" שעיקרה תכונת נפש פנימית, שייך לומר "תטה לבך".
[יעויין רש"י דברים (א, יג) מש"כ בשם הספרי חכמים ונבנים. מְבִינִים דָבָר מִתּוֹךְ דָּבָר; זוֹ הִיא שֶׁשָּׁאַל אֲרִיּוֹס אֶת רַבִּי יוֹסֵי מַה בֵּין חֲכָמִים לִנְבוֹנִים? חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ דִּינָרִין לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ יוֹשֵׁב וְתוֹהֵא, נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי תַּגָּר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ מָעוֹת לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ, הוּא מְחַזֵּר וּמֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ. - כלומר, החכם תלוי בשמיעת חכמה מאחרים, כמו שולחני המחכה שיביאו אליו דינרים, אבל הנבון הוא פועל מצד עצמו כל הזמן, וכמו שולחני תגר, שגם שאין מביאים לו הוא מביא מתוך מה שקיים אצלו, וזהו משל נפלא הממחיש את ההבדל ביניהם, ואכמ"ל].

ג]. וה"נבון", המורגל להוציא דבר מתוך דבר, ולהתבונן בדברים שכבר יודע עד שמשיג דברים חדשים - יוכל להעמיק במשלים שמביא שלמה בספרו, ומתוך ההתבוננות בהם יחדש מדעתו "תחבולות" חדשות לעמוד כנגד יצרו, ויקנה לעצמו דרכים ועצות להדריך עצמו במסילה העולה בית אל!
​
ודבר זה הוא הוראה לכל הלומד בספר משלי, זכור נא! כי לא רק דברי חכמה הניכרים לעין תמצא בספר זה, אלא אם תעמוד ותתבונן בו, אן תחשב בדרכיו ובמשליו, תוכל להוסיף תבונה לקנות תחבולות, ולזכות לחיי העולם הבא!​
 
משלי א' ו'.​
כעת אנסה לעמוד על ביאור הפסוק הבא, שהוא כמדומה יסודי מאוד כדי לגשת אל הספר כראוי, ולדעת כיצד לקרוא אותו.
וכעת אבאר את החלק הראשון של הפסוק:
(ו) לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃
א]. התואר "משל" מבאר דבר שלקוח "מ"עולם "של" מושגים מסוים, ונועד להסביר רעיון מסוים, על ידי המחשתו בעולם מושגים מוחשי יותר.

על דרך זו באו משלי חז"ל במקומות רבים, להמשיל את יחס הבורא לעמו, כ"משל למלך" וכיו"ב. כי בעולם המציאותי הנתפס בעיני הקוראים, קל יותר להבין את הרעיון שחז"ל רצו ללמד אותנו, ועל ידי זה האדם יוכל להפנים את הרעיון גם במערכת האלוקית - הפחות מושגת.

ב]. זה הוא גם הפירוש של המושג "מליצה", כלומר להמחיש את הרעיון בשפתו של השומע. כמו שנאמר בתורה (בראשית מב, כג): וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃ וכוונת "מליץ" היינו "מתרגם" כמו שתרגם אונקלוס. ותפקיד המליץ הוא לקחת רעיון שנאמר בשפה מסוימת, ולהעביר אותו לאדם שאינו מכיר את עולם הסימנים והמילים של הדובר, בעולם המושגים והמילים של השומע. (וראה עוד איוב לג, כג, ושם טז, כ, ואכמ"ל).

ג]. והנה ה"משל" מתייחס אל הסיפור המוחשי, כפי מה שהוא.
לעומת זאת המליצה, עיקרה היא מה שהיא עומדת כ"מליץ" ומתרגם לתוכן המקורי.

ועל שניהם אומר שלמה כי עלינו להתבונן - "להבין":
הן בפרטי ה"משל" שהוא המפורש בדברי שלמה, כמו סיפור הזונה המפתה את חסרי הלב. או את חובת השמיעה ל"מוסר" ה"אב".
והן בפרטי ה"מליצה" להבין מה המשל "מליץ" ומתרגם לנו, ולהבין את הנמשל הרמוז בזונה - עבודה זרה, המפתה את בני ישראל לילך אחרי דעותיה. ואת חובתנו להטות אוזן למוסרו של אבינו שבשמים.​
 
ובנוסח אחר- מוסר עניינו 'הסרה' מדרך הרע, ע''י ש'מייסר' אותו ה'- לטובתו- הוא עוזב את דרך הרע ו'מוסר' ממנו.
יישר כח!
אמנם בפנים רציתי לבאר זאת יחס עם המילה מוסר שכוונתה "קשר".

אך במחשבה שניה, חושבני כי גם המושג 'קשר' המתבטא בשורש 'אסור' [כמו (בראשית מ, ג): מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם, וכתוב (שיר השירים, ז, ו): מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים, ושם הכוונה ל"קשור"] יש בו משמעות כי הדבר מוסר ומורחק מכל דבר, מהיכולת להתפזר לכל עבר.

וממילא גם מה שהוזכר בפנים ("מוסר מלכים פיתח", וכן "קשרו בעליו במוסרה") הכוונה לדברים ה"מסירים" את האדם והבהמה ללכת למקומות אחרים.

וזה הוא גם השורש הכללי של "סור". היינו שהוא מתרחק באופן כללי מדבר כמו שכתוב, (דברים יז, כ): לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול: היינו שלא יתרחק מן התורה ימין ושמאל, ונאמר (תהילים לד, טו): ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרׇדְפֵֽהוּ: היינו להתרחק מן הרע.

וכן גם יש לפרש את דברי משה - (שמות ג, ג): וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: הכוונה כי הוא יסור ממקומו, ללכת לראות את המראה (וכן פירש רש"י שם: אסורה מכאן להתקרב שם).

סוף דבר נראים דבריך מדבריי, כי גם השורש "מוסר" אשר כוונתו על קשר, היינו כי דבר קשור מורחק מזולתו, ושורש "סר" היינו מורחק.​
ואכפול ברכת יישר כח!
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓