- הודעות
- 3,434
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,801
- נקודות
- 695
יש לדון אם אפשר לבטל חמץ ע"י ששופך עליו אקונומיקה. מצד שהוא מתנדף וכן אם נפסל מאכילת כלב.
ועל פניו אם המציאות שהחומר מתנדף ראוי לחוש, ובתנאי שמתנדף לגמרי, ואנסה להרחיב עד מקום שידי מגעת.
הטעם שחייבו חז"ל לבער את החמץ ולא הסתפקו בבדיקה, נתפרש בראשונים כמה סברות שגם נפסקו בשו"ע ובמ"ב. התוס' בגמ' פסחים ב. ד"ה אור כתבו וז"ל: ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו ע"כ. והר"ן שם על הרי"ף ד"ה אלא כתב וז"ל: אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור ע"כ. וכך נפסק בשו"ע סימן תלא ובמ"ב שם.
וכעת בשפיכת אקנומיקה כיון שאין מצב שיבוא לאכלו [אדם נורמלי לא יעיז להכניס לפיו גם לאחר שהתנדף] ואין גם את החשש שמא לא בטלו בלב שלם [גם לאחר שיתנדף] שאלו שני התנאים העומדים ביסודו של דין ביעור ממילא כשם שמתקיים הביעור ע"י שריפה מתקיים גם באקונומיקה.
ודומה למה שכתב הגר"ז סימן תמה סעיף ה וז"ל ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בו ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר כמו שנתבאר בסי' תמ"ג אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אף על פי שסופו לאכול ממנו אין בכך כלום כיון שאינו נותן לפניו לאכול עכ"ל. והרי בהשלכת פת לבית הכסא יכול לקלפה מהצואה, ועל כרחך שלא חשים לזה מכיון שאין מצב שאדם בר דעת יעשה כך, ונחשב מבוער מן העולם וגם בענין האקונומיקה אין מצב שאדם בר דעת יאכל מפת כזה גם לאחר זמן.
ומה שנשאר לדון הוא מצד שראוי לאכילת כלב [ואמנם בכה"ג לא שייך החשש שמא יאכלנו האדם אבל מידי חשש שמא לא יבטלו בלב שלם כל שראוי לאכילת כלב עדיין קיים] וכה"ג אם נניח שמתנדף חלקית הלא כשם שרעל מתוק אינו ראוי לאכילת כלב [אם כי זכורני שיש פוסקים שכתבו לאסור השהיית רעל עכברים שיש בהם מתיקות אבל לא כך דעת רבים] אף אקונומיקה אינה ראויה לאכילת כלב. אמנם אם המציאות שמתנדף כלא היה יש לחוש מהטעם האמור.
והנה בשפיכת אקונומיקה ליתא בגדר שריפה. ואמנם מצינו ברש"ש בפסחים ריש פרק ב' לגבי ביעור הנעשה על ידי אכילה. אבל לכאורה דברי הרש"ש לא יועילו כאן דמיירי בביעור בדרך אכילה ומהטעם - שהחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל את המזון הוי כשריפה, משא"כ בשפיכת אקונומיקה שלא גורמת לכלות את גוף החמץ [כוונת הרש"ש שע"י אכילה חשיב שריפה זה בתנאי שהחמץ מעוכל].
ועל פניו אם המציאות שהחומר מתנדף ראוי לחוש, ובתנאי שמתנדף לגמרי, ואנסה להרחיב עד מקום שידי מגעת.
הטעם שחייבו חז"ל לבער את החמץ ולא הסתפקו בבדיקה, נתפרש בראשונים כמה סברות שגם נפסקו בשו"ע ובמ"ב. התוס' בגמ' פסחים ב. ד"ה אור כתבו וז"ל: ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו ע"כ. והר"ן שם על הרי"ף ד"ה אלא כתב וז"ל: אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור ע"כ. וכך נפסק בשו"ע סימן תלא ובמ"ב שם.
וכעת בשפיכת אקנומיקה כיון שאין מצב שיבוא לאכלו [אדם נורמלי לא יעיז להכניס לפיו גם לאחר שהתנדף] ואין גם את החשש שמא לא בטלו בלב שלם [גם לאחר שיתנדף] שאלו שני התנאים העומדים ביסודו של דין ביעור ממילא כשם שמתקיים הביעור ע"י שריפה מתקיים גם באקונומיקה.
ודומה למה שכתב הגר"ז סימן תמה סעיף ה וז"ל ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בו ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר כמו שנתבאר בסי' תמ"ג אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אף על פי שסופו לאכול ממנו אין בכך כלום כיון שאינו נותן לפניו לאכול עכ"ל. והרי בהשלכת פת לבית הכסא יכול לקלפה מהצואה, ועל כרחך שלא חשים לזה מכיון שאין מצב שאדם בר דעת יעשה כך, ונחשב מבוער מן העולם וגם בענין האקונומיקה אין מצב שאדם בר דעת יאכל מפת כזה גם לאחר זמן.
ומה שנשאר לדון הוא מצד שראוי לאכילת כלב [ואמנם בכה"ג לא שייך החשש שמא יאכלנו האדם אבל מידי חשש שמא לא יבטלו בלב שלם כל שראוי לאכילת כלב עדיין קיים] וכה"ג אם נניח שמתנדף חלקית הלא כשם שרעל מתוק אינו ראוי לאכילת כלב [אם כי זכורני שיש פוסקים שכתבו לאסור השהיית רעל עכברים שיש בהם מתיקות אבל לא כך דעת רבים] אף אקונומיקה אינה ראויה לאכילת כלב. אמנם אם המציאות שמתנדף כלא היה יש לחוש מהטעם האמור.
והנה בשפיכת אקונומיקה ליתא בגדר שריפה. ואמנם מצינו ברש"ש בפסחים ריש פרק ב' לגבי ביעור הנעשה על ידי אכילה. אבל לכאורה דברי הרש"ש לא יועילו כאן דמיירי בביעור בדרך אכילה ומהטעם - שהחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל את המזון הוי כשריפה, משא"כ בשפיכת אקונומיקה שלא גורמת לכלות את גוף החמץ [כוונת הרש"ש שע"י אכילה חשיב שריפה זה בתנאי שהחמץ מעוכל].