חיוב ברכות הנהנין לגוי

[התורה]

לי היה נראה לומר בזה,

דיש לומר, דאפילו אם נימא דשייך בזה איסור גזל ממש באכילה קודם ברכה,

מ"מ מאחר ואי"ז גזל מה"ת אלא מכח מה שתיקנו חז"ל ברכה,

א"כ י"ל דלא חשיב אלא כתולדה וענף מענפי איסור גזל, דגרע אפילו מדין אביזרייהו.

לחץ כדי לכווץ...

לאור הנ"ל יש לי לדון,

אי ב"נ מוזהרין אף על אביזרייהו דז' מצוות או לא.

 

[התורה]

לאור הנ"ל יש לי לדון,

אי ב"נ מוזהרין אף על אביזרייהו דז' מצוות או לא.

לחץ כדי לכווץ...

וכגון בהא דאחז"ל (ב"מ נח:): כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אי גם ב"נ מוזהר ע"ז או לא.

 

[תענוג]

יש מקום לעיון בנושא מדברי הר"ן בהקדמה לתלמוד בבלי וז"ל כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים עכ"ל, ושם בגמרא, סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.

לחץ כדי לכווץ...

שם בפני יהושע ס"ל דסברא זו הוא סברא דאוריתא (ולדבריו יתחייב בן נח בברכה) וז"ל סברא אסור לו לאדם כו' משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון כו' ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא כו' מיהו נראה לענ"ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל כו' כן נ"ל ועדיין צ"ע עכ"ל.

ובצל"ח שם ס"ל דלא שייך ע"פ סברא לחייב מצוה על שום אדם וז"ל ומה שכתב הגאון בעל פני יהושע דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן התורה דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברא הוא שמע מינה שסברא מועיל כמו קרא ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובבבא קמא מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו' שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח אתמהה אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין עכ"ל

ובס' ויואל משה מאמר לשון קודש אות יב כתב דמכיון דסברא זו הוא סברא קלישא לא הוה סברא דאוריתא המחייב בלי תיקון חכמים וז"ל באמת תמהתי על רבותינו הפנ"י והצל"ח במה שטרחו בקושיא זו למה הוי דרבנן מה שאמרו בגמ' שהוא סברא הלא כבר מבואר בתוס' מס שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה איבע"א במה שאמר שם סברא דמ"מ ל"ק למה לי קרא דיש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וא"כ מבואר בדבריהם ז"ל שאין לנו לעשות בזה קושיא דלאו כללא הוא אלא במקום שהי' דעה בחז"ל שהיא סברא פשוטה הקשו למה לי קרא ולפעמים אף שאמרו סברא בקשו עוד קרא דלא כל הסברות שוות כו' ואם כן אין התחלת קושיא על מה שפסקו ברכת הנהנין הוא דרבנן כיון שיש ראיות ע"ז מן הש"ס אף שאמרו שהוא סברא דלאו כללא הוא ואין צריכין עוד למה שחידש הצל"ח לחלק בין דין מין הדינים ובין חיוב מצוה עכ"ל.

ולפי זה דחיוב ברכה דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה סברא קלישא הוא עצם הסברא אינה יכול לחייב איש בלי תקנה דרבנן ממילא לא שייך דין חיוב דאבנתא דליבא לבן נח.

וכן מה שכתב הגמרא ופי' המהרש"א דכאילו גוזל להקב"ה את אותו הדבר שאוכל, היינו הבחנה התלוי באבנתא דליבא שהוא כאילו גוזל, אולם הוא הבחנה דרבנן שלא מחייב איש בלי תיקון חכמים.

 

[התורה]

וכן מה שכתב הגמרא ופי' המהרש"א דכאילו גוזל להקב"ה את אותו הדבר שאוכל, היינו הבחנה התלוי באבנתא דליבא שהוא כאילו גוזל, אולם הוא הבחנה דרבנן שלא מחייב איש בלי תיקון חכמים.

לחץ כדי לכווץ...

במהרש"א כתוב דלא כן.

 

[תענוג]

במהרש"א כתוב דלא כן.

לחץ כדי לכווץ...

לא מצאתי היפך דברי במהרש"א
אולי תעתיק לשון

 

[תענוג]

לא כתבתי דברי בדרך אפשר
א"א לומר שכאילו גוזל הוא הבחנה דאוריתא המחייב, דהרי ברכת הנהנין דרבנן, וכמבואר בצל"ח ובויואל משה

 

[התורה]

לא כתבתי דברי בדרך אפשר
א"א לומר שכאילו גוזל הוא הבחנה דאוריתא המחייב, דהרי ברכת הנהנין דרבנן, וכמבואר בצל"ח ובויואל משה

לחץ כדי לכווץ...

לעיל כבר הובאו דברי רבינו חננאל שברכות שלפניה הוא דאורייתא.

 

[תענוג]

כן
שיטה יחידאה (עם שיטת הפנ"י שנשאר בצ"ע) ולא נקטינן כן

 

[התורה]

כן
שיטה יחידאה (עם שיטת הפנ"י שנשאר בצ"ע) ולא נקטינן כן

לחץ כדי לכווץ...

מהמרדכי (סי' קס"ה) לברכות משמע, דהמסופק אם בירך לפני אכילת הלחם,

שצריך לחזור ולברך,

ומבואר מיניה שהוא מדאורייתא,

וכ"ה באגודה (סי' קפ"ח) בשם מהר"ם.

וממילא לכה"פ בברכת הפת יתחייב הגוי לברך.

 

[תענוג]

לא מוכרח כלל
הטעם דבברכת הפת אולי יש סוברים דהוא דאוריתא לא מסתבר טעמם משום סברת כאילו גזל.
כי לא מצינו בגמרא שחלקו חכמים בסברא זו בין לחם לשאר מאכלים.
זה לימוד בפני עצמו.
גם ברכהמ"ז דאוריתא ובן נח פטור ממנה.

והשתא דאתינא להכא, גם רבינו חננאל יסבור דב"נ פטור מברכת הנהנין.
כי טעם דס"ל דברכת הנהנין דאוריתא הוא מטעם ק"ו מלאחריהם לפניהם לא כש"כ. ולא מטעם סברה.

 

[תענוג]

במדרש רבה בראשית נד ובזוהר הק' פרשת וירא ח"א קב ב מבואר שאברהם אבינו ע"ה כשהכניס אורחים בביתו לאחר שאכלו ושתו אמר אמר להם ברכו למי שאכלתם אצלו וקבלו עול מלכות שמים ואם לאו תתנו מחיר מה שאכלתם.
מדלא ביקש שיברכו מקודם האכילה משמע דאין בזה סברת גזל לב"נ.

ואפשר ליישב דלפני האכילה לא לא רצה לעכבם (גם אולי הנפש לא מוכן לשמוע עניני דת מתוך רעבון וכעסים).
ועוד י"ל אדרבה טעם דהצריכם ליתן המחיר כי בלי ברכה הוה כאילו גזל, וכשמברך עכ"פ לאחריו הוה כמשיב את הגזילה.
*
ומענין לענין נראה לומר דסברת אסור לאדם ליהנות כו' הוא רק מטעם סברת כאילו גזל, דאילו כונתם מצד סברת אבנתא דליבא להודות למי שנותן לו טובה לא היה נפק"מ בין ליהנות מעוה"ז לשאר הנאות.
וראיה לזה דהנה במס' סוטה י ע"ב וז"ל מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. משמע דהסברא האנושי דאבנתא דליבא הוא לברך למי שנותן לו מאכל ומשתה הוא לברכו אחר האכילה.
ע"כ נראה דאמרם ז"ל סברא הוא אסור לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה (לפני האכילה), אינה סברא בפני עצמה כענין דברים התלויין בסברא ובאובנתא דליבא, רק מטעם דכאילו גזל כמבואר בגמרא אחריו מדכתיב לה' הארץ ומלואה, וע"כ לא שייך רק בעניני עוה"ז.
ומכיון שכן, לבן נח אין אפילו הסברא דאבנתא דליבא לברך לפני האכילה.

 

[התורה]

לא מוכרח כלל

לחץ כדי לכווץ...

אמאי קא אזיל ?

 

[תענוג]

אמאי קא אזיל ?

לחץ כדי לכווץ...

על הסברא דע"פ המרדכי והאגודה צריך שלכה"פ בברכת הפת יתחייב הגוי לברך

 

[התורה]

על הסברא דע"פ המרדכי והאגודה צריך שלכה"פ בברכת הפת יתחייב הגוי לברך

לחץ כדי לכווץ...

מחילה,

הם כותבים מפורש שהחיוב הוא דאורייתא.

 

[תענוג]

לא חלקתי על זה - ביארתי דגם אם ברכת הפת דאוריתא אין זה מטעם סברת כאילו גזל, (ורבינו חננאל כותב זאת מפורש דטעם דס"ל דברכת ז' מינין לפניהם דאוריתא הוא מטעם ק"ו) - ועל כן החיוב אינו חל על ב"נ דאין לו חיוב ברכת המזון
(ואגב - הם לא כותבים מפורש שברכת הפת דאוריתא - המרדכי כותב בשם המימוני דהמסתפק בברכת הפת חוזר ומברך (ויש גם מפרשים דכוונתו על ברכהמ"ז) וכן כותב האגודה כותב בשם הר"ר משה דבספק ברכת המוציא חוזר ומברך - וכמבואר בב"י סי' קסז ובכס"מ גירסא משובשת היה ברמב"ם - והרמב"ם ס"ל דרק ברכת המזון דאוריתא נמצא דלשיטה זו יש ק"ו לפניהם רק על ברכת הפת - ובספר הבתים ס"ל דברכת ז מינין לפניהם דאוריתא דס"ל דברכתן לאחריו דאוריתא)

 

[התורה]

ובהשקפה ראשונה היה נראה להוכיח

דב"נ אינו מוזהר על אביזרייהו דז' מצוות

והוא ממש"כ ה"יד רמה" בב"ב (טז.) ליישב הא דאמרינן התם על איוב

שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם,

ומקשים, דהא מ"מ הוי גזל דאסור לגזול אפילו ע"מ לשלם תשלומי כפל (ב"מ סא:).

וכתב ע"ז היד רמה, דכל האיסור לגזול אפילו ע"מ לשלם כפל זה שייך דוקא בישראל, ולא בשאר אומות העולם.

 

[הצעיר שבחבורה]

ובהשקפה ראשונה היה נראה להוכיח

דב"נ אינו מוזהר על אביזרייהו דז' מצוות

והוא ממש"כ ה"יד רמה" בב"ב (טז.) ליישב הא דאמרינן התם על איוב

שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם,

ומקשים, דהא מ"מ הוי גזל דאסור לגזול אפילו ע"מ לשלם תשלומי כפל (ב"מ סא:).

וכתב ע"ז היד רמה, דכל האיסור לגזול אפילו ע"מ לשלם כפל זה שייך דוקא בישראל, ולא בשאר אומות העולם.

לחץ כדי לכווץ...

אינו אביזרייהו כמובן, שהרי נלמד מקרא דלא תגזול, אלא דאי"ז בכלל גזל דב"נ.
וא"כ מנא לך לדמותו לכאן?

 

[התורה]

אינו אביזרייהו כמובן, שהרי נלמד מקרא דלא תגזול, אלא דאי"ז בכלל גזל דב"נ.
וא"כ מנא לך לדמותו לכאן?

לחץ כדי לכווץ...

מהי"ת שנלמד מקרא ד'לא תגזול' ?

 

[הצעיר שבחבורה]

מהי"ת שנלמד מקרא ד'לא תגזול' ?

לחץ כדי לכווץ...

תלמוד ערוך, כמדו' בריש איזהו נשך

 

[התורה]

תלמוד ערוך, כמדו' בריש איזהו נשך

לחץ כדי לכווץ...

לגבי חיוב הברכות ?