האזינו פנינים לפרשת האזינו (מלוקט) (5 צופים)

[התורה]

דור אנוש​

בדורו של 'אנוש' (נכדו של אדם הראשון, בנו של שת), הרבו לחטוא בעבודה זרה, ולקרוא לאלילים שלהם בשמו של הקב"ה. על כך העניש אותם ה' והציף את ים האוקיינוס עליהם והטביע אותם במים. בשירת האזינו נדרשים ישראל להתבונן במאורעות ימות העולם, ובכלל זה גם מה שאירע לדור אנוש.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

השפע בארץ ישראל שגרם לבעוט ולהכעיס את ה' במעשים חמורים​

נלמד את המשך התוכחה לישראל, על כך שבכניסתם לארץ נתן להם ה' שפע רב של דבש ושמן, חלב וחמאה, בשר ויין, וכתוצאה מכך השמינו ובעטו בה', הכעיסו אותו במעשים מתועבים ועבדו לשדים ולאלילים זרים וחדשים, ובכך שכחו את ה' וכביכול התישו כוחו.

כיבוש גיבורים:
הכתוב ממשיך לתאר את חסדי ה' על עמו, אשר עתיד לעשות להם כאשר ייכנסו לארץ ישראל. פירוש הפסוק לפי התרגום: ה' הרכיב והשליט את ישראל על הגיבורים שבארץ ישראל. בני ישראל אכלו את הביזה [תנובת שה] של השונאים, וה' נתן להם ביזה [דבש] של מושלי הערים החזקים כמו סלע, ואת נכסי [שֶׁמֶן] יושבי הערים החזקות כמו צור.

דבש ושמן:
פירוש הפסוק לפי רש"י: ה' הרכיב את ישראל אל ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות, שם האכיל אותם את תנובות השדה, הלא הם פירות ארץ ישראל הממהרים לצמוח ולהתבשל יותר מהפירות שבשאר הארצות. מהקרקע הסלעית הצמיח להם תאנים נוטפי דבש מרובה. כמו המעשה בעיר סיכני באחד שאמר לבנו להביא לו תאנים יבשים [קציעות] מהחבית. הלך הבן ומצא דבש צף על פיה. אמר הבן: זו חבית דבש. אמר לו האב: הכנס ידך לתוכה ותמצא קציעות. בדומה לכך, מהקרקע הקשה כמו צור חלמיש הצמיח להם זיתים בגוש חלב שמהם מפיקים שמן רב.

חמאה, חָלָב, וחֵלֶב:
עוד מהשפע בארץ ישראל: בימי שלמה המלך היו שפע של בקר וצאן משובחים, ואז היה לישראל חמאה העשוי מחלב בקר [חמאה הוא שומן הנאסף מעל החלב], וכן חָלָב של צאן. גם החיטים היו אז גדולים כמו כליות, ושׁמֵנים כמו החֵלֶב הנמצא בכליות. בימי עשרת השבטים היה להם שומן [חֵלֶב] של כבשים שׁמֵנים הנקראים 'כרים', וגם אכלו בשר של אילים הבאים מארץ בשן. גם היו שותים אז במזרקות יין, וכששתו סתם יין טוב היו טועמים בו טעם של יין חשוב ומשובח הנקרא 'חָמֶר'.

משמין ובועט:
כתוצאה מכל השפע, השמינו ונעשו עבים בני ישראל הנקראים 'ישורון', וגופם התכסה בשומן, וכתוצאה מכך החלו לבעוט בה', ולנטוש את האלקים שעשה אותם, ואף גינו וביזו את ה' החזק כמו צור והוא מושיע אותם. זה היה כאשר אחוריהם היו אל היכל ה' והם השתחוו לשמש, שאין לך ניבול ובזיון גדול מזה.

חסרי תועלת:
הם הבעירו את כעס וקנאת ה' כאשר חטאו במעשים זרים ומתועבים, כמו כישופים וכדו' שנאמר בהם בתורה לשון תועבה, וזבחו קרבנות עבור השדים שאין בהם שום תועלת. אם לכל הפחות היתה בהם איזה תועלת, לא היה הכעס על ישראל כפול כמו עכשיו שזבחו לשדים חסרי תועלת.

לא שערום אבותינו:
עובדים היו ישראל לאלילים אשר איש לא הכיר עד היום, אלילים חדשים אשר זה מקרוב באו לעולם, שאפילו הגוים לא היו רגילים בהם, עד שכאשר גוי היה רואה את האלילים הללו היה אומר 'זה צלם של יהודי'. אבותיהם לא הכירו אלילים אלו, ושערותיהם לא עמדו מפחד מפני אלילים אלו.
פירוש נוסף: אבותיכם לא עשו לעצמם אליל את השדים הללו הנקראים 'שעירים'.

לשכוח ולהחליש:
פונה משה לעם-ישראל ואמר להם: אתה שכחת את ה' החזק כמו צור, שהוא ילד וחולל אותך [חולל פירושו - הוצאה מהרחם].
פירוש נוסף: ה' שהוא חזק כמו צור וילד אותך, רוצה להיטיב לכם, אבל כאשר אתם מכעיסים לפניו אזי כביכול אתם מתישים את כוחו שאינו יכול להיטיב לכם.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

"הזי"ו ל"ך" – לאיזה פסוקים הכוונה?
שמונה מהלכים בדברי הראשונים כיצד לפרש את דברי הגמרא שיש לחלק את פסוקי פרשת האזינו לפי החלוקה של "הזי"ו ל"ך"​

מדי שבת אנו קוראים לתורה שבעה קרואים, אולם בגמרא ובכל הראשונים והפוסקים, לא נזכר באיזו חלוקה יש לחלק הפרשה לשבעה קרואים, וניתנת האפשרות לחלק את הפרשה בכל חלוקה שהיא, כפי שכותב המאירי (קרית ספר מאמר ה"ב): 'קריאות שבשאר ימות השנה ושבתות ומועדים אין מניינם ידוע, אלא שהחזן מקרא כרצונו' (והארכנו במדור זה, בגיליון האזינו תשפ"ה, לברר מי קבע את חלוקת הפרשיות לשבעה קרואים כפי שנדפס בחומשים).

יוצאת מן הכלל היא פרשת האזינו, עליה יש הוראה מפורשת כיצד לחלק אותה, כפי שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (לא, א) שיש לחלק את הפרשה בקריאתה בבית הכנסת לפי הסימן 'הזי"ו ל"ך', שהוא ראשי תיבות של פסוקים המתחילים באותיות אלו. ובטעם שפוסקים דווקא בפסוקים אלו כתב הרמב"ם (הלכות תפילה יג, ה) מפני שהם דברי תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה, ולכן מפסיקים דווקא בפסוקים שיש בהם תוכחה מיוחדת.

אולם זאת לא מבואר בגמרא מה הם הפסוקים שראשי התיבות שלהם הוא '"הזי"ו ל"ך" – ולהלן נראה כמה וכמה שיטות שנאמרו בעניין זה (מבוסס על מאמר נרחב שהתפרסם בקובץ ירושתנו, תשע"ו, עמוד קלט).​

שיטת רש"י​

רש"י במסכת ראש השנה כתב שהכוונה היא לפסוקים דלהלן: ה'אזינו, ז'כור ימות עולם, י'רכבהו על במתי ארץ, ו'ירא ה' וינאץ, עד כאן ששה פסוקים לכל אחד, ומכאן ואילך שמונה פסוקים לכל אחד (עי' רש"ש): ל'ולי כעס אויב אגור, כ'י ידין ה' עמו. וכתבו התוספות שם שכן הוא המנהג.​

שיטת מסכת סופרים​

מהלך שני מביאים שם התוספות בשם מסכת סופרים, שהוא כשיטת רש"י מלבד שני שינויים באותיות ו' ל': ו'ישמן ישורון ויבעט, ל'ו חכמו ישכילו.​

שיטת רבינו חננאל​

מהלך דומה מביאים התוספות בשם רבינו חננאל, עם שינוי באותיות ו' ל': ו'ירא ה' וינאץ, ל'ו חכמו ישכילו.​

דעת רוב הראשונים​

מהלך רביעי, והוא המהלך בו נקטו רוב הראשונים, וכן פסקו הרמב"ם (הל' תפילה יג, ה) והטור והשלחן ערוך (או"ח סי' תכח, ה), שהסדר הוא כדלהלן: ה'אזינו השמים, ז'כור ימות, י'רכיבהו על במתי, ו'ירא ה', לו' חכמו, כ'י אשא אל שמים עד סוף השירה [והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה].​

חילוקי מנהגים​

אמנם לעיל הזכרנו שהתוספות כתבו שהמנהג הוא כרש"י, אולם בבית יוסף שם כתב שבימיו פשט המנהג כשיטת הרמב"ם והטור, ומהלך זה אכן נקבע בכל החומשים הנדפסים בחמש מאות השנים האחרונות.

אך יצויין, שהט"ז שם (סק"ד) כתב שבכל הקהילות במדינות אלו נוהגים כשיטת רש"י, ותמה על הרמ"א שלא הגיה כאן על השלחן ערוך שאנו אין נוהגים בזה כשיטת השלחן ערוך. וכן הביא המשנה ברורה (סקי"ג) שנוהגים במדינתנו כשיטת רש"י ולא כשיטת הרמב"ם המובאת בשלחן ערוך.​

כי קרוב – תחילת פסוק?​

מהלך חמישי בסדר חלוקת העליות, אנו מוצאים ב"סדר קריאת התורה בימות החול ובשבת במנחה מתקופת הגאונים", שנדפס לראשונה מכתב יד בשנת תשע"ד (גנזי קדם, י, עמוד 117) שם הסדר הוא: ה'אזינו, ז'כור, י'רכיבהו, ו'ירא ה', ל'ולי כעס, כ'י קרוב.

שיטה זו דומה לשיטת רש"י, מלבד האות כ', שנקט כאן פסוק חדש (לב, לה) כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם. אולם הפלא הגדול הוא, שהרי התיבות 'כי קרוב' אינם תחילת פסוק לפי המסורת שלנו. אך באמת כתב שם באותו כתב יד, שבמקומו נהגו לחלק פסוק זה לשני פסוקים, והתיבות 'כי קרוב' הוא פסוק חדש, וזה חידוש.​

כי מגפן​

מהלך שישי, נמצא בפירושו של רבינו חיים פלטיאל, שם כתב פסוק חדש לאות כ': כִּ'י מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם.​

י' – ה' בדד ינחנו​

מהלך שביעי ושמיני, כותבים ב'תוספות ישנים' במסכת ראש השנה שם, בשונה מכל השיטות עד כאן שנקטו שהאות י' עולה על הכתוב ירכיבהו וכו', והם כתבו שהכוונה לפסוק י'מצאהו בארץ וגו', או לפסוק י'י בדד ינחנו וגו'.

שיטה זו הובאה גם בכתב יד של סידור תפילה ופירוש אשכנזי (כתב יד לונד-2, הובא בקובץ סיני, קיט, עמוד רמג), שהאות י' היא הפסוק י'י בדד ינחנו.​

יש קפידא בפסוקים?​

על פניו נראה הדבר תמוה קצת, איך נמצאו כל כך הרבה שיטות, וכי לא היתה מסורת ברורה איך קוראים, והרי זה דבר הנוהג בכל שנה ושנה. אך באמת אין זו פליאה כל כך, שכבר כתב בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' לו אות ב) שבאמת אין קפידא איזה פסוקים יקרא, אלא העיקר שיתקיים הסימן 'הזי"ו ל"ך', וכל הראשונים שפירשו פירושים שונים כיצד הוא הסדר של הזי"ו ל"ך, לא נחלקו, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ואין קפידא דווקא על פסוקים מסוימים, אלא העיקר שהאותיות הזי"ו ל"ך קיימין בתחילתן.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כלל ישראל – חבל עבה
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב, ט)​

חבל עבה שזור מאלפי חוטים דקים, כך שאפילו אם יש בו כמה חוטים פגומים, אין הדבר פוגע בחוזק הכללי של החבל ומוסיפים להשתמש בו, ולפעמים אין מבחינים כלל בחוטים הפגומים. כך גם בני ישראל, כשהם מלוכדים כאחד, אזי גם הפגומים שבהם מביאים תועלת יחד עם הכלל, ואין מבחינים בפגמים שלהם.​

(הגה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

שוטה – חסר תקנה
עַם נָבָל וְלֹא חָכָם (דברים לב, ו)​

בספרו 'דברי שאול', כותב הגה"ק רבי יוסף שאול נתנזון זי"ע, בעל שו"ת שואל ומשיב, לפרש הכתוב בדרך צחות, כי הנה אדם שהוא רשע וחוטא, אם לכל הפחות הוא איש חכם, יש לקוות ולצפות ממנו שיום אחד הוא יתן אל לבו בחכמתו לעשות איזה מעשה נכון וטוב בעיני ה', אבל אם בנוסף על היותו רשע הוא גם שוטה, ממנו אין תקווה שייצא ממנו שום דבר טוב. על כך אמר הכתוב: 'עַם נָבָל', אבל אם לכל הפחות היו חכמים ונבונים, היה מה לצפות מהם, אבל דא עקא שהם גם – 'וְלֹא חָכָם', וחוטא שהוא גם שוטה, אין לו שום תקנה...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

קֶטֶב מְרִירִי​

בין שלל הצרות והפורעניות המוזכרות בפרשת השבוע, שעתידות לבוא ח"ו על ישראל בגלל החטאים, מוזכר גם (דברים לב, כד) וְקֶטֶב מְרִירִי. רש"י מפרש: שֵׁד ששמו 'מרירי', יקטב, כלומר יכרית, את חייהם. בגמרא מסכת פסחים (קיא, ב) מבואר שישנם שני סוגי שֵׁדים הנקראים 'קטב', האחד מצוי לפני הצהריים ושמו 'קטב מרירי', והוא נראה בכד של כותח (טיבול העשוי מחלב חמוץ ולחם מעופש ומלח), וצורתו כדמות כף הבוחשת בקדירה. והשני מצוי אחר הצהריים, ושמו 'קֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם' (תהלים צא, ו) והוא נראה בין קרני העיזים בדמות נפה מסתובבת. עוד אומרת הגמרא, שמיום א' בתמוז עד ט"ז בתמוז, בוודאי שכיחים שדים אלו של קטב, ומכאן ואילך ספק אם הם מצויים, והם מצויים אצל שיח החצב שלא גדל בגובה אמה, ובצללים של הבוקר שאינם באורך אמה, וכן בצל של בית הכסא.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

חטאי ישראל • צרות שונות שיבואו עליהם ישראל • ה' אמר לכלותם, אם לא שהגוים יכפרו ויאמרו שלא ה' פעל זאת​

נלמד שה' אומר לישראל תוכחה על חטאיהם שאין ניכר בהם החינוך והם חסרי אימון. בגלל שעבדו לאלילים בזויים חסרי תועלת, ייענשו על ידי גוים בזויים חסרי שֵׁם. הם ייענשו בעונשים של אש, חרב, שֵׁדִים, נחשים ומגיפה. ה' רצה לכלותם לגמרי, אם לא שהגוים יאמרו שלא ה' פעל זאת.

חוסר אמון:
כאשר יחטאו ישראל בחטאים עליהם למדנו אתמול, יראה ה' את התנהגותם, ויתמלא כעס על מה שהכעיסו אותו בניו ובנותיו, ויאמר ה': אני אסתיר את פני מהם, ואראה מה יעלה בסופם ואחריתם. יען כי הם דור המהפכים את רצוני, ממידת החסד למידת הכעס, ואין ניכר עליהם החינוך שחינכתי וגידלתי אותם [אמון – מלשון גידול וחינוך], כי הם סרו מדרך זו.
פירוש נוסף: אי אפשר לסמוך עליהם ולהאמין להם, שהרי בסיני אמרו 'נעשה ונשמע', וכעבור שעה קלה [ארבעים יום] הפרו את הבטחתם ועשו את העגל.

אומה בלי שם:
הם הבעירו את כעסי בעבודה לאלילים חסרי כח ותועלת, ובעשיית מעשי שטות והבל. מידה כנגד מידה, אני אכעיס ואצער אותם באומה בזויה שאין לה שם - הם הכשדיים שנאמר בהם 'עַם לא היה' [בחורבן בית ראשון על ידי הכשדיים (בבליים)], ובני עשיו שנאמר בהם 'בזוי אתה מאד' [בחורבן בית שני, על ידי הרומיים בני עשיו]. גם אכעיס ואצער אותם על ידי המינים והאפיקורסים הנקראים 'עם נבל'.

אש בשדות ובירושלים:
אש בערה כביכול באפי, והאש יקדה ושרפה את כל הארץ עד תחתית היסוד. האש תאכל את הארץ ואת היבול בשדות, ותשרוף את ירושלים המיוסדת על הרים. ברכה בתוך הקללה: אני 'אַסְפֶּה' כלומר - אצרף ואחבר, צרה אחת אל חברתה, כך שכל הצרות יבואו בבת אחת. פירוש אחר: 'אַסְפֶּה' – מלשון סוף וכיליון, כלומר אביא עליהם את כל הצרות, ולא אותיר צרה אחת שלא אביא. את כל החיצים שלי אסיים ואגמור בהם [וקללה זו – טמונה בה גם ברכה, כלומר החיצים שלי כלים ונגמרים, ואילו ישראל אינם כלים, אלא יישארו קיימים].

רעב, שדים, ונשיכות:
הפסוק מפרט רשימה של צרות שיבואו על ישראל: א. מרוב רעב יהיו מגודלי שְׂעָרוֹת על בשרם, כפי שקורה לאדם כחוש ['מזי' בארמית פירושו שֵֹעָר]. ולתרגומו: יהיו נפוחים מרוב רעב ['מזי' פירושו נפוח]. ב. השדים הנקראים 'רשף' יילחמו בהם. ג. השד ששמו 'מרירי', יכרות [יקטב] את חייהם. ד. ה' ישלח בהם בהמות, שבדרך כלל אינן נושכות, שיינשכו אותם, כפי שהיה פעם מעשה שרחלים נשכו והמיתו. ה. גם ישלח ה' ארס של נחשים הזוחלים ומהלכים על בטנם על גבי העפר [כל דבר רץ ונגרר על העפר נקרא זחילה, כמו מים הזוחלים].

חרב ופחד:
ו. מחוץ לעיר יעמדו גייסות של חיילים, שיהרגו וישַׁכלו כל מי שיברח, ובתוך חדרי ליבם של הנמלטים מהחרב ישרור פחד ואימה, מה שיגרום לאדם דופק מהיר והוא ימות מכך. כך או כך, במוות ימותו בחור וגם בתולה, יונק עם איש-שֵׂיבָה.
פירוש שני: מחוץ לעיר יעמדו גייסות של חיילים להרוג, ובתוך חדרי הבית תהיה פחד ואימה מפני מגיפת-מוות.
פירוש שלישי: הם ייהרגו בחרב, כעונש על מה שעשו בחוצות שהקימו מזבחות לאלילים, והפחד והאימה יבוא כעונש על החטאים שחטאו בחדרי חדרים.

חסרי תבונה:
ממשיך ה' ואומר: אמרתי לעצמי שאשליך את ישראל הפקר כמו שמשליכים את פאת השדה [ואין כוונת הכתוב 'אפאיהם' לשון חרון אף, כי לא נאמר 'אאפאיהם', וגם האות א' באמצע אינה קשורה בלשון חרון אף].
לתרגומו: 'אפאיהם' היא מילה הרומזת על שלש מילים 'אף' – חרון אף, 'אי הם', כלומר, אשלח בהם חרון-אף עד שיהיו כאינם קיימים, וכל הרואה ישאל 'איה הם?' כך גם אמרתי לעצמי שאשבית ואבטל את ישראל מזכרונם של בני אנוש, שישכחו מהם.

ידינו רמה:
כך סברתי לעשות לישראל, אך למעשה לא עשיתי כך משום שהכעס של הגוים אגור וכנוס על ישראל להשחיתם לגמרי, ואם יצליחו להשחית את ישראל, לא יאמרו שה' עשה זאת, אלא הם יתלו את גבורתם בעצמם ובאליל הזר והנכרי שלהם, ויאמרו 'ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת!'.

חסרי תבונה:
הסיבה שהגוים יטעו לומר שלא ה' פעל זאת: משום שהם עַם שהעצה והחכמה נאבדה ממנו, ואין בהם תבונה. כי אם היה בהם תבונה היו מתבוננים איך יתכן שאחד מהם רדף אחרי אלף מישראל וכו', אם לא שה' מכר את ישראל.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
האדם מורכב משני עולמות, ולא תמיד אפשר לדבר עם שניהם באותה שפה. לפעמים מה שהנשמה מוכנה לשמוע, הגוף עדיין מתקשה לקבל.
זה עומק הפסוק: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי״. ״השמים״ הם הנשמה, החלק הרוחני שבאדם, ו״הארץ״ היא הגוף הגשמי. לכל אחד מהם צריך לדבר אחרת.
אל הנשמה הוא אומר ״ואדברה״ - לשון קשה. היא מכירה את האמת, יודעת לשם מה באה לעולם ומתגעגעת לבוראה. איתה אפשר לדבר בתביעה ברורה: את יודעת את האמת, תחיי לפיה.
אבל אל הגוף משה פונה ב״אמרי פי״ - לשון רכה. הגוף אוהב את המוכר והמוחשי, ואי אפשר לגרור אותו בכפייה. צריך לדבר אליו בסבלנות ולהרגיל אותו לאט.
זה שיעור בעבודת ה': לנשמה אומרים ״קומי״, ולגוף לוחשים ״בוא איתי״. כך גם הארץ לומדת להקשיב לשמים.​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
אנחנו רגילים לחשוב על הגוף כעל משהו שצריך להתמודד איתו. לאדם יש יצרים, הרגלים ומידות שלא קל לשנות, ונדמה שהטבע נשאר במקומו.
שירת האזינו מלמדת דבר עמוק יותר: בכוח התורה האדם יכול לא רק להתגבר על החומר, אלא לשנות אותו, לזכך את הגשמיות עד שהיא נעשית קדושה.
בפסוק ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי״, השמים והארץ נמצאים באדם: השמים הם הרוחניות שבו, והארץ היא הגוף והיצרים המושכים לחומר.
כאשר אדם מאזין באמת לדברי תורה, השינוי מתחיל בשקט. המחשבה מתעדנת, הרצון משתנה והמידות מזדככות, עד שהחומר נעשה אחר. התורה לא רק מלמדת לשלוט בארץ שבתוכנו, אלא הופכת את הארץ לשמים. זו פעולתה העמוקה: לזכך את האדם, עד שגם החומר עצמו נעשה קדושה.​

 

[התורה]

כי מה לאדם חיים, אם לא רצונו יתברך​

לאהבה את ה' וגו'.

מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אומר לאהבה וגו', פירוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמוע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך.

אור החיים הק' - בפרשתנו​