• ברכות לעולם התורה שחוזר השבוע לחבוש את ספסלי בית המדרש! יישר כח

    יישר כוח גדול לעמלי התורה, לומדיה ומנחיליה, אשר בהבל פיהם ובעמלם מעמידים עולם ומלואו!

  • אנא הקדישו כמה רגעים לתפילה ולאמירת תהילים לרפואת אחד מחו"ר הפורום, הרב שלמה ברוך בן רבקה, לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל.
    קריאת תהילים  |  כל פרק תהילים, כל תפילה וכל חיזוק - לזכותו ולרפואתו
מובא בשם ה'בעל־התניא' זי"ע, שבפרשת בראשית כולנו נדמים לילדים ההולכים בפעם הראשונה אל ה'חיידר' אחר גזיזת השערות ללקק את האותיות עם הדבש... כי בפרשת בראשית מתחילים את התורה מחדש בהתחדשות חדשה!
(קובץ 'אשי־ישראל' פרשת בראשית תשפ"ז; שיעור השבועי של ר"י לעזער שליט"א)
@עט ביד סופר
 
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים (ה, כד)

למרות שחנוך התהלך את האלוקים לא זחה דעתו עליו, אלא אדרבה "ואיננו" -היה בעיני עצמו כאילו אינו קיים כלל.
דברי ישראל, תורה שבכתב
 
למך היה עיוור ותובל קין בנו היה מוליכו. פעם אחת ראה תובל קין את זקן זקינו קין מרחוק, והיה נדמה לו כחיה. אמר תובל קין ללמך למשוך בקשת, וירה למך חץ והרג את קין. כיון שנודע לתובל קין שהרג את זקינו, היכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם, והרגו. ומאותו יום פרשו נשותיו ממנו.
למך היה מרצה את נשיו שאין עוון הריגת קין ותובל קין נזקף לחובתו, כיון שהוא הרג בשוגג. ואם לקין שהרג במזיד ניתנו שבעה דורות עד שפרעו ממנו, כל שכן שיאריכו לו שביעיות הרבה.
כאשר היה אדם בן מאה ושלושים שנה נולד בנו השלישי, אותו קראה חוה שת, על שם שְשָת לה הקב"ה בן אחר תחת הבל. לשת נולד בן בשם אנוש.
התורה מונה עשרה דורות מאדם הראשון עד נח, ואלו הם:

​
​
​
​
​
​
האישים​
שנת העמדת תולדות​
שנות חייו​
אדם​
130​
930​
שת​
105​
912​
אנוש​
90​
905​
קין​
70​
910​
מהללאל​
65​
895​
ירד​
162​
962​
חנוך​
65​
365​
מתושלח​
87​
969​
למך​
182​
595​
נח​
500​
950​
​
​



נח היה דור עשירי לאדם, וקראו לו נח על שם התקווה שתלו בו שינחמם מעצבון ידיהם מהאדמה. כיון שעד שנולד נח הוציאה האדמה קוצים וברקנים עם האוכל, וכשבא נח נחה האדמה.
בהיות נח בן חמש מאות שנה נולדו לו שלושה בנים, שם חם ויפת.
בדורו של נח החלו בני אדם להתפשט על פני האדמה, והחלו הבריות לקלקל ולהשחית את דרכם. ולכן ניחם ה' על שברא את האדם, ועלה במחשבתו למחות את כל החי אשר עשה, וקצב להם מאה ועשרים שנה שבהם יוכלו לשוב בתשובה. ונח מצא חן בעיני ה'.
תורה שבכתב
​
 
פירוש המילה 'ספר' תולדות אדם
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (ה, א)

את המילה 'ספר' במקום זה מפרש רש"י מלשון 'ספירה'. כלומר, "זו היא ספירת תולדות האדם". ולא כמו המשמעות הרגילה של ספר. וכמו שפירש רש"י על הכתוב "וכתב לה 'ספר' כריתות", שהוא מלשון ספירת דברים.
תורה שבכתב​
 
האם חנוך מת?
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים (ה, כד)

בבראשית רבה (כה, א) מסופר: מטרונה שאלה את ר' יוסי, אמרה לו: אין אנו מוצאין מיתה בחנוך, א"ל אלו נאמר "ויתהלך חנוך את האלקים" ושתק, הייתי אומר כדבריך. כשהוא אומר "ואיננו כי לקח אותו אלקים", 'ואיננו' בעולם הזה 'כי לקח אותו אלהים'.
מדויק בדברי ר' יוסי שחנוך איננו דווקא בעולם הזה. ואמנם כך מצאנו במסכת דרך ארץ (פרק א, יח) שמנו חז"ל את חנוך כאחד מאלו שנכנסו בחייהם לגן עדן. "תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואלו הן, חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, ויש אומרים, הוצא חירם מלך צור, והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי".
תורה שבכתב​
 
בנים על פני כתבים
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (ה, א)

מסופר על הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע, שאבדו לו כתבים ובהם חידושי תורה שהיו יקרים לו מאוד. כשראה אביו, הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע, את צערו, ניחמו בדברי ה'ספר חסידים' (סי' שסז), על הפסוק: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" שלא כל אדם זוכה לשני שולחנות, גם לחבר ספרים וגם לבנים טובים. והוסיף בשם אביו ה'שר שלום': "זה ספר תולדות אדם" הספר הטוב ביותר של האדם הוא תולדותיו. ובירכו, שתחת הכתבים שאבדו יזכה לבנים כשרים וטובים.
תורה שבכתב​
 
רש”י הראשון על התורה מביא את דברי רבי יצחק, שהתורה הייתה צריכה להתחיל מ״החודש הזה לכם״, אלא שפתחה בבראשית כדי להשיב לאומות העולם, שלא יאמרו שעם ישראל גזל את ארץ ישראל.
כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אלא העומק הוא שהכול תלוי בהנהגתו המוסרית של האדם.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, והוא רוצה שבני האדם ילכו בדרך הטוב והישר. מי שהולך בדרך הזאת ראוי לקבל את הארץ, ומי שחוטא ומשחית את דרכיו מאבד את זכותו עליה.
כלומר, כבר מתחילת ספר בראשית התורה מלמדת אותנו שהארץ אינה ניתנת ללא משמעות וללא אחריות.
א.ה.
 
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג)

יש לעיין בדקדוק לשון הכתוב בפסוק זה, שהרי מצינו בגמרא במסכת מגילה (י:) כלל נקוט בידינו שאין לשון "ויהי" אלא לשון צער, ולכאורה הדבר תמוה ביותר, מהו מקום יש לצער בשעת בריאת האור הארצי המבטא את תחילת בניינו ושכלולו של עולם. ביאור הדברים מיוסד על דברי רש"י על אתר, שהביא מדברי חז"ל שראה הקדוש ברוך הוא שאין הרשעים כדאיים להשתמש באור המקורי, שבו היה אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכפי שמבואר בזוהר הקדוש שאותו האור הנפלא נגנז בתורה הקדושה. נמצא מעתה, שהאור הגשמי והמצומצם המאיר לנו כיום בעולם אינו האור האמיתי והמקורי של מעשה בראשית, וכל עיקרו ותוארו כ"אור" אינו אלא מפני שהוא משמש ניגוד לחושך ולאפילה של הלילה.

על פי יסוד זה מאיר באור נפלא לשון הפיוט שנאמר בתפילת המערבית של הימים הנוראים: "אוֹר עוֹלָם בְּאוֹצַר חַיִּים, וְאוֹרוֹת מֵאֹפֶל אָמַר וַיְהִי". המילים "אור עולם באוצר חיים" מכוונות לאותו האור העליון והגנוז, המונח כעת בתוך התורה הקדושה שהיא מקור חיינו, ואילו המשך הלשון "ואורות מאופל אמר ויהי" מוגדר כעת בדיוק נמרץ, שכן האורות המאירים לנו כיום בעולם הזה אינם אורות עצמיים, אלא הם בחינת אורות הנחשבים כן רק מחמת שהם בוקעים מתוך המאופל והחושך, ובלא הניגוד לאופל לא היו נחשבים לאור כלל.

מכאן עולה ומתבארת השאלה הגדולה מדוע נאמר בפסוק לשון צער "ויהי אור". הלשון "ויהי" אינה מוסבת על עצם מציאות האור, אלא היא מבטאת את הצער העמוק על כך שהאור האמיתי והעילאי נגנז ונעלם מאיתנו, ובעטיים של רשעים נותרנו אנו משוללים מאותו אור בהיר שאין לו סוף. הכתוב מצטער על כך שכל האור שנשאר לנו בעולם הזה אינו אלא תולדה של הצלה מן האופל ואין אנו כדאיים להשתמש באור האמיתי, ועל חסרון מדרגה זו וגניזת האור נאמרה לשון צער בבריאה.
הרב יוסף ברגר​
 
"וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב, ח)
פשוטו של מקרא מורה שהקב"ה נטע את גן העדן בצד מזרח של עדן, המכונה "מקדם", אולם הרה"ק המגיד ממעזריטש זצ"ל מפרש פשט נפלא ונשגב לפסוק זה, ומבאר שעיקר הנאת גן עדן היא נחת הרוח שיש להקב"ה מעשיו הטובים של האדם. והנה, בשעת בריאת העולם עדיין לא היו מעשים טובים בפועל באדם, אך הקב"ה, היודע את כל העתיד להיות, נטע את גן עדן "מקדם" – דהיינו שקשר והקדים את מנחת הרוח שתהיה לפניו בעתיד מאותם מעשים טובים שעתיד "האדם אשר יצר" לעשות, ובשביל נחת רוח עתידית זו ברא את גן העדן.​
הרב יוסף ברגר​
 
"וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה", ולאחר מכן מובא שקין הביא מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה". על מקראות אלו שאל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, מדוע התורה מדגישה ומספרת לנו שקין הביא מפירות האדמה הפשוטים ולכן ה' לא שעה אל מנחתו, ואילו אצל הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן ולכן שעה אל מנחתו וירדה אש מן השמים ואכלה את מנחתו. לכאורה צריכים להבין האם שייך בכלל אצל הקב"ה המושג של קורבן "יותר מכובד" או "פחות מכובד", הרי אצל הקב"ה העיקר הוא הכוונה שבלב, וכמו שמצינו אצל הקורבנות בבית המקדש שנאמר בפרשת ויקרא "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", ומפרש רש"י שלא נאמר לשון "נפש" בכל קרבנות הנדבה אלא במנחה, מפני שמי שדרכו להתנדב מנחה הוא עני, ואמר הקב"ה שמעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו, ואם כן יש להבין מה בדיוק היה חטאו של קין שבשביל כך לא שעה ה' אליו ואל מנחתו.

אלא שיש כאן יסוד גדול בענייני "תורה ועבודה ומשא ומתן", והדברים מתבארים להפליא על פי דיוק נמרץ בלשון הכתוב המראה הבדל מעניין: אצל הבל כתיב "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" – והלשון "ויהי" היא לשון צער, המורה שהבל היה מצטער על כך שהוא צריך להיות רועה צאן לצורך פרנסתו, ואף על פי שזו אומנות נקיה וקלה וראינו שגם יעקב אבינו היה רועה צאן, מכל מקום היה מצטער על כך מפני שחשב שמוטב היה לו אילו היה יכול לעסוק אך ורק בתורה ובתפילה. ואילו אצל קין כתיב "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" – והלשון "היה" היא לשון שמחה, המורה שקין שמח שמחה גדולה בעבודת האדמה שלו, והעדיף לעבוד את האדמה מאשר לעבוד את עבודת הקודש. לכן מנחתו של הבל הייתה רצויה, שכן כל ה"הבל" והצער שלו בעבודתו היה מתוך הכרח ואונס לצורך פרנסתו, ומבחינתו היה רוצה יותר ללמוד תורה ולעבוד את עבודת הקודש, ועל כן "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"; מה שאין כן אצל קין, ששיעבד את עצמו ואת עבודתו – עבודת האדמה – בשמחה, ועל ידי זה שיכול היה להיפטר מעבודת הקודש, לכן "לא שעה" ה' אל מנחתו (ודברים אלו מובאים גם בתפארת שלמה לליקוטים בשם הרה"ק מזאקילקוב זי"ע).​
הרב יוסף ברגר​
 
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (בראשית ג, ו)

מסופר על הגאון רבי יעקב מרדכי אב"ד בילגוריי זצ"ל, שנקלע פעם אחת לאיזו עיר, והיו שם כמה אנשים המכנים עצמם "משכילים" שהתלוצצו ולעגו לו על דרכו הקדושה והציקו לו מאד. נענה הגאון והשיב להם מנה אחת אפיים ואמר: מתפלא אני ממהיכן זכיתם לשם המכובד "משכילים", הלא תואר זה מבטא מעלה ומדריגה גדולה ביותר? אמנם אני אומר לכם מאיזה מקום נצמח לכם שם זה, דהנה מעודי לא ראיתי אדם רעב ולבוש סחבות שיעשה פתאום מעשה אפיקורסות ויגלח את זקנו, שאין דרכו של יצר הרע להפיל את האדם בבת אחת, אלא אכן הדרך מתחילה כשיש לו לאדם כל טוב והוא מתחיל לנהוג בדרכי זולל וסובא.

לאחר שהאדם שקוע בתענוגות הגשמיות, הוא מתחיל ללכת אחר מראה עיניו, ומשם הדרך קצרה לכך שהוא עובר על כל עבירות שבתורה, ורק בשלב הסופי, כדי להשקיט את המצפון שלו ולתת צידוק למעשיו הרעים, הוא מכנה את עצמו בתואר הגאווה "משכיל". והראיה הברורה לסדר הידרדרות זה היא מהפסוק הנזכר ב חטא עץ הדעת: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" – דהיינו שתחילת הכל היא התאווה הגשמית, שאוכל מה שליבו חומד; לאחר מכן נאמר "וכי תאוה הוא לעינים" – שהוא השלב השני שבו האדם הולך ושוקע אחר מראה עיניו; ורק בסוף התהליך נאמר "ונחמד העץ להשכיל" – שאז נעשה "משכיל" לתיאבון.

וממקום זה בדיוק, סיים הגאון ואמר להם, נצמח לכם השם הזה, שאינו נובע מחמת חכמה ובינה אלא מתוך רדיפת תאוות והצורך להצדיקן. ומובן מאליו שכמו שהיה אצל אדם הראשון שנתגלה קלונו, כך גם אותם לצים, כששמעו את דבריו החדים של הגאון, עזבוהו מיד ויצאו משם בבושת פנים.​
הרב יוסף ברגר​
 
"וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵרֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג, יא)

הגמרא במסכת חולין (קלט:) שואלת: "המן מן התורה מניין?", ומשיבה מהפסוק: "הֲמִן הָעֵץ". ולכאורה צריך להבין מדוע חשוב כל כך לדעת היכן רמוז המן הרשע בתורה, וכי משום שכתוב "המן העץ" זהו כבר רמז מספק? על כך תירץ המגיד הירושלמי, הרה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, תירוץ מתוק מדבש: הנה המגילה מתארת את המן כשהוא נמצא בשיא תפארתו – המלך נשאו מעל כל השרים, כולם כורעים ומשתחווים לו, ואפילו המלכה עושה משתה מיוחד רק לכבודו. ובכל זאת, כשהוא יוצא ורואה שמרדכי היהודי לא קם ולא זע מפניו, הוא מתמלא חמה, מפרט באוזני אוהביו את כבוד עושרו וגדתו, ומיד מפטיר במפח נפש: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶה לִי".

למקרא הדברים מתעוררת פליאה עצומה: כיצד המן מסוגל לחוש שכל הכבוד והיקר שיש לו אינם שווים מאומה רק בגלל יהודי אחד שאינו משתחווה לו? האם מיעוט כבוד זעיר שכזה מסוגל להפיל את כל הכבוד העצום שחולקים לו במאה ועשרים ושבע מדינות? אלא, שזו בדיוק עומק שאלת הגמרא "המן מן התורה מניין" – היכן רמוזה בתורה תכונה משונה זו של המן הרשע. ותשובת הגמרא היא "המן העץ" – שורש תכונה זו שראינו אצל המן, התגלה כבר בהנהגת אדם הראשון, וממילא הוא קיים בטבעם של בני האדם בכלל. שכן בגן עדן נטע ה' כל עץ נחמד למאכל וטוב למראה, והתיר לאדם הראשון לאכול מכל עצי הגן, מלבד עץ אחד בלבד – עץ הדעת טוב ורע.

והנה, דווקא איסור זה גרם לאדם הראשון לחוש ש"כל זה איננו שווה לו", והוא התאווה לאכול דווקא מאותו עץ הדעת. הסיבה לכך היא שתפקידו המובהק של היצר הרע הוא לטעת בלב האדם את התחושה כי מה שחסר לו – הוא העיקר. האדם בטבעו אינו מסתפק במה שיש לו, אלא משתוקק דווקא למה שעדיין לא השיג, ולא זו בלבד שאינו מותר לו, אלא הוא מתאווה דווקא למה שנאסר עליו. לכן, כשביקשה הגמרא לדעת מניין מגיעה להמן תכונה רעה זו של כפיות טובה ומיאוס בכל הטוב מחמת חיסרון אחד, מסיקה הגמרא "המן העץ" – אצל אדם הראשון בחטא עץ הדעת, שם כבר ראינו את שורש התופעה הזו.​
הרב יוסף ברגר​
 
"הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו)

אחת מהקללות שקילל הקדוש ברוך הוא את הנחש היא: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" – שפירושו שהאדם יכה את הנחש בראשו, ואילו הנחש יכיש את האדם בעקבו. ונשאלת השאלה איזו קללה גדולה יש כאן לנחש, הרי סוף כל סוף גם הנחש מסוגל להכיש את האדם ולהמיתו, ומה זה משנה איפה בדיוק זה יקרה, בראשו או בעקבו? אלא שמתרץ הגה"ק רבי איצלה מפטרבורג זצ"ל הסבר עמוק ונפלא, שיש בו חיזוק גדול עבורנו במלחמת היצר. דהנה ידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש ש"נחש" זה הוא יצר הרע והוא מלאך המוות. והנה, ליצר טוב ישנו מעלה יתרה מן היצר הרע, כי היצר טוב בכוחו להטות לב האדם ולהפכו מרשע לצדיק ברגע אחד, ואז נעשה בעל תשובה. אבל מה שאין כן ליצר הרע, שאין בכוחו להסית אדם ישר וצדיק שיפוך עורו פתאום לרשע גמור וימיר את דתו, רק הוא מושכו ומקלקלו אט אט, מורידו ומשפילו מדרגה לעדי תהום. וזהו שאמר וקילל הקב"ה לנחש: "הוא ישופך ראש" – האדם מסוגל לעלות בבת אחת ולנשוף לנחש, שהוא יצר הרע, בראשו; אולם "ואתה תשופנו עקב" – ראשית דרכו של הנחש לשוף אותו בעקבו בלבד, ורק משלב לשלב תצליח להתגבר עליו יותר ויותר.

ואילו הגה"ק בעל ה'כלי יקר' זצ"ל כותב, שהמפרשים אמרו שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, ויצר זה דומה בתחילה לחוט של עכביש ואחר כך לעבותות העגלה. וזהו הכוונה "הוא ישופך ראש" – שאם האדם יהיה זריז וילחם ביצרו הרע בראש, כלומר בתחילה, תיכף בבואו אליו, אז "הוא ישופך", כי בנקל ינצחו האדם וינתקנו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו וילך אחר עצתו יום אחר יום, עד שנעשה היצר חזק כעבותות העגלה, אז קשה על האדם לנצחו, ואדרבא הוא ינצח. לכך נאמר אל הנחש "ואתה תשופנו עקב", כי העקב היינו הסוף, ורצה הכתוב בזה לומר, שאם בסוף ירצה האדם להילחם בך, אז אתה הנחש תשופנו ותנצחו, כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים וקשה לפרוש.

נמצאנו למדים משני המאורות הגדולים יסוד אחד איתן בהנהגת האדם: כוחו של היצר הרע אינו אלא בפיתוי האיטי, מן העקב אל הראש, וכל עוד האדם מתעורר בראשית הדרך – בידו למגר את הלכידות שלו בקלות. אך אם ימתין האדם לסוף התהליך, לאחר שהיצר כבר קנה שביתה בנפשו והפך לטבע שני, הרי שהמלחמה הופכת לקשה שבעתיים. התורה מגלה לנו את האסטרטגיה של האויב הפנימי כדי שנשכיל להכותו בראשית צעדיו, בבחינת "הוא ישופך ראש", ולא נניח לו ללכדנו בעבותות התאווה עד לאחרית ועקב.​
הרב יוסף ברגר​
 
בספר שפתי צדיקים מובא ביאור בשם הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זצ"ל, המאיר באור חדש את קללת "וקוץ ודרדר תצמיח לך" שנתקלל בה האדם הראשון. לכאורה, לאחר שהזהיר הקדוש ברוך הוא את האדם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", היה הדין נותן שימות מיד באותו היום ולא יחיה עוד, אלא שהיו מוכרחים להישאר ימי חייו של האדם על פני האדמה. לפיכך, קללה זו של קוצים ודרדרים, המבטאת את בחינת הייסורים בעולם הזה, היא גופא הייתה ה"המתקה" הגדולה לגזירת המיתה שריחפה עליו, שכן על ידי הייסורים הללו נתכפר לו ונמתק דינו כדי שיוכל להמשיך לחיות.

להמחשת הדברים מובא סיפור נורא ששמע הגה"ק רבי ליפמן מרדומסק זצ"ל (חתנו של הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע), אשר היה לו חבר שנסע יחד עמו להסתופף בצילו של החידושי הרי"ם. אותו חבר ירד מנכסיו והפך לעני מרוד, ומשום כך הציעו לו קרוביו העשירים שבאמריקה לנסוע אליהם כדי שיסייעו לו כלכלית. החבר פנה לשאול את פי רבו, החידושי הרי"ם, האם כדאי ונכון לקבל את עזרתם, ורבו השיבו שלא נכון לעשות כן, אולם ברבות הימים, כשלא יכול היה החבר לשאת עוד את עול העניות והייסורים, בא שוב אל הרבי ואמר שאין בכוחו לסבול יותר ואין לו מוצא אחר אלא לבקש את עזרת קרוביו. הרבי השיב לו בנימה של השלמה: "מה יכול כבר אני לעשות לך?", ומיד כשחזר החבר לביתו כתב מכתב לקרוביו, ביקש את תמיכתם, ואכן נשלח לו סכום כסף נכבד על ידם.

אולם מיד עם הגעת הממון, חלה אותו חסיד במחלה מסוכנת שסיכנה את חייו, וחברו רבי ליפמן נסע בבהילות אל החידושי הרי"ם כדי לבקש עליו רחמי שמים מרובים. הרבי השיב לו יסוד רוחני נוקב ואמר: "פעמים נגזרת גזירת מיתה על האדם, אך בשמים ניתנים לו עצות ודרכים לבטל את הגזירה הקשה על ידי ייסורים, אבל אם האדם עצמו דוחה ומסיר את הייסורים הללו מעליו – מה אני יכול לעשות?". ואכן, כשהגיע רבי ליפמן בחזרה לביתו, כבר לא היה חברו בין החיים, שכן ברגע שהסיר מעצמו את ייסורי העניוּת על ידי כספי אמריקה, פקעה ההמתקה וחזרה גזירת המיתה למקומה.​
 
על הפסוק "לפתח חטאת רובץ", שפשוטו של מקרא מורה שהחטא והיצר הרע רובצים תמיד בפתחו של האדם ומחכים להכשילו, מובא פירוש חסידי נוסף מבית מדרשו של החידושי הרי"ם. הדרשה מיוסדת על דברי חז"ל בשיר השירים שבהם אומר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתח של אולם", ומבאר הכתוב כי תיבת "לפתח" רומזת לפתח התשובה שהאדם נדרש לפתוח, ואילו תיבת "חטאת" רומזת ל"רובץ", שהוא היצר הרע המתייצב דווקא שם, אצל פתח התשובה, וחוסם את האדם ומעכב אותו מלעשות צעד כלשהו לכיוון התשובה.

בעניין זה מובא כי הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע סיפר ששמע פעם בילדותו מאביו הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע פשט אחר ושאלה עמוקה בנושא זה. הוא שאל את אביו: אם אכן היצר הרע רובץ אצל פתח התשובה ומונע בעד האדם מלהתקרב, מהי העצה האמיתית והמעשית שעל ידה יוכל האדם לעשות תשובה בכל זאת, מבלי שהיצר יצליח לעכב אותו ולחסום את דרכו?

על כך השיב לו אביו זי"ע עצה יסודית לחיים, והסביר שבתחילה על האדם לעשות תשובה על ידי מצוות ומעשים טובים שקלים לו לעשותם באופן יחסי, ועל מעשים כגון אלו אין ליצר הרע כוח גדול כל כך לקטרג ולמנוע. מכיוון שכך, האדם מצליח לפתוח את פתח התשובה בקלות ומבלי להיפגש בחסימה, וכיון שכבר פתח את הפתח ונכנס אל הקדושה, שוב אין היצר הרע יכול לשלוט עליו שם, ומכאן יש בכוחו להמשיך ולהרחיב את תשובתו בקלות גם על שאר החטאים והעוונות שחטא בהם.​
הרב יוסף ברגר​
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓