גר הצדק הקדוש אברהם בן אברהם נשרף על קדושת השם ביום ב' של חג השבועות שנת תק"ט (1 צופה)

[משה גולדמן]

זכורני שמישהו התחבא שם וענה אמן משהו כזה

לחץ כדי לכווץ...

ז' סיון, יום הזיכרון לגראף פוטוצקי​

בשניפישוק, כיום שכונה בווילנה, היה שנים רבות בית החיים הגדול והעתיק בו נטמנו רבבות מתושבי ווילנא, ובראשם, הגאון רבי אליהו מווילנא וגר הצדק הנודע אברהם בן אברהם, הגרף פוטוצקי.

גר הצדק הנודע, שגדולי עולם דיברו גדולות ונצורות בשגב קדושתו, נהרג ביום השני של חג השבועות על קידוש השם.

גופו הטהור נשרף באכזריות ונשמתו יצאה תוך כדי זעקת "שמע ישראל" שהדהדה למרחקים.

הצדיק הנשגב רבי אלכסנדר זיסקינד, מחבר 'יסוד ושורש העבודה' הסתתר יממה שלמה בקרבת מקום עקידתו כדי שיוכל לענות אמן על ברכתו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם".

ואילו החפץ חיים התבטא שאילו היו עוד עשרה אנשים שומעים את ברכתו, הייתה באה גאולה לעולם.

הגאון הפוסק הנודע, בן דורנו, רבי שלמה זלמן אויערבאך היה מוסר בשם הגר"א שמאז מותו ההירואי של גר הצדק הנודע, ירד כוחה של הסיטרא אחרא בעולם.

בפקודת ראשי הכנסיה נאסר לקבור את גר הצדק, כי ראו במעשיו ביזיון לכנסיה ולמשפחתו רבת ההשפעה, אולם יהודי שיחד את מי שצריך וחלק מאפרו נקבר בכד בבית העלמין בשניפישוק.

הגאון הקדוש מווילנא ביקש לאחר אותו מעשה של מסירות נפש, שיקברו אותו לאחר הסתלקותו בצמידות לכד אפרו של בגרף פוטוצקי וכן עשו.

לפני הריסת בית החיים בשניפישוק ביד השלטון הסובייטי התאמצו ראשי הקהל וקיבלו רשות להעביר את קבריהם של הגאון מווילנא, ועוד ששה מבני משפחתו וגדולי עולם ששכנו כבוד סביבתו, וכמובן, את כד האפר של גר הצדק שקידש שם שמים.

בית החיים העתיק נהרס ונחרב, ומצבותיו חוללו ונקבעו במדרכות העיר. לפי עדויות במהלך עשרות השנים האחרונות, ניתן היה לראות כתובות בעברית ברבות ממדרכות הרחוב בכל הסביבה.

בזיכרונותיו של דר' מ' דבורז'צקי שפורסמו באתר דעת מובא תיאור קורע לב מחג השבועות שנת תש"א בשניפישוק:

הרב דוד גרשטור (ממשפחת רוקח), בעל-קורא של בית-הכנסת הגדול בווילנה, הוצא לפונאר בשעת הפוגרום בשניפישוק ליד וילנה, בקיץ תש"א בימי חג השבועות, אנשי הגיסטאפו כינסו מסביב לבית המדרש הגדול של שניפישוק המוני יהודים, ציוו עליהם והכריחום להוציא החוצה את ספרי-התורות ואת הספרים ולהציתם, ואחר כך לרקוד מסביב לספרי-התורות הדולקים ולשיר. שם היכו את היהודים מכות רצח, גזרו את זקנם ופיאותיהם, הובילום לכלא בלוקישקי, ומשם לשדה-ההרג בפונאר).

הנה כי כן, שניפישוק ששמה נקשר עם הגרף פוטוצקי שמת על קידוש השם בחג השבועות, מביא אותנו לעלעל בקורות יהודי גטו וילנה בשנות השואה, מאז יסוד הגטו ועד להישמדם כמעט לבלי הותיר מהם שריד ופליט, וכך אנו מוצאים בזיכרונותיו של הנ"ל תיאור נורא הוד על חיי הנשים היהודיות בגטו וילנה, נשים שבחייהן ובמותן קידשו שם שמים:

תנועה דתית של נשים ("פייגעלע דעם רב'ס")

בגטו קמה מעין תנועה מיוחדת של נשים לשם שמירת השבת ושמירת ערכי היהדות, בראשה התבלטה הדמות של בחורה בת עשרים "פייגל דעם רב'ס". היא הייתה בתו של הרב בייגל מטראכימברוד שבווהלין. היא גרה יחד עם עוד נשים צעירות, מורות ותלמידות "בנות יעקב" לשעבר, ברחוב ההקדש (רח' בית- החולים) 9, בביתו של השוחט החסיד, הרב ר' אהרן ידידוביטש.

כפי שמוסר יוסף פוקסמאן השתייכו לקבוצתה: רייזל אורליאנסקי (בריסק), שושנה סטארובינאץ (מיר), לאה רייז ואחותה (לוצק), בריינדל (פינסק), רישל (דאראוונא), ברכה ואחותה (ביאליסטוק), מלכה'לע (פולאנקה), ברקוביץ (לוצק), רוט (פראנקפורט אם-מיין). אחר כך נצטרפו אליהן: הרבנית שוב (שבעלה ניספה בשנת 1941, כמסופר לעיל) ובתה, הרבנית באריק (על בעלה סופר לעיל) ובתה, הרבנית ברקוביץ, הרבנית קופלוביץ, הרבנית אפשטיין, הרבנית פרלוב (בעלה הוזכר למעלה), הרבנית דאראצין, הרבנית לויתן מראקישקי, ועוד.

רוב המשתייכות לחוג היו מתכנסות ברחוב ההקדש 9 והיו מתפללות בצוותא ואומרות פרקי תהלים. את התפילות ואמירת התהלים ניהלה "פיגעלע דעם רב'ס". בשבתות היו נשי חוג זה לומדות פרשת השבוע עם רשאי ומפרשים אחרים, פרקי אבות, דיני שולחן ערוך וספרי-מוסר. במשך הזמן גדל חוג ה"ווייבערשער בית- מדרש" (בית המדרש לנשים) והוא עבר ל"מטבח הכשר", רחוב האשכנזים 31.

התפילות, אמירת התהלים, הדרשות על ענייני-מוסר שפייגעלע בת הרב הייתה משמיעה, כל זה היה מיועד אך ורק לנשים. פעמים מספר הוזמנו גם גברים להרצות, ביניהם: ר' יעקב זאלדין (זאלווין?), יוסל ביאליסטוקר, שלום שוב (בנו של הרב שוב) והמשורר הדתי חיים סאמיאטיצקי, על הנושא: "שבת דער ווינקלשטיין און פונדאמענט פון יידישקייט" (שבת אבן-הפינה והבסיס של היהדות).

יוסף פוקסמאן מוסר, שבידיו היו כמה כתבי יד של "פייגעלע דעם רב'ס" ועליהם הייתה הסכמה מאת ר' יעקב זעלווין (לוצקער); שני כתבי היד נמצאים כעת במכון ההיסטורי היהודי בפולין, וכתב-יד אחר ממנה נמסר על ידו אחרי המלחמה לרב היחידי בווילנה.

לא רבים הכירוה בגטו בשמה וזכור לי שקראוה בשם: "די דרשנטע" (הדרשנית) "די שבת רביצין" (רבנית השבת), כי היא הייתה ידועה בדרשותיה ובקריאתה לשמירת השבת.

יוסף פוקסמאן מספר: רבות מבחורותיה של פייגל היו נושאות אתן סידורים קטנים ועל הצד הפנימי של העטיפה היה כתוב: "השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, נבראו אלא למען ולצורך האדם"; אחר כך: ,אליך ה' נפשי אשא' ולבסוף: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ושם ישראל ברבים".

"פייגעלע דעם רב'ס" ניספתה במחנה-הריכוז שטוטהוף בשנת 1944 ממחלת טיפוס הבהרות; גם רוב חברותיה ניספו מרעב וממחלות; לפי דבריו של פוקסמאן נשארו מהן בחיים שתים בלבד: הרבנית ברקוביץ ובתה, הנמצאות כעת בארץ.

 

[משה גולדמן]

לפני הריסת בית החיים בשניפישוק ביד השלטון הסובייטי התאמצו ראשי הקהל וקיבלו רשות להעביר את קבריהם של הגאון מווילנא, ועוד ששה מבני משפחתו וגדולי עולם ששכנו כבוד סביבתו, וכמובן, את כד האפר של גר הצדק שקידש שם שמים.

בית החיים העתיק נהרס ונחרב, ומצבותיו חוללו ונקבעו במדרכות העיר. לפי עדויות במהלך עשרות השנים האחרונות, ניתן היה לראות כתובות בעברית ברבות ממדרכות הרחוב בכל הסביבה.

לחץ כדי לכווץ...

מקום קבורת הגאון מווילנא והגרף פוטוצקי, אברהם בן אברהם גר הצדק (לפני העברתם בסילודין למקום מנוחתם החדש טרם הריסת בית החיים העתיק)

 

[נפקא מינא]

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

עמוד נה

 

[נפקא מינא]

הגרב"מ אזרחי, פורץ בבכי כשהוא מספר על חייו של הגרף פוטוצקי

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[ענף עץ]

מבוסס על ספרו של הרב יוסף צבי מיסקי

יומא דהילולא של ה-"הייליגער פוטוצקי" .

בחג השבועות, חג מתן תורה, היה נוהגים צדיקים לספר את פרשת גר הצדק ר' אברהם בן אברהם, הוא הגראף פוטוצקי, שמסר את נפשו על קדוש השם, ויום היארצייט חל ביום הזה, יום חג השבועות.

כ"ק הגה"ק הדברי חיים מצאנז זצוק"ל כינה את הגר צדק מווילנא בשם "דער הייליגער פאטאצקי".

היה זה בראשית המאה השישית לאלף השישי, בשנת תק"ט. הפריצים ממשפחת פוטוצקי היו מהפריצים הכי ידועים בפולין מפני שהיו מהפריצים הכי עשירים בפולין כמו"כ היו חזקים מאוד בדת הנצרות ומדינת פולין הייתה רובה נוצרים, הפוטוצקי שעליו מסופר היה בנו של הגרף שמשל על העיר ווילנא וסביבותיה.

המשפחה הקטנה הכילה בסך הכל שלושה אנשים: הפריץ אשתו ובנם היחיד "וואלנטין", הוריו כבר הועידו אותו לכמרות, ונתנו לו את האונברסטאות הכי מעולים בכדי שיגיע ליעד זה, אף הצליחו להביא מקצוות תבל את המורים הכי טובים בכדי שילמדו באוניברסיטה זאת והתכוונו לבנם.

מקום בו למד "וואלנטין" היה תלמיד - חבר טוב של וואלנטין פוטוצקי, ושמו היה "זארודני". הוא היה חכם מאוד, וגדול יותר מוואלנטין בשנה וחצי, הוא היה בן למשפחה מאוד ענייה.

פעם בשעת ההפסקה התנהלה דו שיח בין וואלנטין לזארודני.

וואלנטין: כבר שבועות שאיני עוצם עין ואיני יכול לישון בלילות, יש לי שאלה המטרידה אותי ואינה נותנת לי מנוחה, הנה 3 סוגי אנשים נמצאים בינינו - הנוצרים, המוסלמים, (ולהבדיל) היהודים. וכל אחד טוען שרק אצלו האמת, והרי ברור שרק אחד מהם אמת, ואיני יודע איזה מהם.

זארודני: וכי מה זה יעזור שלא תעצום עיניים עוד כמה לילות, וכי זה יביא לך תשובה? כל זמן שאנו נמצאים ברשות הורינו ומורינו הנוצרים אף פעם לא נדע את האמת!

וואלנטין: זוהי כוונתי שאני רוצה לצאת מתחת רשות הורינו לנסוע לכל מיני מדינות לדבר ולברר ולעמיד על דת האמת.

זארודני: לך יש את האפשרות הכספית לעשות דבר זה, אבל אצלנו העניות שוררת בבית.

וואלנטין: ברגע שאני אקבל את האפשרות והרשות מהורי, אוכל לארגן לך גם כן את האפשרות מצדינו.

לפנות ערב כאשר חזר וואלנטין הביתה, כבר היה מוכן לו ארוחת ערב עם כל מיני מטעמים כהרגלו, אך וואלנטין לא ניגש לשולחן לאכול, היה סגור ומופנם ולא הוציא הגה. המשרתת האב והאם עמדו עליו שיאכל אך ללא הועיל, עזב וואלנטין את המטבח נכנס לחדרו לישון.

למחרת היה מוכן בבוקר ארוחת בוקר מיוחדת יותר מהרגיל, אך וואלנטין לא נגע באוכל. מיד פנו הגראף פוטוצקי ואשתו אל המקום בו למד בנם היחיד וואלנטין לברר אם א' המורים או התלמידים פגעו בו, אך קבלו תשובה שלילית.

לפנות ערב כאשר חזר שוב וואלנטין מלימודיו, ניגשו אליו הוריו ואמרו לו שאינם נותנים לו ללכת עד שיאמר מדוע אינו אוכל כבר יומיים? פתח וואלנטין את פיו ואמר, אתם הורים טובים נותנים לי כל מה שאני רוצה, אבל יש דבר אחד שאיני יכול לקבל מכם. איני מקבל ממכם "אפשרות ללמוד"! אין הכי נמי שיש לי מורים טובים, אבל מה מלמדים אותי שם?! תולים על הקיר 'מפה' ומראים לי "פה אטליא" וכי זה איטליא? אני יכול להכניס את כל איטליא ביד א' שלי מקמט את כל אטליא וזורק לפח אשפה. או שתולים תמונה על הקיר ואומרים ש"זה האפיפיור מרומא" וכי זה האפיפור אני לוקח אותו גם בידיים וזורק אותו לאשפה.

ההורים התחילו לצעוק בתדהמה: וכי איך שייך ללמוד אחרת? והבן בשלו: למה לא? אם תתנו לי את האפשרות לנסוע לאיטליא אוכל לראות את איטליא במוחש וכמו"כ את האפיפיור הגדול...

אבל אמו לא הסכימה בשופו"א וטענה בפיה ביום רגיל אם בנה יחידה וואלנטין מאחר אך ורק עשר דקות אזי דואגת כבר, ואיך תיתן לו לנסוע למדינות רחוקות, אבל וואלנטין נשאר מתעקש ולא הכניס אוכל לפיו...

למחרת קראו ההורים לכל ידידיהם וריעיהם לאסיפת חרום, התאספו כולם והגראף תיאר לפניהם את כל המצב שהבן אינו אוכל כבר קרוב לשלושה ימים וזאת בקשתו אשר בפיו, הצעות שונות עלו באסיפה בכדי לעכב את הבן מהנסיעה. עד שהציע פריץ א' ואמר: היתכן להתעקש נגד הילד? ומה יקרה אם לא יאכל עוד כמה ימים ויחלה ואזי יהיה הגראף פוטוצקי ואשתו בצרה גדולה יותר? והציע את הצעתו שיתנו לו לנסוע עם הסוחרים אשר מגיעים ליריד השנה, שהם נעים ונדים ממדינה למדינה. ובכך יתמלא בקשתו של הילד, והסוחרים יהיו אחראים לדאוג לו ע"י תגמול. ובכן הצעה זו מצאה חן בעיני כל המתאספים וכך הוחלט.

באותו יום כאשר חזר וולאנטין מלימודיו כבר היה מוכן לו ארוחת ערב, והוריו הבהירו לו שהחליטו שהם יתנו לו לנסוע, אלא שיצטרך להמתין לקבוצת הסוחרים אשר יגיעו בעוד כמה חודשים ליריד השנתי ואיתם יוכל לנסוע ממדינה למדינה, וואלנטין הודה להוריו מכל הלב וניגש לארוחה. באמצע הארוחה אמר וואלנטין להוריו בדעתי רעיון- שאשאל את חברי זארודני אולי ירצה להצטרף עמדי בנסיעה.

כששמעו ההורים הצעה זו, שמחו מאוד והסכימו לה. מפני כמה סיבות 1. שאם יסע בנם עם הסוחרים, אזי יהיה עימהם רק במעברים ממדינה למדינה, אבל במדינה עצמה יהיה בנם תמיד בודד, 2. אם בנם יסע עם הסוחרים אזי הגראף פוטצקי ואשתו תמיד יהיו חייבים להם, אבל בהצעה הזאת יהיה ההיפך תמיד משפחת זארודני יודו לגראף... 3. זארודני מבוגר יותר מוואלנטין בשנה וחצי ויזהר מלעשות צעדים לא רצויים...

לאחר שש שבועות של הכנה לנסיעה יצאו השניים בליווי הוריהם. לאחר כמה ק"מ נפרדו ההורים מהנערים, והנערים התחילו במסעם. בראשונה נסעו לאיטליה לעיר רומא מקום מושבו של האפיפיור בכדי לבדוק את דת הנוצרית, שם ניסה וואלנטין להתחבר עם אנשי הכנסייה בכדי לעמוד על סודותיו ויסודותיו, אף נפגש עם האפיפיור בעצמו. אולם לא הצטרך לתקופה ארוכה כדי להתאכזב ממנה, כל יום עובר נתברר לו יותר ויותר שאין בה בנצרות כל ערך מוסרי, ושבעלייתו השנתית של האפיפיור השמימה אין שום אמת. והוא התקרב לקראת ההכרעה הגורלית, לפרוש מן הכנסייה הנוצרית.

בשניה נסעו לאיסטמבול ששם היה נמצא הגדול של המוסלמים, גם שם חקר ודרש ולא התלהב למדי.

ומשם נסעו לאמסטרדם שאז בתקופה ההיא היה שם הרב הגדול של אמסטרדם א' מגדולי הדור, באו לשם. הגיעו קרוב לבית הרב, וראו שבתוך הבית נמצא הרבה חדרים- ששם ישבו הבית דין - הדיינים של העיר ואצל הבית דין הגיעו כל מיני אנשים באו לדיני תורה בין איש ובין רעהו, כמו"כ לשאול כל מיני שאלות בהלכה והיה כל הדבר הקשה יביאון אל הרב הגדול וכל הדבר הקטון ישפוטו הם.

כל יום היה מגיע ערימה גדולה של דואר אל הרב, כל מיני שאלות ממרחקים. כמו"כ ראו שורה של אנשים ממתינים בתור להיכנס אל חדרו של הרב - הא' להתברך ברפו"ש, והב' שהרב יברכהו על נישואי בתו בשעטו"מ, והג' בא לקבל עצה טובה על... וכו'.

כאשר עשו ברומא ובאיסטמבול כן עשו כאן, ניסו להתחבר ולשמוע יותר פרטים על היהדות ולעמוד על על דרכו השמימית של הרב.

פעם אחת כשא' השמשים הקרובים של הרב נכנס אל אוצר הספרים בכדי להביא איזה ספר להרב, ניגש וואלנטין וכך אמר לו: בקשה לי אליך אשלם לך במיטב, תבהיר לי קצת מדרכי רבכם אימתי עולה לשמים.

החל השמש לצחוק וכי אינך יודע שאצלנו ממש בודדים כ'חנוך' ו'אליהו' עלו למרום בחייהם. שאל פוטוצקי: מה?! זאת אומרת שהרב שלכם אף פעם לא עלה לשמיים ואף פעם לא יעלה. ענה לו השמש: לאחר מאה ועשרים שנה של הרב כשתצא נשמתו מגופו - תעלה נשמתו השמימה, הוסיף פוטוצקי לשאול: ונשמתי ונשמתך לא יעלו אחר מאה ועשרים השמימה? הוסיף השמש לענות לו: ברור שנשמתי ונשמתך יעלו השמימה לאחר המאה ועשרים, אולם שם בשמים מחולקים במחלקות שונות ישנו מקום מיוחד לאנשים טובים ומקום מיוחד לאנשים רעים וגם שני מקומות אלו לא שווה המקום לכולם, המקום שאליו נשמת רבינו תגיע הוא מקום שממש מעט אנשים יגיעו לשם. שאל פוטוצקי: אם הרב שלכם אף פעם לא עלה לשמים בחיותו ואף פעם לא יעלה, למה אם כן יש מסביבו כ"כ הרבה אנשים מחכים לקבל את עצותיו וברכותיו ומה הוא ערימת הדואר.

ניגש השמש אל ארון הספרים והוציא חומש מקראות גדולות עם מפרשים והראה לוולאנטין ואמר לו: רואה אתה ספר זה? את האותיות הגדולות? זוהי התורה! וכל סביבה - האותיות הקטנות אלו מפרשי התורה. כמו"כ יש הרבה חומשים כאלה.

חוץ מהחומשים יש אצלנו גם מסכתות של משניות, וגם גמרות, ותוך כדי דיבורו הוציא השמש גמרא גדולה מהארון, והראה לו ואמר לו אתה רואה ספר זה, כספר הזה יש לנו עשרות. וחוץ מזה ישנם ספרים של דרוש, ספרים של פלפול, ועוד שאר ספרים בלי שיעור.

הרבה יהודים מתפללים אבל אינם יודעים את תוכן התפילה, יש הרבה שכן יודעים את תוכן התפילה אבל לא מעבר לזה, ישנם יהודים שמבינים חומש אבל לא מבינים את המפרשים על החומש, אחרים מבינים גם את המפרשים אבל לא גמרא. כך מחולק העם שלנו לכל מיני דרגות, אבל הרב שלנו יודע הכל, אין דבר שאינו יודע. עוד יותר יש אצלנו חכמה הנקראת 'חכמת הקבלה' שחכמה זו יודעים רק מספר אנשים בעולם, הרב שלנו א' מהגדולים אף בקבלה.

וולאנטין עצר אותו באמצע: זאת אומרת שהרב שלכם מלומד גדול!? ענה לו השמש: אצלנו כתוב "לא המדרש העיקר אלא המעשה" א' שיודע הרבה ועושה קצת - דומה אצלנו כעץ שענפיו גדולים עד מאוד ושורשיו קטנים, שכל רוח מצויה יכולה לעקור את העץ משורשה.

בתורה שלנו יש תרי"ג מצוות, וחוץ ממצוות אלו ישנם עוד מצוות שחכמינו ז"ל התקינום בזמנים שונים לעמ"י. ובנוסף לזה יש הרבה חומרות והנהגות שהנהיגו והחמירו. הרב שלנו מוכן למסור את כל מה שיש לו עבור כל מצווה מן התורה ובעד כל חומרא ודקדוק קטן.

ופה התחיל השמש לדבר דברים הנוקבים אל ליבו של וואלנטין: הרב שלנו לא עולה השמימה, אבל השמים באים אליו. הרב שלנו כוחו בשמים אפילו כשהוא נמצא פה בארץ.

פוטוצקי עומד ומשתומם, והשמש ממשיך לבאר לו הענין של "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", גם "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"....

פוטוצקי נשק את ידו של השמש והודה לו על ההסברים הנפלאים.

לאחמ"כ יצא וואלנטין ואמר לזארודני לי נראה שכאן זו האמת, פה מדברים על דעות טהורות ומעשים טהורים...

הנערים החליטו שהם ימשיכו לעמוד ולהכיר יותר מקרוב את היהדות, פעם אחת באמצע הליכתם שמעו קול של ילדים, עקבו אחרי הקול והגיעו לבית המדרש אשר שם ישבו תשב"ר עם המלמד שלהם ולמדו תורה. נכנסו הנערים ושאלו את המלמד, מה הם לומדים? ומה היעד שלהם? מה יצא מהם אחרי שילמדו זאת? והמלמד הבהיר להם שבלימוד התורה אין לנו כל מטרה להגיע להיות מה שהוא כנגר מנגן וכדו' אלא כל הלימוד התורה עם הילדים לחנכם לקיים מצות הבורא ללמוד התורה ולקיימה.

דבר זה גם הפליא אותם ביותר. ודיברו ביניהם: ראה איזה עם שאינם חושבים על שום עתיד לילדיהם לפרנסה וכו', חושבים רק על דבר א' איך לחנך את הילדים שיעבדו ויעשו את רצון בוראם.

וואלנטין פוטוצקי הגיע אל הרב מאמסטרדם ואמר בקול נרגש אך בהחלטיות, על ההחלטה אשר הגיע אליה, לאחר שיקול דעת והתבוננות רעיונית ממושכת: באתי להכרה ידועה וברורה שאין כא' ישראל, אבקש ממך תגייר אותי "אני רוצה להיות יהודי"! אין לי כל מטרה אחרת אלא להידבק באלוקי אברהם יצחק ויעקב, לאחר שהכרתי את בורא העולם" חזר והדגיש פוטוצקי באוזניו של הרב.

ענה לו הרב: בדרך כלל כאשר בא גוי להתגייר אנו מצווים מדין תורה להניעו ולשכנע אותו שלא כדאי שקשה להיות יהודי. ולהבהיר לו שלעומת החיים החופשיים לפני הנוצרים, הרי היהודי נתון למשמעת של מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כל צעד הוא חייב לכוון לפי ההלכה, ולעתים קרובות חייב האדם לוותר על רצונו מפני רצון אביו שבשמים. וכמה הרפתקאות עוברים על בנ"י. והטעם לכך מכיון שהרבה פעמים התגיירו כל מיני גויים ולבסוף לא יכלו לעמוד בזה, כי לא היה הדבר מרצונם השלם. אבל אתה אני כבר מכירך שרצונך באמת ובשלמות. אלא מאי? שבמדינה זו החוק קובע אחת דתו: מי שמגייר גויים הרי הוא למאסר עולם או למיתה. מ"מ יש מדינה אחת הקרובה לכאן ששם אין חוק זה ושם הרב ידידי קרוב מאוד, אני יעביר לו מכתב דרכך. וכשהרב זה יקרא את המכתב הוא יגייר אותך בעז"ה.

וכך הוה וואלנטין נסע לאותה מדינה והרב ההוא קרא את המכתב וגייר אותו כהלכה. כעבור שבועות אחדים של לימוד המצוות, נימול הגראף פוטוצקי וקיבל עליו את עול היהדות. בצעד אמיץ זה, ויתר וולאנטין על ירושת תואר האצולה ועל ירושת הרכוש הרב, הכל בכדי להדבק בבורא עולם, כך הפך מוולאנטין להיות אברהם בן אברהם

לאחר כמה שבועות חזר לאמסטרדם ושם שכר לעצמו מלמד מהקצת כסף שעדיין נשאר לו, והרצון והחשק שהיה לו לאברהם בן אברהם פוטוצקי היה כה חזק עד שתוך זמן קצר הצליח ללמוד בעצמו דף גמרא.

אברהם בן אברהם ישב בביהמ"ד של אמסטרדם ולמד שקד על התורה ועל העבודה, במיוחד בשבת קודש הרגיש אור נפלא, ומרוב התלהבות היה צועק בפולנית " אה! צא טא זא שבת" = "אה! וואס איז דאס דער שבת".

הרבה פעמים היה אומר ווארט זה: שלכאורה צריכים להבין מהו זה שנמצאים גרים מהאומות וכן להיפך ח"ו משומדים רח"ל מישראל, ואיך נהיה הדבר הזה שיהפוך כושי עורו וישתנה האדם מדעתו שנתגדל בה? אך איתא במדרש שבשעה שנתן הקב"ה את התורה לעמ"י חזר על כל האומות שיקבלוה ולא רצו, רק בנ"י קיבלוה באהבה, ולכאורה יפלא וכי לא היה בין העכו"ם מי שירצה לקבל את התורה? וכן להיפך וכי לא היה בישראל מי שהוא שלא ירצה לקבל, אך הקב"ה הלך אחר הרוב, ואותו שרצה לקבל בין האומות נתבטל ברוב וכן להיפך, וקודם ביאת המשיח צ"ל הבירור ואותו עכו"ם שכן רצה לקבל את התורה, מסובב כל הסיבות סיבב שיתגייר וכן להיפך ח"ו, לכן מה שאתם חושבים שמעולם הייתי עכו"ם ועתה נתגיירתי תדעו שטעיתם בזה, שמעת קבה"ת הנני בר ישראל ועתה נתגלה שרציתי לקבל התורה מרגע ראשון.

פעם ישב פוטוצקי בביהמ"ד וחשב לעצמו איך יכול אני לשמוח לעצמי שזכיתי לחסות בצל כנפי השכינה ולהיות מעם קרובו, והרי השארתי רבבות של פולנים בחושך ואינם יודעים את האמת.

אומר ועושה חזר פוטוצקי לפולין. אכן אמת שלא חזר לעיר ווילנא מקום מגורי אביו שלא יכירו אותו... מ"מ לא הרחק מווילנא היתה עיירה קטנה "איליע", שם התיישב באחד מבתי המדרש ה"קלויזים" אשר בה, תוך ניתוק מלא מכל הבלי העולם הזה. שם התוודע לרב של איליע וסיפר לו שהוא בנו של הגראף פוטוצקי בידעו שאין לו ממה לחשוש, באשר מקום מגורי היהודים חלוקה ורחוקה ממקום מגורי הגויים. ולכן גם הרב לא הסתיר זאת.

את כלכלתו השיג במקום לימודו, והנשים הצדקניות, המספקות את מזונותיהם של הפרושים בבתי המדרשות, צירפו את הגר הצעיר, שהצטרף מקרוב לחובשי בית המדרש, לאוכלי לחמם הקבועים. זכות היתה להם לתת לו מלחם חוקם. כך ישב הצעיר חדשים אחדים בבית המדרש של איליע ונתעלה במעלות התורה והאמונה.

גר הצדק יכול היה לשבת במשך השנים וללמוד באין מפריע, אילולי נתקל בילדו של חייט העיירה. באחד הימים הוכיח את אחד הנערים הפוחזים בבית המדרש, בנו של החייט התגרה בגר הצדק בשעה שהיה עסוק בתורה ובתפילה בבית המדרש של איליע. כשלא היה מסוגל לסבול את הרעש, קם ר' אברהם ממקומו, גירש את הנער וסגר את הדלת בית המדרש. כעס הילד וזרק אבן מבעד לחלון, לכיוון ר' אברהם. כשפגעה האבן בגר הצדק ופצעה אותו, הוא יצא אליו כאוב ואמר: "ילד יהודי המסוגל להתנהג ברשעות כזו עלול להשתמד". רץ הילד את אביו והתאונן בפניו על הגר. החייט נתמלא זעם רב, בא וצעק 'גוי אחד למה הכית לבני'. זה היה לפנות ערב ואנשי העיירה התאספו לתפילת מנחה, והרעש היתה בעיצומה. ותוך כדי כך עבר שמה גוי אחד שהיה גר בעיירה וידע קצת אידיש, ומתוך הדיבורים קלט שאותו יהודי היושב בביהמ"ד באיליע הינו בנו של הגרף פוטוצקי מווילנא שחיפש את בנו והתייאש מכבר.

למחרת בבוקר באה הידיעה בבית הגרף פוטוצקי, ומיד נשלחה קבוצת שוטרים אל עבר הביהמ"ד באיליע, והביאו אותו מיד בכח אל הוריו. ברגע שראתה אותו אמו התחילה לבכות ולצעוק בהיסטריה: כל כך הרבה כסף הוצאנו בכדי לאתר אותך, אתה חי ולא הודעת לנו!? ראה איך אתה נראה כמו משוגע'נר לך ותגלח מהר את זקנך ופאות ראשך.

ר' אברהם: משוגע הייתי אז כשהייתי נוצרי, היום יודע ומכיר אני את האמת, העם האמתי והאלקים אמת.

האם: בני - אם אתה חוזר הביתה, הרי אתה מעשירי עולם מחשובי עולם הרי אתה בננו היחיד את כל הירושה והכבוד אתה יורש. ואם לאוו תהיה מושפל, וכל חייך תחיה מנדבות של יהודים.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן למסור את כל כסף וזהב שבעולם.

האם: אם אתה חוזר הביתה יש לך הורים וקרובי משפחה, אולם אם נשאר אתה יהודי תמיד תהיה גלמוד.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן למסור את כל קרובי משפחתי כולל את הורי.

האם: רואה אני שבדברי נועם איני משפיעה עליך, אצוה שיאסרוך בבית האסורים.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן למסור את שחרורי, ומוכן לחיות את כל חיי במאסר.

ציותה האם להושיבו במאסר, ותוך כדי מאסרו יבואו אנשים לדבר עמו לשכנעו לחזור לנצרות, אולם ללא הועיל, והאם מתעדכנת שבנה ממשיך בתורה ובתפילה שם, קראה לבנה ואמרה: רואה אני שגם המאסר לא הועיל, אצווה ויושיבו אותך במאסר חשוך שלשם לא נכנסים קרני השמש.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן למסור את הכל גם את קרני האור האחרונים שלי ומוכן אני לחיות את כל חיי בחושך.

ציותה האם להושיבו במאסר חשוך, וגם זה ללא הועיל, קראה לבנה ואמרה: רואה אני שגם זה לא הועיל, אצוה שיכניסוך לבור מלא בתולעים והם יאכלו ממך.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן לעבור את היסורים הכי קשים בעולם.

השמועות על עמדתו האיתנה של הצעיר האמיץ בפני מעניו, חדרו מעבר לכתליו העבים של בית הכלא, עד שהגיעה לבית מדרשו של רבי אליהו, הוא הגר"א מוילנה. הגר"א, שהתרגש למשמע מסירותו של גר הצדק, הביע נכונות להפעיל את כוחו האלוקי, להשתמש בשמות הקודש על פי סודות הקבלה ולהציל את פוטוצקי מידי מעניו, אולם כשנמסרו הדברים לפוטוצקי דחה את ההצעה, כל ימי הייתי מתפלל מתי תגיע מצווה זו של קידוש השם לידי, ואין ברצוני לוותר עליה, תמורת הצלת הגוף לשנות חלדי עלי אדמות.

ציותה האם להושיבו בבור זה, והחל ר' אברהם בן אברהם להתייסר. וכה אמר הגר צדק ברוב צדקותו: אכלו תולעים אכלו! גוף כזה שנבנה וגדל מאכילת נבילות וטריפות, תזדכך על ידי יסורים.

יום וחצי עבר והשומרים הודיעו לאמו שצריכה להחליט עכשיו, מה להמשיך כי עוד יום שם והוא יישאר ללא רוח חיים.

קראה האם לבנה ואמרה: רואה אני שכל זה לא הועיל לשנות אותך. אמסור את דינך למשפט הכומרים הנוצרים ויוציאו את משפטך לשריפה.

ר' אברהם: אמא, למען ה' ולמען האמת אני מוכן למסור את הכל, אפילו את נפשי.

אחד הפיתויים שהציעה לו אימו היה שיתחרט על מעשהו רק כלפי חוץ, ולכשישתחרר, יבנו בעבורו ארמון מיוחד שבו יוכל לחיות חיי יהודי בסתר, אך הוא ענה: "אמא יקרה, את מאד יקרה לי, אבל האמת יקרה לי יותר".

דממת מוות שררה אותו יום, יום שני של חג השבועות, היום המיועד להוצאתו להורג. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי וילנה לא לצאת מפתח ביתם, מחשש פרעות השכנים על התנהגות הגר הצעיר שהתייחס ללעג ובקלס לאמונתם הנוצרית. כל אחד מתושביה היהודיים של וילנה התפלל ביחידות, ובתי הכנסת היו שוממים מבלי באי מועד.

עם אור הבוקר הוצא גר הצדק אברהם בן אברהם מכלאו, כשהוא כבול בכבלי ברזל. בדרכו לכיכר המרכזית של העיר, שם הוכנה המדורה להעלותו באש. בדממת המוות ששררה ברחובות העיר נשמע קול צעדיהם של שלוחי האינקביזיציה שליוו את קורבנם בדרכו האחרונה.

דרכו של וואלנטין את המוקד הייתה מרגשת. כשהוא מוקף באנשי הכנסייה, הוא צעד לאטו בצעדי ריקוד! מפיו בקע ניגון שהרטיט את לבבות אלו שבאו לחזות בשרפה, כולם האזינו בדממה לשירתו: "אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך, שנשבעת לו בהר המוריה..."

הרוח הרעידה את ענפי העצים מסביב לכיכר ה"רטוש פלאץ", הרחוב הרחב. המוקד על הבימה בער, עוד צעד ועוד צעד ועוד מילים מתנגנות: "...שמאהבתך שאהבת אותו... קראת את שמו ישראל". התהלוכה נעצרה. התליינים שאלו אותו בפעם האחרונה האם ברצונו לשוב אל דת ה"אמת" ולהציל את גופו ונשמתו. וולאנטין הסב את ראשו בסלידה. כל כולו כבר נמצא "שם". הרחק מעל מושגיהם של בני אנוש.

תוך סידור העצים על המדורה הוסיפו ראשי הכנסייה בניסיונותיהם לשדל את הצעיר שראה את המוות לנגד עיניו, אולם באותה שעה כבר לא שמע מה שהם מקשקשים באוזניו נפשו כבר היה מעבר מזה. בגאון צעד אל המדורה וקריאה אדירה של "שמע ישראל" הדהדה באזני אלפי הנכרים, שהופתעו לראות את הצעיר האמיץ קופץ בגבורה לתוך הלהבות.

ביום שהלכו לשרוף אותו פנו אליו בלעג: כאן, בעולם הזה נוקמים אנו בך מענים אותך ושורפים אותך באש, לעומת זה שם בעולם העליון, תתנקם אתה בנו. ר' אברהם בן אברהם לא איבד את שלוותו, ובנימה רגועה פנה למעניו הצמאים לדם: אספר לכם מקורות חיי בימי ילדותי. משחק הייתי באחוזתו של אבי עם ילדי האיכרים, ולאחר שעות ממושכות של משחק בחמר עלה בידי להכין דמויות נאות של חיילים שהצבתים בשורה בתוך הגן. ילדי האיכרים שלא הבינו את מלאכתי, פרצו את גדר הגן, ובמגפיהם הגסים רמסו את כולם ופוררום לעפר. משגיליתי את החורבן רצתי אל אבי, ובדמעות בעיני סיפרתי לו על "אסוני" בתוספת דרישה נמרצת להעניש קשה את המחבלים שרמסו את מלאכת ידי לתפארה. אבי התעלם מדברי. "באותה שעה הרהרתי בלבי - הוסיף לספר באזני מעניו - אמנם כעת הנני חדל אונים, ואילו לכשאגדל אנקום בעצמי במחבלי מעשי ידי.

כסבורים אתם - הוסיף - משגדלתי עלתה אי פעם במחשבתי להינקם בהם, וכי מה עשו לי אז. ילדים נבערים מדעת שברו דמויות של חמר וזאת הבינותי יפה כאשר גדלתי. אף כאן, רבותי - חזר ופנה אל מעניו - מה חושבים אתם? האדם הוא רק הגוף? האדם הוא גם גוף וגם נשמה, העיקר של האדם הוא הנשמה, מה אתה חושבים שאתה הולכים לשרוף, שמח אני כי את הרעה אתם עושים לגופי, אשר הוא שאול מן האדמה, אך לא תוכלו לעשות רעה לנפשי אשר מחצבתה מתחת כסא הכבוד. כשהייתי נוצרי היה העיקר אצלי הגוף, היום שאני יהודי אני יודע שהעיקר זה הנשמה, צוחק אני מהאנשים העשויים מחמר!

אם סבורים אתם שבעולם האמת תהא דעתי נתונה להינקם בכם, על ששרפתם את גופי וחרכתם את עצמותי, שאינם אלא חמר ועפר, טועים אתם. כאשר אעבור לעולם ההוא לעולם שכולו טוב, תהא דעתי נתונה - לעניינים נעלים יותר. עניינים שאינם בתחום השגתכם כלל".

יתר על כן היה הדברי חיים מספר בהתלהבות נוראה השתלשלות רגעיו האחרונים קודם שנשרף עקדה"ש. שבאתה אמו אליו והתחננה אליו: בני היקר הלא הברירה עוד בידך להתחרט על חטאיך ולחזור לדתך ועי"ז תוכל לישב בכבודו של עולם ולמה תמות. ענה הבן לאמו: "הנה נשמתי, הלא טהורה היא, השי"ת יוצרה ובוראה, ועמדה אצל הר סיני במעמד הנבחר לקבל תורתינו הקדושה, ודא עקא שהגוף נולדה אצליכם בזוהמה וטומאה ואיך יכולים ליפטר ממנה (כאן נתלהב הגה"ק מצאנז ושם ידיו הקדושים על לבו הטהור) והתמרמר כדרכו בקודש "איך יכולים ליפטר מגוף המזוהם הלז וכו'". ובלשון אידיש: "וויאזוי קען מען פטור ווערן פון דעם טרפה'נעם גוף" והמשיך הגר צדק להסביר לאמו "הלא תקנת גופי בודאי לא תהיה ע"י ליבון באור והיות שאין זה בידי כי נצטווינו עלי' בתוה"ק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ע"כ נצטערתי על זה זמנים טובא, ועכשיו שבאת לידי וביררתם מיתתי באופן זה לא אשמח על זה? היתכן? הלא עשיתם לי טובה היותר גדולה ובודאי אכיר לכם טובה ע"ז". עכלה"ק.

הצוררים רצו לנקום בו גם לאחר מותו והורו לפזר את אפרו לרוח, שלא יבוא לקבורה ולא יישאר לו זכר, אולם אחד מתושבי וילנה סיכן את נפשו, כדי להביא את שרידי גופו של הקדוש למנוחות עולמים. הלה, יהודי פשוט היה, ר' אליעזר שישקס, שלא הייתה לו "חתימת זקן", לבש בגדי נכרים שלא יכירוהו, ויחד עם המון הכפריים שהגיעו לכיכר, התקרב את אחד התליינים ושיחד אותו, לתת לו משארית האפר, כדי להביאו לקבר ישראל והלה נענה לו. באין רואים מסר לידו את האפר וכן אצבע אחת משרידי גופתו של גר הצדק, ולמחרת היום הובאו שרידי גופתו של הקדוש למנוחות עולמים בבית העלמין בוילנה.

במקום שנטמן בו האפר הקדוש, צמח וגדל עץ ענף שהתפשט כלפי מעלה, ושלח צמרת רבת ענפים השמיימה, ועל ענפי העץ היו מראים את החלקים המתאימים לרגליו, גופו, ידיו וראשו של הקדוש. אף אהל של ברזל הוקם על מקום הקבר, ועד השואה נמנה קברו של גר הצדק בין המקומות שיהודי וילנה היו נוהרים אליו, ומזכירים את זכרו בקדושה ובאהבה.

סביב העץ נקשרו אגודות לרוב. מסופר שבמלחמת העולם הראשונה ניסה חייל לגדוע את העץ, נשמט הגרזן, פגע בו והרגו. בסופו של דבר, נגדע העץ ע"י הנאצים בעת שנכבשה ווילנא במלחמת העולם השניה, אוהל עשוי מתכת הוקם על מקום הקבר, ועד לימי השואה היו יהודי ווילנא נוהרים לקברו של הגר צדק לשטוח את תפילותיהם.

כאמור לא נטר הצעיר האמיץ איבה למלשיניו ולמעניו, אך הקב"ה משלם לאיש רע כגמולו. כל זרעו וזרע זרעו של אותו גורם לשריפתו, שהתגורר בעיירה איליה נולדו בעלי-מום, וכל תושבי העיירה הצביעו עליהם לדיראון עולם, ואילו שמו של גר הצדק נחרת באותיות של זהב בדברי ימי ישראל.

זארודני חברו של פוטוצקי שב לפולין, נשא בת אציל והוליד בן. לבו נטה ליהדות, והתגיירו כולם ונקרא שמו ר' ברוך בן אברהם, ומשם נסעו לארץ ישראל וישבו שם.

אמרו צדיקים שאצל אאע"ה כתוב "בן שלש שנים הכיר את בוראו", רצה אאע"ה להשלים ג' שנים אלו, ותיקן זאת ע"י שלש השנים של גרותו של ר' אברהם בן אברהם בנו של הגראף פוטוצקי.

 

[שי למורא]

רבי משה שטרנבוך סיפר פעם שקבלה בידו, כאשר הובילו את גר הצדק אברהם בן אברהם אבינו אל המוקד ביו"ט של שבועות, הוא עבר תחת בית הגר"א זצ"ל. והגר"א היה יושב לילה ויום בתריסים מוגפים, לבל תחדור המולת הרחוב, ולומד לאור נרות. כשעבר הגר צדק מתחת לביתו נפתחו התריסים, והגאון קרא בקול: "לויף, אברהם לויף!", לאמור: רוץ, אברהם, רוץ….

לחץ כדי לכווץ...

בן כמה היה הגר"א בשנת תק"ט?

 

[אוהב ספר]

בן כמה היה הגר"א בשנת תק"ט?

לחץ כדי לכווץ...

29