אב ה' אב - יומא דהילולא של האר"י הקדוש זיע"א (2 צופים)

[אחד יחיד]

בצפת, עירו של האר"י הקדוש, היה המרא דאתרא מרן הבית יוסף, 'המחבר'. חוץ מגדולתו בנגלה, היה גם גדול בקבלה שקדמה לאר"י וידיד נפש שלו. כדי להמחיש את היחסים ביניהם, נזכיר שאלה בדיני ממונות שהאר"י שאל את מורינו הבית יוסף, והוא ענה לו תשובה ארוכה שנדפסה בשו"ת אבקת רוכל: "שאלה למהר"ר יצחק אשכנזי, המקובל האלהי… מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך". כמובן, היו ביניהם מחלוקות. האר"י פסק לפי הקבלה, והבית יוסף לא פסק כך אם הבין שזה לא כגמרא וכראשונים. אחד הדברים בהם הקל הבית יוסף, והאר"י החמיר לפי קבלה, היה הניקור. באחורי הבהמה נמצא גיד הנשה, שהוא איסור חמור, אבל יש אפשרות להוציאו על ידי פעולת ניקור. אחריות המנקר אפילו יותר קשה מהשחיטה ושאר מלאכות ההכשרה, מפני שהדבר הכי קשה הוא פעולת הניקור. הבית יוסף פוסק לפי ההלכה, שאם יש מנקר מומחה שעושה הפעולה לפי ההלכה, מותר לאכול את הבהמה. האריז"ל לפי הקבלה סבר, וכך נהג לעצמו ולרוצים ללכת בדרכו (אך לא פסק כנגד הבית יוסף), שפשוט לא אוכלים אחורי הבהמה ולא סומכים אפילו על הניקור המהודר ביותר. פעם אחת האר"י הוזמן לסעודת מצוה אצל הבית יוסף, והבית יוסף אמר לאר"י: אני יודע שאתה לא סומך על ניקור, אבל כאן אני עצמי ניקרתי ואני מבטיח לך שאין חשש: הוצאתי את כל הגידים מהבהמה. האריז"ל בקש קצת בשר מהאחוריים, הניח את ידו והוציא גיד מהבשר… מה זה פעל על הבית יוסף? הוא חזר בו? גם בשמים לא חוזרים בגלל שיש משהו לא בדרך הטבע, והבית יוסף אמר שלכבוד האריז"ל ה' ברא גיד חדש בתוך הבהמה. זה לא היה שם, אני נקרתי בעצמי וראיתי, אבל לכבוד האר"י ה' ברא גיד יש מאין.

 

[אחד יחיד]

פעם רקדו בבית המדרש האר"י הקדוש, האלשיך הקדוש והבית יוסף, באיזו מסיבה. היו שם עוד צדיקים מפורסמים, וגם אחד שעדיין נחבא אל הכלים ורק אחר כך נודע כצדיק גדול ונורא, רבי אלעזר אזכרי, בעל ספר 'חרדים'. הוא היה שמש בית הכנסת, ואף אחד לא הכיר בגדולתו. הצדיקים רקדו יחד, בשמחה גדולה, ופתאום נכנס מישהו בעל הדרת פנים והחל לרקוד עם השמש. אחר כך הוא הלך, ואז האר"י הלך לרקוד עם השמש וכולם תמהו, שהרי זה יהודי פשוט. כאן רוקדים צדיקים, ונאה ויאה שהצדיקים ירקדו עם הצדיקים, ומה זו הרקידה עם השמש? אחד הצדיקים שאל את האר"י על כך, ונענה: אם רשב"י רוקד איתו, אני לא ארקוד איתו?!

 

[אחד יחיד]

ביום בהיר אחד בעת שישב האר"י הק' בביתו בצפת ועסק בתורה ועבודת ה', בא לפניו יהודי אחד ואמר לו שמעתי כי כבודו נביא, ועליך אומרים שיודע אתה כל מה שעושה אדם בחדרי חדרים, אם כן אמור לי מה שעשיתי והיה אם אכן תגלה את מצפוני אקבל עלי תשובה.

ואכן האר"י הק' החל למנות בפניו כל מעשיו וחטאיו מיום הוולדו…

האיש עמד משתומם והודה על הכל, מלבד על אחת מהעבירות שמנה האריז"ל שהיתה עבירה גדולה ובזויה והלה ברוב כלימתו ניסה להכחיש זאת.

אז אמר לו האריז"ל, אם אני מראה לך את כל פרטי העבירה ומי היה שותף לה מה תאמר?

ונתן עליו האר"י את ידו ופניו של האיש התכרכמו כשאכן הראה לו במחזה את כל הפרטים ומרוב פחד ותדהמה כמעט שפרחה נשמתו.

מיד נפל לרגלי האריז"ל והתוודה ובכה והתחנן שיחוס על נפשו ויסייע בידו לשוב בתשובה שלימה.

אמר לו האריז"ל היות שאמרו חז"ל על העובר עבירה זו שמתקשר עמה ככלב אפילו לעולם הבא ולכן היא קשורה אליך ואינה יוצאה כי אם על ידי תשובה גדולה ותיקונים.

השיב האיש בקול בכי ואמר הנני מוכן לכל ד' מיתות בית דין והעיקר שתסור מעלי הקליפה והחרפה הזאת שנתקשרה בי.

ופסק לו האריז"ל שתיקונו הוא ע"י מיתת שריפה, ותיכף הוציא האיש מעות לקנות עצים לשורפו.

נענה האריז"ל ואמר: אין דיננו כאומות העולם אלא ננהג כדין תורה, שממיתים את הנידון בשריפה ע"י יציקת עופרת מותכת ששורפת את בני מעיו וזו היא מצוות שריפה של תורה.

אמר האיש שמוכן הוא למות בכל אופן שיהיה.

וציוה האריז"ל שיקנו עופרת ויביאו ויתנו העופרת על האש להרתיח את העופרת, ואז פנה להאיש החוטא וציווה עליו לומר וידוי וכן עשה.

שוב אמר לו להשליך עצמו על הארץ, והשליך עצמו.

ופשט רגליו וידיו וסגר עיניו הכל כציוויו של האריז"ל ואח"כ אמר לו האריז"ל, פתח פיך כדי לקבל את העופרת הבוערת.

והנה כאשר פתח פיו והיה מוכן ומזומן למות ע"י העופרת שיצקו לתוכו, שפך האריז"ל במקום זה משקה מתוק שהוכן מבעוד מועד, ואמר לו: וסר עוונך וחטאתך תכופר, ואינך צריך אתה למות, כי אין הקב"ה חפץ במות המת.

וכיון שהסכים בדעתו באמת להמית עצמו הרי זה כאילו עשה.

וציווה עליו האר"י לקום מן הארץ וכתב לו סדר תיקונים.

ובכלל התיקון שכתב לו היה אחד מהדברים, שיקרא בכל יום חמשה דפין מספר הזוהר ואפילו בלא הבנה.

וחזר האיש בתשובה שלימה ושלח והביא את אשתו ובניו והתיישבו בצפת והתנהג בתשובה כל ימיו.

(שבחי האריז"ל)

 

[אחד יחיד]

סיפור נפלא על מעלתה של האמונה התמימה, מובא בספרים: אחד מן האנוסים בא מפורטוגל וקבע את מגוריו בעיר הקודש צפת.

פעם אחת, שמע מאחד מרבני העיר צפת בדרשתו, שדרש מענין לחם הפנים שהיה קרב בבית המקדש מידי שבת בשבתו, וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו והצטער, ואמר "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן"…

אותו אנוס מפורטוגל, ששמע את הדבר, הלך בתום לבבו לביתו והורה לאשתו שבכל יום שישי תכין לו שתי ככרות לחם, מקמח שנופה 13 פעמים. ושתלוש את הבצק בטהרה ובכל מיני יפוי, ושיהיה אפוי בטוב בתנור שבבית, משום שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת האלהים לו ויקבלה ויאכל את העולה ההיא…

וכאשר ביקש, כך עשתה לו אשתו. וכך, בכל יום שישי היה אותו אנוס לוקח את אותם שתי ככרות הלחם ומביאם לבית הכנסת, לפני ארון הקודש, ומתפלל ומתחנן לפני ה' יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו, וכיוצא בזה היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו, והיה מניח הלחם והולך לו.

שמש בית הכנסת, שהגיע ביום שישי לסדר את בית הכנסת, ונתקל בשתי ככרות לחם משובחים, שמח על המציאה, ולקחם, ומאז, בכל יום שישי, היה מגיע לבית הכנסת ולוקח את שתי ככרות הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו ומי הביאם, ואכל ושמח בהם כשמחה בקציר.

בשעת תפילת ערבית, היה אותו אנוס ירא ה' רץ לבית הכנסת, ומסתכל בארון הקודש, וכיון שלא היה מוצא שם את הלחם, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו, והלך ואמר לאשתו "השבח והודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואכלו חם… ןלמען השי"ת אל תתרשלי בעשייתם, והזהרי מאוד כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואין שלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם!" והיה אותו אנוס הולך ומתמיד בזה זמן מה.

ויהי היום ויקר מקרה ואותו רב, שהאנוס הביא את הלחם על פי הדרשה ששמע ממנו, היה ביום שישי בבית הכנסת, ועמד על הבימה, על מנת להכין את הדרשה שאמור היה לדרוש למחרת, בשבת, בבית הכנסת. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות, וקרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, בלי ששם לב שגם הרב נמצא שם, מרוב ההתלהבות והשמחה שהיו לו בעת שהיה מביא את הדורון הזה לפני המקום.

הרב, שהביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה, נבהל וכעס מאוד, קרא לאותו אנוס וגער בו, ואמר לו: שוטה, וכי האלוה שלנו הוא אוכל ושותה? ודאי השמש לוקח את הלחם הזה מדי שבוע, ואתה מאמין וסבור שאלקים הוא המקבלם, וזה עוון גדול לייחס גשמיות לבורא יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. וכיוצא בזה השמיע באזניו עוד דברי מוסר, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. והרב כשראה אותו קרא לו, ואמר לו 'תספר לאיש הזה מדוע באת כעת, ומי לוקח מדי שבוע את שתי הלחם שהוא היה מביא בכל יום ששי!'. והשמש הודה ולא בוש.

אותו אנוס, כששמע את הדברים, התחיל בוכה ומתאונן, וביקש מהרב שימחל לו שטעה בדרוש שלו, וחשב לעשות מצוה ולא עשה אלא עבירה לפי דבריו!

תוך כדי שיחתם, בא שליח מיוחד מאת האר"י הקדוש ז"ל, וקרא לרב אל האר"י הקדוש בדחיפות. כאשר הגיע, אמר לו האר"י ז"ל : צו לביתך, כי מחר בזמן שבו היית אמור לדרוש, מות תמות, וכבר הכרוז יצא והודיע על כך בשמים!

הרב נבהל מאוד מדברי האר"י, ושאלו בפחד: מה פשעי ומה חטאתי?

ענה לו האר"י ז"ל: שמעתי, שלפי שבטלת את הנחת רוח שהיה לקדוש ברוך הוא. משום שמיום שחרב בית המקדש, לא היה לבורא עולם נחת רוח כזו, כמו באותה שעה שהאנוס הזה מפורטוגל היה מביא שתי ככרות לחם, בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה באמת ובתמים שהשי"ת קיבלם ממנו. ובגלל שבטלת אותו מלהביאם, נגזרה עליך מיתה, ואין שום דרך לבטל את הגזירה.

הלך הרב לביתו, כתב צוואה, ולמחרת, ביום שבת קודש, בשעה שאמור היה לשאת את דרשתו, נפטר לבית עולמו כאשר אמר לו איש האלהים האר"י ז"ל.

 

[אחד יחיד]

איש היה בארץ הצבי [בירושלים עיה"ק] שלמה שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים וסר מרע, ויהי היום והנה הוא מתפלל ומתחנן בבית הכנסת ואין איש עמו. נגלה אליו אליהו זכור לטוב, ויאמר לו: דע לך ששלחני הקב"ה לבשרך כי הנה אשתך הרה ויולדת לך בן וקראת שמו יצחק, והוא יחל להושיע את נפשות ישראל מיד הקליפות, וכמה נפשות אשר הם מגולגלים מכמה שנים יתקן, ועל ידו תתגלה חכמת הקבלה, וכל מין חכמה שבעולם לא יחסר ממנו, ושמו יצא בכל הארץ. לכן השמר והזהר שלא תמול אותו עד שאבוא להיות סנדיקו"ס הילד הנולד. ויהי ככלותו לדבר אתו הדברים האלה, נעלם מעיניו, ויתמה האיש ההוא מאוד מן המראה הזאת, וישאר היום ההוא כולו בבית הכנסת בוכה ומתפלל אל ה' אלוקיו, וכך אמר בתפלתו: אנא ה' קיים את הדבר הזה אשר בשרתני בו ואל יעכב עלי שום עון בדבר הזה, הגם כי קטון אנכי ואין בי שום זכות, למענך עשה ולא למעני...

בלילה הלך לביתו וסוד זה לא יצא מפיו, וימלאו ימי אשתו ללדת ותלד בן וימלא הבית אורה, וביום השמיני הוליכו אותו לבית הכנסת לימול כמנהג, ואביו היה מסתכל בכל סביבות בית הכנסת לראות אם בא אליהו זכור לטוב ולא ראהו, ויהי בצער גדול כי כל אנשי הקהל היו אצים בו לאמר גש הלאה והחזק בבנך למול אותו, והוא היה מתמהמה לאמר שעדיין לא באו כל קרוביו, וזה היה כמו חצי שעה, וכראותו צרת נפשו, בכה בכי גדול ויאמר בלבו: כיון שלא בא אליהו זכור לטוב, בודאי שאינו הילד אשר נתבשרתי בו, ובודאי שעוונותי הטו אלה וחטאי משו הטוב ממני. ובעודו בוכה והנה אליהו זכור לטוב לקראתו, ויאמר לו: אל תבכה עבד ה', קרב אל המזבח ועשה את עולתך שכולה כליל לה', ושב על הכסא והחזק בבנך לעיני אנשי הקהל, ואני אשב בחיקך ואחזיק בידי את רגלי הילד הזה, ומה שנתעכבתי מלבוא עד עתה, כדי לנסותך אם תשמור מצותי אם לא. וישב על הכסא שמח, ואליהו זכור לטוב ישב כאשר אמר, ולא ראהו שום אדם רק הוא לבדו, וימול הילד ויוליכוהו לאמו, וקודם שהגיע לבית נתרפאת המילה כתינוק שנימול מכמה שנים, ויתמהו האנשים מאוד.

ויגדל הילד ויגמל ויוליכוהו לבית הספר וילמוד יותר מכל התינוקות עדכ י בהיותו בן שמונה שנים היה מעיין ההלכה כתלמיד ותיק, ושום בעל תורה לא היה יכול לעמוד לפניו מעוצם פלפולו. ובזמן ההוא נפטר אביו לבית עולמו ע"ה, ותאמר לו אמו: בני הנה נא אני אשה אלמנה ואין בידי יכולת לקנות לך ספרים שאתה צריך, ועתה הבה נרדה מצרימה לבית דודך שהוא עשיר גדול, ושם לא תחסר כלום. ויאמר לאמו: הנני לעשות, כל אשר תאמרי אלי אעשה. ויקומו וירדו מצרימה ויבואו בית דודו, ודודו קבלו בכבוד גדול ויהי לו לבן, וישלח ויקרא את הרב כמהר"ר בצלאל אשכנזי זלה"ה ויבקש ממנו שיהיה הנער ההוא תלמידו, ויודה לו בפרט ששמע שמעו וחכמתו, ויהי עמו עד היותו בן ט"ו שנים, ואז גברה חכמתו על כל חכמי מצרים ואז נתן לו דודו את בתו לאשה. (שבחי האר"י)

 

[אחד יחיד]

ויעבור כמו שתי שנים והנה סוחר אחד בא למצרים בסחורה גדולה וילך לבית הכנסת להתפלל, וישב כנגדו ובידו ספר מכתיבת יד, ויגש אליו האר"י זלה"ה וירא בספר ההוא סודות גדולים, וישאל לאיש ההוא: מי אתה ומה מלאכתך ומה כתוב בספר הזה, הגד לי אל תכחש. ויאמר לו האיש: אדוני מה אדבר ומה אומר כי ה' מנעני מכבוד ואיני יודע אות אחת בתורה, כי מן האנוסים אני, ולפי שראיתי אנשי הקהל כל אחד סידורו בידו, מפני הבושה לקחתי ספר זה בידי שמצאתיו זה כמה שנים אבל איני יודע מה כתוב בו.

ויאמר לו האר"י זלה"ה: אחר שאינו שוה לך שום דבר, מכור אותו לי ועלי לשלם כל אשר תאמר. ויאמר לו האיש: וכי מחוסר ממון אני שאמכור אותו לך?! אם תעשה לי הדבר הזה, תשתדל עם חותנך שהוא ה'מעלי']חוכר המכס[ של מצרים שיוותר לי המכס הנוגע לו מסחורתי, אתנהו לך. ולהיות שהאר"י ז"ל היה חפץ וחשוק בספר ההוא, ויעש כן ויתן לו הספר ההוא.

ויקח הספר ההוא [שהיה ספר הזוהר כמו שכתב בסמוך] וילך ויתבודד בבית אחד בחצרו שש שנים והיה שונה בספר ההוא ומעיין בו בטרחא גדולה. ולפעמים היו אומרים לו בחלום שהבין בספר הזוהר וכיוון לדעת הרשב"י אבל יש בו סוד אחר גדול עמוק ממנו, ולפעמים היו אומרים לו שההבנה שהבין היא הבנה נכונה אבל אין זאת כוונת הרשב"י מפני הטעות שנפל בספר הזוהר, ולפעמים היו אומרים לו שכדי שיבין המאמר ההוא צריך סיגופים אחרים קשים מהראשונים.

ובראותו כן יצא מחצרו והלך לו להתבודד במצרים הישנה בכפר אחד על גבי המקייא'ץ שבצוען מצרים הנקרא אל רוד"א על יד חמיו שהיה עשיר גדול, וזה הכפר היה ברשותו סמוך לנהר נילוס, שש שנים אחרות, ובכל ערב שבת שהיה הולך לביתו לא היה מסיח עם שום אדם ואפילו עם אשתו אלא בהכרח גדול היה מדבר עמה בלשון הקודש.

ועל ידי מעשים אלו זכה לרוח הקודש ונגלה אליו אליהו זכור לטוב, ויאמר לו: הנה נא שלחני ה' לומר לך כל סתרי תורה וכל רז לא אעלים ממך, ולכן חזק ואמץ ואל תפסוק ממעשיך, שאם כה תעשה תהיה כמלאכי מרום. גם זכה שבכל לילה שהיתה נשמתו עולה למרום, היו באים מלאכי השרת ומלוין אותה עד מתיבתא דרקיעא, והיו שואלים לו באיזו ישיבה הוא רוצה לילך, ולפעמים היה אומר לישיבה של הרשב"י, או לישיבה של רבי עקיבא, או של רבי אליעזר הגדול, אושאר תנאים ואמוראים, או נביאים, ובישיבה שהיה רוצה בה היו מוליכים אותו, ולמחר היה אומר לחכמים מה שקיבל באותה ישיבה. (שבחי האר"י)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת אמרו לו חכמי צפת:

רבינו נר ישראל, כל כך חכמה מסר השי"ת ביד מעלתך, למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשתכח תורה מישראל (והאמת שזו אחת מן הפלאות, מה שהאר"י ז"ל לא כתב שום חידושים, הדברים היחידים שהעלה על הכתב הם הפיוטים לשלוש הסעודות דשבת קודש: אזמר בשבחין, אסדר לסעודתא, ובני היכלא).

השיב להם בזה הלשון: אילו כל הימים דיו וכל הרקיעים גוילים וכל, וכשאני מתחיל לגלות הקנים קולמוסים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי לכם סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל כך שפע חכמה כמו נחל שוטף, ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם צינור דק וקטן לומר לכם סוד אחד מן התורה דבר מועט כפי אשר תוכלון שאת, שלא להרבות לכם יותר מכדי כוחכם ותפסידו הכל כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם היה בא לו החלב ברבוי, לכן עצתי זאת שתכתבו כל מה שתשמעו ממני וישאר לזכרון לכם ולדורות הבאים.

אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי ארץ ישראל לכתוב דבריו בספר, זולת לר' חיים ויטאל נר"ו, באומרו שאין אחד מהם יכול לירד לסוף דעתו ולכתוב הדברים באמתתם זולת כמו' חיים, ואמר שמורנו חיים הוא נשמת רבי עקיבא המוזכר בתלמוד ונשמת ר"ח אינו אלא ענף גדול ממנו שלא היה בעולם, ור"ע הוא גוף האילן של אותה הנשמה וכל הענפים נקראים ע"ש הגוף.