- הודעות
- 4,749
- תודות
- 17,313
- נקודות
- 895
היום נלמד על האזהרה לישראל שבכניסתם לארץ יתרחקו מהגוים, ולא יאכלו מזבחי אליליהם כי בכך הגוים יחטיאו אותם בעבודה זרה, אלא יש לשבר את כל האלילים והמזבחות שלהם. כן חוזר הכתוב על מצות פדיון הבן הבכור, ודיני פדיון פטר חמור, וקדושת בכור בהמה טהורה. גם מצטווים ישראל על מצות עליה לרגל בשלש רגלים, ולהביא קרבן עולת ראיה. וכן מזכיר הכתוב כמה מהלכות חג הפסח, שלא לשחוט הפסח כשיש חמץ בבית, ושאברי קרבן הפסח לא ילונו חוץ למזבח בעלות השחר. הכתוב חוזר שוב על מצות שבת ושמיטה, ללמד על מצות תוספת שביעית ועל היתר לקצור בשבת לעומר, וכן נאמר כאן שוב מצות ביכורים ואיסור בשר בחלב.
כריתת ברית:
לאור בקשותיו של משה אומר לו ה': 'אנכי כורת ברית ומבטיח שלא אשרה שכינתי על האומות, ורק נגד היהודים אראה את כבודי בנפלאות אשר לא נבראו עד היום בכל העולם, למען יראו כי נורא ה''.
יסתלק מעצמו:
'אולם' - מזהיר ה' את משה – 'בבואכם אל הארץ ואגרש מפניכם ששה אומות (בנוסף על הגרגשי שמעצמו הסתלק והלך), עליכם להישמר שלא לכרות עמהם ברית'.
מאכילה לחתונה:
'פן גוים אלו יהיו לכם למוקש, כאשר הם יפנו אחרי אליליהם ויזבחו להם, ויקראו לכם לאכול מזבחי אליליהם, ואתם עלולים להיענות להזמנה לאכול מהזבח, במחשבת טעות כאילו אין בכך עונש, אולם אני מעלה עליכם כמודה בעבודה זרה, וזאת משום שמתוך אכילה זו תבואו לחתן את בניכם לבנותיהם אשר יטעו את בניך אחרי אליליהם'.
שבירת אלילים:
'אלא כה תעשו: את מזבחותיהם – תנתצו, ואת מצבות האבן - תשברו, ואת אילנות האשירה שהם עובדים להם – תכרתו'.
לא מוותר:
'לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' מקנא להיפרע ואינו מוותר על כך. ולא תעשה לך אלהי מסכה'.
כמה עונשים:
מכאן ואילך חוזר ה' ומצווה שוב על מצוות שכבר נאמרו כמה פעמים בתורה, וזאת כדי לחייב על העובר עליהם כמה עונשים כפי מספר הלאווין שנאמרו בהם.
ואלו הן המצוות המוזכרות כאן:
פדיון הבן:
כל בכור אדם, או בכור בהמה טהורה (שור או שה), הפותחים את רחם אמותיהם לראשונה, קדושים הם לה'. את בכור האדם יש לפדות בחמשה סלעים הניתנים לכהן. (נאמר כאן לא יראו פני 'ריקם', ללמד גזירה שווה שגם שיעור הנתינה לעבד עברי בעת שחרור, הוא חמשה סלעים).
פטר חמור:
ואילו בכור של חמור (בלבד, ולא שאר בהמה טמאה) יש לפדות אותו על ידי שבעל החמור נותן שה לכהן, והשה חולין ביד הכהן, ובכך נהיה החמור חולין ומותר לבעלים. ואם אינו עושה כן, ומפסיד ממון לכהן, ייענש אף הוא להפסיד את ממונו ועליו לערוף את החמור בגרזן.
מגורים במרחק:
היות וה' עתיד לגרש את הגוים מהארץ ולהרחיב את תחום מגורי היהודים, כך שיגורו בריחוק מקום מבית המקדש ולא יתאפשר להם לבוא באופן תדיר לירושלים, לפיכך קבע ה' שיבואו לכל הפחות שלש פעמים בשנה, בשלש הרגלים, פסח שבועות וסוכות, בהם חובה על כל זכר בישראל לבוא לראות את פני ה'.
עולת ראיה:
אין לבוא בידיים ריקות אלא מצוה להביא קרבן 'עולת ראיה.
חג המצות:
אלו הן שלש הרגלים: חג המצות – אותו יש לשמור, באכילת מצות שבעה ימים, ולקיימו בחודש האביב – שעה שהתבואה מתבשלת, כי בחודש זה יצאו ממצרים. חל איסור לשחוט או לזרוק את דם קרבן הפסח בעוד החמץ בביתו השוחט או הזורק, או בביתו של אחד מבני החבורה.
לא ילין:
הלכה נוספת: איברי קרבן הפסח (וכן שאר הקרבנות) חייבים לעלות למזבח במשך הלילה, ואסור שיגיע עלות השחר והאיברים עדיין מחוץ למזבח.
שתי הלחם:
את חג השבועות יש לחוג ביום בו מביאים את קרבן שתי הלחם שהוא הקרבן הראשון מהחיטה החדשה (בשונה ממנחת העומר בפסח הבאה משעורים).
חג האסיף:
חג הסוכות נקרא 'חג האסיף' משום שיש לחוג אותו בזמן איסוף והכנסת התבואה מהשדה לבית, וזהו בתחילת סיבוב מעגל השנה החדשה.
מחול על הקודש:
נחלקו חכמים בכוונת הכתוב כאן 'ששת ימים תעבור וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר'. פירוש אחד: הפסוק בא ללמד, שלפעמים יש איסור לחרוש ולקצור גם בששת ימי השבוע, דהיינו בחריש של ערב שמיטה הנכנס לשמיטה, וחריש של מוצאי שמיטה, משום שמוסיפים מחול על הקודש.
קצירה בשבת:
פירוש שני: כוונת הפסוק ללמד, שלפעמים מותר לקצור בשבת דהיינו לצורך העומר, ואיסור הקצירה בשבת הוא רק לדבר הרשות כמו שחרישה היא תמיד לדבר הרשות.
ביכורים:
שתי מצוות נוספות מזכיר הפסוק: א. הבאת ראשית הביכורים מפירות שבעת המינים.
בשר בחלב:
ב. לא לבשל גדי בחלב אמו, מצוה זו נאמרה בתורה שלש פעמים, לאסור בישול, אכילה, והנאה. איסור זה לאו דווקא בגדי אלא גם בעגל וכבש (שהרי במקום אחד נאמר בתורה 'גדי עיזים' משמע שסתם גדי כולל כל בשר רך), מלבד בשר עוף שאין לו חלב, שאיסורו רק מדרבנן.
תורה שבכתב
כריתת ברית:
לאור בקשותיו של משה אומר לו ה': 'אנכי כורת ברית ומבטיח שלא אשרה שכינתי על האומות, ורק נגד היהודים אראה את כבודי בנפלאות אשר לא נבראו עד היום בכל העולם, למען יראו כי נורא ה''.
יסתלק מעצמו:
'אולם' - מזהיר ה' את משה – 'בבואכם אל הארץ ואגרש מפניכם ששה אומות (בנוסף על הגרגשי שמעצמו הסתלק והלך), עליכם להישמר שלא לכרות עמהם ברית'.
מאכילה לחתונה:
'פן גוים אלו יהיו לכם למוקש, כאשר הם יפנו אחרי אליליהם ויזבחו להם, ויקראו לכם לאכול מזבחי אליליהם, ואתם עלולים להיענות להזמנה לאכול מהזבח, במחשבת טעות כאילו אין בכך עונש, אולם אני מעלה עליכם כמודה בעבודה זרה, וזאת משום שמתוך אכילה זו תבואו לחתן את בניכם לבנותיהם אשר יטעו את בניך אחרי אליליהם'.
שבירת אלילים:
'אלא כה תעשו: את מזבחותיהם – תנתצו, ואת מצבות האבן - תשברו, ואת אילנות האשירה שהם עובדים להם – תכרתו'.
לא מוותר:
'לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' מקנא להיפרע ואינו מוותר על כך. ולא תעשה לך אלהי מסכה'.
כמה עונשים:
מכאן ואילך חוזר ה' ומצווה שוב על מצוות שכבר נאמרו כמה פעמים בתורה, וזאת כדי לחייב על העובר עליהם כמה עונשים כפי מספר הלאווין שנאמרו בהם.
ואלו הן המצוות המוזכרות כאן:
פדיון הבן:
כל בכור אדם, או בכור בהמה טהורה (שור או שה), הפותחים את רחם אמותיהם לראשונה, קדושים הם לה'. את בכור האדם יש לפדות בחמשה סלעים הניתנים לכהן. (נאמר כאן לא יראו פני 'ריקם', ללמד גזירה שווה שגם שיעור הנתינה לעבד עברי בעת שחרור, הוא חמשה סלעים).
פטר חמור:
ואילו בכור של חמור (בלבד, ולא שאר בהמה טמאה) יש לפדות אותו על ידי שבעל החמור נותן שה לכהן, והשה חולין ביד הכהן, ובכך נהיה החמור חולין ומותר לבעלים. ואם אינו עושה כן, ומפסיד ממון לכהן, ייענש אף הוא להפסיד את ממונו ועליו לערוף את החמור בגרזן.
מגורים במרחק:
היות וה' עתיד לגרש את הגוים מהארץ ולהרחיב את תחום מגורי היהודים, כך שיגורו בריחוק מקום מבית המקדש ולא יתאפשר להם לבוא באופן תדיר לירושלים, לפיכך קבע ה' שיבואו לכל הפחות שלש פעמים בשנה, בשלש הרגלים, פסח שבועות וסוכות, בהם חובה על כל זכר בישראל לבוא לראות את פני ה'.
עולת ראיה:
אין לבוא בידיים ריקות אלא מצוה להביא קרבן 'עולת ראיה.
חג המצות:
אלו הן שלש הרגלים: חג המצות – אותו יש לשמור, באכילת מצות שבעה ימים, ולקיימו בחודש האביב – שעה שהתבואה מתבשלת, כי בחודש זה יצאו ממצרים. חל איסור לשחוט או לזרוק את דם קרבן הפסח בעוד החמץ בביתו השוחט או הזורק, או בביתו של אחד מבני החבורה.
לא ילין:
הלכה נוספת: איברי קרבן הפסח (וכן שאר הקרבנות) חייבים לעלות למזבח במשך הלילה, ואסור שיגיע עלות השחר והאיברים עדיין מחוץ למזבח.
שתי הלחם:
את חג השבועות יש לחוג ביום בו מביאים את קרבן שתי הלחם שהוא הקרבן הראשון מהחיטה החדשה (בשונה ממנחת העומר בפסח הבאה משעורים).
חג האסיף:
חג הסוכות נקרא 'חג האסיף' משום שיש לחוג אותו בזמן איסוף והכנסת התבואה מהשדה לבית, וזהו בתחילת סיבוב מעגל השנה החדשה.
מחול על הקודש:
נחלקו חכמים בכוונת הכתוב כאן 'ששת ימים תעבור וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר'. פירוש אחד: הפסוק בא ללמד, שלפעמים יש איסור לחרוש ולקצור גם בששת ימי השבוע, דהיינו בחריש של ערב שמיטה הנכנס לשמיטה, וחריש של מוצאי שמיטה, משום שמוסיפים מחול על הקודש.
קצירה בשבת:
פירוש שני: כוונת הפסוק ללמד, שלפעמים מותר לקצור בשבת דהיינו לצורך העומר, ואיסור הקצירה בשבת הוא רק לדבר הרשות כמו שחרישה היא תמיד לדבר הרשות.
ביכורים:
שתי מצוות נוספות מזכיר הפסוק: א. הבאת ראשית הביכורים מפירות שבעת המינים.
בשר בחלב:
ב. לא לבשל גדי בחלב אמו, מצוה זו נאמרה בתורה שלש פעמים, לאסור בישול, אכילה, והנאה. איסור זה לאו דווקא בגדי אלא גם בעגל וכבש (שהרי במקום אחד נאמר בתורה 'גדי עיזים' משמע שסתם גדי כולל כל בשר רך), מלבד בשר עוף שאין לו חלב, שאיסורו רק מדרבנן.
תורה שבכתב