כתב הרמב"ם (אישות פט"ו ה"ב):
ולכאורה צ"ב בדבריו,
דהרי במועד קטן (ט:) מבואר, דאין עסק התורה דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים,
וילפינן לה מקרא (משלי ג' ט"ו): "כל חפציך לא ישוו בה", דאם יש לו לעסוק במצוה, יבטל תלמוד תורה ויעסוק במצוה,
ובשבת (יא.) מבואר עוד, דעסק התורה נדחה לא רק משום מצוה דאורייתא אלא אפילו מחמת מצוה דרבנן,
דאיירי התם לגבי רשב"י וחבריו שהיה תורתן אומנותן ולא היו מפסיקין מלימוד תורה אלא לק"ש ולא לתפילה,
ואמר רבי יוחנן דאנן מפסיקין אף לתפילה,
וחזינן דאף למצוה דרבנן מפסיקין,
וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה ה"ד),
ולכאורה כ"ש למצות פריה ורביה, דצריך לישא אשה אף שיבטל מן התורה ואין בזה פטור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ואולי היה נראה ליישב דבריו עפ"י ביאור הדברים בטעם עוסק במצוה דלא נאמר בתלמוד תורה,
דבטעם הדבר מדוע לא אמרינן בלימוד התורה דפטור משאר מצוות כיון דעוסק בתורה,
כתב הרשב"א בברכות (דף ו' ע"ב) דשנו חז"ל בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב', ח' ע"א) דהלומד שלא על מנת לעשות נח לו אילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם,
וכיון שתכלית הלימוד הוא קיום ועשיית המצוות, וכמבואר בקדושין (מ' ע"ב), ודאי שנדחה הוא בפני כל מעשה מצוה,
[ויתכן דבאופן שעוסק בתורה ומזדמנת לו מצוה ואינו מקיימה, אפשר דאף מצות תלמוד תורה לא קיים, דמגלה דעתו שאין זה על מנת לעשות, וצריך עיון לדינא],
ובכל אופן צ"ע בדעת הרמב"ם כנ"ל.
ושמעתי כמה פעמים ממו"ר נזר הדור ופלאו,
הגאון רבי אשר וייס שליט"א,
דנראה ליישב דברי הרמב"ם,
דבאמת אין מצות פריה ורביה מצוה עוברת כלל,
ומה שכתב דאם עברו עשרים שנה עובר ומבטל מצות עשה, אין הכונה לביטול מ"ע ממש במובן המקובל והשגור,
אלא לגדר של זריזין מקדימין למצוות,
וכונת הדברים,
דבמצות נשואין אם נושא אשה עד כ' שנה הרי הוא בכלל זריזין המקדימין ומקיים המצוה בזמנה,
ואף דגם לאחר עשרים שנה קיים המצוה, מ"מ עדיף קודם לכן, ומה שכתב הרמב"ם עובר ומבטל,
היינו דמזלזל במצוה ואינו מזדרז בה,
ולפ"ז שפיר שייך בזה הדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דהרי אינה מצוה עוברת ויכול לקיימה אח"כ,
וזה ודאי דקיום מצות ת"ת דוחה זריזות דמצוה אחרת, ובפרט בכה"ג דאם ישא אשה יטרח אחר מזונותיו ויתבטל מן התורה.
ובאמת מצאנו כעין שיטה זו בתשובות הרשב"א (חלק ד' סימן צ"א) לגבי הנשבע שלא לישא אשה במשך כמה שנים, האם חלה שבועתו ויצטרך התרה אם ירצה לישא, או שמא אין שבועתו חלה כלל דהוי נשבע לבטל מצות פריה ורביה, והנשבע לבטל המצוה אין שבועתו חלה כמבואר בנדרים (ט"ז ע"א). וכתב הרשב"א דחלה שבועתו, ואין זה נשבע לבטל המצוה, דהרי יכול לקיימה לאחר כמה שנים, והוי נשבע לאחר את המצוה דחלה שבועתו. וחזינן מדבריו, דאין המצוה מוגבלת עד כ' שנה ויכול לקיימה במשך כל ימי חייו, ואין בזה אלא ענין של זריזות בקיום המצוה, ונראה דזה גם כונת הרמב"ם וכמבואר.
ולכאורה צ"ב בדבריו,
דהרי במועד קטן (ט:) מבואר, דאין עסק התורה דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים,
וילפינן לה מקרא (משלי ג' ט"ו): "כל חפציך לא ישוו בה", דאם יש לו לעסוק במצוה, יבטל תלמוד תורה ויעסוק במצוה,
ובשבת (יא.) מבואר עוד, דעסק התורה נדחה לא רק משום מצוה דאורייתא אלא אפילו מחמת מצוה דרבנן,
דאיירי התם לגבי רשב"י וחבריו שהיה תורתן אומנותן ולא היו מפסיקין מלימוד תורה אלא לק"ש ולא לתפילה,
ואמר רבי יוחנן דאנן מפסיקין אף לתפילה,
וחזינן דאף למצוה דרבנן מפסיקין,
וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה ה"ד),
ולכאורה כ"ש למצות פריה ורביה, דצריך לישא אשה אף שיבטל מן התורה ואין בזה פטור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ואולי היה נראה ליישב דבריו עפ"י ביאור הדברים בטעם עוסק במצוה דלא נאמר בתלמוד תורה,
דבטעם הדבר מדוע לא אמרינן בלימוד התורה דפטור משאר מצוות כיון דעוסק בתורה,
כתב הרשב"א בברכות (דף ו' ע"ב) דשנו חז"ל בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב', ח' ע"א) דהלומד שלא על מנת לעשות נח לו אילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם,
וכיון שתכלית הלימוד הוא קיום ועשיית המצוות, וכמבואר בקדושין (מ' ע"ב), ודאי שנדחה הוא בפני כל מעשה מצוה,
[ויתכן דבאופן שעוסק בתורה ומזדמנת לו מצוה ואינו מקיימה, אפשר דאף מצות תלמוד תורה לא קיים, דמגלה דעתו שאין זה על מנת לעשות, וצריך עיון לדינא],
ובכל אופן צ"ע בדעת הרמב"ם כנ"ל.
ושמעתי כמה פעמים ממו"ר נזר הדור ופלאו,
הגאון רבי אשר וייס שליט"א,
דנראה ליישב דברי הרמב"ם,
דבאמת אין מצות פריה ורביה מצוה עוברת כלל,
ומה שכתב דאם עברו עשרים שנה עובר ומבטל מצות עשה, אין הכונה לביטול מ"ע ממש במובן המקובל והשגור,
אלא לגדר של זריזין מקדימין למצוות,
וכונת הדברים,
דבמצות נשואין אם נושא אשה עד כ' שנה הרי הוא בכלל זריזין המקדימין ומקיים המצוה בזמנה,
ואף דגם לאחר עשרים שנה קיים המצוה, מ"מ עדיף קודם לכן, ומה שכתב הרמב"ם עובר ומבטל,
היינו דמזלזל במצוה ואינו מזדרז בה,
ולפ"ז שפיר שייך בזה הדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דהרי אינה מצוה עוברת ויכול לקיימה אח"כ,
וזה ודאי דקיום מצות ת"ת דוחה זריזות דמצוה אחרת, ובפרט בכה"ג דאם ישא אשה יטרח אחר מזונותיו ויתבטל מן התורה.
ובאמת מצאנו כעין שיטה זו בתשובות הרשב"א (חלק ד' סימן צ"א) לגבי הנשבע שלא לישא אשה במשך כמה שנים, האם חלה שבועתו ויצטרך התרה אם ירצה לישא, או שמא אין שבועתו חלה כלל דהוי נשבע לבטל מצות פריה ורביה, והנשבע לבטל המצוה אין שבועתו חלה כמבואר בנדרים (ט"ז ע"א). וכתב הרשב"א דחלה שבועתו, ואין זה נשבע לבטל המצוה, דהרי יכול לקיימה לאחר כמה שנים, והוי נשבע לאחר את המצוה דחלה שבועתו. וחזינן מדבריו, דאין המצוה מוגבלת עד כ' שנה ויכול לקיימה במשך כל ימי חייו, ואין בזה אלא ענין של זריזות בקיום המצוה, ונראה דזה גם כונת הרמב"ם וכמבואר.