תמוז ט"ו תמוז - יומא דהילולא של האור החיים הקדוש זיע"א (1 צופה)

[אחד יחיד]

תאור נורא הוד, נשתמר על בואו של רבנו בסילודין וברגשי קודש עזים לקבר רבי שמעון בן יוחאי "...וכשעלה למירון, הגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מן החמור, והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק: היכן אני השפל נכנס, למקום אש להבה, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה...".

במכתב מתאר רבנו, את שעות של התעלות נשגבת ולימוד זוהר במערת קבר הרשב"י, ומוסיף שאחרי שעות של לימוד "נתמלאה הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו ושמחנו הרבה". ואף זאת, במוצאי שבת היו נעורים כל הלילה, ורבנו למד עם התלמידים את ה"אדרות" שבזוה"ק, "ובשעה שהתחלנו האדרות, היה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו".

 

[אחד יחיד]

רצה רבנו לישב בשלוה סמוך למקום קודש הקודשים, ולעסוק בתורה ובקרוב הגאולה, קפץ עליו רוגזם של כוחות הטומאה והס"א שעמם נלחם כבר בעבר. ביום מן הימים, כאשר הלך רבנו אל הכותל המערבי להתפלל כדרכו, נגלה לעיניו מחזה נורא, "דמות אשה שחורה עומדת נגדו, והיא היתה קליפה ואמרה לו שהיא רודפת אחריו בזו השנה".

בחג השבועות של אותה השנה, שנת תק"ג, לבש בגדים חגיגיים. נהרה הציפה את פניו הקדושות, והוא אמר לחבר תלמידיו בני העליה: "הבא ונצא לקבל פני משיח צדקנו שבא!"

התמלאו התלמידים בגיל וברעדה, והתכוננו לצאת עם רבנו לקבל פני משיח צדקנו, אבל כחלוף רגעים מספר חלפה עננה על פניו, וימהר לפשוט את המחלצות המיוחדות. גנח ואמר: "קרובה היתה הגאולה. העולם היה במצב של מחצה זכויות ומחצה עוונות וכמעט ולא היה רובו זכויות, והיתה הגאולה באה לאלתר. אבל בזה הרגע נכשל עשיר אחד באיסטנבול בעברה חמורה, והכריע אותו ואת העולם כולו לכף חובה!"

לא חלף כי אם כחודש ימים, ורבנו נפל למשכב ומצבו החמיר. הוא השאיר הוראות וצואות לבני ביתו ותלמידיו, ובחד קטירא אתקטר!

 

[אחד יחיד]

היה זה במוצאי שבת פרשת פנחס, אור לט"ו בתמוז תק"ג. בטבריה עמד רבי חיים אבולעפיא בתפילת ערבית, ולפתע התעלף וכל המאמצים לעוררו עלו בתוהו. לאחר מחצית השעה התעורר, ובקול רועד סיפר כי בירושלים נפטר זה עתה רבנו, וכי הוא ליווהו עד לשערי גן העדן.

כמה שעות לאחר מכן, במז'יבוז' הרחוקה, רבנו הבעל שם טוב ניגש ליטול ידיו לסעודה השלישית, לפתע נעמד שקוע בהרהורים משך שעה ארוכה. משנטל ידיו, הסב לסעודה וברך "המוציא", ואז אמר קצרות: "כבה הנר המערבי!"

סתם ולא פירש. כיון שכמעט ולא היה מדבר בשבת לא שאלוהו התלמידים למה כוונתו, אבל אחרי ההבדלה אמר לתלמידיו: "בארץ ישראל הלך לעולמו רבי חיים בן עטר שבא מארצות המערב, ולכן אמרתי שכבה הנר המערבי!"

שאל אחד התלמידים: "ומנין זאת לרבנו"?

נענה הבעש"ט ואמר: "ישנה כוונה אחת בנטילת ידים, שאין מגלים אותה משמים אלא לאחד בכל דור. עד עתה היתה הכוונה מסורה בידיו של אותו צדיק, והיום כשעמדתי ליטול ידי נגלה לי רז זה, ומכאן ידעתי כי כבר איבד עולמינו את הצדיק הזה!"

 

[אחד יחיד]

על מצבתו שהוקמה או נחקקה כמה שנים מאוחר יותר, חקקו תלמידיו ובני ביתו כדברים האלו:

"ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלקים, אבן יקרה, ושיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות. ירכה וקנה היא העולה עמו וקרא שמה חפצי בה, מוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה הרב המופלא וכבוד ה' מלא המקובל אלקי' חסידא קדישא כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל, נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לח' תמוז שנת התק"ג להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה', וס' פרי תואר, וס' אור החיים, וס' ראשון לציון".

בסמוך לקברו נכרו לימים קבריהן של שתי נשותיו הצדקניות, הרבנית פאצוניה ע"ה והרבנית אסתר ע"ה.

 

[אחד יחיד]

"וישמע ראובן ויצילהו מידם". ידועה השאלה: והרי בבור היו נחשים ועקרבים? ומה הועיל ראובן בכך שהציל את יוסף מסכנה אחת והכניסו בסכנה אחרת?

מסביר האור החיים הק', שחיות רעות אינן יכולות לפגוע באדם שלא התחייב מיתה לשמים, מה שאין כן אדם, שהוא בעל בחירה, יכול להרוג גם מי שלא התחייב מיתה. ובכך הציל ראובן את יוסף, שהצילו מאחיו שהם בעלי בחירה.

לכאורה קשה להבין את דברי ה'אור החיים' הללו. וכי בידו של אדם להרוג מכח בחירתו אפילו אדם חף מפשע, שאינו חייב מיתה משמים?

בענין זה שמעתי מעשה מופלא שאירע להג"ר משולם שינקר שליט"א ר"מ ישיבת 'קהילות יעקב', אשר סיפר לי את הדברים דלהלן:

הייתי בי"ז בתמוז בירושלים, והתפללתי על קברו של בעל ה'אור החיים' הק'. כשסיימתי את תפילתי, הבעתי בפי משאלת לב שהייתה לי, ואמרתי שם ליד הציון: ילמדנו רבנו, הלא דבריך בענין הצלת ראובן מיד בני אדם שיש להם בחירה, והפקרת יוסף לשליטת בעלי חיים בתוך הבור, סתומים ואינם מובנים, אנא האר עיני שאזכה להבין את הדברים.

כשסיימתי את דבריי שבתי לבני ברק. עם הגיעי לשם נכנסתי לביהכ"נ 'דברי שיר', ושם בא לקראתי אברך חשוב ואמר לי - בלי
שדברנו על כך לפני כן:

רצונך לשמוע ביאור בדברי ה'אור החיים' בפרשת וישב? (יצויין שכאמור לעיל, היה זה בחודש תמוז!).

הפתעתי הייתה גדולה עד מאד, וכמובן השבתי בחיוב.

ואז אמר לי: אני ביקשתי ממרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל וכן ממרן הרב שך זצ"ל שיבארו לי את דבריו, ושניהם כיוונו לדבר אחד! הם אמרו לי שאמנם ברור שהכל בגזירת עליון ושאין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ הכריזו על כך מלמעלה. אולם עלינו לדעת שלכל אחד יש 'תיק' בשמים, הכולל זכויות וחובות. ולעתים גם כשנגזר עליו דין מיתה, אם אין עליו קיטרוג מיוחד, זכויותשונות שיש לו מבטלות את הגזירה. אבל כאשר הוא נמצא במצב של סיכון מיוחד, כגון כשעובר על יד קיר נטוי, נפתח עליו דיון מחודש, ואז כתוצאה מקיטרוג של שעת הסכנה יתכן שזכויותיו לא יעמדו לו ודינו ייגזר למיתה.

לאור זה יובן, שלהיות נתון בידי בעל בחירה, זוהי שעת סכנה גדולה יותר מאשר להימצא בקירבת נחשים ועקרבים. כיון שלבעלי בחירה יש סיבות ורצון לפגוע בקרבנם, ולפיכך יצליחו להרגו למרות זכויותיו, כי הקיטרוג יגרום לכך שלא יתחשבו בזכויותיו. אבל כשנופל בידי בעלי חיים, עדיין יעמדו לו זכויות, כי הסכנה פחות גדולה. לזה התכוון בעל ה'אור החיים' הק'. עד כאן דבריו. (משנתה של תורה)

 

[געגועים]

הרב המופלא חסידא קדישא מ' חיים ן' עטר. ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה, ונדפס (ספר אור החיים) עוד שני פעמים, ונתעורר זה ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר. [שם הגדולים להרב חיד"א ז"ל מערכת ספרים אות נ"ד]​

 

[אחד יחיד]

רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס.

פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: "יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים". הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד.

כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות.

כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: "ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!" – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב.

שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה.

רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול. צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: "עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל". הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.

 

[אחד יחיד]

ביתו של אור החיים היה פתוח לרווחה לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה ביתו היה בית ועד לחכמים. לבו היה פתוח לכל נזקק, והיה מסייע לכל יהודי ככל יכולתו.

מדי שבוע היה קונה הרב עגל משובח לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו לתלמידי החכמים בעיר, לכבוד השבת. פעם, פרצה מחלה בבהמות העיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחט רבנו. אחד העשירים, גביר נכבד מאד בעיר, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר בשבת, פנה לרבינו וביקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם עליו כל מחיר. אך רבינו דחה אותו בטענה שכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי החכמים בעיר.

תוך שהם מדברים, הגיע אחד הת"ח העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו. הצטער אותו העשיר ואמר: "היתכן שבשבילי אין כלום ואילו לאותו עני הלבוש בבגדים בלואים נתן חלק יפה"? ומתוך כעסו ביזה את העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבינו.

בלילה, חלם רבינו, ובחלומו נאמר לו שנגזרה עליו גלות לשנה שלימה, יען שלא מיחה על בזיונו של הת"ח העני. רבינו קיבל עליו את הדין, ומיד לאחר השבת יצא לגלות. רבינו לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה ממשיך למקום אחר.

 

[אחד יחיד]

ערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה"אור החיים" הקדוש ליער הסמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. בישיבתו שם, נתחדשו לו מ"ב הפירושים לפסוק "אם בחוקותי תלכו". בהגיעו אל העיר, כדרכו הסתיר את זהותו, ונכנס לבית כנסת כאחד האורחים העוברים בה. אחד מנכבדי המקום הזמינו אל ביתו לסעוד על שולחנו. בתום הסעודה, הזמין המארח את רבינו להתלוות אליו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רב העיר. הרב דרש את י"ד הפירושים הראשונים שהתגלו לרבינו על הפסוק "אם בחוקותי תלכו", והוסיף ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבינו, העיר בענוותנותו "חיים בן עטר", והשמיט את התואר "רבי". כל הנוכחים הזדעזעו לשמוע את הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו "אור החיים", ולכן כעסו על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של "אור החיים" הקדוש.

לאחר הסעודה השניה הזמין המארח שוב את רבינו לשמוע את דרשת רב העיר, ושם המשיך הרב ודרש עוד י"ד פירושים על הפסוק הנ"ל, ושוב אמר כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. שוב אמר רבינו בבטול "חיים בן עטר", והשמיט את התואר "רבי". הפעם כעסו האנשים במקום מאד, והתרו באורח כי "אין עונשים אלא אם כן מזהירים" ועליו להזהר ביותר ולהימנע מלפגוע ב"אור החיים" הקדוש, ולא – יענישו אותו. לאחר סעודת שלישית השלים רב העיר את יתר פירושיו של בעל ה"אור החיים", ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר "רבי". אולם הפעם, תפסו אנשי המקום את רבינו, וכלאו אותו בחדר, לדעת מה יעשה לו על שביזה תלמיד חכם גדול כרבינו חיים בן עטר. התפללו הקהל תפילת ערבית, ולפתע נשמע קול סערה אדיר, וכל הבית רעד מאד. רב העיר, מבוהל ונרעש, עשה שאלת חלום ומן השמים הודיעו לו כי היות ובעל ה"אור החיים" הקדוש נמצא כלוא בחדר ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח את הגיהנום! מיד רץ הרב ופתח את החדר, והוציא את רבינו, נפל לרגליו וביקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. לאחר מכן פייסוהו הקהל כולם וכבדוהו בכבוד גדול. לרבינו נודע מהשמים כי "עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות" והנך רשאי לחזור לביתך.

 

[אחד יחיד]

פעם נצרך רבינו הקדוש לנסוע באניה. בהגיע האניה ללב ים, החלה סערה גדולה, והאניה חישבה להשבר, ולבסוף לאחר שהטלטלה בגלים העזים, נתקלה באחד הסלעים ונשברה וטבעה. הנוסעים המבוהלים תפסו בקרשים וקורות משברי האניה כדי להציל את נפשם וכך עשה גם רבינו הקדוש. יום שלם צפה הקורה ועליה רבינו בין גלי הים, עד שהגיע לחוף מבטחים.

לאחר שעלה ליבשה בבגדים קרועים, רטוב רעב וצמא, בכה רבינו כל הלילה והתפלל לה' שיצילו ויביאו למקום ישוב. בעלות השחר ראה רבינו מרחוק צריף ועשן מיתמר מתוכו, ושמח מאוד. כשהגיע לצריף מצא שהדלתות סגורות ורק חלון אחד שהזכוכית בו היתה שבורה דרכה נכנס לצריף. בצריף היו מיטות מסודרות ושולחן ערוך בכל טוב. ישב רבינו ואכל לחם ושתה מים והודה לה' יתברך על ניסיו ונפלאותיו. לאחר מכן נשכב לישון על אחת המיטות ונרדם.

באותו צריף גרו שודדים, וכשבאו, ראו שנחסר לחמם שבשולחן, הביטו בסביבות החדר וראו את רבינו שוכב במיטה. החליטו שקודם ישבו לאכול ואח"כ יקחוהו לראש השודדים להרגו. כשהקיץ רבינו משנתו ראה את האנשים שנראו כשודדים יושבים ואוכלים, ונתיירא מאד. השודדים לקחוהו אל מנהיגם והוא שאלו "מי אתה?", השיב לו רבינו: "יהודי אנכי, והאניה בה הפלגתי טבעה בלב ים, ואחר שהייתי בים על גבי קורה אחת הגעתי הנה, ובראותי הצריף הזה והשולחן הערוך בו, אכלתי כיכר אחת של לחם, כי יממה לא בא דבר מאכל אל פי". אמר לו ראש השודדים: "דע לך שכל כיכר לחם כאן שווה מאה אנשים ועל כן נתחייבת מיתה". ראש השודדים אמר כי הוא בעצמו יוציא את רבינו להורג. הוא הוריד את רבינו לבקעה אחת להרגו.

אך לפתע פנה אל רבינו ואמר לו: "רבי חיים, האינך מכירני"?, הרב המופתע ענה שאינו מכירו. אמר לו ראש השודדים: "אני פלוני תלמידך". תמה רבינו ואמר לו: "כיצד בני הגעת למדרגה שפלה כזו – לשדוד ולרצוח?". השיב לו ראש השודדים: "לא הצלחתי במלאכתי, ויום אחד בכעסי הגדול קמתי ורצחתי את הורי ועוד כמה יהודים, וברחתי ממקומי והפכתי להיות שודד ורוצח. אך אמור לי רבי, האם יש תיקון לעווני הגדול?". אמר לו רבינו הקדוש: "יש תיקון עבורך, אבל קשה הוא מאוד." ענה השודד ואמר: "מקבל אני עלי כל תיקון שרבינו יאמר לי ובלבד שתתוקן נפשי!". ענה לו הרב ואמר: "אם תוכל לעמוד בתיקון זה – ערב אני לך בעולם האמת. וזהו תיקונך: עליך לקחת כד חרס ולחפש אחר נחש שהוליד. תיקח אחד מהנחשים הקטנים ותכניס אותו לתוך כד החרס, ותסגור אותו היטב ותתלה אותו על צוארך שבע שנים רצופות, ותרשום באיזה יום הכנסת אותו בפנים, ותאכיל ותשקה אותו במשך שנים הללו. ובתום שבע השנים, תצא לשדה במקום שאין אדם עובר, תעמוד ותתוודה בדמעות שליש על כל עוונותיך, ואז תפתח את כד חרס ותצעק 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', ותדע שיצא הנחש בכעס גדול ויהרוג אותך במיתה משונה. ואם תקבל באהבה את המיתה, תהיה המיתה הזו כפרתך".

כששמע ראש השודדים את דברי רבינו, נשק לידיו ואמר: "מקבל אני באהבה תיקון זה. ועתה מן השמים ציערו אותך את כל הצער הזה למען אשר תיתן תיקון לנפשי, לכן עלי לפצות את כבודו בעבור זה. קודם כל יהיה נפשך לשלום, ועוד אשלם כל נזקי הגוף והממון שנגרמו לך בנסיעה זו וזאת אעשה בקרב הימים". ליוה השודד את רבינו עד בואו לקרבת עירו ונפטר ממנו לשלום. כעבור כמה חודשים בא האיש אל רבינו וגילה עצמו אליו והביא עימו צרור כסף ואמר: "כסף זה הוא מירושת חפצי אבי ואימי ואיני חפץ ליהנות מזה למען יגידו 'הרצחת וגם ירשת?', לכן אני מקדיש את כל הכסף בידיו של רבינו לישיבתו".

כעבור שבע שנים נכנס לבית מדרשו של רבינו אדם נשוא פנים, הדרת זקן על פניו, מעוטר בתפילין ומעוטף בציצית. ראה רבינו שזה אותו האיש, והיה יושב ובוכה ומתוודה על חטאיו ופשעיו. ויהי ביום מלאות שבע השנים קם והלך אל השדה, התוודה ובכה, ואחר פתח את אותו כד חרס וזעק בקול גדול "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ויצא הנחש אשר גידל, חנק אותו בגרונו והמיתו במיתה אכזרית ומשונה. אז קרא עליו רבינו חיים בן עטר ואמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", אמר עליו קדיש ועשה את כל התיקונים לנשמתו.

 

[אחד יחיד]

רבינו הקדוש הקפיד מאד על הכנסת אורחים, ובערב פסח אחד כאשר לא הזדמן אורח לביתו, שלח הרב שליח שימצא בעבורו אורח. לאחר זמן, ראה השליח אדם העומד בפינת בית הקברות כאשר הוא ממרר בבכי תמרורים. לשאלת השליח מדוע בוכה הוא, ענה האיש שמבקש הוא את נפשו למות. השליח רץ לבית הרב וסיפר לו על האיש.

הרב מיהר לבית הקברות, וביקש מהאיש לספר לו את מכאובו. הלה סירב עד שנשבע לו רבינו שיעזור לו בע"ה.

וכך סיפר האיש: "אני פלוני בן פלוני מהעיר סאלי, ועזבתי את ביתי ואת אשתי לצורך המסחר. ובס"ד הצלחתי במסחרי, ולאחר 10 שנים קשות של פרידה, בקשתי לשוב עם כספי אשר חסכתי וליהנות עם משפחתי. החלפתי את משכורתי באבנים טובים ומרגליות יקרות ערך, והנחתי הכל בתוך תיבת ברזל קטנה. עליתי על אניה בדרכי לשוב אל ביתי. כשהגענו היום לחוף, בירידתי מן האניה, פתאום נכשלתי במדרגה ונפל הארגז ובו כל עמלי, ועוד נעל אחת מרגלי, למצולות הים, ודעתי נטרפה עלי. רציתי גם אני לקפוץ לתוך הים, אבל האנשים מנעו אותי מזה, ועתה הן אני נשארתי בין רגע חסר כל", והתחיל שוב לבכות בכי גדול.

הצטער רבינו הקדוש בצערו של האיש ונשא את עיניו לשמים ברטט גדול, ושרתה עליו רוח ה', ואמר הרב לאיש: "קום והראה לי את המקום בו נפל הארגז". הלכו אל חוף הים, והראה האיש לרבינו את המקום. עמד והשביע רבינו את שרו של ים בשם המפורש, ומיד צפו חפצים רבים על פני המים וביניהם גם הארגז של האיש ונעלו. אמר לו רבינו: "קח רק את השייך לך!". לקח האיש את הארגז ואת נעלו האבודה, והודה בשמחה רבה לה' יתברך ולרבינו על ששבה אבידתו.

אח"כ הלכו שניהם יחדיו לביתו של רבינו, לחוג את חג הפסח. האיש סיפר לרב את כל קורותיו מיום שנשא את אשתו עד היום. הוא סיפר שירד מעושרו, ונאלץ לעזוב את אשתו למדינת הים להביא טרף לביתם. לאחר ששוב הצליח לצבור ממון רב, שב האיש לעיר סאלי, אך מאחר שלא שמע מאשתו מאז שעזב, לא ידע את מקומה בעיר. ואמר לרב את שמה ואת שם אחיה. כששמע הרב את שמה, נודע לו שזו היא פלונית אשר עוזרת בביתו של הרב, אשה צנועה, נאה במעשיה, אשה שנשארה עגונה עד עתה ולא ידעה היכן ומה עלה בגורלו של בעלה שהלך למדינת הים. אמר הרב: "נקרא לנערה ונשאל את פיה". וכשבאה האשה ונפגשו שניהם שמחו שמחה גדולה שמצאו זה את זו. אמר הרב לאורחו: "הנה אשתך קח ולך" והפציר בהם הרב שישארו עד תום החג בביתו "כי משמים עשוני שליח על זה. ועל זה אמרו רבותינו 'מצוה גוררת מצוה', אני חיזרתי על מצות הכנסת אורחים ונגלגלה על ידי גם מצוה כפולה זו של השבת אבידה!".

 

[אחד יחיד]

בזמן שהותו בביתו של הגאון רבי חיים אבולעפיא זיע"א בטבריה, רבי חיים קיבל את רבינו בכבוד מלכים והוכנה עבורו סעודה מפוארת אליה הוזמנו כל גדולי העיר וחכמיה.

בתוך הסעודה, הוגשה צלחת מרק, אך רבינו לא אכל ממנה. שאל רבי חיים אבולעפיא את רבינו הקדוש: "מדוע כבודו אינו אוכל?", והשיבו רבינו: "וכי אינכם רואים את רוח הטומאה המרחפת מעל גבי המאכל?!".

חקרו ודרשו ומצאו שהמשרתת הזקנה מתה ביום האתמול בתוך הבית, והם חשבו שנפלה עליה תרדמה וניסו להקיצה ביום האתמול ולא עלתה בידם, ואמרו כי שיכורה היא כדרכה ולכן נרדמה, אך עתה התברר שנפטרה בבית, ורבינו הקדוש הרגיש ברוח הקודש בטומאת המת המרחפת על פני התבשיל, והיה הדבר לפלא.

 

[אחד יחיד]

בשנה האחרונה לחייו, בשעה שהיה רבינו ער בליל הושענא רבא, היו פניו מאירות כאור החמה, וקרני הוד יוצאים ממנו, והיה דומה למלאך ה' צבאות לבוש לבן, ובהגיע חצות הלילה הלך לחדרו בדד ופשט בגדיו הלבנים, ונתעטף בבגדים שחורים, ונפל על פניו בפישוט ידים ורגלים, ובכה בכי גדול, עד שהגיע זמן התפילה.

אחר התפילה חזר לחדרו ושכב עוד על הארץ עד שמיני עצרת, ואז יצא ולבש את בגדיו הלבנים. לאחר החג נשאל רבינו הקדוש על ידי תלמידו החיד"א על הנהגה זו, והשיב לו שהתפלל על ביאת המשיח ונענה. "משראה הס"מ כי כלתה אליו הרעה, יצא והסית בכל כוחו להרבות עבירות בעולם, והצליחו מעשיו כל כך, עד שפעל ההיפך ונגזרה כליה רח"ל. כאשר ראה זאת רבינו השתטח והתאמץ מאוד בתפילתו, עד שהפך וקיבל הגזרה על עצמו והציל את כל דורו. וכן הוה בעוונותינו הרבים, שנעדר השנה הזאת".

וסיים מרן החיד"א כי הבין ממאמרו של רבינו הקדוש, שהוא עצמו היה משיח והוא היה מוכן להתגלות ולבוא, אך בעוונותינו הרבים לא אסתייעא מילתא (כתבי רבי יאשע שו"ב).

 

[אחד יחיד]

בשעה שנפטר רבינו נתעלף ידידו רבי חיים אבולעפיא זצוק"ל באמצע התפילה, ונשאר בהתעלפותו כמחצית השעה. כששבה רוחו אליו סיפר שליווה את רבינו עד שערי גן עדן.

כששמע הבעש"ט עובדה זו, אמר: "אמת הדבר, אבל ידוע תדעו שנשמת רבי חיים בן עטר תשב בגן עדן רק בעראי להתראות פנים עם קדושי ישראל מעולם, ובקרוב תרד שוב הנשמה לעולם הזה, לסגל יותר מצוות ומעשים טובים לה' יתברך, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

 

[אחד יחיד]

באחרית ימיו, אמר למקורביו ר' לייב שרה"ס זיע"א ש"נשמתו של רבינו האור החיים הקדוש היתה של הרמ"ק זיע"א, אשר היתה נשמת התנא האלקי ר' עקיבא בן יוסף. נשמה זו חזרה לעוה"ז כדי להאיר לעולם כולו בחייו בעוצם קדושתו, ובין לאחר פטירתו ע"י ספרו הגדול 'אור החיים'".

 

[אחד יחיד]

מרן הבעש"ט גילה שכל דברי רבינו הם על פי רוח הקודש, ואמר: שראה במראה שבא חכם ירושלים ת"ו ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והיה חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי". ובדקו ומצאו שבאותו היום נכנס רבינו בתוככי ירושלים עיה"ק ת"ו.

ועוד סיפר הבעש"ט הקדוש לתלמידיו: "דעו לכם כי תהילות לאל אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה, כי בכל לילה כשאני עושה עליית נשמה במתיבתא דרקיעא… בחזרתי משם אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים… אך המערבי, דהיינו יש צדיק אחד בארץ המערב וזה שמו אשר יקראו לו חכם ר' חיים בן מור"ה משה בן עטר הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי להקדים לו איני יכול…".

 

[אחד יחיד]

מאז עלה הרה"ק מבעלזא זי"ע להתיישב בארץ ישראל, נהג לא לומר תחנון בט"ו בתמוז – יומא דהילולא דרבינו, באומרו כי "אור החיים הקדוש היה מרא דארעא קדישא". ועוד אמר עליו כי "אור החיים הקדוש היה מלאך".

 

[אחד יחיד]

בתקופתו של האור החיים הקדוש, כאשר פנה אליו אחד מבני ישראל שירד מנכסיו, ואמר לו:

שמעתי שאתה יודע להגיע עד כיסא הכבוד בעזרת צירופי שמות על פי תורת הסוד. אנא כתוב לי קמע כדי לשנות את מזלי.

ענה האור החיים:

אתן לך פתק אותו תניח בין אבני הכותל. אם תוסיף תפילות משלך, תזכה בעזרת ה’ לישועה.

הלך אותו אדם אל הכותל המערבי, באה רוח חזקה ועף הפתק מידו. חזר האדם ופניו נפולות אל האור החיים הקדוש.

לימים, נמצא הפתק ע"י עובר אורח אשר סקרנותו ביקשה לקראו. במפתיע, לא נמצאו בפתק כל צירופי שמות אלא רק תפילה פשוטה וזכה:

“לכבוד השכינה, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני. חיים בן עטר.”

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע סיפר שאביו האדמו"ר הק' מרוז'ין אמר, שכמו שבדורות הראשונים היה הזוה"ק מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה"ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה. וסיים: "ומעת ששמענו זאת נעשה אצלי כחיוב ללמוד בכל שבוע את האור החיים הקדוש על התורה" (דברי דוד). וכן כתב הרה"ק רבי אברהם מסלונים בעל 'יסוד העבודה': "הזוה"ק ואור החיים הם מאירים עיני ונשמת האדם" (באר אברהם דף שלה).

מהר"י גרינוולד מפאפא (בהסכמה לספר אור הבהיר) כתב, כי הלימוד בספר אור החיים הקדוש מסוגל ליראת שמים. האדמו"ר רבי יעקב יוסף מסקוירא המליץ למחנכים ומדריכים שמתעסקים עם הצריכים חיזוק, שיהגו עמהם בספר אור החיים הקדוש ובאורו יראו אור (בקדושה של מעלה).

הרה"ק רבי משה מקוברין אמר שה'אור החיים' שם כוחו בחיבורו 'אור החיים' ויוכל האדם להתפעל בלימוד ספרו הקדוש כמו שהיה שומע מפורש יוצא מפי קודשו זצ"ל (אמרות טהורות' עמוד ל"ז). וסיפר החסיד רבי משה גבאי מסקווירא בשם הרה"ק רבי מוטל מסלונים, שאמר שאינו יודע כיצד לא נשרף הנייר תחת אותיות הקדושות של חיבור ה'אור החיים' הקדוש, ובפרט בדבריו הקדושים בפרשת יתרו.

הגה"צ רבי חיים הלברשטאם זצוק"ל דומ"צ סאטמאר נכדו של ה'דברי חיים' מצאנז אמר, שמקובל בידו מצדיקי אמת שיש סגולה שלא למות בלא תשובה – ללמוד פירוש אור החיים הקדוש בפרשיות אחרי וקדושים (ספר קיימו וקבלו ח"ב דף מו).

 

[אחד יחיד]

רבנו האור החיים הק' בסוף ספרו כתב: "בפירושי תשים בינותיך, במראה מקום תן עינים ויאירו דברי באור החיים, ואז תושע מאלוקי השמים ברוב עושר ושנות חיים, ברכות יחולו על ראשך כאשר תאוה גם נפשך".

הגאון רבי חיים פלאג'י כתב בשם החיד"א ב'שם הגדולים', שראה בצרות פולין שנגלה בהקיץ רבינו מהר"מ אלשיך לחכם אחד להצילו מתוך ההפיכה, מחמת שהיה לומד תמיד דרשותיו. והוסיף על זה הגר"ח פלאג'י: "ומעין כיוצא בזה נגלה אלי בחלום על ספר אור החיים להרה"ק מוהר"ח בן עטר זי"ע" (כף החיים סימן לא אוח נה).

מובא על הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע שפעם אחת חלה בנו וקיבל על עצמו ללמוד כל יום דף אור החיים בחומשים הגדולים דפוס זאלקאו ('אמרי פנחס', תשמ"ח, עניני לימוד תורה אות נ"ח וע"ב).

ובספר אוצר יד החיים (דף שכ"ו בשם ספר עדן ציון) כתב שספר אור החיים הוא שמירה בבית, והלימוד בו סגולה לנשמה כמו זוה"ק, יען שהיה נשמת משיח בדורו כמו רשב"י בדורו.