חשוון ט"ז חשוון - יומא דהילולא של הרב שך זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

פעם אשתי תחי' לא עבדה כמה חדשים וידע מזה וסמוך לפסח הגיע אלי ר' יחזקאל אסחייק עם מעטפה ובה 500 ש' ובחול המועד נכנסתי אליו ואמרתי לו שבחג הפסח הזה לא הייתי בביתי ולא היה לי הוצאות חג, וישב שם הרב גרז ז"ל ואמר הרב שך הרב גרז ואס מיינט איר נאך פסח דאר פער מען ניט עסן, – מה אתם חושבים אחר פסח לא צריכים לאכול. (רבי צבי אליהו שטיינברג)

 

[אחד יחיד]

פעם היה לו חולי ברגלים ולא היה יכול לעלות לישיבה וכשעלה ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני מבקש רשות לשאול אותו איך הוא מרגיש, וצחק ואמר טאנצען קען איך נאך ניט גיין קען איך שיין יא, לרקוד עדיין איני יכול אבל ללכת כן. (רבי צבי אליהו שטיינברג)

 

[אחד יחיד]

פעם שאלתי אם לקנות אורגנית לבית כיון שיש מחלוקת באיסור לנגן בכלי שיר ואמר לי שנוהגים להיתר אבל להזהר שלא יהיו מכורים לזה. (רבי צבי אליהו שטיינברג)

 

[אחד יחיד]

שקיעותו בלימוד של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היתה עצומה. לאדם מן הצד שאינו מבין 'אהבת תורה' מהי, פעמים הוא היה נדמה כאדם שאינו מהיישוב, אך האמת היא שאכן כאשר הוא למד תורה וצלל אל מעמקיה, הוא התנתק מהיישוב, והמריא אל עולמות שכה אהב, עולמות של תורה, כפי שיתואר בספורים הבאים:

השעה 1:00 אחר חצות ליל שבת, קבוצת בחורים מישיבת חברון, שבה מה'טיש' של מרן האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל. הרחוב שומם מאדם, ולפתע מרחוק נדמה להם דמות אדם הולך, אך פניו אינן מועדות לאף מקום, הוא מטייל על פני רוחב הכביש אנה ואנה, מה זה? מי זה, בשעה כה מאוחרת? מה הוא מחפש על הכביש באמצע הלילה?

כשהתקרבו, הכירוהו, הלא זהו מרן הרב שך, אחוז בשרעפים, שקוע בכל נפשו ומאודו ואינו שם לב לנעשה סביבו כלל. הם התקרבו אליו יותר, והנה הרב שך תפס בידו של אחד הבחורים, בלי שהביט בו ומבלי שהכיר אותו, ושאל: "זאגט מיר טייערער, וואס איז פארט דער פשט אין תוס'?" [תגיד לי יקירי, מה בכל זאת הפשט בתוס'?]

"זכינו" – מספרים הבחורים – "לחזות בלפיד אש יוקדת של שקידה ושקיעות, בעירה של אהבת תורה, שאין דבר בעולם שעומד בדרכה ויכול לה…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

חורף שנת תשי"ח, סדר א' בישיבת פוניבז', היכל בית המדרש כמרקחה, צורבים יושבים ועמלים, הוגים ומעיינים. אף מרן הרב שך בין היושבים, הוא וגמרתו, בשקיעות אופיינית. בחורים מתהלכים סביבו אנה ואנה, מרימים את קולותיהם בזעקת קושיא או בהנחת תירוץ, והוא אינו שומע כלום, הוא מרוכז עם רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בנבכי הסוגיא…

והנה קבוצת תיירים נכנסה להיכל הישיבה, אירוע שגרתי ואינו יוצא דופן. הם מסיירים בין ספסלי בית המדרש ומתפעלים מהמראות… לפתע מבחין בחור שישב ליד הרב שך, שראש הישיבה מתנער מעיונו, קופץ וקם ממקומו בזריזות אופיינית ומתחיל לברך "ברוך אתה…", מיד הבין הבחור מה ארע, תפס בידו של הרב שך ואמר לו: "זה לא ברקים, אלו הם הבזקי מצלמות של תיירים…"

הרב שך הודה מאוד לבחור וצלל שוב אל תלמודו, בדיוק באותה שקיעות כבראשונה… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

"היה זה אחרי נישואיי בשנת תשמ"ב. בחורף היו בחירות, ואני חשבתי לעצמי: מעניין לראות איך נראית ישיבת פוניבז' המעטירה ביום כזה. עליתי לישיבה, וכמובן שהישיבה היתה ריקה. אולם באיזה פינה ראיתי את מרן הגרא"מ שך זצ"ל יושב עם קבוצת אברכים ותלמידים ונושאים ונותנים במלחמתה של תורה.

"כעבור בערך רבע שעה, אני רואה כי כולם נצמדים ומקשיבים במיוחד למרן זצ"ל, ושומעים אותו בחרדת קודש. כשגמר, ניגשתי לאחד מהתלמידים ושאלתי מה היה.

"אמר לי בזה"ל: מרן זצ"ל אמר עכשיו: 'אי! איך היה טוב ההסבר בתוס'! נפלא! נפלא! אם כל העולם היה עכשיו שקוע ונהנה כמונו מהתוס', מי היה צריך בכלל את הבחירות האלו! אי, אי, התוס' הנפלא הזה!' – וחזר ע"ז כמה פעמים. אשרי עין ראתה כאלה!

"נכדו רבי בנציון שליט"א סיפר, שפעם באו להתייעץ עם מרן זצ"ל ושאלו את הסבתא ז"ל האם אפשר להיכנס לראש הישיבה. הסתכלה ואמרה: 'עכשיו אפשר להיכנס, כי אני כבר מרגישה שהרמב"ם מיושב'… כל הבית הרגיש אם הקושיה כבר מיושבת או לא!"

(הרב צבי יפונה, מוסף שבת קודש תולדות תשס"ב)

 

[אחד יחיד]

פעם הוא היה צייר מוכשר. כשחזר בתשובה, והחל לעשות את תורתו אומנותו, לא היו בעיות כלכליות בזכות מילגה מכובדת שהצליח לקבל.

פעם נכנס להתייעצות אצל מרן הרב שך זצ"ל. לאחר שהרב שך ענה לו על שאלתו, החל לשאול אותו על עברו, וכששמע שהוא בעל תשובה שבעבר עסק בציור, הוא אמר לו שעליו לחזור למקצועו הישן ולהמשיך לצייר.

"אבל אין לי בעיות פרנסה", אמר יוני, אבל הרב התעקש: "זה לא בשביל הפרנסה, זה בשבילך!".

הרב יוני גרשטיין, צייר שמאיר את עולם התורה בציוריו, עוסק באיורים תורניים. ספרי הקודש שצייר (משניות ופרקי גמרא) סייעו לעשרות אלפי ילדים ללמוד באופן חי ומומחש, ובכך זכה לפרוץ דרך ולרתום את עברו ואת ניסיונו למלאכת קודש ייחודית ונצרכת עד מאד!

הרב יוני טוען שאין לו ספק שעצתו של הרב שך היתה ממש הצלה עבורו, והוא בעצמו, באותו הזמן, לא ידע עד כמה הניתוק מהציור יהיה הרסני בעבורו, ולכן גם הוא מסייע ומדריך אחרים בתחום, ורואה בזה חשיבות עצומה.

גדולי תורה מצליחים לזהות צורך, גם כאשר השואל בעצמו לא מספיק מודע לחשיבותו…

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי מרדכי בונם זילברברג שליט"א, רבה של שכונת שיכון ה' בבני ברק: יהודי שליווה את רבן של ישראל מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, לאחר תפילת שחרית בדרכו לביתו, בחודש אלול, סיפר לי, כי לפתע שאלו מרן זצוק"ל: "מי אמר שאלול ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'? אולי אלול ראשי תיבות 'אני לדיזינגוף ודיזינגוף לי'? או 'אני לים והים לי'?!"… (ידוע שמרן ראש הישיבה זצוק"ל, היה מזכיר תמיד את רחובות דיזינגוף ואלנבי כסמל לחטא ופורקן עול).

אלא, אמר מרן זצוק"ל, בצחות לשונו: אלול אינו בהכרח ראשי תיבות של 'אני לדודי ודודי לי', אלא הוא ראשי תיבות של: 'אני ל… ול… לי' – והאדם הוא זה שקובע ובוחר כיצד למלא את ראשי התיבות הללו.

חודש אלול מהווה צומת דרכים שבו האדם בוחר וקובע את מסלול חייו לקראת השנה החדשה. אם יבחר במסלול הנכון להתקרב לד' יתברך ולעובדו, אזי מילוי ראשי התיבות של אלול יהיה – 'אני לדודי ודודי לי', והוא יקבל סייעתא דשמיא מיוחדת של 'ודודי לי'! אך אם חלילה יבחר במסלול של פריקת עול הרחוק מתורה ושמירת מצוות, מילוי ראשי התיבות שלו יהיה – 'אני לים והים לי', ואף תהיה לו עזרה מיוחדת בדרך הזו, כפי שאמרו חז"ל: 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'.

ואשרי הבוחר וקובע את המסלול הנכון לחייו וזוכה לרכוש חיי נצח ולזכות באושר המופלג השמור לצדיקים!

(גיליון 'במה' י"ב אלול תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

באופן כללי היתה דעתו הברורה של רבינו כי כל אדם יודע את אשר עליו לתקן, ועליו לחשב את חשבון עולמו ולקבל על עצמו את הקבלה אשר נחוצה על פי מצבו.

אכן, רבינו חוזר היה ומדגיש, כי מוטב שיקבל האדם על עצמו קבלה קלה ופשוטה – בה יוכל להתמיד לאורך זמן, מאשר שיקבל על עצמו קבלה קשה ומורכבת – אשר תתפוגג עם הזמן משום שלא יעלה בידו להתמיד בה…

כך למשל, לאברך אשר נכנס אל חדרו של רבינו ביום מן הימים, וביקש הדרכה באשר ל'קבלה' טובה שיוכל לקבל על עצמו כדי להמתיק הדינים – המליץ רבינו שיקבל על עצמו לברך ברכת המזון מתוך סידור…

"זה הכל?" – התפלא האברך, ורבינו השיב ואמר:

"הסכת ושמע מעשה שהיה… בתקופה מסוימת, הוכרח הרב מבריסק להרחיק נדוד לשוייץ הרחוקה, לצורכי רפואה, משום שאויר ההרים הקל על נשימתו. בהוראת הרופאים – היה צועד במסלול מסויים מדי בוקר, דא עקא, שהרופא שבדק אותו לאחר תקופת-מה בה התמיד בטיולים היומיים הללו – גילה כי השיפור המיוחל בושש מלבוא…

חקר הרופא, שאל שאלות, ואזי התברר לו כי הרב מבריסק חס על זמנו, ולפיכך צועד במהירות את כברת הדרך כפי המלצת הרופא, ומיד שב לתלמודו… מאחר וכך, אין ריאותיו מספיקות לספוג די את אויר ההרים הצלול, ואינן מתאוששות…

כאשר הבין הרופא את שורש הבעיה , הגה בדעתו רעיון מצויין… הוא המליץ לרב מבריסק כי יקח עמו ספר במהלך הטיול, ויעיין בו בעת לכתו בדרך… באופן זה הוא ילך לאיטו, וישאף אויר צח מלא ריאותיו… ואכן, העצה הוכיחה את עצמה: הרב עשה כמצות הרופא, ובריאות השתפרה".

"ובכן" – סיים רבינו בחיוך – אף אני מייעץ לך כיוצא בזה… אם תקפיד לברך מתוך הסידור תגלה עד מהרה כי דרכך בברכה איטית יותר, וכי הברכה נאמרת במנוחה ובישוב הדעת… האוירה של הברכה – תהיה צחה יותר, ותשפיע עליכם לטובה!"…

הרי לנו, כי לפעמים דוקא קבלה קטנה, פשוטה וברת-התמדה – כוחה רב לה לרומם את מדרגתו הכללית של האדם יותר מאשר קבלה אחרת, גדולה ומשמעותית ממנה… לפעמים דוקא הקבלה ה'פעוטה' כביכול – היא זו שתוכל להביא תועלת מרובה ביותר, והשפע שיושפע על האדם ממרומים בעטיה – יהי אף הוא בהתאם!

בהזדמנות אחרת, התייחס רבינו לאותה נקודה עצמה, כאשר המליץ על שתי קבלות אותן ראוי לקבל בשעת צרה. היה זה בעת אחת המלחמות שהשתוללו בארץ, כאשר ביקש אחד ממקורביו של רבינו כי ימליץ לו על קבלה טובה שיוכל לקבל על עצמו בכדי להנצל מהשעות הקשות המתרגשות על הארץ ועל יושביה. לאחר הרהור קצר – נענה רבינו ואמר לו:

"ראשית עליך לזכור, כי מומלץ לקבל קבלות קטנות, ולא להחליט החלטות גדולות – אשר מטבע הדברים עתידות להתפוגג במוקדם או במאוחר ולא להותיר כל רושם. מאחר וכך, הייתי ממליץ לך על שתי קבלות קלות, אשר תעמודנה לך בשעה קשה זו:

הקבלה הראשונה היא, לברך את הברכה הראשונה של ברכת המזון – מתוך סידור. אין אתה צריך להכביד על עצמך בקבלה לגבי כל ברכת המזון, ודי בקבלה אשר תתייחס אל הברכה הראשונה בלבד, וזאת מסיבה פשוטה מאד:

אם כבר תקח את הסידור לידך, ותברך ממנו את הברכה הראשונה, כלום מתקבל על הדעת שתניח אותו מידך לאחר שתגיע ל'הזן את הכל' ? הרי הדבר אינו מסתבר ! סביר יותר להניח שתמשיך לברך את הברכה עד תומה מתוך הסידור, וכך עלתה בידך ברכה שלמה – מתוך קבלה פעוטה אשר ניתן לעמוד בה בנקל!

אכן, גם אם משום מה תסתפק בברכה ראשונה של ברכת המזון מתוך הסידור – הרי שמעלה עצומה יש בכך, שהרי אם תתעמק בברכה זו – תמצא שיש בה יסודות עצומים של אמונה בקדוש ברוך הוא, הסתפקות במועט, ההבלת עניני העולם הזה, הבטחון בו יתברך, ומיעוט ערכה של ההשתדלות – באשר הכל בידו יתברך!

"נמצא אפוא, כי קבלה זו, אף שאינה אלא פעוטה וקלה – יכולה לפתוח בפניך פתח עצום לתועלות רוחניות רבות ונשגבות, ובודאי קבלה מעין זו הינה בעלת ערך עצום!".

זו איפוא היתה הקבלה הראשונה עליה המליץ רבינו, אולם מלבדה – המליץ הוא לאותו אדם על קבלה נוספת, אשר אמנם הינה קשה יותר, אולם יש בה תועלת נשגבה הן בכדי להרבות זכויות, והן בכדי לזכות לאיכות חיים טובה יותר גם כאן, בעולם הזה… וכך המשיך רבינו ואמר לאותו מקורב:

"הקבלה השניה היא, שלא להתהלך כל החיים עם 'קפידות' ועם 'טענות'… לא להיות רגזן ולא להיות נרגן… אם תתבונן סביבך, תמצא שרוב בני האדם מעבירים את כל חייהם עלי אדמות בקפידות וברוגז… מהבוקר ועד הערב הם מלאים בטענות על העולם ומלואו…

הם מתאוננים על שפלוני עשה כך ואלמוני סירב לעשות כך, הם יודעים להסביר תמיד למה הכל היה יכול להיות טוב יותר אילו היו מתייעצים עמהם ומקבלים את דעתם, הם כועסים על הילדים שלא מילאו את רצונם בדיוק, הם מתלוננים על האשה או על הבעל, על ההורים ועל האחים והאחיות, ובקיצור: הם סובלים כל חייהם סבל נפשי בל יתואר!

לעומת זאת, אדם אשר מקבל על עצמו שלא להקפיד ולא להתרגז – הרי כל חייו מאושרים… הוא שמח עם הסובבים אותו, הוא מעריך ומכבד אותם, הוא מודה מעומק הלב על כל טובה שנעשתה לו – ומוחל מבלי אומר כאשר נעשה בשוגג ובמזיד מעשה שגרם לפגיעה בו… במשפט אחד ניתן לומר פשוט, שהוא תמיד מאושר!

וכל זאת, מבלי להביא בחשבון את הנזקים הרוחניים הכבדים שישנם בקפדנות וברגזנות… אדם שמקפיד על חברו – עלול בנקל להכשל בלשון הרע וברכילות, במחלוקת, בהלבנת פנים ובהוצאת שם רע, וכל זאת מבלי שירגיש כלל את רעת מעשיו – באשר לדעתו הוא צודק בהחלט, וכל מעשיו אינם אלא כתגובה וכתוצאה מהעוולות שנעשו לו על ידי הסביבה…

לעומתו, האדם אשר אינו מקפיד על איש – בודאי לא יעבור על אחד מכל אלו, שכן הוא אינו מנסה למתוח ביקורת על זולתו, אלא להיפך! את כל הסובבים אותו הוא מעריך עד אין קץ, וכל רצונו אינו אלא להיטיב עמהם ככל יכולתו! גם כאשר הם שוגים – הוא דן אותם לכף זכות, כך שבשום אופן הוא לא יגרר למחלוקת, ללשון הרע או לרכילות, אשריו ואשרי חלקו! אדם שכזה, בהחלט יכול לצפות לכך שמן השמים ידונו אף אותו לכף זכות, וינהגו עמו באותה מידה טובה שבה נהג הוא עם הסובבים אותו…

מעתה, ברור כי דוקא בעת צרה – קבלה זו נאה היא ומתוקנת: אם תקבל על עצמך שלא להקפיד על איש, רק לדון את כל הסובבים אותך לכף זכות – תזכה להנהגה מקבילה מן השמים, ובודאי ישמרוך מכל פגע וצרה כשם שאתה מבקש לעשות לכל מכריך ובני משפחתך הקרובים או הרחוקים!" – סיים רבינו את דבריו המאלפים.

ואגב, זה המקום לציין כי גם כאשר קיבל על עצמו קבלות טובות – הוא קיבלן בהתאם לאותן אמות מידה שקבע הוא עצמו ביחס לאחרים… הוא נהג בדיוק על פי אותם כללים שיסד בעבור דורשי עצתו, וכפי שיכולים אנו למצוא אם נתבונן בקבלות שהעלה רבינו על הכתב בערב ראש השנה של שנת תשמ"ד,

וכך כתב בתוך דבריו:

"הדבר היסודי והעיקרי – להתחזק באמונה שיש בורא עולם והתורה היא דבר ה' שנתנה לנו ע"י משה רבינו הלכה למשה מסיני על פי המידות שדרשו חז"ל!"…

נורא נוראות! רבינו של ימיו היה עורך מערכות באמונה ויראת שמים – מוצא לנכון לקבל על עצמו בעת זקנה ושיבה: להתחזק באמונה!

אך בכך לא מסיים רבינו… הוא מתחיל לפרט באופן מפורט את קבלותיו: "להתחזק בכוונת התפלה, לכוון לפני התחלת הברכה על מה היא הבקשה, והוכיח תחילתו על סופו שכל הברכה נמשכת ע"פ הכוונה הראשונה. וביחוד בברכת המזון שיהא רק מתוך סידור לא על פה, ולהיזהר מן הכעס ולכל שואל לענות בסבר פנים יפות".

והדברים מדברים בעד עצמם… (מתוך הספר 'ארחות החיים')

 

[אחד יחיד]

מעשה פלאי סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל על הרב שך, שבאחד מהימים דחה את כל עיסוקיו וקם ונסע נסיעה נדירה ומסתורית לתל אביב. וכך היה המעשה:

באחת מהשבתות שבהם שבת רבנו בבית הוריו בתל אביב, בתור אברך צעיר, התרחש בבית הכנסת דבר נורא. אחד ממתפללי בית הכנסת זכה באותו שבוע לארס את בתו, עם בחור ישיבה תלמיד חכם שיראתו קודמת לחכמתו ומעוטר בכל מידה נכונה. וכדרך העולם בא החתן בשבת שאחרי האירוסין להתארח בבית חותנו ולסעוד שם את סעודות השבת.

המחותן בא לבית הכנסת יחד עם החתן החדש, כשכולו זורח מאושר על היהלום שנפל בחלקו. הציבור כולו השתתף בשמחתו, וכולם באו לאחל להם ברכת מזל טוב כשהם שמחים על התלמיד חכם הצעיר שנכנס לשכונה. אלא שבתוך הכלל יש גם יוצא מהכלל, וגם בתוך סממני הקטורת נכנסת לה החלבנה שריחה רע. ובאותו הזמן התפלל בבית הכנסת הזה איש צר עין שקינא מאוד באבי הכלה על שזכה במרגלית הזו, ובמידותיו המושחתות לא יכול היה לסבול את כל הכבוד הרם שזכה לו, ובלבו נרקמה תכנית זדונית כדי להעכיר את השמחה.

וכך, מתוך מחשבות רשע, המתין לשעת הכושר בה אבי הכלה עומד לבדו, וכשהיא הגיעה, פנה אליו ועשה מעשה אשר לא יעשה – התחיל להשמיץ את החתן, בשפתי חלקות ולשון מדברת גדולות. וכה אמר: "האם זה החתן המהולל שלך? ראיתי אותו בתפילה, הוא בקושי מתפלל, אין בו טיפת יראת שמים. ובכלל, פעם אני ביררתי עליו, הוא איש שאינו יודע ספר, ומעט זמן הוא לומד במשך היום, רוב היום עובר עליו בבטלה ובלא מעש". ופסק ואמר: "אני אומר לך, עשית שטות שלקחת אותו לחתן".

המחותן שמע את הדברים, שלפתע נראו לו כאמיתיים, ושיקרא כיון דעייל עייל, ומיד נהפכה לו השמחה לתוגה, ובלבו גמר שמיד אחרי שבת יבטל את השידוך הקלוקל הזה, כי לא יתכן שבתו המצויינת תיפול בפח עם בחור ריק שכזה. הבחור ראה שפתאום פני חמיו השתנו לרעה ואיננו כתמול שלשום, ולא הבין מה קרה על מה הסער והזעף הגדול הזה, אך לבו ניבא לו רעות… וכך עברה לה השבת בהרגשה רעה ומאוכזבת, כשהוא מרגיש כאילו האדמה בוערת תחתיו.

רבנו עמד אז בסמיכות לאבי הכלה ושמע את דברי הבלע שאמר אותו צר עין, וכולו נדהם. איך אפשר לשפוך את הדם של כמה נפשות יקרות בכמה מילים חלקלקות. ומצד שני כבר היתה לו היכרות עם אותו חתן מימים עברו, והוא ידע בוודאות שכל הדברים הללו הם בשקר יסודם, הורתם ולידתם בתוך מעבועי הקנאה והשנאה, אפילו טיפת אמת אין בהם. 'אם משמים סיבבה ההשגחה העליונה שאשמע את הדברים הללו – אומר רבנו בלבו – אות היא כי עלי לפעול דבר מה בענין, להציל עשוק מיד עושקו'.

אלא שהשאלה הגדולה היא, מה לעשות? הרי אחרי שאותו אדם שהוא כביכול ידיד של אבי הכלה אמר את מה שאמר, שוב לא יתייחס אל דברי אברך צעיר לימים, אלא מיד יבטלם כעפרא דארעא. ישב וחשב במשך כל השבת על דרכי הפעולה, מה אפשר לעשות, והעלה חרס בידו. במוצאי שבת חזר לביתו בבני ברק, אבל המחשבות עדיין היו בתל אביב, אסור להעלים עין מזה. ובאותו לילה מרוב צער ויגון לא נרדם. "נדדה שנת המלך… כדת מה לעשות. אך פותר אין…

ביום ראשון בבוקר יצא כדרכו מביתו בשעה הקבועה ללמוד בכולל פוניבז', בדרך הוא פוגש את הגאון רבי דוד פרנקל זצ"ל מתלמידי מרנן החזו"א והגרי"ז מבריסק, שהיה בידידות גדולה עמו. כבר ממרחק הבחין ר' דוד פרנקל כי פני ידידו עצובות ומדוכדכות, מיד התקרב אליו בתמיהה: "מה קרה, מדוע פניכם רעים היום". רבנו מקיים את המקרא "דאגה בלב איש ישיחנה" ומשיח את דאגתו בפניו. ר' דוד פרנקל קובע בנחרצות ואומר: "לך עכשיו מיד אל הרב שך, תספר לו את כל הענין, אולי הוא יוכל לעזור בזה". וכדבריו אכן עשה, במקום ללכת לכולל פנה לעבר בית הרב שך וסיפר לפניו את כל פרטי המעשה, כשהוא מסיים ואומר שחייבים להציל את הבחור הזה מאותה הוצאת שם רע שהעלילו עליו.

הרב שך שומע, אבל אומר: "אני לא מכיר את הבחור הזה, הוא אינו מתלמידי הישיבה, ואיך אני יכול להמליץ עליו ולשבח אותו בדברים שאיני יודע שהם אמיתיים". עונה לו רבנו: "אבל אני מכיר אותו, ויודע בוודאות שכל ההשמצות הללו הן שקר והוא בחור מעולה משכמו ומעלה". אמר הרב שך: "אם אתה מכירו זה מספיק לי", ומיד לבש את הכובע והחליפה ופסק ואמר: "בא ניסע יחד לתל אביב". רבנו רצה להזמין מונית, אך הרב שך ממאן ואומר: "ניסע באוטובוס". עולים לאוטובוס, כשרבנו רוצה לשלם לנהג בשביל שניהם, הרב שך מתערב ואומר: "אני אשלם גם בשבילך". שניהם מתיישבים זה לצד זה, ובמשך כל הדרך הרב שך חוקר את רבנו בדרישות וחקירות על אודות הבחור, מהו ומה טיבו, וסמך את ידו על כל דבריו.

כשהגיעו לכתובת הנדרשת, ירדו שניהם מהאוטובוס והלכו יחדיו ברחובות העיר עד שהגיעו לבית אבי הכלה. הרב שך דופק בדלת, האב והאם פותחים ומופתעים לגלות בפתח ביתם את ראש הישיבה הגדול ששמעו יצא למרחקים. הרב שך, ללא הקדמות מיותרות מתחיל בדבריו ואומר: "הזדמן לי להיות כאן באזור לצורך ענין מסויים, וכשעברתי כאן אמר לי האברך הזה שהבת שלכם זכתה להתארס עם בחור פלוני. אמרתי לעצמי: אי אפשר לעבור כאן בלא לעלות ולאחל לכם ברכת 'מזל טוב' ולספר לכם על הזכיה הגדולה בה זכיתם. הבחור הזה הוא בן בית אצלי, הוא בחור חשוב מאוד, מלא וגדוש בתורה וביראת שמים, הוא יגע ועמל בתורה בכל כוחו, ועתידו לגדולות ונצורות". ובדברים הללו המשיך והפליג בשבחים עצומים על אותו בחור – בזמן שבאמת לא הכירו כלל וכלל. עד שראה שאכן נחה דעתם של ההורים, והשמחה שבה לשרות בביתם, אז סיים ואמר: "אשריכם שזכיתם לכזה חתן, הוא בחור מיוחד מאוד". ובלבביות נפרד מהם בברכה ושלום.

ברור שאחרי כאלו דברים ברורים ששמעו מפי ראש הישיבה, סר הספק מעליהם, ושוב לא השגיחו בדברי ההבל שאמר אותו אדם, ובנו בית נאמן בישראל.

כאשר הרב שך קיבל את ההזמנה לחתונה מהורי הכלה, הראה את ההזמנה הזו לר' דוד פרנקל ואמר לו: "אתה רואה את ההזמנה הזו, יש לי יד בשידוך הזה"…

והיה רבנו מסיים ואומר: "היום הבחור הזה הוא כבר סבא לנכדים, וכלל אינו מעלה על דעתו מה פעל הרב שך למענו…".

(שלמים מציון)

 

[אחד יחיד]

נכנס פעם תלמיד למרן הגראמ"מ שך זצוק"ל וראהו ממרר בבכי כשעל שולחנו מנת עוף. הרבנית סיפרה לתלמיד, כי זמן קצר אחרי שהניחה את העוף על השולחן הגיע שליח בהול מהקצב להודיע שיש שאלה על הבשר שנמכר. שמע זאת מרן ופרץ בבכי על שכמעט נכשל ח"ו בעוף שיש עליו שאלה, ובכה מאין הפוגות. "עוד רגע קט בלבד והייתי מכניס לפי חתיכת עוף שיש עליה שאלה!" (משולחנו של רבנו ע' קפ"ב).

הפחד מהחטא אצל מרן זצוק"ל כבר הושרש אצלו מילדותו. אמו ע"ה היתה מעירה אותו מדי בקר בזמן קריאת שמע לשיטת המגן אברהם, ופעם בהיותו תשע איחרה אמו להעיר אותו והוא נאלץ לקרוא קריאת שמע בזמן של דעת הגר"א. הילד בכה על כך שעה ארוכה (מרן הרב שך).

(מוסף שבת קודש כי תצא תשס"ט)

 

[אחד יחיד]

סיפר ת"ח אחד, שאשתו בצעירותה למדה בסמינר בית יעקב הישן, וביקשו פעם ממרן הרב שך שימסור בפני הבנות שיחת חיזוק. כאשר הגיע מרן בליווי הרבנית קם ואמר: "בנות יקרות, התפקיד שלכן זה לא לשמוע דרשות ולהיות ת"ח, אלא נשים במאי זכיין? שעוזרות לשלוח את בעליהן ובניהם ללמוד תורה, ולכן ראוי היה ללמד אתכן איך אופים עוגות וקוגלים טעימים כדי לתת להם כח ללמוד, ואני איני יודע זאת, אשר ע"כ הבאתי את הרבנית והיא תלמד אתכן לבשל ולאפות"… ובזאת ירד מרן מהבמה והרבנית המשיכה במקומו. (גיליון 'שיעורי דעה' משיעורי הגאון רבי גרשון מלצר שליט"א)

 

[אחד יחיד]

ועוד מעשה בסמינר חדשני שלימדו מקצועות שונים, וביניהם למדו 'ביקורת המקרא', וכמה בנות עלו לרב שך לשאול אותו פשט בעיון הרמב"ן על התורה! הלך הרב שך למטבח והביא עוגת שוקולד ושאל בחיוך: "אתן יודעות איך לאפות עוגה כזאת?" וכשענו בשלילה אמר: "כל זמן שאתן לא יודעות לבשל ולאפות איך תשאלו שאלות על הרמב"ן? שהרי זה תפקידכן העיקרי". וזה הפשט בדברי הגמ' ביומא שאשה חכמה שאלה קושיא את רבי אליעזר והוא ענה לה שאין חכמת אשה אלא בפלך! הוא לא בא להעליב אותה ח"ו, אלא להסביר שבדברים אלו היא צוותה ובזה שכרה וגדלותה. (גיליון 'שיעורי דעה' משיעורי הגאון רבי גרשון מלצר שליט"א)

 

[אחד יחיד]

"זכורני שבשנת תשנ"א בשבת שלפני הסליחות בליל ש"ק, בלכת מרן הגרא"מ שך זצ"ל בלילה אחרי התפילה, סיפר לנו שזוכר משנים קדמוניות בחו"ל את האווירה שהייתה בשבת זו, שאף הנשים כבר לא היו מדברות כל השבת שלפני הסליחות! ואיך שהיה קורא השמש לסליחות בניגון מעורר רגש ובקריאת הפסוק 'עורו ישנים' וגו', וסיפר זאת ברגש.

"וכן בשנת תשנ"ב זכיתי בשבת שלפני הסליחות בליל ש"ק, לשמוע איך שמרן זצ"ל ניגן לסובבים אותו בניגון מרגש איך שמחר בלילה כבר אומרים סליחות, ודיבר על זה שצריך לומר 'בקשת סליחות' ולא 'אמירת סליחות'".

(רבי משה מרדכי שולזינגר - פניני רבנו האבי עזרי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל: "זכורני עוד מאז שהיה גר מרן הרב שך זצ"ל ברחוב הרב וסרמן, שבמשך הלילה החשמל היה נכבה ונדלק כמה פעמים. ב-11:00 כבוי, ב-11:30 כבר דולק, אחרי זה אתה רואה ב-2:30 עוד דולק, ב-2:45 נכבה, ב-3:30 עוד פעם דולק. לא העביר לילה אחד בשינה. כזו קדושה, כזו פרישות.

"אף פעם לא אכל סעודה להנאתו. לא הייתה לו שום שייכות, לא ידע מה זה מאכל. היתה בחדרו כורסה, פעם אמר לנו המשב"ק אצלו: 'מישהו הביא את זה מתנה, ואפילו פעם אחת הוא לא ישב עליה'.

"ובשנים האחרונות זוכרים שהיה מנמנם בלי כרית אלא מחזיק את הראש באוויר, למה? כיון שאם ינמנם על כר הוא יירדם ועלול לאחר לקום לתפילה. אמרו לו נכדיו שהם יעירו אותו, אך הוא עשה בידו תנועת ביטול והיה ישן עם הראש תלוי באויר. ועוד כהנה וכהנה".

(פניני רבנו האבי עזרי)

 

[אחד יחיד]

לסעודת שבת. הרבנית הגישה לפניו את הקומפוט, אך כאשר טעם ממנו ראה שפשוט לא ניתן לאוכלו, כי היה בו טעם מר מאוד.

הגאון המארח הרגיש בדבר ושאלו מדוע אינו אוכל, והוא היסס לענות. המארח הבין את הסיבה, ואמר לו: "אליעזר מנחם, אני אוכל את הקומפוט הזה שאי אפשר לאוכלו, כבר ארבעים שנה. ואם אתה לא תאכלנו, אז אני אוכל את הקומפוט שלי ואחר כך אוכל גם את הקומפוט שלך"… והעיד מרן הרב שך כי הנהגה זו אכן לוותה אותו למשך כל ימיו.

לימים כשחלתה רעייתו של הגרא"מ שך והיתה מאושפזת בבית חולים, אמרה לאחד שבא לבקרה את הדברים הבאים: "כשהיינו אנו ובעלי הרב, חתן וכלה, עשינו הסכם בינינו שפעם הוא יוותר לי, ובפעם השניה אני אוותר לו, וכן בפעם השלישית הוא יוותר לי ובפעם הרביעית אני אוותר לו. אבל אגיד לך את האמת, שאף פעם לא בא התור שלי לוותר לו, כי תמיד הוא ויתר לי"…

('איש לרעהו' מתוך 'בדידי הוה עובדא')

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אהרון סלר שליט"א, נכנס עם חבריו לראש הישיבה, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, והראו לו קטע מ"הגהות הגר"א" שלא הובן להם. "מה הפשט?" ביקשו הבחורים לדעת, והרב שך הצטער, "קשה לי לקרוא את האותיות", אמר. הבחורים נסוגו ורצו לצאת מהחדר, ואז השיג אותם קולו של רבינו הישיש הקדוש: "אין לכם מידות טובות!"

"מה??" התחלחלו הבחורים.

"יושב כאן יהודי זקן, שלא מצליח לקרוא את הגהות הגר"א, ואתם לא מוכנים להקריא לו את הדברים?!" התמרמר מרן זצ"ל, וישב עם הבחורים במשך שעה וחצי, עד שדברי הגר"א עלו יפה יפה. (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

פעם אחת בכה הרב שך. היה זה לאחר שעבר ניתוח קטרט בעינו. הרופאים ציוו בחוק בל יעבור, שראש הישיבה לא יעיין בשום ספר שהוא. העיון בספרים, ולו לרגע קט, יזיק לרב. אחד מנכדי מרן עמד ליד מיטתו והרב שך נרדם.

ויהי בחצי הלילה, התעורר הרב והתחיל "לחשוב בלימוד". במהלך המחשבות נצרך לספר הרשב"א ופנה לנכדו: "תביא לי בבקשה רשב"א מהארון, קשה לי לקום לבד". הנכד סירב בעדינות, הרופאים אסרו. הסב התעקש והנכד התעקש אף הוא.

"אנא, תביא רשב"א לרגע אחד!" התחנן הרב שך, ונתקל בחומה בצורה. אז לא עצר הרב שך ברוחו ופרץ בבכי סוער, מתחנן מבעד לדמעות לקבל רשב"א. הנכד הביא ועיניו של הרב אורו.

כולנו חייבים לנשום, ודף הרשב"א הוא אויר לנשימה! (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

עובדה מצמררת על רבינו בעל ה'אבי עזרי' זיע"א:

כאשר עיניו של הרב שך זצ"ל, חולות היו, ונזקקו לטיפול רפואי דחוף, הובהל לפניו פרופסור בכיר לרפואת עיניים, שציוה על רבינו זי"ע לקרוא עבורו טקסט כל שהוא, ה"קצות" נפתח קמיה מרן והוא החל לקרוא, בשצף קצף, ישר, ברור להפליא.

התפעלו הנוכחים מראייתו הצלולה של חכם הארזים, אך רופא העיניים המהולל הצטחק, הניף את ידו בתנועת ביטול מושלמת ופסק: "הרב קורא הכל מתוך הזכרון! הוא בכלל לא קורא מתוך הספר!"… לשולחן הובהל עיתון "יתד נאמן", ה"קצות" נסגר והעיתון נפתח, ומרן זצוק"ל, שלא ידע "יתד נאמן" על-פה, החל לקרוא לאט לאט, טיפין טיפין, בקושי גדול ובראיה לקויה וקשה… (מתוך "אורחות חיים")

 

[אחד יחיד]

דוגמת מופת לעידוד מבית מדרשו של הרב שך זצ"ל סיפר הרב מרדכי אוזבאנד: במשרד הישיבה, עבד יהודי קשיש ור' צבי שמו. זקן מופלג היה, לא רחוק מגילו של הרב שך. מידי יום ביום נפגשים היו למטה, ברחבת 'שערי יושר' שבכניסה לישיבת פוניבז'. לאחר סיום התפילה הרב שך יורד במדרגות, ושם כבר המתין לו ר' צבי, שתפקידו היה למסור לידיו את המכתבים האישיים שנשלחו מכל קצווי תבל. מכתבים ללא כתובת מוגדרת, שהגיעו מכל העולם כאשר הם ממוענים אל 'הרב שך – ישראל', הועברו בקביעות ע"י פקידי הדואר למשרדי הישיבה, ואחד מתפקידיו של ר' צבי היה למסור את המכתבים הללו לידיו של רבינו מידי יום ביומו.

פגישות הבוקר הקבועות הללו היו עלולות להיפסק, אילו היה ר' צבי, אשר גילו המתקדם כבר נתן כפי הנראה את אותותיו – מממש את כוונתו לפרוש מתפקידו. ידידיו, חברים לעבודה, ועוד רבים אחרים ניסו לשכנע אותו כי אין זה מומלץ לעזוב עבודת קבע עתירת סיפוק, לטובת שהות בין ארבעה כתלים שהגה לא נשמע ביניהם, אך האיש אטם אזנו מלשמוע. נראה היה כי הוא נחוש בדעתו לעזוב, ויהי מה.

כמעט ויצאה תכניתו של ר' צבי אל הפועל, אלמלא נכנס הרב שך עצמו בעובי הקורה. בחכמה ובתבונה פנה אליו באחד הימים כאשר נפגשו בקומת הכניסה. "מה שמעתי עליך, שאתה עומד לעזוב אותנו?" – פתח הרב שך, ומיד המשיך: "אומר לך את האמת… גם אני חשבתי לא פעם לעזוב… הרי גם אני כמוך, ישיש… גם כוחי אינו עמי כמו פעם… אבל אז חשבתי לעצמי: 'מה יהיה? מי יבקר אותי? בביתי אני אשב בודד, משועמם, בתוך בית ריק וחסר חברים… לא יהיה לי עם מי להחליף מילה, וזה יהיה מאוד לא נעים! במחשבה שניה, הבנתי שזו טעות. הבנתי שעלי להישאר בישיבה. ר' צבי, שמע לי: הישאר גם אתה בישיבה! כך יהיה לך טוב יותר, בדיוק כמוני!'"…

ואמנם, ר' צבי נשאר. בחכמתו עלה בידו של הרב שך להעביר לו שדר שכיבד אותו, רומם את קרנו בעיני עצמו, וגרם לו למרות הכל – לעשות את הדבר הנכון לעשותו. אילו היה הרב שך מסביר לו ישירות כי אדם כמותו עלול למצוא את עצמו חסר תעסוקה ומדוכדך לאחר שיעזוב את משרתו – סביר להניח שדבריו לא היו פועלים את פעולתם, אבל מאחר שכרך את עצמו עמו בחדא מחתא, ומאחר והסביר כי אינו מציג בפניו שיקולים כלאחר יד – אלא לאחר ששקל אותם היטב ביחס לעצמו – נפלו דבריו על אוזן קשבה, והשיגו את המטרה המיוחלת.

חשוב לציין כי בכל בוקר ובוקר, לאחר תפילת שחרית, כשר' צבי היה ממתין לרב שך במורד המדרגות בכדי למסור לו את חבילת המכתבים, שהגיעו בעבורו לתיבת הדואר של הישיבה על שמו – היה הרב שך נעצר להחליף עמו מספר מילים, ולעיתים היה מתבל את דבריו אף באיזו מילתא דבדיחותא קלה, והכל בכדי לרומם את רוחו של אותו יהודי יקר!

כך למדו כל בני הישיבה, כי אפילו מי שראשו בשמים, וכל מחשבותיו בתורה וביראת ה' – יכול למצוא לעצמו זמן ומקום גם עבור הדברים הפעוטים ביותר, כגון: להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר! (מתוך "אורחות חיים")