חשוון ט"ז חשוון - יומא דהילולא של הרב שך זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

בס' תולדות מרן הרב ש"ך זצוק"ל מובא (מדברי מרן זצ"ל) שכשנולד נקרא שמו בישראל "אלעזר מן", ובני המשפחה כינוהו בחיבה "אלעזר מנ'ע", [עי"ש עמ' 5 שנקרא כן מרן זצ"ל "אלעזר מן" ע"ש אבי זקנו הנקרא כן]

לימים בימי בחרותו התברר לו מתוך עיונו בספרי ההלכה העוסקין באופן כתיבת השמות בגיטין, שהשם "מן" הינו כינוי לשם "מנחם" – "מנחם דמתקרי מן", ולפיכך הוסיף לשמו גם את השם מנחם.

וז"ל הבית שמואל (אבן העזר שמות אנשים אות מ) כ' "מנחם דמתקרי מן וכו', אם כותבין "מן" בלא אל"ף הוא שם הקודש על שם "ויקרא שמו מן", או שהוא "מן" - מן מנחם.

ובס' דגן שמים (על ענין ירידת המן לר' אליהו פלאי שליט"א ) שמבואר דניתן שם "מן" לאדם על שם המן שירד לישראל, משום דהמן צריך להיות משמרת לדורות, כצנצנת המן, עי"ש.

 

[אחד יחיד]

אני רגיל לספר את מה ששמעתי ממרן הרב שך זצ"ל בהיותי אברך צעיר לימים.

היה זה בתאריך כ"ז באלול תשמ"ט, ימים ספורים לפני ראש השנה, וכך הוא אמר:

הנה קרב ובא יום ראש השנה, יום הדין, שבודאי זה מחייב אותנו, ביתר שאת וביתר עוז, להתעורר ולעשות תשובה.

"אבל איך עושים תשובה?" שאג הרב שך – "תשמעו ממני! תשמעו עצה מאדם זקן! לאדם זקן יש ניסיון!"

היינו בטוחים שהוא הולך להגיד משהו כמו: שכל אחד יקבל על עצמו שמשעה תשע בבוקר עד אחת בצהרים הוא לומד בלי לדבר דברים בטלים…

אבל הרב שך הפתיע: "נקבל על עצמנו לברך ברכת המזון בכוונה!"

ואיך נעשה את זה? הרי לפעמים, בעת הברכה, אנחנו עייפים, הראש לא מרוכז, המח לא צלול… מה נעשה?

"נברך ברכת המזון מתוך סידור!" אמר הרב שך, "זה יעזור מאוד לכוונה! לכו הביתה, תגידו לנשים ולילדים שלכם שמהיום והלאה מברכים ברכת המזון מתוך סידור! אני מבטיח לכם שאם נקבל זאת על עצמנו זה יעשה רעש גדול בשמים! יכריזו עלינו בשמים 'פלוני עשה תשובה'! 'פלונית עשתה תשובה'! אם נבוא ליום ראש השנה עם קבלה קטנה זו – זוהי 'תשובה!'"

"הנביא אומר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה" – סיים הרב שך את דבריו – "עלינו לקחת עמנו דבר אחד קטן וללכת אתו הביתה… וללכת אתו 'עד הסוף'… ולבוא אתו בראש השנה… תשמעו ממני עמה: 'קחו עמכם דברים' – קחו עמכם את הקבלה הזו, ואיתה תלכו הביתה"…

יש שהמליצו על כך את הפסוק במגילת אסתר (ט, כה): "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" – כאשר מתפללים "עם הספר", מתוך סדור, הדבר מועיל ל"ישוב מחשבתו הרעה" – לבטל את כל המחשבות הטורדות את הכוונה הראויה.

אברך אחד הגיע לרבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל ימים ספורים לפני יום כיפור, ואמר לו כי כבר שנים שהוא משתדל לקיים את הקבלה הזו שהמליץ הרב שך, והוא מעוניין להתחזק ולקבל על עצמו קבלה נוספת שראש הישיבה יציע לו.

רבי מיכל יהודה השיב לו: "האם שמת לב איך אנחנו מברכים ברכת 'אשר יצר'? הנה אני נמצא כאן בישיבה ורואה את הבחורים שנוטלים ידיים ביציאתם מהשירותים, ובעודם צועדים בחזרה לכיוון בית המדרש הם ממלמלים את הברכה… וכי ברכת 'אשר יצר' היא 'תפילת הדרך', שאומרים אותה באמצע הדרך? הרי בשעת ברכה אסור לעשות שום פעולה נוספת! אסור לנגב ידיים, גם לא ללכת. מדברים עם המלך!"

"כדאי שנקבל על עצמנו" – סיים רבי מיכל יהודה – "לפחות אחת ביום, לעמוד מתחילת הברכה עד סופה, ולומר גם את הברכה הזאת מתוך סידור, במתינות". (רבי ראובן קרלינשטיין)

 

[אחד יחיד]

מרן הגרא"מ שך זצוק"ל נשא בעול הציבור ובעוּלם של יחידים אין ספור בעולם כולו, אך תמיד חשתי, כי העיקר אצלו הוא לימוד התורה, העולה לאין ערוך על כל שאר עיסוקיו הרבים. תמיד נהג להדגיש, כי צריך להשקיע בלימוד את כל הכוחות –"הארעווען אין לערנען". עמל בתורה – הוא הדבר החשוב ביותר בחיי האדם. ידועים דבריו, שהעבירה הגדולה ביותר היא להיות 'עם הארץ'.

מרן סיפר לי, שבהגיעו לגיל בר־מצוה כבר היה בישיבה, ולא עלה על דעתו להפסיק את לימודו ולנסוע הביתה. חגיגת הבר־מצוה שלו התבטאה בעליה לתורה שקיבל באותו יום, ותו לא. שהרי בר‏־מצוה אינה מתבטאת בחגיגה. הנער חתן הבר־מצוה, צריך לקבל על עצמו בעיקר להמשיך ללמוד ביתר שאת וביתר עז. קבלת עול המצוות מחייבת את הנער ללמוד יותר מכפי שלמד קודם שהיה מחוייב במצוות. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

אהבת־התורה של מרן לא היתה מופשטת וערטילאית. הוא אהב את התורה אהבה עזה, כדרך שאדם אוהב את בנו יחידו, ואף יותר מזה.

כאשר לעת זקנה נחלשה ראייתו עד מאד ולא היה מסוגל לראות את האותיות שבספר, הציע הגר"מ פיינשטיין לשלוח לו מאמריקה מכשיר אופטי מיוחד, שכאשר מניחים אותו על הספר מופיעות עליו האותיות בצורה מוגדלת מאד. מרן סירב להצעה זו, באומרו: "איני מסוגל ללמוד בצורה כזאת, כשאני לומד אני צריך לחבק את הספר". מי שזכה לראות פעם באיזו הארה ושמחה החזיק מרן את הספר בשעת הלימוד, הבין…

הרבנית ע"ה היתה אומרת, שלא זכור לה לילה שמרן ישן בשקט. מידי פעם קפץ מהמיטה, כדי לעיין ברשב"א או ברמב"ם. הרבנית ידעה, שכאשר מצב רוחו של מרן ירוד, הרי זה משום שמטרידה אותו קושיא, וכאשר הצליח ליישבה, לא היה גבול לאושרו. מרן אף העיד על עצמו, כי בשעה שמטרידה אותו קושיא חייו אינם חיים: "איני יכול לאכול, איני יכול לישון, ואיני מסוגל להתפלל". (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

כח הריכוז שלו בלימוד התורה היה מעבר לכל דמיון, וזאת גם בימי זקנה ושיבה. הוא היה מסוגל לדבר עם אנשים ובו בזמן לחשוב בלימוד. סיפר לי נאמן ביתו הרב יחזקאל אסחייק שפעם ישבה אצל מרן אשה אחת זמן רב. התפלאתי מאד, מדוע מרן מבזבז את זמנו כך. כאשר הבחין מרן בתמיהתי, אמר לי "מה אתה מתפלא, דע לך שכל הזמן מחשבותי היו נתונות בלימוד.

מרן הקדיש זמן רב הן לענייני ציבור והן לענייני הפרט, מעולם לא השיב פני איש ריקם (מלבד בזמן שהכין את השיעור), ובכל זאת הספיק להיות שקוע בלימוד יומם ולילה, ולחבר את חיבוריו הגדולים. למרות כל ההפרעות בזמן הכתיבה המשיך מיד היכן שאחז ללא מחיקות.

לעיתים נכנסתי אליו, והוא לא הרגיש בי, כיון שהיה שקוע כל־כולו בלימוד. כאשר עמד לעבור מדירתו הישיבה לדירה חדשה שנבנתה בעבורו, הדירה הישנה כבר הוצעה למכירה. הקונים הגיעו וביקשו לראות את הדירה, באותו הזמן בו מרן ישב ולמד בחדרו. מובן שהקונים נמנעו מלהיכנס לאותו חדר, כדי שלא להפריעו מלימודו, אך בני הבית הבהירו להם, שכיון שמרן שקוע בלימוד, אפשר להסתובב בחדר ללא חשש מבלי שירגיש בהם. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

סיפור מאפיין הוא, כיצד נבחר מרן לשמש כראש ישיבה עוד בהיותו צעיר לימים. היה זה במקום נופש, באסיפת גדולי התורה. הגאון רבי חיים עוזר והאדמו"ר מקרלין היו בעיצומה של שיחה, והנה מתפרץ אדם צעיר אל החדר, היה זה מרן, ופונה מיד אל ר' חיים עוזר: "יש לי תרוץ לקושיה שהעלינו אתמול"… גדולי התורה שנכחו במקום, מחו: היתכן ש"אינגל" (נער) צעיר מתפרץ ללא כל רשות, כשגדולי הדור נמצאים ומשוחחים ביניהם? אך ר' חיים עוזר הגיב: "אין זה מחמת חוסר דרך ארץ, אלא כשהוא שקוע בלימוד, הוא אינו רואה איש לפניו. הוא רואה אך ורק את התורה שהוא עוסק בה"… האדמו"ר מקרלין התפעל מאד, ואמר: "ראש ישיבה כזה אני צריך בישיבה שלי". כך התמנה מרן לראש ישיבה בפעם הראשונה, בישיבת קרלין. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות שח לי: "אתה יודע למה אברכים רבים כל כך נשברים בהגיעם לגיל 24-25? בגיל זה מגיעים לרגע של אמת, ועושים חשבון נפש: למה הגעתי?! ואז, מגיעים למסקנה שהיו צריכים לדעת בגיל הזה לפחות את שמונת המסכתות הנלמדות בישיבות, אם לא יותר, ולמעשה לא יודעים מאומה, כי גם את אותם דפים שלמדו בעיון, והיה להם סיפוק שחידשו בהם חידושי תורה, כשמגיעים לגיל זה מרגישים שהחידושים הללו לא היו חידושים, ולא היה כדאי לבזבז זמן רב כל כך בשבילם, והם מתאכזבים מדרך לימודם". (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

כדי להמחיש לי את ירידת הדורות, סיפר לי מרן על גדול אחד שחי לפני 120-130 שנה וחיבר ספר חשוב (לצערי שכחתי את שמו ושם ספרו), וכך כותב בהקדמתו: "בדורות שקדמו לי, כששאלו שאלת רב, היה פוסק רק אחרי שעבר על כל הש"ס, וזאת מפני שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לצערי, אני אינני מסוגל לכך, וכששואלים אותי שאלה בהלכות שבת, אני עובר רק על מסכת שבת, עירובין ושאר הסוגיות הקשורות למסכת שבת. כששואלים אותי באיסור והיתר, אני עובר רק על מסכת חולין, ושאר הסוגיות השייכות לאיסור והיתר".

"ואני" – אמר מרן – "לצערנו ולבושתנו, כאשר שואלים אותי שאלה, אילו לא היה משנה ברורה, אפילו דיני 'אשר יצר' לא הייתי יודע… איני יכול לפסוק לא מהש"ס, לא מהשולחן ערוך ולא מכל מקום אחר, אלא רק מהמשנה ברורה. זאת אומרת, שהיום אנחנו לא יודעים שום דבר".

מרן היה סבור, שאיכות הלימוד בדורנו מצביעה על ירידת הדורות. לעומתו דעתו של הרב מפוניבז' היתה, שדורנו עולה על הדור הקודם. הוא אמר שבישיבת פוניבז' שבליטא לא היו תלמידים שהצטיינו בהתמדה, ביראת שמים, ואולי גם בידיעת הש"ס, כפי שיש בפוניבז' של היום. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

בהזדמנויות רבות היה מרן מצביע על כך, שקביעות עתים לתורה היא זו שהחזיקה את האיש היהודי בכל הדורות. בסיום הש"ס של 'הדף היומי' בשנת תשמ"ג אמר מרן: "יהודים חיו בלי ד' אמות קרקע תחת רגליהם. שום דבר מדיני לא היה לנו, רק גלות, גלות וגלות. כל האומות אינן יכולות להתקיים כך, אומות רבות – אבד זכרן ועברו ובטלו מן העולם, עד אשר אפילו שמותיהן לא יזכרו ולא יפקדו, כשאין להן אדמה משלהן – חדלות הן מלהתקיים. ואילו אנחנו, אלפי שנים בגלות בלי אדמה משלנו, ואנחנו חיים וקיימים! אין זאת אלא מפני שאנחנו עם מיוחד, 'עם לבדד ישכון', עם של 'אל תקרי הליכות אלא הלכות'".

אולם מרן היה מוסיף, כי לא די בכך שבאים לשיעור ולומדים כדי 'לצאת ידי חובה'. לימוד אמיתי הוא לימוד המעצב את דמותו של האדם. בהנחת אבן הפינה לבית הכנסת 'דברי שיר' של צא"י בבני ברק אמר מרן "לא די במה שנלמד את הש"ס, עלינו להגיע לכך שהש"ס ילמד אותנו" דבר עמוק הוא. יש אנשים שלומדים אבל הגמרא והלימוד אינם משפיעים עליהם. "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", התורה, שלא כמו שאר החכמות, צריכה לשנות את האדם ולבנותו. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

בשיעור האחרון של ה'זמן' בקשו התלמידים שיגיד להם דברי חיזוק. שאל מרן: "על מה אתם רוצים שאדבר?" ענו התלמידים: "אנו מחכים לחיזוק לקראת בין הזמנים".

נענה מרן ואמר: "תמיד נתקשיתי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה. רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו. בכניסתו היה מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידו, וביציאתו היה נותן הודאה על חלקו. בכניסתו לבית המדרש היה מרבה בתפילה 'שאיר עיני במאור תורתך… ותצילני מכל מכשול וטעות… שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא… וישמחו בי חברי… גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וכו'. דבר זה מובן מאד, צריך להרבות בתפילות בכניסתו לבית המדרש, שיזכה לאמיתה של תורה ולא יכשל בטעות וכו'.

אם כן, לכאורה, קל וחומר הוא שביציאתו מבית המדרש היה צריך להרבות בתחנונים, שהרי הוא יוצא עתה ממקום קדוש אל הרחוב, רחוב מסוכן ומלא מכשולים, ה' ישמרנו. ואילו רבי נחוניה בן הקנה, ביציאתו מבית המדרש פותח בשיר ובהודאה, ולא בתפילה ובתחנונים 'מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות… שאנו משכימים והם משכימים… אנו עמלים והם עמלים… אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת וכו'. מדוע בחר עתה בשיר ובהודאה, ולא בתפילות ובתחנונים, בעמדו על מפתן הסכנה היותר גדולה?

התירוץ הוא – אמר מרן – אדרבה ואדרבה! מכיון שהרחוב כל כך מסוכן, לפיכך בחר רבי נחוניא בדרך השבח וההודיה. ודאי שצריך להתפלל לפני שהולכים לרחוב, אולם תפילה בלבד אינה מספקת, כיון שהסכנה כל כך נוראה…

רבי נחוניא הראה לנו את הדרך כיצד להתמודד עם סכנת הרחוב. עצור והתבונן, מה אנחנו ומה הם. עכשיו, בעודך עומד בבית המדרש, בטרם עברת את המפתן, עמוד וחשוב חשבונו של עולם, לאיזו מגמה ולאיזו מטרה אנו משכימים, ולאיזו מטרה הם משכימים, לאן אנו רצים ולאן הם רצים, מהי תמורת העמל שלנו, ומהי תמורת העמל שלהם… וכשתזכה להתבונן בדברים אלו לאשורם הרי ממילא ישתפכו מפיך השיר וההודאה לבורא עולם 'ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות', רק לאחר שהדבר ברור לך, הנך במצב שתוכל – בדיעבד – לצאת לרחוב, כאשר ההתייחסות שלך לאנשי הרחוב היא מלמעלה למטה, במבט של 'נעבאך', כמה הם מסכנים…"

"אמנם פשוט, כי בלי סייעתא דשמיא אי אפשר להצליח כלל, ודאי יש להרבות ולהתפלל בעומדנו לפני 'בין הזמנים' אשר סכנתו עצומה, אבל עיקר העיקרים הוא להתבונן עתה, בעומדנו בבית המדרש, להבין את ה'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו', ואז בעזרת ה' נזכה שלא נקבל כל השפעה מהרחוב ומהמונם". (נמסר לי ע"י בני-תלמידו רבי יצחק) (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

בתחנות הדרך המיוחדות שבחיי מרן זצ"ל, שמורה נסיעה אחת סודית. נסיעה שמרן זצ"ל חרד לקראתה בתפילות והשתדלויות. לשמה היה עליו להתאמץ ללא לאות, כדי להשיג את ה"ויזה" הנחוצה. עבורו היתה זו ויזה למצות "כיבוד אם". ויזה עם טווח קצר מאד אך של הזדמנות חד פעמית וחולפת לקיום המצוה, אליה כסף פרק זמן של כשלושים שנה. נסיעה קצרה אל ויאבוילניק, אל האמא. לאחר שלושים שנות פרידה רוויות געגועים.

כל אותן שנים ארוכות מאז ימי הנערות, כאשר בהוראת אמו יצא מרן את בית הוריו שבוואבוילניק וגלה בגפו למקום תורה, לאורך כל עשרות השנים שעשה בסלוצק, בקלצק, בנובהרדוק ובלונינץ, לא זכה לראות את פני אמו, והאם מרת בת שבע נותרה בבית הקטן שבוואבוילניק.

מלחמת העולם הראשונה וגרורותיה קבעו תחומים וגבולות בתוככי אדמת ליטא ההיסטורית, אשר נחלקה לשלושה שלטונות – לטביה, ליטא ופולין. דרכי הגישה מן העיירות שבלטביה שבצפון, כדוגמת העיירה וואבוילניק, אל כל אותן ערים ועיירות שבשטחה של פולין. בהם ישב מרן זצ"ל אותן שנים, היו כמעט מן הנמנע, אם לא בדרכי עקלתון. וגם זאת רק אחר השגת אשרות-מעבר ממדינה למדינה.



לבכות בדמעות רטובות

הגעגועים של מרת בת שבע לילדיה לא נתנו לה מנוחה. היא שליוותה אותם תמיד בתפילת הדרך, לא מצאה מרגוע לנפשה. לב של אמא לא חדל מלפעום בהמיית געגועים. כמו צפור שגוזליה פרשו כנפיים ועזבו את הקן, נותרה בוואבוילניק לבדה.

כשהיא נושאת על כתפיה השחות את כל משא השנים, התקשתה לשבת בניחותא על פסגת זקנותה. הגם ששמעו של בנה "הגדול" – רבי אלעזר מנ'ע, הגיע לאוזניה, לא הביאה השמועה הטובה הזו ארוכה לגעגועיה. בדמעות ליוותה את עזיבתו את הבית כשגלה כילד למקום תורה. היא התפללה ובכתה שיצמח להיות גדול בתורה. ועתה התמלאה משאלת לבה. אבל לב של אמא מי יבין? היא קיוותה לראות את פניו, והוא היה כל כך רחוק, רחוק מהעין, אבל קרוב מאד ללב.

הקב"ה נתן לכם אמא

והיא "ראתה מכתבים". בנה רבי אלעזר מנ'ע עמד עמה בקשר מכתבים רצוף. תמיד נהגה לשבת בפינתה, כשספר התהילים מונח על הכסא הסמוך למיטתה. האור בבית היה עמום, כשהחורף החשיך את הרחובות של העיירה הקטנה. טיפות הגשם נקשו על הזגוגית. והעששית פזרה אור סמיך. שם, באותה פינה, היא ישבה וקראה את המכתבים. קריאה אחר קריאה, פעם אחר פעם. הבית היה ריק. אך הלב מלא, מבקש לעלות על גדותיו. המכתבים הללו, היו דרך לקיים "כיבוד אם". הם הסבו לאם הקשישה עונג גדול ומרפא למכאובי הנפש.



העינים הבלות מזוקן

האם אזכה לראותו? נהגה תמיד לשאול את ילדיה; ר' אשר, שנותר בבית הקטן, ואת בנה ר' ישראל מאיר ובתה פייגה, אף הם תושביה של וואבוילניק.

האם יוכלו עיני הבלות מזוקן, לשזוף את מראהו של בני מחמדי אלעזר מנ'ע,?

מרן זצ"ל נהג להתכתב עם אחותו שבארץ ישראל ועם אחיו ר' אשר, שנותר בוואבוילניק במחיצת אמו. אחר פטירת האב, המשיך ר' אשר בעסקי האב ובהפעלת החנות שנותרה בירושה, אלא שהקונים החלו להדיר את רגליהם ממפתנה. ככל שהחריף המצב וסכנת מלחמה איימה לפרוץ ולשטוף את היבשת בנחלי דם ואש, גם המצב הכלכלי הרעוע לא פסח על ביתם של בני משפחת שך. ר' אשר – אחיו של מרן, טיפל באם במסירות גדולה ודאג לכל מחסורה ולכל צרכיה. הוא גם חסך פרוטה לפרוטה, כדי לשלוח לאחיותיו – כי כך היתה בקשתה של האם. הוא השתדל בכל כוחותיו במצות כיבוד אם, אך בדבר אחד לא היה יכול לסייע: הגעגועים הנוראים של האם לבנה – אלעזר מנ'ע, אותם היא התקשתה לשכך…

מאז גיל חמש עשרה, כשעזב את הבית ועד לגיל ארבעים – עת עמד כבר בראשות ישיבת לונינץ, לא ראה מרן את אמו. הוא ידע שבהקרבה הגדולה הזו של אמא, הוא זכה למדרגות גבוהות של תורה, ובלבו לא חדל מלהכיר לה טובה, בבחינת "שלי ושלכם שלה הוא". גם הגעגועים שלו לא נתנו לו מנוח וככל שנקפו השנים, הגעגוע הלך והתעצם. האמא, מרת בת שבע, בכתה. בנה, אלעזר מנ'ע, למד והרביץ תורה. בשפה של אותיות, במילים שנוגעות ללב, הם שמרו על קשר מכתבים של אהבת אם לבנה.

בצפיה לפגישה המיוחלת

ואז הגיע אותו מכתב, שאותיותיו שנרשמו בדיו נמחקו מעט בדמע. אפשר היה לזהות את מקום הדמעה שטשטשה את הכתב והדהתה אותו. דמעה של אם נספגה בנייר, ורבי אלעזר מנ'ע חש שאם לא עכשיו אימתי. השעון אינו חדל מלמנות את הזמן האוזל – הוא ידע, שהאמא כבר באה בימים, וההכרה הזו הלמה בתודעתו. לכן הוא החליט לעשות מעשה. מאחוריו שנים של ניתוק, הוא אפילו לא היה בחתונת אחיו ואחיותיו. השלשלת המשפחתית נותקה לחוליותיה. אביו, הלך לבית עולמו, ואמא – אולי זוהי הזדמנות אחרונה לקיים כלפיה כיבוד אם במילוי משאלותיה.

כיצד הצליח מרן זצ"ל להשיג "ויזה"? – שאלה זו נותרה עד היום ללא מענה. באחד המכתבים שנותר מאז, מסופר רק שהדבר היה כרוך בקשיים. אולם בלבו של מרן זצ"ל כבר גמלה ההחלטה, הוא יצא לדרך הארוכה, כשגם אותו אפפה צפיה דרוכה לרגע הפגישה עם אמו – הורתו

הימים היו ימי חורף דשנת תרח"ץ. בבית הקטן שבעיירה וואבוילניק המתינו בקוצר-רוח ובהתרגשות רבה לרגע המיוחל של הפגישה עם הבן – האח האהוב והמסור, המגיע לפגישה קצרה.

אל האמא, בדרך חתחתים

הדרכים היו בחזקת סכנה. גבולות המדינה היו חסומים. להט החרב כבר התהפכה ברחבי הארץ. המתיחות בין המדינות היתה ניתנת למישוש. לעבור ממדינה למדינה, זו היתה שאלה של פיקוח נפש. המעבר היחיד בין פולין שם שכנה ישיבת לונינץ לוואבוילניק – העיירה הליטאית הקטנה ששכנה עתה בשטחה המדיני של לטביה, היתה אפשרית רק בדרך לא דרך. לצורך כך היה הכרח לעבור דרך ליטא, מה שהאריך את הדרך במספר שבועות.

הרבה מעכבים עומדים לאדם בדרכו לקיום מצוה, ודאי למצוה גורלית. תוקף ויזת המעבר היה לשלושה שבועות בלבד. הסוסים לא בדיוק יודעים להתחשב בכך, גם לא מזג האויר הסוער של אמצע החורף. בעגלה מקרטעת שמאיימת לשקוע בבוץ, הוא יצא לדרך. מפעם לפעם נאלץ לרדת ולסייע בחילוצה של העגלה. בדברו על אותה נסיעה, סיפר מרן, כיצד נאלץ לסייע בהחלפת האופן. הוא נטל עמו לדרך רק טלית ותפילין וגמרא. אפילו אוכל לא היה לו די לדרך הארוכה, אך ככל שהדרך הלכה וקרבה, כן גברה התרגשותו. כמו כן נאלץ להחליף מספר רכבות. מבטם מטיל האימה של שומרי הגבול, איימו לשים קץ לתכניתו. וכשעצרה הרכבת בתחנה של פוניבז' הסמוכה לוואבוילניק, החסיר הלב פעימה.



מסע אל נתיבי הזמן

הנסיעה שעוד נותרה לו מפוניבז' לוואבוילניק היתה לדידו של מרן סערת רגשות נוראה. בדרך הזו הוציאה אותו אמו לראשונה מהבית, והוא ילד בן אחת עשרה שנים בדרכו לפוניבז'. זה היה הניתוק הראשון מבית הוריו. הדרך הזו, שלושים ק"מ של טלטולי גוף ורגש, היתה מסע בנתיבי הזמן, חזרה אל המראות של ילדותו. העגלה קפצה על מהמורות הדרך, אך הרגשות טלטלו את מרן חזק יותר. כאן החל המסע שלו מינקות לגדלות – גדלות בתורה. כאן, על הדרך הזו, הוא נפרד מאמא למשך כמעט שלושים שנה להוציא חזרה קצרה, שהפרידה בין לימודיו בסלבודקא לתקופת הישיבה בסלוצק.

על אף שכל הדרך הגה בדברי תורה, לא יכול היה ליבו העדין והרגיש שלא לחוש רטט, שעה שהעגלה עשתה את דרכה למחוזות ילדותו. כאילו סב גלגל הזמן על עקבותיו. ככל שהלכה העגלה והתקרבה לשער החיצוני של העיירה שבה התמונה ההיא של הפרידה לנגד עיניו. נדמה לו שעוד מעט הוא רואה את אביו ואמו שלצידם אחיו ואחיותיו מנופפים בידיהם לשלום, הנה שם. בשער, בדיוק כמו אז, כשעזב את הבית, כילד לפני בר מצוה. אך – – השער היה ריק. אף אחד לא ממתין לו שם. אבא כבר מנוחתו כבוד. והילדים התפזרו לקצוות תבל.

הוא ירד מהעגלה ונעץ מבט בבית. כל העיירה וואבוילניק לא כללה אלא שני רחובות ואת המקום לא היה קשה לזהות, פעימות הלב הלכו וגברו מהתרגשות. הבית לא השתנה… חזית הצריף נותרה כמו אז.



אל הילד הזה התפללתי

מרן זצ"ל פסע בצעדים מהוססים אל הדלת. ים הרגשות סער. הרגע הזה יהיה גשר מעל נהר של דמעות, דמעות פרידה של ילד ודמעות פגישה מחודשת של התרגשות. הוא פתח את הדלת ודמותה של אשה קשישה נגלתה לעיניו. שקט מתוח עמד בחלל האויר. הדמות שמרן ראה מול עיניו, לא הזכירה את האמא היקרה שנחרטה בזיכרונו מאז. השנים טבעו בה את חותמם. פניה נחרשו בקמטים. היא היתה כפופה. מרן חדד את מבטו. שמא טעה? ואז נמלטה מפיו זעקה: "מאמינקע! אינני מאמין שזו את"!

האם הגביה את ראשה. בקול רועד בקעה מפיה זעקה: " לאזער מנ'ע, האם זה אתה? בני, האמנם זה אתה"? אהה! אל הילד הזה התפללתי, אמרה באבחת גיל.

דמעה מלוחה האיצה את דרכה על מדרון הלחי של האם הקשישה. שום מילה נוספת לא נאמרה. דמעה נוספת ירדה, ואז נפרץ מעין הדמעות. וזה הפך לבכי קרוע לב. וגם מרן פרץ בבכי קולני. הוא בכה, ואמו בכתה. דבר לא נאמר בתוך השתיקה. רק בכיה גדולה שזעקה תפילה. בכי ממעמקי הלב, מלב של אמא ומלב של בנה. והדמעות זרמו על פני ימים ושנים, כמו מנסים לשטוף את הגעגוע, לנקות את מועקת הפרידה הארוכה. ומן הצד עמד הבן – האח ר' אשר, וגם הוא הצטרף לבכיה הגדולה הזו.

במשך שבוע שלם, ישב שם מרן זצ"ל בבית הישן והחמים, המלא בחום הלב של אמא. מנצל כל רגע לקיום מצות "כיבוד אם". הוא ישב לצידה, נכון לכל בקשה ודרישה. האם שאלה, והוא סיפר. אמא בקשה שיספר לו על כל הקורות אותו ובלעה בצמא את דבריו, והוא בקש לשמוע על בני המשפחה. הוא ישב למרגלותיה של אמו, שכזכור עמלה בתפילתה וכוונה בעצתה את דרכו כילד. היא זו שהעירה אותו בבית הזה, לבל יאחר את קריאת שמע, ובין הכתלים האלה דאגה לבל תיפול ה"ירמולקה" מעל ראשו. עתה היא שתתה בצמא את דבריו, את פניני החכמה שערבו לאוזניה.



שמא לא תראני עוד!

וכשחלף השבוע, שוב הגיע הרגע הקשה: הבכי של האם היה קשה מנשוא. "לראות פניך לא פיללתי", היא אמרה, "ועתה אני נפרדת ממך אולי לעולם. אולי זו הפעם האחרונה שאני זוכה לראות את פניך, בני. שמא גם אתה, לא תראני עוד". חששה ולא ידעה כי ניבאה נכון.

מרן זצ"ל מחה את הדמעה מזוין העין. בידו החזיק צרור קטן שאמא ארזה לו כצידה לדרך, כמו לפני שלושים שנה. בידו האחרת הגמרא, הטלית והתפילין. ניסה לנחמה ואת עצמו לא הצליח לנחם. "בעזרת ה' נתראה בקרוב" אמר ועלה על העגלה. גשם מרד, דמעות ירדו, הלילה ירד. עגלה משקשקת על דרך לא דרך. רק הרגשות עלו ולא נתנו מנוחה. הם ליוו את מרן בדרך הארוכה והקשה. שבועות ארוכים, לא חדלה האמא מלהתיסר מהפרידה האחרונה מבנה.

(מתוך הספר 'מואבוילניק (ליטא) עד בני ברק')

 

[אחד יחיד]

כשמרן הרב שך זצ"ל נולד, הוריו קראו לו בברית "אלעזר מנחם". כשגדל, הוסיף לעצמו את השם "מן". אף אחד לא ידע מהיכן הגיע השם הנוסף הזה? עד שהרב סיפר בעצמו:

"בילדותי שיחקתי עם כמה חברים בחצר. עבר שם בולשביק אחד, חטף אותי בידיו, העלה אותי לעגלה שלו והחל לנסוע. בדיוק באותו רגע עברה שם אשה, שראתה את האירוע, והתחילה לצרוח 'געוואלד! געוואלד! חוטפים ילד"! כל השכנות, ששמעו את הצרחות, מיהרו לצאת לרחוב וחסמו את העגלה. הבולשביק ראה שהוא לא יכול להמשיך בנסיעה, ובלית ברירה, תפס אותי בידיו והעיף אותי מהעגלה.

חלפו שנים. יום אחד מסרתי שיעור בישיבה. אחרי השיעור ניגשה אלי הטבחית ושאלה אותי: 'קוראים לכם אלעזר מנחם'?

'כן' השבתי. 'למה את שואלת'? שאלתי.

'יש לי שכנה שגרה ברמת גן שמספרת, שוב ושוב, שבולשביק אחד ניסה לחטוף אותך בילדותך, והיא צרחה 'געוואלד – געוואלד' והצילה אותך מידיו'.

"לקחתי את הכתובת שלה", המשיך הרב שך בסיפורו, "ובהזדמנות הראשונה נסעתי אליה. לאחר שיחה קצרה הִתְאַמֵּת שאכן זו האישה שהצילה אותי. אמרתי לה בהתרגשות: 'הצלת את החיים שלי! במה אני יכול לעזור לך? הלוואי והייתי יכול לעזור לך בכסף, אבל תאמיני לי, אין לי כסף. אולי אפשר לעזור לך במשהו אחר'… כידוע, כשהרב שך נפטר, הוא הותיר אחריו את הטלית והתפילין ועוד כמה ספרים בודדים! כל השאר לא היה שלו. גם הבית בו גר היה שייך לישיבה ולא היה רכושו הפרטי.

'כבוד הרב לא צריך לעזור לי בכלום', השיבה האישה. 'ב"ה לא חסר לי דבר'.

'איך קוראים לך'? שאלתי אותה.

'שמי הפרטי שרה, ושם משפחתי מן', השיבה.

'עם זה אני יכול לשלם לך', השבתי לה. 'מהיום אוסיף לשמי את השם 'מן' ובכל פעם שיקראו לי לתורה אזכור את החסד שעשית אתי, אוקיר לך טובה עליו ואברך אותך באריכות ימים ושנים בבריאות ובהצלחה'.

סיפור מדהים! בזכות האשה הזאת קיבלנו את מנהיג הדור, הרב שך! ראש ישיבת פוניבז', בעל ה"אבי עזרי"!

מדהים לא פחות לשמוע איך הרב שך הכיר טובה למי שהטיבה עמו! (רבי מאיר צימרוט)

 

[אחד יחיד]

בצעירותי למדתי בתלמוד תורה 'תורת אמת' בבני ברק. כשסיימתי את שנות לימודיי בת"ת, התעתדתי לעלות לישיבה קטנה. בשלב מסוים אבא שלי קיבל בתיבת הדואר מכתב בו היה כתוב 'בנכם חיים יאיר התקבל לישיבת דרכי משה'. ישיבת דרכי משה נחשבת לישיבה חזקה וטובה בבני ברק. העניין הוא שכלל לא נרשמתי לשם, והאיך כבר התקבלתי?

אבא שלי בירר את העניין והגיע עד לראש הישיבה, הרב שנקר, שאמר לו: "הבן שלך בחור מצוין ואנחנו רוצים אותו אצלנו ללא מבחן. כאלה בחורים אנחנו מחפשים". כבנה היחיד, אמא שלי מאוד התרגשה מהעניין, מאחר והישיבה ממוקמת שני בניינים מהבית שלנו וכך היא יכלה לדאוג לי מקרוב ולראות כל הזמן מה קורה איתי ומה אני צריך. בשבילה לא יכול היה להיות דבר טוב מזה.

כשאבי חזר הביתה, אמא שלי הודיעה לו שהיא רואה בכך סימן משמיים שהבן שלה צריך ללכת ל'דרכי משה'. אבא שלי אמר לה: 'נכון שהכל משמיים, אבל אני מעדיף לשאול קודם את מרן הרב שך זצוק"ל. מה שהוא יגיד אקבל עליי באהבה. כמו שנאמר 'עשה לך רב והסתלק מן הספק". אמא הסכימה והוא עלה לישיבת פוניבז' ונכנס לחדרו של מרן ראש הישיבה.

הרב שך קיבל אותו בסבר פנים יפות ושאל אותו לפשר ביקורו. אבי סיפר שיש לו בן יחיד ושהוא רוצה לשלוח אותו לישיבת דרכי משה', הסמוכה לבית. הרב שך אפילו לא התלבט כשחרץ: "בשום פנים ואופן ליד הבית. הוא בן יחיד וצריך לדעת להיות עצמאי. שלח אותו לישיבה בירושלים'.

אבא חזר הביתה ומסר לאמא את דברי מרן הרב שך. אמא פרצה בבכי: "איך אעזוב את הבן יחיד שלי?. אנחנו נעשה את מה שמרן אומר, אבל תחזור לרב שך, תגיד לו שאני לא מפסיקה לבכות, ותשאל אותו מה צריך לעשות".

אבא חזר לרב שך וסיפר לו שאמא לא מפסיקה לבכות, אבל אמרה שמה שיגיד היא תעשה. הרב שך הרכין את ראשו, הרהר מעט ואז אמר: "חס וחלילה, אם האמא בוכה שילך ל'דרכי משה'. אבל תגיד לרבנית שאמרתי שאם הוא ילך לירושלים הוא יהיה עצמאי ותהיה לו סייעתא דשמיא גדולה". כשאבא חזר הביתה הוא העביר לאמא את דברי מרן כלשונם.

אמא ישבה ובכתה כל הלילה והחליטה שאם הרב שך פסק ירושלים, אז אלמד בירושלים, אבל גם נעבור דירה לירושלים. אבא חזר שוב לרב שך וסיפר לו על החלטת אמא. מרן הרב שך נענה: אם ככה, הברכה שלי לא תתקיים".

אבא העביר את הדברים לאמא, שבצער רב קיבלה עליה את הוראת מרן, ולמרות כל הקושי והכאב שלחה אותי ללמוד בישיבה בירושלים.

ביום הראשון שלי בישיבת 'תפארת ישראל' ראיתי מיטה טובה מולי ותפסתי אותה. העניין הוא, שאחרי כמה רגעים הגיע בחור והודיע "אני תפסתי אותה קודם".

"מה זאת אומרת אתה תפסת?", שאלתי, "הרי כשבאתי היא הייתה ריקה וכעת אני יושב עליה". את אותו בחור לא עניינו טענותיי והוא ביקש ממני לשחרר את המיטה. עזבתי אותה בכאב והתקשרתי לאמא וסיפרתי לה דברים כהווייתם.

אמא אמרה לאבא: "תראה מה קורה איתו, מסכן, בוא ניסע אליו". ואבא אמר: "לא, מרן הרב שך אמר שהוא צריך להסתדר לבד, הוא צריך להתמודד".

כך לאט לאט למדתי לעשות את הכל לבד, להסתדר עם ההערות של המשגיח, לעשות כביסה ועוד. רק כעבור זמן הבנתי את דבריו של מרן הרב שך, שבחור צריך להיות עצמאי בלי להתפנק ובלי להיות תלוי כל רגע באבא ובאמא. לדעת לעמוד לבד על הרגליים ולהתמודד באופן עצמאי ובוגר.

אני לוקח מהסיפור הזה מוסר השכל לחודש אלול. בדיוק כמו אמונת החכמים שפיעמה באמא – שכשהרב שך אמר שהבן צריך ללמוד בירושלים, על אף הקושי ולמרות הכאב, כך עושים מבלי להרהר – כן הדבר בקבלת מלכות השם יתברך, שהיא למעשה מהותו של חודש אלול ויום הדין.

עלינו להבין שמטרתנו בעולם היא לעשות את רצון ה' יתברך ולקיים את דברי גדולי הדור שכל דבריהם קודש ושדעתם דעת תורה.

אמא ע"ה התייחדה בעניין הזה – תמיד התבטלה לדברי אבא ולדברי גדולי ישראל, הכל למען התורה הקדושה.

הבה נקבל על עצמנו להתבטל לבורא העולם וכך נזכה לרוב ישועה ולהצלחה כבירה בחיינו.

הלוואי ונצליח. (הרב חיים זאיד - בקהילה ז' אלול תשפ"ג)

 

[אחד יחיד]

הקשר שלי עם מרן הרב שך זצ"ל היה אחד הדברים החשובים ביותר בחיי, ואך טבעי הוא שרציתי לשתף את ילדי בקשר זה. לשם כך הבאתי אותם לביתו בבני ברק.

ההתבוננות ביחסו של הרב שך כלפי ילדים היתה חוויה יקרה מפז, והיא היוותה לימוד בפני עצמו – נראו בחוש חמימותו וכנותו הנוגעת ללב, הוא התרכז בשיחה עם כל ילד שפגש, לא פחות משהתרכז בניהול ממלכת ענק כמו ישיבת פוניבז'…

אחד מילדי סבל בילדותו מגמגום. ביקשתי מהרב שך לנסוך בו עידוד הדרוש כדי לעמוד בהתמודדות הבלתי פשוטה. הרב שך הקדיש לילדי עשרים דקות, וסיפר לו על גדולי ישראל רבים, שסבלו בצעירותם מגמגום, ובכל זאת נעשו מנהיגים ונשאו דברים בפני המונים. לבסוף בירך את בני, שגם הוא יצטרף לרשימת ה'גדולים' המכובדת הזו. תשומת הלב המוחלטת שהעניק לילד בן העשר הייתה מלבבת ומחממת את הלב באופן שאינו ניתן לתיאור… הדברים העניקו לילד חיזוק גדול, וכיום הוא מרביץ תורה המדבר בפני קהל גדול של תלמידים נאמנים. (הרב יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

הרב שך נהג לחלק סוכריות לכל ילד שביקר במעונו. הוא היה שומר את הסוכריות על אחד המדפים הגבוהים ביותר בארון הספרים, וכשהייתי מגיע עם ילד היה גורר כיסא לארון הספרים, מטפס ומושיט את ידיו ל'אוצר' שהמתין בסבלנות למבקרים הצעירים. אתם ודאי שואלים את עצמכם: מדוע לא ביקש מאחד הגבאים להוריד את הסוכריות מהמדף? בעיני לא היתה זו שאלה: הוא עשה זאת משום שסוכריה נחשבת בעיני הילדים, בדיוק כמו שיחת חיזוק בשביל מבוגרים. וכשם שחש אחריות להעניק לתלמידיו הבוגרים את מה שהם צריכים, כך חש אחריות לא פחותה להעניק לילדים את צרכיהם שלהם; לראות אותו מטפס על הכיסא ומושיט לילדים את הסוכריות היה מחזה מתוק מדבש, ואין ילד שמסוגל לשכוח זאת. (הרב יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

היה בבני ברק אירוע שנתי שאותו לא יכלו בני משפחת ליף להחמיץ: ה'ירחי כלה'. היו אלו שלושה שבועות לימוד מרוכזים, שנערכו לבעלי בתים בחודשי 'בין הזמנים' בקיץ. הוגה הרעיון ומייסדו היה הרב מפוניבז', והרב שך המשיך במסורת. בשיחת הפתיחה שנשא בתחילת ה'ירחי כלה' היה הרב שך מעלה נושאים חשובים שעמדו על הפרק. ילדיי אהבו את האירועים האלה מאוד. בני הבכור נהנה במיוחד כאשר רבי אברהם כהנמן, נשיא ישיבת פוניבז', הורה לו לבוא אחריו ומצא לו מושב של כבוד בקידמת האולם ליד ארון הקודש המוזהב, ובכך סיפק לו נקודת תצפית על חלק מהשיחות החשובות ביותר שנשא הרב שך. מתנה זו הייתה שווה בעיניו מיליונים. וזכרונות אלו לא יימחו מלבם של ילדיי לעד. (הרב יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

בשנת תשנ"א לפתה חרדה את תושבי ישראל: ארצות הברית התכוננה לתקוף את עיראק, ונשיא עיראק סדאם חוסיין איים, שבתגובה ישוגרו לישראל טילי סקאד נושאי ראש נפץ כימי. היה זה בשנותיה הראשונות של ישיבת 'נר יעקב', ואנו ציפינו לכארבעים בחורים שיגיעו מארצות הברית ללמוד בתחילת השנה החדשה. רוחות המלחמה החלו מנשבות כבר בחודשי הקיץ – האיומים של ממשלת ארצות הברית וצבאה אל מול ההתרסות הלוחמניות של עיראק.

בתור ראש הישיבה, לא היה ברור לי מה עלי לעשות במצב כזה. כתמיד פניתי להדרכת הרב שך. האם יש לי זכות, והאם אחראי מצידי להביא בחורים אמריקנים לשטח מלחמה? שאלתי. "ראשית", הוא אמר לי, "עדין לא קרה דבר. תמיד יש בארץ ישראל איומים וחששות מפני העתיד". היו אלו דברי הרגעה, שהעמידו את המצב הפוליטי בפרופורציה נכונה. "לבחורים שמגיעים לישיבתך", הוא המשיך, "שנת לימוד בארץ ישראל נחשבת בגדר פיקוח נפש – היא מצילה את חייהם. בחור אמריקני רגיל לא צריך לבוא בתקופה כזו ללמוד בארץ ישראל. אבל הבחורים שלך – כן. בשבילם מדובר בענין של חיים ומוות. יש לך הזכות להביאם, וזה מה שעליך לעשות. זו אפילו מצוה! ועליך לדאוג שיגיעו לכאן".

הרב שך השמיע את דעתו בהחלטיות נמרצת, ואנו התחלנו להתכונן לתחילת שנת הלימודים. השתדלנו כמיטב יכולתנו לא להקדיש תשומת לב רבה לחדשות, אף שהיה זה די מדאיג לחשוב על מלחמה שתגרום לישראל הקטנה להפוך מטרה לטילי האויב.

ה'זמן' התחיל, וארצות הברית הציבה בפני עיראק אולטימטום: עליכם לצאת מכוויית עד לתאריך הנקוב, אחרת נפציץ את עיראק ונהפוך אותה לעיי חרבות. העיראקים השיבו בגאווה וברברבנות, וחזרו על איומם לשלוח לעבר ישראל טילי סקאד, שבכמותם השתמשו במלחמה בתוך עיראק בשנות השמונים. ותוצאותיהם היו קטלניות – וגבו אלפי הרוגים.

תאריך היעד נקבע לאמצע חודש ינואר, ממש בעיצומו של 'זמן' חורף. בכלי התקשורת האמריקנים דנו ללא הפסקה באיום העיראקי, עובדה זו בלבלה את הורי תלמידיי, ולא תרמה למצב כלל. התחלתי לקבל מבול של טלפונים מהורים המודאגים לגורל בניהם.

יום אחד צלצל הטלפון בביתי: "הלו? הרב ליף?" – מדבר. "כאן הגבאי של הרב שך. רציתי ליידע אותך שהרב שך לא שכח את שיחתכם מתחילת השנה. הוא ביקש לומר לך שהפסק שנתן אז עדיין תקף – והדגיש כי אין צורך להיבהל, ואף אחד לא צריך לעזוב את הארץ".

מיהרתי למעונו של הרב שך, והעליתי את השאלה הבאה: אם מתקשרת אלי אמא בוכיה וטוענת שהיא חוששת לגורל בנה – מה עלי לומר לה? והוספתי: אולי הסיבה לחרדתה היא כי סביה וסבתותיה נהרגו בתאי הגזים. והיא אחוזת חרדה לחייו של בנה, מה עלי לעשות?

הרב שך ענה: "אויב די מאמע וויינט, דארף מען צוריק שיקן" – אם האמא בוכה, צריך לשלוח את הבן הביתה. אין דבר שעומד בפני דמעותיה של אמא. אך אם אתה יכול לחזק את הבחורים ואת בני משפחותיהם ולעודדם להישאר בארץ ישראל, כך ראוי לעשות".

לבסוף כך בדיוק קרה: חלק מהבחורים עזבו. הוריהם חששו לשלומם ודרשו שיחזרו הביתה. אולם רבים אחרים נשארו בארץ… למרבה הפלא בסיום המלחמה, התברר לכל, שבחורים שנשארו בארץ בתקופת המלחמה זכו לעליה עצומה בלימוד התורה וברוחניות, הבחורים שחזרו לארץ ישראל גילו שחבריהם זכו להתעלות מיוחדת בזמן היעדרותם, והצטערו שלא התאמצו יותר להישאר בישיבה, בדיוק כפי שהורה הרב שך.

נכונותו של הרב שך לקחת על עצמו את מלוא האחריות לשלום תלמידי בזמן מחמת המפרץ, היא דוגמה מייצגת לא רק ליכולתו לנבא מראש כיצד יתפתחו העניינים הגיאופוליטיים בעולם, אלא גם ליכולתו ולעוצם גדלותו להחליט החלטות של חיים ומוות בלי פחד וספק. לכל שאלה השיב הרב שך בבהירות מוחלטת. השואל ידע שאפשר להסתמך על התשובה שקיבל בביטחון גמור ומוחלט, כאילו יצאה מפי האורים ותומים… (הרב יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

מעשה היה בישיבת פוניבז', שבין התלמידים נמנה בחור מחו"ל שאביו היה עשיר גדול. באחד הימים נודע שהבחור לומד בערב לימודי חול מלבד הלימודים שלומד בישיבה. הדבר נודע להנהלת הישיבה וכיוון שהיה בדבר פתח למכשלה גדולה, התקיימה אסיפה בה השתתפו ראשי הישיבה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל, מרן המשגיח ר' יחזקאל זצ"ל ומרן הרב שך זצוק"ל, ולאחר ששמעו את פרטי העניין נמנו וגמרו להוציא את הבחור מהישיבה.

משפחתו של הבחור הייתה גרה בקהילה בה שימש רב קהילה שהיה ת"ח חשוב מאוד, ולאחר ששמע את ההחלטה על הוצאתו של הבחור מהישיבה הגיע במיוחד מחו"ל ונפגש עם הנהלת הישיבה לבקש על הבחור, וטען שהבחור הוא בן יחיד להוריו ולכך לא כדאי להוציאו מהישיבה.

שלחו אותו למרן הרב שך, ורב הקהילה טען בפניו שהבחור בן יחיד להוריו וכו', אמר לו מרן הרב שך: "לאב זה יש בן יחיד ולי יש שלוש מאות בנים יחידים! (כך היה אז מספר הבחורים בישיבה), זוהי פרצה ואי אפשר להשאירו בישיבה" (הרב בנימין גולד - בשם הגר"ז שוב).

 

[אחד יחיד]

אחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים עמד לארס את בתו עם חתן תלמיד חכם. האמצעים של אבי הכלה היו דלים מאד והוא חשש ליטול על עצמו התחייבויות בסכומי כסף גדולים. מצד שני, איך השידוך ייצא לפועל בלי שיתחייב כלל? ואם כן, כמה יכול להרשות לעצמו להתחייב?

נסע לבני ברק להתייעץ עם מרן הרב שך זצ"ל. שאל אותו הרב: "כמה יש באפשרותך להתחייב?"

אמר לו: כלום! אין לי כסף לקנות את השעון לחתן…

"אם אין לך כלום", אמר הרב שך, "מצבך מצוין – אתה יכול להתחייב סכומים גדולים…

תמה אותו תלמיד חכם: הדעת נותנת שאם יש מעט – אפשר להתחייב מעט, ואם יש הרבה – אפשר להתחייב הרבה. אבל מהיכי תיתי להתחייב סכום גדול אם אפילו מעט אין לי?

אמר לו הרב שך: "טבע האדם שהוא פועל בצורה מחושבת ושקולה, ולכן ההתחייבות שלו היא לפי מידת היכולת. אם היית אומר לי שיש לך יכולת מסוימת, הייתי מייעץ לך להתחייב בהתאם ליכולת שלך. ואם אין ברירה ואתה נדרש להתחייב יותר מכפי היכולת – אתה יכול להרשות לעצמך לחרוג מעט, בגבול הסביר, אך לא יותר. אבל אם אין לך כלום, זה מצב שונה לגמרי. הרי מראש אתה משליך את כל יהבך על הקב"ה, שהרי אתה חסר כל ואילו הוא כל יכול ולא ייפלא ממנו דבר. ואם אתה סומך על הקב"ה כבר מהשקל הראשון, הרי אתה יכול להתחייב גם על סכומים גדולים, מעל ומעבר ליכולת שאין לך, כי לך אין, אבל לקב"ה יש בלי גבול ומידה"…

(רבי גואל אלקריף שליט"א- שש באמרתך בראשית)

 

[אחד יחיד]

סיפור מופלא סיפר לאחרונה הגר"י זילברשטיין שליט"א, על מרן הגרא"מ שך זצ"ל, אותו שמע מיבדל לחיים הגאון רבי חזקיהו משקובסקי, שהמעשה היה קשור לגיסו הגאון רבי אברהם-צבי טויב.

המעשה נסוב על בן-תורה שבנו חלה, והאב והאם היו מרותקים למיטתו בבית החולים. כתוצאה מכך איבדה האם את מקור פרנסתה והבית כולו התערער. האב עשה את חשבון נפשו, והגיע למסקנה שהצרות הללו הגיעו אליו כתוצאה מפגיעה שפגע פעם בכבודו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך.

התדפק האבא על דלת-ביתו של הגרא"צ טויב, שהיה אחד ממקורביו המובהקים של מרן זצ"ל, וביקש ממנו שייגש אל ראש הישיבה, יספר לו את הצרות החולפות על ראשו, ויאמר לו שהוא מתחרט בלב שלם על הפגיעה, ומבקש שימחל לו.

רבי אברהם-צבי ניסה להתווכח עם האב, ואמר שלדעתו בקשת-הסליחה תיפגם בצורה כזו, שהרי אם אתה פגעת בראש הישיבה, איזו דרך היא לשלוח אליו שליחים?! אתה צריך בעצמך להיכנס אל הגרא"מ ולבקש את מחילתו! ראש הישיבה עוד עלול להתרגז, ולכעוס על כך שאתה שולח אותי, ואני חושש לעשות זאת. אבל האבא טען שהוא אינו מסוגל לעשות זאת, והפציר בפני הרב טויב שיעשה זאת עבורו.

בלית-ברירה עלה הגרא"צ טויב למעונו של ראש הישיבה, ומששמע מרן זצ"ל במה מדובר, ביטל את הכל במחי-יד, ואמר שהוא אינו זוכר כלל שהאברך ההוא פגע בו אי-פעם, ואם הדבר כן התרחש – הוא מוחל לו בלב שלם. "אבל תגיד לו", הוסיף מרן, "שלא אני הסיבה לצרות שפקדו אותו".

הרב טויב אמר לראש הישיבה שהנוסח הזה לא ישמח את האברך, כיון שהוא כן תולה בפגיעה זו את הסיבה לצרותיו.

מה שאירע בהמשך היה בבחינת פלאי-פלאות: מרן, ברוב ענוותנותו, ביקש אפוא מהרב טויב לנסח את נוסח-ההודעה שהוא חושב שתרגיע את האברך, "ואני אחזור על הנוסח מילה במילה", אמר… ישב הרב טויב וניסח את הדברים, ומרן זצ"ל חזר על כך מילה-במילה, ואמר שהוא סולח ומוחל בלב שלם וכו'. ואכן, האברך, בשומעו את הדברים, נרגע.

עברו כמה חודשים, והגיעו הימים שלפני פסח. מרן הגרא"מ שך יושב בביתו, ומבקש לקרוא אליו בדחיפות את הרב טויב. משהגיע, פונה אליו מרן ואומר לו: "אתה זוכר שהיית אצלי וסיפרת על אברך שפרנסתו נפגעה?" – – – הרב טויב הנהן לאות הסכמה, ואז אמר לו ראש הישיבה: "מן הסתם אין לו עכשיו כסף לרכוש את צרכי הפסח"…

הכניס הגרא"מ את ידו לכיס ה'פראק' שלו, והוציא משם חבילה גדולה של שטרות, ואחר כך הושיט ידו לכיס השני ושלף גם משם כסף רב, ומסר לידי הרב טויב, והורה לו למסור את הכסף לאברך ההוא…

כל מילה מיותרת כדי לתאר את מידותיהם הטובות של גדולי ישראל, שאם לא די בכך שהם מחלו לו לגמרי על הפגיעה בכבודם, ועוד הסכימו להקריא את המחילה מתוך ה'כתב', ידם פשוטה גם לסייע לפוגע, כדי שיהיה לו כסף לצרכי החג.

(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן)