אב - כ"א אב - יומא דהילולא של הגר"ח מבריסק | יומא דהילולא| דף 2 אב - כ"א אב - יומא דהילולא של הגר"ח מבריסק | יומא דהילולא| דף 2
פעם, כאשר באו אל ביתו גבאי העיר הבחינו שבביתו קר מאוד והבית אינו מחומם כלל. הם הבינו כי מחסור בעצי חימום הוא הגורם לכך, ומילאו את מחסן העצים של ר' חיים בעצים שיספיקו לחימום עבור כל תקופת החורף.

לתדהמתם לא חימם ר' חיים את ביתו בעצים אלה, אלא קרא לכל העניים ואמר להם שמי שנזקק לעצים לחימום הבית יכול לקחת מהמחסן שלו, ובתוך כמה ימים לא נשארו שם עצים.

בפעם הבאה כאשר מילאו הגבאים שוב את מחסן העצים הם אמרו לרב ולרבנית: "דעו לכם שעצים אלה הם רכוש הקהילה ואין לכם רשות לתת אותם לאיש, הם נועדו אך ורק כדי לחמם את ביתכם שלכם". כעבור כמה ימים באו הגבאים לבדוק האם ביתו של ר' חיים אכן מחומם. אך גם 'פטנט' זה לא צלח לגבאים, הבית נשאר קר מאוד…

"מדוע אינכם משתמשים בעצים שהבאנו?", שאלו הגבאים את הרבנית, "האם שוב נתתם אותם לעניים? והרי אסרנו עליכם לעשות כך!"…

"לא, לא נתנו אותם לעניים", ענתה הרבנית, "הרב אמר שאין לנו רשות לחלקם לעניים, ולגזל ייחשב לו נעשה כך, אך דווקא משום כך סירב להשתמש עם העצים, כי כל עוד שאין לעניים איך לחמם את ביתם גם ביתנו לא יחומם…".
 
פעם בצהרי היום, נכנס לביתו של רבי חיים שודד [ידעו שיש אצלו כסף של צדקות], ורבי חיים ישב ליד השולחן. הוא נגש לרבי חיים, ואמר שיתן לו את כל הכספים שיש לו. רבי חיים לא איבד את הקור רוח, והוציא מהכיס מטבע עבה – בערך כמו שיש היום חמש שקל וכופף אותה, ועשה ממנה שתים כמו שבן אדם עושה יחץ במצה, והניח לפניו על השולחן ההוא ראה עם מי יש לו עסק הוא הסתלק מהבית כחץ מקשת… זו היתה התגובה של רבי חיים ברוב פקחותו וחכמתו.
 
פעם רבי חיים בריסקר היה מסדר קידושין אצל הגביר של העיר – עשיר גדול, נתן לרבי חיים מעטפה סגורה כפי שהיה נהוג לתת למסדר קידושין, ומסתמא היה שם הרבה כסף. המעטפה היתה מונחת על השולחן, ורבי חיים אפילו לא פתח אותה, ותוך כדי שהגביר ישב שם, נכנס איזה עני וביקש צדקה, ורבי חיים נתן לו את המעטפה…
 
ויהי היום, ויהודי בריסקאי שהתהדר בתואר "ראש גנבי העיר", ערך סעודה בביתו.

באו תושבי העיר אל רב העיר, רבי חיים מבריסק זצ"ל ושאלוהו, אם רשאים הם להשתתף בסעודה זו. ענה להם הגר"ח כי למחר ישיב להם. קרא לאיש אל ביתו ואמר לו:

"יודע אתה כי שומר סוד אנכי. לכן, ברצוני לשאלך מספר שאלות, ותאמר לי את האמת".

נענע הלה בראשו.

– כיצד אתם נוהגים אם מזדמן לכם לגנוב בשבת?

– גונבים.

– ואם יש צורך להדליק נר לשם כך?

– מדליקים.

– ואם לשבור מנעול?

– שוברים.

– ומגוי אתם גונבים?

– וכי ממון של גוי אינו ממון?…

– ואם מוצאים שם בשר חזיר או טריפה?

– לוקחים.

– ומה עושים אתו?

– מוכרים לגוי.

– למה לא תאכלוהו בעצמכם?

– מה? – נעלב הלה עד עמקי נשמתו. וכי לא יהודי אנוכי? וכי אוכל חזיר או נבילה, רחמנא ליצלן?

– אינני מבין, אמר לו הרב. עוברים על "לא תגנובו", מדליקים נרות ושוברים מנעולים בשבת קודש, אך חזיר ונבילה אינכם אוכלים?

– מה עניין זה לזה? השיב ראש הגנבים. הגניבה היא פרנסתנו; אם נזדמן לגנוב בשבת, מה נעשה? זו פרנסה וזו דרכה. ברם, לאכול טריפה וחזיר? וכי יצאנו מכלל ישראל?…

למחרת ענה הגר"ח לשואליו:

אם אין האוכל גנוב, יכולים אתם לאכול שם…
 
בהיות ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק דליטא במעיינות הרפואה בקארלסבאד, נודע לו שמתרפא שם גם אחד מהרוטשילדים. נזכר ר' חיים שעליו לאסוף סכום הגון של כסף לצרכי ציבור, ולבקר אצל הגביר. היה זה זמן ארוחת הצהרים, על השולחן של אותו רוטשילד הועלו מאכלים בלתי כשרים. ברך ר' חיים אותו "לתיאבון". לאחר הסעודה שאל רוטשילד למטרת בואו והתרגש מאוד מביקורו של הרב המפורסם ר' חיים סולובייציק והעניק לו ביד רחבה לטובת המגבית שלו.

לבסוף שאלו: כיצד מברך רב גאון בעל שיעור קומה כמוהו אוכלי טריפה "לתיאבון"? על זה ענה לו ר' חיים מיניה וביה:

– יש לנו להלכה שני מיני מומרים, אחד מומר להכעיס ואחד מומר לתיאבון. במומר להכעיס מחמירים חז"ל: פתו פת עכו"ם, יינו אסור וכו', ואילו מומר לתיאבון – דינו ככל אדם מישראל שעבר עבירה, ועל כן כשראיתיך אוכל טריפות התפללתי:

יהי רצון שיהיה זה מומר לתיאבון ולא להכעיס…

[שיחות חולין, שערים, כ"ו תשרי ה'תשי"ב, עמ' 4]
 
כשישב רבי חיים על כסא-הרבנות בבריסק, לא היתה הקהלה מעלה לו שכר הרבה. בו בפרק ישב אחיו, רבי אברהם ברוך, על כסא-הרבנות בסמולנסק ושכרו מרובה.

פעם אחת שאלו לו לרבי חיים:

– ילמדנו רבנו, מפני מה אין שכרו בבריסק מרובה כשכרו של אחיו בסמולנסק?

– אף אני אומר לכם – מחזיר רבי חיים – בנוהג שבעולם דברים שבהכרח כגון לחם לאכול ובגד ללבוש ובית לדור בו, יציאתם מועטת. דברים שבמותרות, כגון בשר ויין, תכשיטים ותיאטראות, יציאתם מרובה. אמרו מעתה: סמולנסק, שרובה ככולה קלי-עולם, אין רבנותה אלא דבר שבמותרות, לפיכך יציאתה מרובה. ואילו בריסק, שכולה כשרים, תלמידי חכמים ויראי שמים, רבנותה היא דבר שבהכרח, לפיכך יציאתה מועטת…

[ליפסון, מדר דר, ג, פריט 230, עמ' 226-227]
 
"אני מזהיר, בית הכנסת יהיה סגור ביום הכיפורים, וכולנו נתפלל בבית!". דבריו של הגאון מבריסק, רבי חיים סולובייצ'יק, היכו בהלם את קהל המתפללים.

רבי חיים היה מגדולי תלמידי-החכמים בדורו, ואבי שיטת לימוד ייחודית שנקראת על שמו – שיטת בריסק. כבר בצעירותו התבלט בחריפותו ובבקיאותו בתורה, ובהמשך נתמנה לרב העיר בריסק.

דבריו התקיפים של הרב נאמרו בעקבות אירוע שקרה בעיר כמה ימים קודם לכן. זה היה צעיר יהודי שירד מדרך התורה והמצוות ונסחף אחרי האידיאולוגיה הקומוניסטית. הוא חבר ל'בונד' – תנועה סוציאליסטית יהודית ואנטי-דתית – והיה ידוע כ'מומר להכעיס', בשל מנהגו הרע להתהלך בעיצומה של השבת סמוך לביתו של רב העיר וסיגריה בוערת בפיו, כדי להכעיס את רבי חיים. ואולם רבי חיים הבליג ולא הגיב.

האירוע קרה בערב ראש השנה תרס"ה. הצעיר היה כעוס וממורמר בשל העובדה שגויס לצבא הצאר, שאותו תיעב כל-כך. הוא צעד עצבני ברחובות בריסק, ופתאום ראה מולו תמונה ענקית של הצאר המתנוססת ברחוב. בחמת זעם שלף את נשקו וירה בדיוקנו של הצאר.

קול הירי נשמע היטב, ובתוך דקות הופיעו שוטרים, אזקו את הצעיר ולקחו אותו לחקירה. פגיעה בכבוד הצאר הייתה מעשה חמור ביותר. כעבור ימים אחדים הובא לבית המשפט ונידון למוות. ביצוע פסק הדין נקבע לערב חג הסוכות. העיר בריסק הייתה כמרקחה, אך חומרת העוון לא הניחה פתח לתקווה.

באותם ימים נכנס לביתו של רבי חיים עסקן יהודי, שהיה מבאי ביתו של ראש העיר. הוא גילה לרבי חיים כי ראש העיר מוכן להמיר את עונשו של הצעיר בגלות, בתמורה לכופר בסך חמשת-אלפים רובל.

רבי חיים קרא מייד לאסיפת חירום שאליה זומנו כל ראשי הקהילה. "אני מבקש מכם לפדות את הצעיר שנידון לעונש מוות. חובה עלינו להצילו!", הודיע נחרצות.

ראשי הקהל זעו באי-נוחות. חמשת-אלפים רובל היו סכום אדיר. לאחר דיון קצר התגבשה תמימות דעים בין כל הנציגים, שאין להיענות לבקשה. "יהיה עלינו לרוקן את כל החסכונות שנאספו בקופת הקהילה, וגם אז לא ייאסף הסכום הנדרש", הצטדקו.

רבי חיים נרעד. "אם בקופת הקהילה אין הסכום הדרוש, גשו לבתיכם והשלימו מכיסכם את כל הנדרש!", קבע בפסקנות. ואולם דבריו לא זכו לאוזן קשבת. הסכום היה גדול מאוד, וראשי הקהל הביעו את התנגדותם לשלמו.

"טוב שניפטר מהצעיר", אמרו כמה מהם. "נקיים בכך את מצוות 'וביערת הרע מקרבך'. הברנש נהג לעבור עבירות כדי להכעיס וחילל שם שמיים תדיר", טענו. לטובתם גייסו את פסק דין הרמב"ם שלפיו אסור להציל מומר להכעיס.

ואולם רבי חיים הוכיח שדין זה נאמר רק כאשר גדולי ישראל מחליטים שיש צורך גדול ביותר למנוע את הצלת המומר, כדי לשמור על כלל ישראל מנטישת האמונה חלילה. אך על אף דבריו הנחרצים נותרו הנציגים בדעתם. האסיפה התפזרה ובקשתו של רבי חיים לא נענתה.

הגיע ערב יום הכיפורים. אחר-הצוהריים התאספו יהודי בריסק בבית הכנסת, להתפלל תפילת מנחה של ערב יום הכיפורים. בסיומה עלה רבי חיים אל בימת בית הכנסת והלם עליה בחוזקה.

"המתפללים רשאים ללכת לביתם ולסעוד את הסעודה המפסקת, ואולם כל נציגי הקהל חייבים לצאת כעת ולגייס את סכום הכופר מייד", הכריז הגאון. "אם לא תצייתו לבקשתי", התרה, "בית הכנסת יהיה סגור על מנעול ובריח, ואת תפילות יום הכיפורים ייאלצו כולם לעשות בבתיהם".

ראשי הקהל הבינו שרבם נחוש, ושעליהם למלא את המשימה שנכפתה עליהם. על אף השעה המאוחרת וכניסתו הקרובה של יום הכיפורים, התפזרו הנציגים ברחבי העיר וקוששו את כל סכום הכסף שנדרש. עם הכסף בידם עלו נציגי הקהל עם רבי חיים לביתו של ראש העיר ושלשלוהו לידיו. ראש העיר הורה לבטל את פסק הדין החמור, ולשלח את החייל הצעיר לעיר גלותו.

בית הכנסת המרכזי של בריסק היה מלא מפה אל פה בקהל רב שבא לתפילת ליל יום הכיפורים. שעת 'כל נדרי' כבר עברה, אך התפילה עדיין לא החלה, שכן רב העיר טרם נכנס. הקהל המתין בציפייה דרוכה לבואו.

לפתע הופיעה דמותו בפתח האולם. הוא היה עסוק עד עתה בהצלת הצעיר, ופיקח שאכן שוחרר כמסוכם. הרב אפילו לא הספיק לאכול את הסעודה המפסקת. לבית הכנסת בא היישר מביתו של ראש העיר.

"כעת נוכל לומר 'כל נדרי' ולפתוח את תפילות היום הקדוש", אמר בהקלה ניכרת.

(על-פי 'שמחה לארצך')
 
רבי חיים מבריסק היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפיקחותו, בלמדנות מעוררת השראה ובצידקות אמיתית. פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי חיים ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון והגאון ביקש להעביר ברכה זו: "יהי רצון שילך יחף ויישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראדין לא חפץ היה, למסור ל"חפץ חיים" את הברכה.

ה"חפץ חיים" שלח לקרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה?" והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלוואי ותתקיים הברכה. אם כי די לי שאלך יחף, גם אם לא אשא אבנים".

ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קיבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן".
 
פעם הגיעו לר' חיים מבריסק שני סוחרים לדין תורה. שטחו השניים את טענותיהם, והרב פסק לטובת האחד מהם. רטן הסוחר השני על פסק הדין והשמיע דברי תרעומת, כי אין הפסק צודק. אך, ר' חיים היה איתן בדעתו כי פסק דינו אמת הוא!.

לאחר שיצאו, שאל ר' חיים את האנשים שנכחו בשעת פסק הדין:

"מדוע כשרב פוסק על בהמה ששווייה אלפי רובלים, שהיא טרפה, מקבל השואל את הפסק, מוכרה לגוי בזול או מפקירה ללא שום הרהור, ועוד מודה הוא לה' על שהצילו מאיסור טרפה, ואילו כאשר אדם יוצא חייב בדין תורה, אין הוא מקבל את הפסק ובא בטרוניא ובטענות על הרב?!"

לא היה מענה בפי השומעים, ושתקו לשמע השאלה הנשאלת.

ענה להם ר' חיים בעצמו את התשובה:

"מידת הקנאה, היא המעבירה את האדם על דעתו! אדם מוכן להפסיד אלפי רובלים, ביודעו כי איש לא נצחו, אך, כשרואה את חברו מנצח ונוטל ממנו ממונו, זאת אינו יכול לסבול.
 

הודעות מומלצות

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון