תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (2 צופים)

[אחד יחיד]

שנים אחרי שנישאו ר' אברהם ורעייתו, הם לא נפקדו בזרע של קיימא. בעצת ידידים הם החליטו לנסוע לוינה, לרופא בעל שם עולמי, מומחה גדול בתחום, ולשאול בעצתו אולי ימצא מזור למכאובם. שבועיים ימים ארכה הדרך לוינה. הם עברו אותה בשלום, אך הם יצאו מהרופא בפחי נפש, גם הוא לא היה איש בשורה, להיפך, הוא רק ייאש אותם יותר, שבדרכי הטבע לא נראה כי יהיה להם אי פעם פרי בטן. בשורת האיוב נפלה על אזנם כרעם ביום בהיר, הרי כל תקוותם בעת האחרונה היתה הביקור אצל הרופא המפורסם.

שבועיים ימים ארכה הדרך חזרה הביתה, ובכל הזמן הזה עצרה האם את דמעותיה, ולא נתנה לבכיה דרור. היא התביישה לבכות לפני כולם, גם כאשר הגיעה אל ביתה היא לא רצתה לבכות, כי אביה, הלא הוא בעל ה'לשם', התגורר אצלם, והיא לא רצתה לצערו. היא פנתה אל מחסן צמוד לבית ושם פרצה בבכי רב, שהיה עצור אצלה כבר יותר משבועיים.

לאחר שנרגעה מעט חזרה אצל ביתה, וכשראה אביה את עיניה האדומות שאל אותה: "מה לך ביתי? מדוע עינייך אדומות כל כך?", בתחילה היא ניסתה להתחמק וטענה שיש לה דלקת עיניים קלה, אבל אביה החכם והרגיש לצרת בתו, הבין כי היא בכתה, ושאל אותה על סיבת הבכי. לא נותרה בידיה ברירה והיא ספרה לאביה – כשנחל של דמעות שוב פורץ מעיניה – שתקוותם האחרונה גם היא נגוזה, והוחלפה בבשורה מייאשת.

"הפסוק אומר" – אמר בעל הלשם לבתו – "'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת', מהי התוספת 'באמת'?, מהי קריאה של אמת ומהי קריאה שאינה של אמת? אלא" – הסביר הלשם – "יש שקוראים אל ה' אבל הם תולים תקווה גם במושיעים נוספים, ברופא או ביועץ כאלו ואחרים, אבל יש שקוראים אל ה' אחרי שאבדו כל תקוה אחרת, או-אז קריאתם אל ה' היא 'באמת', היא פורצת מעומק הלב, ובכוחה לפתוח שערי שמיים!". ואז פנה הלשם אל בתו ואמר לה: "הבכי הזה שבכית אחרי ששמעת את דברי הרופא, הוא קריאה אל ה' 'באמת', קריאה זו אחרי שאת מרגישה ש'אין עוד מלבדו' ורק הוא יכול לעזור לך, היא בעזרת ה' תיענה!". ואכן כך היה, לתקופת השנה ההורים נענו ונולד להם בנם יקירם, הלא הוא מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהאיר את העולם בתורתו.

 

[אחד יחיד]

מרן הסטייפלר זיע"א, בידעו את גדלות רבינו ואת שמירתו המדוקדקת על סדריו, היה מתאים עצמו לסדר יומו של רבינו: היה זה בליל נישואי אחת מבנות רבינו, מרן הסטייפלער הטריח עצמו ירושלימה כדי להשתתף בשמחת מחותנו. למחרת הייתה אמורה להתקיים שמחת הברית לאחד מבני חתנו מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. בתום שהותו בשמחת החתונה ניגש מרן הסטייפלער למחותנו רבינו ושאלו, מתי נוח לו לקבוע את זמן הברית. מרן הסטייפלער מצידו רצה בשעה מסוימת, אולם רבינו חישב ומצא שהדבר יפריע לו מעט מסדריו, לפי סדר יומו המדוקדק, וביקש לקיים את הברית בשעה אחרת. מרן הסטייפלער ביטל דעתו והסכים לקבוע את זמן הברית לפי סדר יומו של רבינו.

מעמד הנסיעה מירושלים לבני ברק היה נורא! כל הדרך ישב מרן הסטייפלער ואמר לנוסעים עמו פעם אחר פעם: "מחד גיסא, זריזים מקדימים, מאידך גיסא, כבוד התורה". (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

בן רבינו, הגאון רבי משה אלישיב, סיפר על מאורע שהיה עד לו: היה זה בימי בחרותי, כשלמדתי בבני ברק. יום אחד תקפו אותי כאבי ראש, חומי עלה והזדקקתי למנוחה ולטיפול רפואי. הכתובת הראשונה בעבורי כבית, היתה ביתה של אחותי הגדולה, הרבנית הצדקנית ע"ה, אשת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

באחד הימים שנחתי בביתה, נכנס לפתע מרן הסטייפלר אל הבית, אחוז התפעלות בלתי רגילה וקורא בקול: "א זא תשובה! א זא תשובה!" ("כזו תשובה! כזו תשובה!"). הוא ניגש בהתרגשות אל אחותי- כלתו ע"ה וסיפר לה: "שאלה סבוכה למדי הגיעה אלי, אך ככל שהעמקתי בה לא מצאתי מוצא. החלטתי לשטוח את השאלה בפני אביך, עתה הגיע אלי מכתב קצר ובו תשובה ברורה ותמציתית המבהירה את הקושיה באופן נהיר וחד, עד שקשה לי לכבוש את התפעלותי מישרות השכל של אביך ומהדרך שהבהיר עניין כה מסובך ומפותל". (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

מאז החל מרן הגרא"מ שך זיע"א לשתף את רבינו בענייני הנהגת הציבור, נקשרו נפשותיהם זו בזו. הקשר בין מרן זיע"א לרבנו הפך קרוב כל כך, עד שלעיתים נסובה השיחה גם לשאלות אישיות, אותן שטח בפני רבינו. באחת הפגישות ביניהם שטח מרן הגרא"מ שך את שאלתו: מכיון שזקן הוא ותשו כוחותיו, אינו יכול עוד להמשיך ולומר שיעורים בישיבת פוניבז'. נתעוררה בלבו שאלה האם מותר לו להמשיך ולקחת את משכורתו הקבועה מהישיבה. ענה לו רבינו: "תנוח דעתכם, עצם הדבר ששמכם נקרא על הישיבה ואתם עומדים בראשה ומפארים את שמה בכל העולם, מצדיק את המשך קבלת המשכורת"… (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

כתב הרמב"ם בסוף פיהמ"ש ברכות: "כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו!"

מי שזכה לשמוע את שיחותיו של מרן הגרא"מ שך זיע"א, אינו יכול לשכוח את המתיקות המופלאה שהייתה נסוכה בדברו תדיר על "אמונה פשוטה"! שעות שלמות היה מרן הגרא"מ שך מתענג על מתיקותה של אמונה פשוטה! ציורי ה"אמונה פשוטה" חקוקים בלבות שומעיו לעד… רבינו אהב בכל לבו לשמוע את תיאוריו ואת ציוריו המתוקים של מרן הגרא"מ שך זיע"א, בדברו על "אמונה פשוטה"! מחותנו של רבינו, הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצוק"ל, תיאר באורכה את אשר התרחש עם רבנו:

היה זה ביום נישואי אחד מנכדיו, שהתקיימה בבני ברק. רבינו נסע עם בני המשפחה לבני ברק, ולאחר שהגיע, התברר שהקדימו להגיע כשלושת רבעי שעה לפני החופה. רצה רבינו לנצל עד תום את שהותו הנדירה בבני ברק והחליט לעלות לבקר את מרן הגרא"מ שך זיע"א. לאחר שקיבל את רבנו בחביבות גלויה, החל מרן הגרא"מ שך זיע"א לדבר על הנושא החביב עליו ביותר: "אמונה פשוטה"! רבינו התענג על דיבוריו של מרן הגרא"מ שך זיע"א וממש התמוגג מרוב מתיקות! בקושי יכול היה לנתק עצמו כדי ללכת אל החופה…

בעיצומה של החתונה אמר לרבינו מחותנו, הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, שאם לא היה צריך להגיע אל החופה היה מסוגל להישאר במחיצתו של מרן הגרא"מ שך זיע"א ולשמוע את דיבוריו המתוקים על ענייני "אמונה פשוטה" עד אור הבוקר! אכן ידוע רבינו כמי שחס על זמנו בדרגה נוראה. אבל דיבורי ה"אמונה פשוטה" שנבעו מליבו הטהור של מרן הגרא"מ שך זיע"א, שבו את לבו עד שהיה מסוגל לישב בצלו ללא הגבלת זמן. אכן, "יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו!" (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

יסוד היסודות של ה"סדר" בחייו של רבינו, לא היה רק העמידה העקבית והתקיפה על לימוד ב"שעות הסדר" עד כדי מסירות נפש, אלא עיקר הסדר היה במחשבה, בראש! לשיטת רבינו, הראש כולו צריך להיות שקוע אך ורק בסוגיה הנלמדת עתה. הסוגיה שבה אוחזים על פי סדר המסכת היא עיקר החיים, עליה חושבים כל היום, בה מעיינים בכל רגע ובתוכה שקועים בכל הרמ"ח והשס"ה.

עיקר הצלחת הלימוד, לדעת רבינו, תלויה בעיקר גדול זה.

המשימה הקשה ביותר עבור רבינו, הייתה היציאה מן הסוגיה שאוחז בה לעבר סוגיה אחרת ועניין אחר. רבינו התבטא פעמים רבות, כי האנשים הבאים לשאול אותו שאלות במילי דעלמא, או שאלות שהתשובה עליהן היא ברורה ואינה מחייבת מחשבה, אינם מפריעים לו כל כך, מעבר לגזילת הזמן הכרוכה בזה, שהיא אבידה שאין להשיב, כיוון שכל העניינים הללו אינם מעסיקים את מוחו כלל ועיקר והוא יכול להישאר שקוע בסוגייתו. אך מי שבא לדבר עמו בקושיות ובתירוצים בסוגיות אחרות מפריע לו הדבר מאוד, כיון שהקושיות והתירוצים הללו מעניינים אותו מאוד, והם ממשיכים להעסיק את מוחו ומקשים עליו להיות שקוע בסוגייתו.

עקב כך, נהג רבינו להימנע מלהכנס לסוגיות אחרות ככל העולה בידו. מעשה באחד מנכדיו, שביקש לקבוע זמן קבוע ללמוד עמו. בתחילה נענה רבינו במאור פנים, אך במשך הזמן החלה הקביעות להפוך לנדירה יותר ויותר. אם בתחילה למד עמו פעם בחודש, הפך הדבר בהמשך הזמן לקביעות של פעם בחצי שנה…

כאב הנכד את הדבר, ובהזדמנות שאל את רבינו על כך. אמר לו רבינו: "כל אלו שמגיעים לשאול אותי שאלות בהלכה בדברים הברורים לי, אינם מפריעים את סדרי לימודי, ולאחר שעות קבלת הקהל אני חוזר לשקוע בסוגייתי בלי שום קושי, אבל אתה, הלא מתוכנן אתה היטב, ומגיע עם קושיות חזקות ועניינים סבוכים, וגם לאחר שאתה מסיים את הלימוד עמי, אני ממשיך להתעמק ולחשוב על הקושיות החזקות שדנת בפני, וזה מפריע ל'סדר'. אם היית בא עם שאלות בהלכה ועם ענייני עצות וכדומה, הייתי מוכן להמשיך עמך את הקביעות". (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

במהלך תקופות מסוימות היה מקדיש רבניו עשר דקות, יקרות מפז, לענייני כלל ישראל, מ- 12:50 עד השעה 13:00. קבלת קהל קצרצרה התקיימה באותו זמן. מיד לאחר מנחה וארוחת צהרים, עד לשעה 18:45, [ובימות הקיץ עד 19:00] היה רבינו סגור בחדרו ולמד את ה"סדר שלישי" שלו.

בשעה 18:45 התקיימה קבלת הקהל בביתו, עד השעה 19:20 [ובימות הקיץ מ-19:00 עד 19:30], שעת השיעור המפורסם ב"תפארת בחורים", שאליו נהרו תלמידי חכמים רבים מכל קצוות ארצנו הקדושה. לאחר השיעור, כשרבנו היה מותש לחלוטין, מן המאמץ העילאי הכרוך בסדרים התובעניים, היה לומד "סדר רביעי" שנמשך עד השעה 23:00. באותה שעה קרא ק"ש והולך לישון את שנתו הקצרה.

את הסדרים הקפדניים הללו שמר רבינו מכל משמר, בכל מצב שלא יהיה. מעשה ביהודי נכבד ובעל בעמיו, שנולד לו בן במזל טוב. יום לפני הברית נתעוררה אצלו שאלה דחופה. יצא אותו יהודי לבית רבינו, דחוף ובהול, כדי לקבל פסק הלכה. כשהגיע אל הבית, הסבירה לו הרבנית ע"ה שרבינו יושב ולומד את סדרו הקבוע בבית המדרש "אוהל שרה". היא הוסיפה, שאין כל דרך בעולם להפריעו מסדרי לימודו הקבועים.

סבר אותו יהודי שהמקרה שלו שונה משאר השאלות שבעולם, שהרי שאלה דחופה היא עד מאד הזקוקה לתשובה מידית. מה עשה? עלה במדרגות בית המדרש, ניגש אל החלון והחל לנקוש עליו. סבור היה, שרבינו יקום ממקומו ויפנה אליו. ברם, רבינו היה שקוע בתלמודו וכלל לא שמע את הנקישות שעל החלון. כיון שכך, החל אותו יהודי להגביר את נקישותיו בכמות ובאיכות, עד שהרעיש את בית המדרש כולו. לפתע "נתעורר" רבינו מעיונו בתורה, מן בסתם נסתיימה הסוגיה או שנתיישבה הקושיה לרגע קל, ואז חדרו ההרעשות מבעד למסך הסוגיה.

העיף רבנו מבט לעבר הנוקש וראה שנחוש הוא להרעיש בנקישותיו, קם ממקומו לרגע, ניגש אל החלון, פתח אותו והסתכל בפני הנוקש. החל הנוקש הבהול להתנצל ולומר שיש לו שאלה דחופה בעניין ברית מילה, ספק שצריך הכרעה מידית. אמר לו רבנו: "עכשיו אני באמצע הלימוד ואיני יכול לענות על שאלתך. יש רבנים נוספים בירושלים, תוכל לגשת אליהם ולשאול אותם". סגר את החלון וחזר לתלמודו. (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

עניין ציבורי נחוץ עמד על הפרק והצריך את הכרעתם של רבינו וחתנו מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. באותו שבוע הזדמן מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לברית מילה באולם "בנות ירושלים", סמוך ונראה לבית רבינו. ניגש אחד העסקנים אל מרן הגר"ח שליט"א ואמר לו: "הנה מצויים אנו ליד ביתו של רבינו, אולי יכנס לשאול בעניין העומד על הפרק?." "הוא באמצע הסדר? באמצע הלימוד?", ביקש מרן הגר"ח שליט"א לברר.

ביררו ומצאו שעדיין לא החל רבנו את ה"סדר". הגיע מרן הגר"ח אל בית רבינו, שאל ודן לפניו, וקיבל את הכרעתו.

אותו עסקן המשיך עם מרן הגר"ח שליט"א בנסיעה לכיוון בני ברק. באמצע הדרך הרהיב עוז ושאל: "מה היינו עושים אם רבינו היה באמצע הסד?" אמר לו מרן הגר"ח שליט"א בפשטות, מתפלא על עצם השאלה: "ודאי שלא היינו מפריעים לו, באמצע ה'סדר' אסור להפריע במאומה. הלימוד שלו הוא לימוד אחר לגמרי, זה לא סוג הלימוד שאנחנו מכירים, אני פוחד להפריע לו באמצע הסדר שלו"… (גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

אחד מנכדי רבינו בא בברית הנישואין והוצרך לפרנסה. עלה אל בית הסב הגדול ובקשתו בפיו: יואיל נא הסבא להמליץ בפני אלו שבכוחם לקבוע, שתקבל זוגתי משרה בבית ספר פלוני.

סירב רבינו להיכנס לעניין.

"וכי עלי להפסיד משום שאני נכד?" הקשה, "הלא ישנם כמה וכמה אנשים שרבנו עזר להם בפרנסת ביתם בצורה זו, ובמה שונה אני מהם? וכי עובדת היותי בן משפחה גורעת?"

"כן", השיב לו רבנו והוסיף עוד מילה אחת: "נקיות". (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

בית חתנו הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א, שימש בעבור רבנו מעין בית נוסף על ביתו שבסמטת חנן. בהזדמנויות רבות פקד את הבית, בימי "בין הזמנים", ביומי דפגרא ועוד. "אבא לא שותה אצלי אפילו כוס מים אחת בטרם הוא משלם על כך במיטב כספו", העידה בתו הרבנית אויערבאך ע"ה. עד כדי כך הגיעה מדרגת הנקיות, שאף בבית בתו, שהיה כביתו השני, לא נהנה בטרם שילם את כל ההוצאות.

לא רק כשהתארח רבנו בבית שאינו שלו שילם על האירוח עד הפרוטה האחרונה, אלא נהג הוא לשלם בכסף מלא על כל שירות שקיבל. מאז שהוזקק רבנו למי שישאר בביתו עמו בשעות הלילה, התקיימה תורנות בין הנכדים והנינים הרבים שראו לעצמם זכות עצומה לשהות במחיצתו באותן שעות מופלאות ונשגבות, ציפו וייחלו בעיניים כלות לזכות לזה. מצידם היו אפילו מוכנים לשלם על זכות זאת במיטב כספם, ולא הם בלבד אלא כל מי ששמע סדריו וצורת לימודו בלילה הגיע אל אזניו.

רבנו נהג לשלם בצורה מסודרת לכל נכד ונין שנשאר ער עמו בשעות הלילה, וככל שנכדיו ניסו להתחמק מן התשלום לא הועיל להם מאומה. רבנו לא רצה להשאר חייב לשום בריה בעולם מאומה, על שירות שקיבל הוא שילם במיטב כספו. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

לפני שנים רבות קרסה רצפת בית רבנו, ולא יכול רבנו להמשיך ולגור בדירתו. עקב כך, עבר לדור בבית חתנו הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א בבית וגן, עד שיתוקנו הריסות הבית. אולם השיעורים בבית המדרש "תפארת בחורים" צריכים היו להמשיך כמתכונתם, לבוא ולקחתו בכל יום משכונת בית וגן אל "מאה שערים", ולא נתרצה רבנו בשום פנים ואופן שיטרח מאן דהו במיוחד בעבורו.

בדקו ומצאו אברך הגר בבית וגן שנוסע כל יום ברכבו אל מקום לימודו באזור שכונת "בית ישראל", ששש ושמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו. לא הסכים רבנו להצטרף אליו, עד שבירר ומצא שהוא בכל מקרה נוסע בכל יום בדרך זו וכי הוא אינו מכביד עליו. נוסף על כך, התעקש רבנו לנסוע עמו דווקא בזמן שהוא נוסע, ולא יקדים ולא יאחר את הנסיעה בעבורו. כך עשה רבנו את דרכו אל עבר שכונת "מאה שערים" בכל יום, שעות אחדות לפני הזמן שהוצרך להיות שם, הכל כדי לשמור על מידת הנקיות.

ביום המיועד הגיע אותו אברך, נרגש ונסער על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, והסיע את רבנו אל עבר היעד. כיוון שהגיעו אל מבואות "מאה שערים", חפץ האברך להאריך במעט את הדרך ולהוריד את רבנו במקום היעד. אולם רבנו בירר היכן מצויה ישיבתו והיכן הוא מחנה את הרכב כל יום – ורק שם הסכים לרדת יחד עמו, כדי לא להטריחו.

אכן, נקיות מופלאה. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

באחד הימים באתי אל הקודש פנימה יחד עם אחד מגדולי מחזיקי התורה שבחו"ל, שחפץ היה ליהנות מזיוו של רבנו ולזכות לראות את הדרת פניו. אותו מחזיק תורה התפרנס ממכירת שעונים יוקרתיים מסוגים שונים, שהניבו הכנסות נאות.

כיון שראה את פני רבנו ואף שמע מפיו מילות הערכה על מאמציו להחזקת תורה אשר היא עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר, נתעורר בו חשק בלתי רגיל לזכות להנות תלמיד חכם מנכסיו, חפץ להעניק לו במתנה שעון זהב, הוא ראה זכות בלתי רגילה בעבורו שגדול הדור ישתמש ויכווין את סדריו המפורסמים על פי השעון פרי מנחתו.

סבור היה שיקבל רבנו בשמחה את מתנתו. מה מאד השתומם לשמוע את סירובו המוחלט של רבנו, בהסבירו שאין הוא חפץ ליהנות ממתנת בשר ודם כלל ועיקר. החל אותו מחזיק תורה להתחנן ולהפציר ברבנו, שייאות לכבדו ולקחת את מנחתו. כיוון שהכביר בהפצרותיו, עד שהיה נראה שאם ימשיך רבנו לסרב לקבל את המתנה מידו יגרום לו הדבר לחלישות הדעת ויפגע ענין 'החזקת תורה', ניאות רבנו לקבל את שעון הזהב מידו.

לאחר מספר ימים בערב שבת קודש, בשעה הקבועה לי מקדמת דנא במחיצת רבנו, הופתעתי עד עומק נשמתי לראות את רבנו מקדם את פני ומושיט לי צ'ק שבו נקוב הערך הכספי המדוייק של השעון, כשהוא דורש ממני באופן ברור בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאקח את הצ'ק ואדאג לפדותו ולהעביר את תמורתו לאותו יהודי מחזיק תורה!

(גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: בהיותי פעם בביתו של מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שטחתי בפניו את הבעיות החמורות המתגלעות לאחרונה בשלום-הבית גם בקרב שלומי אמוני ישראל. במהלך השיחה, פנה אליי מו"ח ואמר לי: "אתה יודע מה הסגולה הטובה לשלום בית? מה שאומר רבי חנינא סגן הכהנים!". לאחר מכן התברר לי שהדבר מובא בילקוט שמעוני (במדבר פרק ו', רמז תשי"א).

במדרש זה מובאות דעותיהם של התנאים בפירושיה של ברכת הכהנים בפרשת נשא, ולרבי חנינא סגן הכהנים, שהיה כהן גדול, יש פירוש משלו. 'וישם לך שלום – בביתך' – דהיינו, שאדם המכוון בברכת כהנים יזכה שיהיה שלום בביתו. אמרתי פעם את הסגולה הזו לאדם שביתו לא התנהל על מי-מנוחות, והלה חזר אליי לאחר כמה זמן, ואמר שהשתדל מאוד להימצא בברכת כהנים ולכוון בה כראוי אבל הסגולה לא פעלה את פעולתה, וכל הבעיות נותרו על כנן… שאלתי אותו: "מתי הנך מגיע לתפילה?" והוא השיב: "סמוך ל'ישתבח'…". "נּו", המשכתי ואמרתי לו, "במצב כזה אתה רוצה שברכת הכהנים תסייע בעדך? הרי לא יתכן שסגולתו של רבי חנינא סגן הכהנים תעזור למי שאינו מגיע בזמן לתפילה! עליך להגיע בזמן, לומר את ה'קרבנות' וכל פסוקי דזמרה, ואז, כשתכוון בברכת כהנים, יהיה לך שלום בביתך. ויכולני להעיד, שכל אלו שניסו את הסגולה הזו, ופעלו כנ"ל, דהיינו שהגיעו בזמן לתפילה, ראו ברכה רבה בביתם".

יכולני לספר עוד על הנהגתו המופלאה של מו"ח בענייני הכספים. הרבנית עצמה לא עבדה במשרה כלשהי; את משרתה היחידה ראתה בהתמסרות מוחלטת לתורתו של בעלה. מצד שני, למרן זצ"ל היתה משכורת מבית הדין הרבני, הוא היה, אפוא, ה'מפרנס' של הבית… כדי להעניק לאשתו את ההרגשה שבעצם הוא אינו אחראי כלל לענין הכספים, והיא ורק היא דואגת לפרנסת הבית, אזי כל פעם כשנכנסה המשכורת לבנק, הוציא את הכסף והביאֹו הביתה במזומן. וכל־כך למה? כדי להעבירו אחר־כך, בשלמותו, לידיה של הרבנית. אני עוד זוכר איך הוא היה נכנס אתה לחדר, מרוקֵן את כל הכסף מהכיס אל השולחן, ומכניס את היד שוב ושוב אל הכיס עד שהיה בטוח שלא נשארה שם אגורה אחת, ואומר לרבנית: 'הנה הכסף שלך, עשי בו כטוב בעינייך'… והרבנית ע"ה 'נתנה' לו אחר־כך כסף שיהיה לו לְחַלֵק לעניים, ולנסיעה באוטובוס הלוך־ושוב לבית הדין (שכן, כידוע, לא השתמש מרן זצ"ל בזכות שניתנה לו לרכב פרטי או לשכור מוניות).

זה נקרא 'מכבדה יותר מגופו'. לתת לה את ההרגשה שהיא הנותנת, היא המפרנסת. ולא שהיא תבוא אליו כל הזמן ותבקש 'תן לי, תן לי'. אם לא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק, אלא היה מוסר לאשתו צ'ק על־חשבון המשכורת, היא לא היתה מרגישה כאילו היא 'האחראית' על הכסף, שכן הצ'ק רשום על שמו של בעלה… אבל כשהכסף עצמו מגיע אליה, זה משהו אחר… חכמת־נפש גדולה ועצומה היתה כאן. עד כדי כך ירד מרן זצ"ל לעומק נבכי הרגש של אשתו הרבנית, והשתדל לכבדה ולהיטיב לה ככל האפשר.

(מתוך 'קול ברמה' אלול; קטעים מספר 'שמחה בבית', ספרו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בעריכת הרב משה מיכאל צורן)

 

[אחד יחיד]

מעשה סופר בירושלים של לפני כמה עשורים, על יהודי שבא להתברך אצל אחד מן הצדיקים לרגל כניסת בנו לעול תורה ומצוות. שאל הצדיק את האב 'האם הבן מניח תפילין?' 'ודאי' ענה לו האב, ושוב שואל אותו, כאילו לא שמע את תשובתו, 'בנך מניח תפילין? והאב שוב ענה בחיוב. שאלה זו חזרה על עצמה כמה פעמים, והדבר היה לפלא בעיני האב והבן.

הדו שיח המוזר הזה עורר את חשדו של האב, אולי מכוון הצדיק לרמוז לי משהו בדבר כשרותן של התפילין של הבן, והאב סר לביתו של פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לשאול אותו האם יש ענין לבדוק את התפילין לאור שאלתו של הצדיק שחזרה ונשאלה כמה פעמים. ענה לו מרן הגרי"ש כי בוודאי שאין חובה לבדוק, כי התפילין הן בחזקת כשרות, אך מחמת החשש ולו הקל ביותר, כדאי לבדוק. עשה האב כמצוות הרב, ואכן התפילין נמצאו פסולות.

לימים שאל אחד מבאי ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם זכור לו הספור הנ"ל, ענה לו הרב, אינני זוכר ספור כזה, ובטוחני שספור זה לא היה ולא נברא, לא אצלי ולא אצל שום רב בעולם, כי אם אכן ראה הצדיק ברוח קדשו שהתפילין פסולות, מדוע לא אמר לו במפורש שהתפילין שלו פסולות? וכי איך יתכן שיסמוך על כך שהאב יבין את רמזיו ואכן יבדוק את התפילין, והרי הוא מסכן את הילד שיבטל כל חייו מצות הנחת תפילין, ויברך ברכה לבטלה? אין זה יתכן – סיים הרב אלישיב – עם הלכה לא משחקים ולא רומזים.

 

[אחד יחיד]

במהלך לימוד של מרן זצ"ל עם גיסו הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאל בתוך הדברים את רבינו זצ"ל, כי כידוע שבטבעו היה חמיהם מרן הגרי"ש מאוד מאוד שולט על רגשותיו, וכידוע שיכל בחייו את רעייתו הרבנית ע"ה וכן ארבע מבנותיו, ובשום אחד מהם לא ראו אותו מוזיל דמעות, למרות כל הצער והכאב שבדבר, כי היה לו כוח שליטה גדול מאוד על עצמו, עם כל זה, אני זוכר פעם אחת שמו"ח הוריד דמעות מעיניו, ומעשה שהיה כך היה:

היה בחור צעיר לפני שנים רבות שהתאמץ ללמוד, אך לא ראה טעם בלימודו ולא עזרו כל הנסיונות שניסו לשכנעו שינסה עוד ועוד והבחור היה ממש על סף שבירה מוחלטת ורח"ל כפסע היה בינו לבין עולם השקר של עולם הזה. עד שבני משפחתו החליטו להביאו בפני מרן הגרי"ש שיברכו ויעודדו בעיצה טובה, ואכן הבחור בא לפני מרן הגרי"ש, וכשסיפרו למרן הרב אלישיב מה עובר על הבחור, החל מרן זללה"ה להוזיל דמעות מעיניו מצער ויגון על מה שעובר בחור שכל רצונו זה ללמוד תורת השם והיצר הרע לא מניח לו.

הבחור שהבחין מקרוב בצער הגדול של מרן זללה"ה, אמר אחר כך שכעת הוא כבר לא צריך שום עידוד... באותם רגעים גמלה החלטה בליבו שהוא חוזר לישיבה ללמוד וב"ה המשיך ועלה בלימוד וביראת שמים ע"כ המעשה.

כי ככל שהיה מרן הגרי"ש מרומם ומונח כל כולו בתורה הקדושה, הוא הרגיש יותר ויותר את צערו העמוק של אותו בחור שקשה לו לשקוע בלימוד ואין התורה מתוקה אצלו.

ורבינו זצ"ל התפעל מאוד מהמעשה והתרגש מאוד, ואמר שמעולם לא שמע מזה.

(דברי שי''ח)

 

[אחד יחיד]

"שנים רבות קודם לכן, לפני כ-50 שנה ויותר, נוהג היה מרן זצ"ל ללמוד בישיבת 'אוהל שרה', שם היה לו מקום לימוד, הוא היה עומד ליד הסטנדר במשך שעות רבות ברציפות, ולומד לבדו.

"דרכו היתה שהיה לומד לבדו, אבל היה מסביר את הגמרא ממש מילה במילה, כאילו הוא לומד עם חברותא. שמעתי פעם מהגה"ח רבי שמעון יצחק רכניצר זצ"ל, שאמר בלשון מליצה שאצל הרב אלישיב התקיים הכתוב "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי", כי מי שחלף מבחוץ סמוך לחלון של 'אוהל שרה', היה טועה לחשוב שיש בפנים שני אנשים שלומדים יחד, כי זה היה נשמע ממש כמו חברותא, אבל מי שנכנס פנימה יכול היה לראות שזה רק אדם אחד הלומד עם עצמו…

"בכל אופן, אספר כאן מעשה נפלא ששמעתי מפיו של הגאון רבי אהרן דוד דונר שליט"א, אב"ד לונדון, שהיה מתלמידיו המובהקים של מרן זצ"ל, והיה דבוק בו בלב ונפש. בתקופה בה זכיתי להסתופף בצל מרן, הייתי מקבל מהרב דונר טלפון על בסיס יומיומי! כל יום הוא היה מתקשר כדי לשמוע מה התחדש אצל מרן, איזה חידוש נשמע מפיו, האם הוא פסק הלכה בנושא מעניין כלשהו וכדו'. ממש כל יום. עד היום אנחנו משוחחים בטלפון מדי שבוע, שיחה ממושכת הכוללת עיונים והערות בדברי מרן זצ"ל בנושאים שונים.

"הגרא"ד דונר שליט"א למד בישיבה בארץ לפני כ-60 שנה, והכיר אז את מרן זצ"ל, שבאותם ימים לא היה מפורסם באופן מיוחד. הוא היה ידוע כתלמיד חכם גדול שכל רז לא אניס ליה, אבל לא היו לו גבאים ומשמשים ואף אחד לא רץ אחריו ברחוב כדי לשאול אותו שאלות.

"אבל הוא, רוח אחרת היתה עמו. הוא החליט שהוא רוצה להידבק ברב אלישיב ולהפוך לתלמידו. הוא גילה מה הן השעות שבהן רבינו זצ"ל לומד ב'אוהל שרה' ומתי הוא מסיים ושב לביתו, והיה אורב לו שם, וכשרבינו היה צועד משם לכיוון הבית, התלווה אליו הרב דונר והחל לשאול אותו שאלות ולשוחח עמו בסוגיות שונות.

"הרב אלישיב לא אהב את זה, ובהתחלה ניסה קצת להתחמק, אבל הגר"א דונר לא נכנע והמשיך עוד ועוד, עד שהצליח ונוצר חיבור חזק בינו ובין רבינו זצ"ל, חיבור של רב ותלמיד.

"אחרי תקופה היה הגרא"ד דונר צריך לחזור ללונדון, והוא הצטער צער רב על כך שמעתה לא יוכל לשוחח עם מרן על בסיס יומיומי. לפני שנפרד הוא שאל את רבינו מה יהא עליו, הוא הרי נוסע ללונדון ומתנתק ממקור החיים, מהרבי שלו.

"השיב לו הרב אלישיב, שזה לא כל כך נורא, כי הוא יכול לכתוב לו מכתבים והוא מבטיח להשיב לו עליהם.

"אבל התלמיד לא הסתפק בכך, וביקש מהרב אלישיב שירשה לו להתקשר אליו בטלפון כדי לשוחח עמו.

ואמר לו 6… 2…. 6…. וזהו…

"מרן זצ"ל ניסה להתחמק ואמר לו שהטלפון לוקח זמן ואין לו כל כך חשק לזה, אבל לאחר שהפציר בו מאוד, הסכים מרן שיתקשר אליו רק כשיש לו שאלות דחופות.

לימים סיפר לי הרב דונר שהוא מתחרט מאוד על כך שלא קיבל את עצתו של מרן לנהל עמו חלופת מכתבים, כי אומנם שיחות הטלפון היו יותר טובות לו לאותה שעה, אבל אם הוא היה מנהל עם מרן חלופת מכתבים, הוא יכול היה להחזיק היום באוצר בלום של מכתבים שקיבל מהרבי, ולהשתעשע הוא ניסה להיזכר, ואמר לו 6… 2…. 6…. וזהו… בהם בכל עת כשגוברים אצלו הגעגועים אל הרבי זצ"ל.

"על כל פנים, כשקיבל את אישורו של מרן זצ"ל להתקשר אליו כדי לשוחח עמו בטלפון, הגיע השלב שבו ביקש הגרא"ד דונר ממרן שיאמר לו את מספר הטלפון, ואז יצא המרצע מהשק… רבינו זצ"ל לא ידע מה המספר. הוא ניסה להיזכר, ואמר לו 6… 2…. 6…. וזהו… כאן הוא נתקע ולא זכר את ההמשך, עד שנאלץ לקרוא לרבנית ע"ה ולשאול את פיה מה הוא מספר הטלפון בביתם.

"הסיפור הזה נותן לנו אפס קצה הבנה במה שדרש רבי עקיבא "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".

"ראו נא ראו… האיש הזה, אם אפשר בכלל לכנותו בתואר כזה גשמי, הוא ידע את כל התורה כולה. כל רז לא אניס ליה. הוא זכר מצוין באיזה דף מופיעה כל מימרא בגמרא, ובאיזה מספר עמוד בריטב"א אפשר למצוא את היסוד ההלכתי ההוא וההוא, הכל הוא ידע ולא שכח כלום! אבל את מספר הטלפון שלו הוא לא ידע, ואז המספרים היו קצרים, והכילו רק חמש ספרות… את זה הוא לא הצליח לזכור… פחד פחדים!

"והדברים מקבלים משמעות עמוקה ומבהילה עוד יותר, כשעושים את החשבון שלכאורה הוא לא זכר את מספר הטלפון כי לא רצה לזכור, וזאת משום שהיה לו חבל לבזבז מקום בזיכרון שלו על מספר טלפון, אם המקום הזה יכול לשמש לעוד כמה מילים של תורה… ודברים נוקבים חדרי בטן, גאון הגאונים שידע את כל התורה כולה, לא יכול היה לשחרר מקום בזיכרון שלו לכלום! אפילו לא לכמה ספרות בודדות, ולמה? כי חבל על המקום, הוא יכול לשמש לעוד שתיים או שלוש מילים של תורה…

"ומה נענה אנן אבתריה??? ועל דא ודאי קא בכינא". (רבי משה פריד)

 

[אחד יחיד]

שח הגר"י זיברשטיין שליט"א: את הדוגמה הנאותה ביותר לקשר הרגשי הראוי בין בני-זוג, המוביל לקיום הוראת חז"ל 'ומכבדה יותר מגופו', אפשר להביא מתוך מעשה שהיה בביתו של מו"ח, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהייתי עד לו.

המעשה אירע בתקופה שילדיו של מו"ח היו עדיין בגיל צעיר, ואחד הרופאים – שהיה לו קשר הדוק עם הגרי"ש – התנדב להגיע בקביעות לבית המשפחה כל אימת שהילדים לא ירגישו בטוב, על מנת לבדוק אותם.

הוא עשה זאת כדי להקל את העול מהרבנית ע"ה, שלא תצטרך להטריח את עצמה כל פעם עד למרפאה. רופא זה ידע עד כמה היא מוסרת את עצמה לתורתו של בעלה הגדול, והחליט להקל ממנה את הטרחה הזו של ההגעה למרפאה, והגיע בקביעות אל הבית כדי לבדוק את הילדים.

פעם קראה לו הרבנית שיבוא לבדוק את אחד הילדים, שחומו עלה מאוד. הרופא הגיע, ואבחן שמצבו של הילד הרבה יותר קשה ממה שחשבה הרבנית, והוא זקוק לטיפול מיידי.

הרופא גער מעט ברבנית, והוכיחה על כך שהמתינה עד שהחום של הילד טיפס ולא קראה לו מיד לבדוק את החולה. "במצב כזה הוא עלול להגיע לידי סכנה, ולכן כדאי תמיד להזעיק אותי לפני כן", אמר.

מרן הגרי"ש זצ"ל, ששהה בחדר הסמוך והתמיד בלימודו, שמע את דבריו של הרופא, והחליט לקום ממקומו ולעשות מעשה.

הוא נכנס לחדר שבו היתה הרבנית, וראה שהיא אכן נפגעה קמעה מדבריו של הרופא. בו-ברגע פנה מרן זצ"ל אל הרופא ואמר לו: "אינך מגיע לכאן יותר!" והוסיף עוד משפט: "כיצד הנך מעז להוכיח אותה?! וכי אינך יודע כמה מתמסרת הרבנית ללימוד שלי?!"

אני הייתי בחדר ברגעים הללו, וראיתי כיצד מקיים מו"ח את ה'מכבדה יותר מגופו'. שהרי אם הרופא היה פונה אל הגרי"ש עצמו בטענה הנ"ל, ושואל אותו מדוע המתין עד שהחום עלה, לא היה הרב אלישיב מקפיד כלל וכלל! ורק משום שהבחין בעיניו הקדושות בפגיעה שהיתה לרבנית מדיבורים אלה, החליט לכבדה יותר מגופו, ואסר על הרופא לבוא לביתם יותר.

הרופא היה חכם, ולא התקומם ולא התנגד לדבריו של מרן הגרי"ש, ולא עוד אלא ש… חלץ את נעליו, כדינו של מנודה, והשתטח לפני רגליו של הרב אלישיב וביקש סליחה וכפרה.

חכמה גדולה ראיתי בו, ברופא זה. הוא היה יכול להתמרד קצת נגד הדברים. שהרי הגעתו הקבועה לבית מרן היתה בהתנדבות, ועל חשבון זמנו הפרטי, וגם ברור שלא התכוון לפגוע ברבנית, אלא עשה זאת לטובתם של הילדים, ואם כן למה זה מגיע לו…

אבל הוא לא עשה כך, אלא מיהר לבקש סליחה, ובאופן המיידי ביותר, והמוחשי ביותר, עם חליצת נעלים והשתטחות מלאה על הארץ.

ומה אמר לו מרן הגרי"ש בראותו זאת? – "אינך צריך לבקש מחילה ממני, אלא מרעייתי". הרופא ביקש סליחה מהרבנית, שכמובן סלחה לו. ואז סלח לו גם מרן זצ"ל בלב שלם, ואמר לו 'מחול לך'.

(הסיפור, מתוך הספר 'שמחה בבית')

 

[אחד יחיד]

בעל מלאכה אחד ביצע עבודה בבית רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל. כשנסתיימה המלאכה שאלו רבינו על התשלום. אמר לו אותו בעל מלאכה: איני רוצה תשלום, אני רוצה לקבל ברכה שהיא שווה בעבורי יותר.

אמר לו רבינו: "א ברכה באזונדער, און וואס דארף מען באצאלן באזונדער!" ("הברכה היא עניין בפני עצמו, ואת התשלום צריך לשלם בלי קשר לברכה!").

התחכם אותו בעל מלאכה ונקב בתשלום שאינו כערך המלאכה. מיד הוציא רבינו מכיסו סכום הכפול פי ארבע מן הסכום שנקב.

 

[אחד יחיד]

כח' תמוז- רבי יוסף שלום אלישיב

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

אחד מאנשי ביתו של רבינו מספר:

פעם אחת בניתי את הסוכה בביתו. רבינו היה משלם על כל שעת עבודה מחיר מלא העולה על מה שמקובל בשוק.

שנה אחת ביקשתי מאחד מבני ביתו שיאמר בשמי לרבינו, שאני רוצה תמורת העבודה את עצם הזכות של בניית הסוכה בעבור גדול הדור. נכנס הלה אל החדר ויצא כעבור דקה ואמר: רבינו אומר שאם תעלה בקשות מהסוג הזה לא תזכה לבנות את הסוכה בשנה הבאה!