תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (2 צופים)

[אחד יחיד]

כשבנו את הסוכה בעבורו, ישב רבינו בחדרו והיה שקוע כולו בתלמודו מבלי לשמוע מאומה. לאחר מכן רצו לבנות סוכה נוספת ואמרו לו שהמעבר של הדפנות והסכך הוא במקום ישיבתו. ללא אומר ודברים, לקח רבינו את ספריו ועבר ללמוד בתוך הסוכה שכבר נגמרה בנייתה ועדין שרר בתוכה אי סדר. רבינו פינה לעצמו מקום והתיישב ללמוד בתוך כל המהומה מבלי לשמוע מאומה ומבלי לשים לב לדבר.

 

[אחד יחיד]

אחד ממקורבי רבינו ניהל גמ"ח גדול להלוואות כספים. מפעם לפעם היה רבינו מבקש הימנו להלוות סכומי כסף לאנשים מסוימים שהיה להם צורך בהלוואות הללו, אך תמיד היה מונע עצמו מלומר 'תן מנה לפלוני', שאז ייחשב כערב להלוואה.

פעם אחת שגג רבינו ושכח ואמר לו: 'תן הלוואה לפלוני'.

את גודל נקיותו בממון ראו אז במוחש. מיד ביקש לברר מתי נקבע זמן הפרעון, וכשהגיע זמן הפרעון ביקש לברר האם הלווה החזיר את הכסף. וכשנודע לרבינו שעבר זמן מה אחר הזמן הנקבע לפרעון ועדיין לא פרע הלווה, הזדרז רבינו ושלח למלווה סכום של ארבעים אלף דולר.

כל זאת כדי לעמוד בדיבורו ולהיות נקי בתכלית הנקיות. אף שידע המלווה שבד"כ מונע עצמו רבינו מלהיות ערב, וכל מה שהוציא מפיו ואמר לו 'תן הלוואה לפלוני' היה בגדר שגגה, והדבר היה ברור לכל – מידת הנקיות עומדת מעל הכל…

 

[אחד יחיד]

מתוך ישרותו הגדולה ונקיות המידות, מקפיד רבינו על "חזקות" שונות שקבעו אנשים בקשר אליו.

במשך שנים רבות היה נוהג רבינו לנסוע אל הכותל המערבי בערב ראש השנה כדי להעתיר בתפילה בערב יום הדין.
היו אנשים שונים שהייתה להם "חזקה" להסיעו ברכבם אל הכותל המערבי.

בשנות הזקנה המופלגות של רבינו, בהם רבו המשמשים והמסייעים, לא שכח רבינו את בעלי ה"חזקה" ולא אבה לשנות מחזקתם, הם המשיכו להסיעו אל הכותל המערבי, אף שרבים היו חפצים בזכות זו. (מתוך הספר 'גדולה שמושה')

 

[אחד יחיד]

אחד האברכים מירושלים חלה רח״ל. הוא פנה לעסקן נכבד שיטפל בו, הביאוהו אצל רופאים וערכו לו בדיקות, ונתברר שנחלה במחלה הידועה רח״ל, וכרגע לפי דרך הטבע אין מה לעשות. פנתה אשתו של החולה לאותו עסקן, בבקשה שרצונה עז להיפגש, בעלה והיא, עם העסקן, אצל מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ״ל. הגיעו שלשתן אצל מרן זצ״ל ביום שישי, ערב שבת קודש, והעסקן פרש לפניו את הענין. אמר הרב אלישיב: לפי מה שהסברת את העניין, רואה אני שאין מה לעשות לפי דרך הטבע, ונתן את ברכתו.

פנתה האשה אל הרב אלישיב ואמרה: מבינה אני שבעוד כמה שבועות עומדת אני להיות אלמנה צעירה, ובני הקטנים יהיו יתומים קטנים, הם יגדלו וישאלו אותו: ״אמא! האם עשית בשביל אבא כל מה שיכלת לעשות?…״ ובכן, שואלת אני מהרב, האם אוכל לומר ׳׳כן, עשיתי כל מה שיכלתי…״ מיד פנה הרב אלישיב לאותו עסקן והורה לו: תיסע עם החולה מיד לאמריקה! אמר לו העסקן: רבי, היום יום שישי, אם ניסע מיד ־ נצטרך לחלל שבת… אמר לו הרב אלישיב שוב: תיסע עמו מיד לאמריקה! הם נסעו וב״ה האברך הבריא. עד כאן העובדה.

ושאל הגאון רבי אליהו מן שליט׳׳א את מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, מעיקרא מאי סבר חמיו, ולבסוף מאי קסבר, מדוע בתחילה הגיב, שאין מה לעשות, ואילו אחר כך אמר לנסוע גם בשבת!

מרן הגר״ח קניבסקי הרהר בענין וענה: הוא הבין וראה שלאשה יש בטחון ואמונה בהקב״ה שלא לסמוך על הרופאים שאמרו שאין מה לעשות עם החולה, אלא חשבה אולי יחמול ויעזור ה׳, ויש דרך אחרת, ומשום כך אף שבדרך הטבע אין מה לעשות ־ עם אמונה ובטחון אפשר לשנות את הטבע, ומותר לחלל שבת על זה!

(אוצר פנינים ועובדות – ״דרך שיחה״ ח״א עמו׳ תרפ״ד)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי יהודי שהתארח בליל הסדר בבית מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. כשהגיעו לקטע שבו הבן הרשע מדבר בזלזול ובחוסר כבוד, "מה העבודה הזאת לכם – לכם ולא לו", אמר הרב אלישיב, אני לא מבין! משהו פה לא מסתדר!

הרי התורה הקדושה מעידה "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". כיצד ייתכן שהבן הרשע שכח את התורה ולא מבין מה העבודה הזאת לכם. איך ייתכן שהוא מבעט בתורה הקדושה לאחר שהתורה עצמה העידה שהתורה לא תישכח מפי זרעו של עם ישראל?

אלא, אמר הרב אלישיב, התשובה לשאלה הזאת כתובה בגוף השאלה. מי שידקדק במילות הפסוקים, יבין היטב כיצד אירע דבר כזה שרח"ל הבן הפך לרשע.

התורה אומרת "וענתה השירה הזאת", כשיהודי לומד תורה ומקיים את התורה מתוך שמחה ורוממות, כמו 'שירה', שהוא מקיים את מצוות התורה ומפגין את השמחה הפנימית שלו החוצה, כשהילד רואה שהאבא קונה לולב במיטב כספו כמה שיכול, ולא נאנח על כך שזה עלה לו יקר מדי, אלא שש ושמח, וכשהוא מוציא את הלולב מהנרתיק ביום טוב ראשון של סוכות, הוא נראה כמו מישהו שמסתכל בפעם הראשונה על איזה יהלום יקר שהוא קיבל בירושה מהסבא שלו, בשמחה, בהתלהבות… וכך בכל מצוה ומצווה האבא מלא בשמחה על זכייתו, בכזה מקרה, התורה לא תישכח מפי זרעו! הילדים יקלטו ויבינו היטב שאין גדולה כתורה, אין דבר שיכול לשמח אדם יותר מפיקודי ה' וממשפטי ה'.

אבל כשקיום המצוות הופך מ'שירה' ל'עבודה', והאבא נאנח עוד לפני שהוא מתחיל לחפש את הלולב, כי אין לו כח עכשיו להסתובב בין הדוכנים ולעיין בעלי הלולבים, כשהאבא נראה חסר מצב רוח כשהוא נאלץ לצאת מהבית להתפלל מנחה בציבור, וכשנורא נורא קשה לו לדקדק בהלכות שבת החמורות – הבן שלו מבין היטב את המסר ההפוך, ואז הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם?", זאת בהחלט עבודה קשה, למה אתם מתאמצים כל כך? אני עצלן, אני לא רוצה לעבוד קשה!

בגאולת מצרים אנחנו רואים דבר נפלא. לא השתחררנו מהעבדות. בכלל לא. נשארנו עבדים, עבדי ה', ובכל זאת אנחנו שמחים, אנחנו קוראים לזה 'גאולה' ולא 'החלפת בעלות'. ולמה? כי להיות עבד ה', זו החירות הכי גדולה. 'עבד ה' הוא לבד חופשי'.

זה המסר שאנחנו צריכים לקחת איתנו מהפרשיות הללו, לתיקון הפנימי ולהתעלות הרוחנית שלנו. לשמוח בעבדות הזאת שתהיה כמו 'שירה' ולא חלילה כמו 'עבודה'.

ואם בשביל זה צריכים לוותר על טכנולוגיות מסוימות, לו יהי כן! אם בשביל זה אנחנו צריכים לשלם מחירים מסוימים, נעשה את זה בשמחה!

וכדי להשלים את הדבירם נביא מאמר נפלא של ה'משך חכמה' על פרשתינו: "וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו".

אומר ה'משך חכמה', אם החג של פסח הוא חג שלנו, שהשתחררנו מעולו של פרעה, אין פה מקום לחגיגה נצחית בימים אלו. כי אכתי עבדי אחשוורוש אנן. אבל אם זה וחגותם אותו חג להשם! החג הוא על זה שנהיינו עבדי ה', ממילא 'לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו'. זאת חגיגה נצחית, כי בכל דור ודור אנחנו עבדי ה'. (רבי יעקב שיש)

 

[אחד יחיד]

מסופר על מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ששאלוהו כיצד הוא לומד רוב ימי חייו לבדו, הרי חז"ל אמרו שלא כדאי ללמוד ללא חברותא. השיב הרב: אני כן לומד עם חברותא ולא רק עם חברותא אחת אלא עם כמה וכמה, שהרי רש"י הוא החברותא שלי וגם התוספות והרשב"א ושאר המפרשים… מאחר שהרב אלישיב היה עשיר בתורה וידע אותה על בוריה וגם השיג את מתיקות התורה, יכול היה להתייחס לדברי המפרשים כחברותות שלו, אבל מי שעדיין מצוי בראשית הדרך, מומלץ מאוד ואף הכרחי שילמד על ידי שמיעת שיעור מרב, או עם חברותא, אם יעשה כך ברצינות ובהתמדה, סלולה לו הדרך להגיע מהר מאוד לידי חשקת התורה.

 

[אחד יחיד]

אם בהתנפלות על הגמרא בשקיקה עצומה אנו עסוקים, שומה עלינו לגולל את המחזה הנשגב של אהבת תורה שהתגלה לעין כל באחד מימי חורף שנת תשע"א.

רבינו התקרב לגיל ק"א, גוו היה חלש ורפה אונים, אפוף היה בייסורי זקנה מופלגת, ועם כל זה היה מצוי בשיא ה'שטייגן'. לשיטתו הקדושה אזיל, שמי שמפסיק ללמוד בימי הזקנה והייסורים, הוא מפסיק להיות אדם גדול. וכל עוד שהנשמה בקרבו צריך להתעלות וללמוד.

השיעורים המפורסמים ב'תפארת בחורים' נמשכו כסדרם, לא יאומן כי יסופר, מסכת 'שבת' שנלמדה תקופה ארוכה, נסתיימה, מיד לאחריה החליט רבינו לומר את שיעוריו במסכת 'ראש השנה', שיעור רודף שיעור, יום-יום, בחולשה רבה, ומאידך במלוא המרץ והכח.

זה מכבר נעשה השיעור היומיומי למחזה נשגב של אהבת תורה, אליו נהרו יום יום מאות אנשים מכל קצווי הארץ ומרחבי העולם, כדי לראות את רבן של כל בני הגולה ומאורן של ישראל מוסר שיעור, בפרישקייט של בחור צעיר, ברעננות של צורב שהתחיל עתה את 'זמן אלול' הראשון בחייו. העיניים היו מרוכזות, ואף דמעות התרגשות נראו.

אולם המחזה שהתגלה באותו יום ריגש את כל הנוכחים בשיעור.

רבינו סיים את מסכת 'ראש השנה', והחליט ללמוד ברבים פעם נוספת את מסכת 'בכורות' (מסכת האהובה על רבינו, עליה אמר שיעורים לפני כמה שנים). בעיצומו של השיעור סילקו מלפניו את מסכת 'ראש השנה' והגישו לו כרך גדול של מסכת 'בכורות'.

המחזה היה נורא ונשגב, רבינו ממרום שנותיו וחולשתו 'התנפל' על הגמרא 'בכורות' בשקיקה ובהתלהבות, כאיש צמא שלא שתה זה כמה ימים, ועתה גילה מעין מים חיים שוקק למרגלותיו.

מראה ההתנפלות על המסכת החדשה היה גלוי לעין כל, היה זה מראה נשגב ומופלא שהוזיל דמעות התרגשות מעיני הלומדים, לנוכח גודל אהבת וחשקת התורה שהתגלתה לפניהם.

"איך הרב מסוגל להתנועע בייסורים כאלו?!"

באחד הימים נשברה לרבינו חוליה בגבו. כאביו וייסוריו בלתי ניתנים היו לתיאור.

הרופאים שבאו לבדקו לא ידעו מה לעשות, ופחדו לנתחו בגילו המופלג מעל מאה שנה, ולכן הנחו את בני המשפחה למשוח משחות של משככי כאבים, אך הזהירו ואמרו שלמרות ששבירת החוליה בגב אינה מסוכנת לחייו, עוצמת הכאבים – סכנה לחייו.

הרב בנימין פישר שליט"א, שעסק רבות ברפואתו של רבינו, חיפש בדחיפות בכל רחבי העולם רופא שיכול להועיל. לבסוף מצא פרופסור אחד שהתמחה מאוד בתחום, ובתחילה לא רצה אותו פרופסור לטפל בזקן מופלג כמו רבינו. אך לבסוף התרצה לקחת את הטיפול לידיו ולעיין בתיקו הרפואי.

לאחר שלמד היטב את הנתונים, הביא רבי בנימין פישר את הרופא לבית רבינו.

רבינו ישב בחדרו ועסק בתורה ביגיעה ובעמל.

הסתכל הרופא סביב-סביב, תמה ושאל: "זה החולה?"

"כן! זה החולה!"

אם כך זה לא מתאים בכלל לנתונים שבתיק הרפואי. לא מסתדר עם הצילומים ותוצאות הבדיקות. איך ייתכן שהוא מתנועע כך בייסורים כאלו?

ניגש הרופא לרבינו ושאל: "הגב של הרב כואב?"

אמר לו רבינו: "יש לי ייסורים גדולים!"

תמה הרופא: "אם כך, איך הרב מסוגל להתנדנד?"

ונענה בשתיקה! (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

לסיפור הבא קיימות שתי גירסאות, ויתכן ששתיהן נכונות.

גירסא אחת מספרת, שרבינו הגיע פעם להיבדק אצל רופא עיניים. הרופא שהיה יהודי חסידי, זמזם לעצמו בעיצומו של הטיפול ניגון שהושר רבות בפיהם של החסידים ברוסיה: "עסן עסט זיך, טרינקען טרינקט זיך, שלאפן שלאפט זיך ס'קומט צום לערנען און ס'לערנט זיך נישט" ("כשרוצים לאכול – מצליחים לאכול, כשרוצים לשתות – מצליחים לשתות, כשנשכבים לישון – מצליחים להרדם, רק כשבאים ללמוד – לא מצליחים ללמוד").

רבינו קלט את הניגון, וכעבור דקות אחדות הופתע הרופא לשמוע את רבינו מזמזם לעצמו את הניגון בהפוכו הגמור: "עסן עסט זיך ניט, טרינקען טרינקט זיך ניט, שלאפן שלאפט זיך ניט, נאר עס קומט צום לערנען ב"ה לערנט זיך גוט" ("כשבאים לאכול – לא מצליחים לאכול, כשבאים לשתות – לא מצליחים לשתות, כשנשכבים לישון – לא מצליחים להירדם, רק כשבאים ללמוד – מצליחים ב"ה ללמוד היטב").

זמן רב היה אותו רופא שרוי בתדהמה מזמזומו של רבינו. היאך ייתכן אדם בדרגה כזו בעולם, שאינו מצליח לאכול ולשתות ולישון, אבל כשמגיע ללמוד התורה מצליח ללמוד היטב…

גירסא אחרת מספרת, שהיה זה ד"ר אהרונוב, רופאו של רבינו שחיבב אותו מאוד, והיה משתומם כליל מגדלותו של רבינו עוד בשנות אברכותו המוקדמות, איך שגופו חלוש כל כך, עד שאינו מצליח לאכול, לשתות ולישון, ורק כשהדבר מגיע ללימוד התורה הוא מקבל כוחות שלא מעלמא הדין ומשתקע בלימודו.

כל אימת שהיה יוצא מבית רבינו, היה משורר על רבינו את הניגון החסידי המוכר רק בהיפוכו הגמור: "עסן עסט זיך ניט, טרינקען טרינקט זיך ניט, שלאפן שלאפט זיך ניט, נאר עס קומט צום לערנען ב"ה לערנט זיך גוט". (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

"צריך ללמוד עם חברותא", נהג רבינו לשנן באזני כל מי שמבקש לשמוע ממנו דברים בדרכי ההצלחה וההתעלות בתורה.

בהזדמנות אחת העזתי פני ואמרתי: "הלא הרעבע עצמו למד כל ימי חייו בבדידות, ללא חברותא!".

פתח רבינו את סגור לבו ואמר: "מגיל צעיר בחרתי בדרך קשה זו, אך איני מאמין שיש עוד מישהו בדורנו שמסוגל ללכת בדרך זו. אני מבקש לא לקחת ממני דוגמא ולא ללכת בדרכי זו".

כדי שנבין כמה סבל היה מנת חלקו של רבינו בשנות צעירותו, עת ישב סגור ומסוגר מהעולם הזה, שקוע בעולמה של תורה – יעיד הסיפור הבא:

צורבא מרבנן אחד, החליט לסגל לעצמו את צורת חייו של רבינו, לפרוש לבית כנסת צדדי ולעסוק בתורה בבדידות ובהתמדה יומם ולילה. סבר אותו תלמיד חכם שדי בכוחות נפש חזקים, כדי לעמוד בתנאי חיים אלו, ואף בני משפחתו הביעו הסכמתם המלאה למהלך זה. ליתר ביטחון החליט הלה להימלך בדעת רבינו לפני שהוא עושה צעד משמעותי כזה.

תשובתו של רבינו הייתה 'לא' נחרץ: "לא תהיה מסוגל לעמוד בזה" אמר לו, "את ייסורי הבדידות שעברתי במשך חיי, אין כמעט בכוח אנושי לסבול, איני מאמין שיש עוד אדם בדור הזה שמסוגל לחיות וללכת בדרך זו".

"נכון, אבל זה היה מאוד קשה"

באחד הימים עלה אל בית רבינו יהודי בא בימים, חבוש בקסקט. מראהו עשה רושם שאינו מכיר כל כך את הכללים והסדרים הנהוגים בבית רבינו.

מבלי לתאם מראש ולקבל רשות, נכנס אל חדר רבינו ואמר: "אני רוצה לשאול רק שאלה אחת, האם זה נכון שהרב למד כל ימי חייו לבדו?"

אמר לו רבנו בקצרה: "ריכטיג, אבער ס'איז גיווען זייער שווער" ("זה נכון, אבל זה היה מאוד קשה"). (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות נדירה פתח רבינו את סגור לבו וסיפר על עצמו:

"היה זה בשנות נעורי. ישבתי ולמדתי בבית המדרש בבדידות. יום אחד התגברו עלי ייסורי הבדידות, עד שלא יכולתי לשאתם עוד, חשתי בנפשי שאם לא אצא מחוץ לבית המדרש, אפגוש אדם כלשהו ואשוחח עמו, קרוב הנני לצאת מדעתי, ח"ו.

"סגרתי את הגמרא, יצאתי מדלת בית המדרש ועשיתי דרכי אל הרחוב, כדי לפגוש נפש חיה. הגעתי עד שער החצר, עצרתי לרגע, ומלחמה החלה להתחולל בקרבי. לבסוף הסבתי דרכי, וחזרתי לבית המדרש, פתחתי את הגמרא וצללתי לתוכה מחדש.

"כיום הנני סבור", המשיך רבינו, "שלא טוב עשיתי אז. הייתי צריך לפתוח את שער החצר ולשוחח מעט עם מאן דהו", סיים רבינו. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, שכיהן בדיינות יחד עם רבינו, והיה מעריך ומעריץ את גדלותו של רבינו ללא גבול, אמר פעם לרבינו: "גם אני רוצה להיות כמוך, לפרוש מן העולם לגמרי, להתבודד ולהסתגר בבית מדרש, לא לשוחח עם איש וללמוד בהתמדה עצומה".

אמר לו רבינו: "הלימוד בבדידות בימי צעירותי היה דבר קשה מאוד בעבורי, ואיני מאמין שיש עוד אדם שמסוגל לעבור את ייסורי הבדידות שעברתי".

הוסיף רבינו וסיפר: "היו זמנים שחשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך בבדידותי, וחשתי צורך לצאת מבית המדרש לשוחח מעט עם מישהו.

"מה עשיתי? החלטתי שלמחרת בשעת הצהרים, בתחילת ה'סדר' אשוחח חמש דקות בלבד בעניינא דעלמא עם מאן דהו, המגיע ללמוד בבית המדרש באותה שעה. כך הרגעתי את עצמי עד למחרת.

"למחרת בשעת הצהרים, חשבתי לעצמי שאדחה את השיחה ליום המחרת. למחרת, חשבתי שוב אולי אדחה את כל הענין ליום נוסף, עד כי חשתי שהצורך להתאוורר חלף, והחשק ללימוד חזר כמקודם, התגברתי כליל על היצר הרע ונשארתי ללמוד!".

(מתוך הספר 'גדולה שימושה')

 

[אחד יחיד]

כך סיפר נכדו הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, ראש ישיבות "קרית מלך" ו"תפארת ציון": כולנו זוכרים את הימים הנוראים שעבר סבי, רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. מצבו הבריאותי היה קשה, עשרים אחוזים היו שיחיה ושמונים אחוזים שלא יחיה, בין אם יעשה ניתוח ובין אם לא. העולם רעש וגעש. הסיכויים שהניתוח יצליח שאפו לאפס, ובזכות תפילת רבים הניתוח הצליח וחי כעשר שנים נוספות.

לאחר מכן לא יצא אפילו לשמחות של המשפחה הקרובה ביותר. בתוך חצי השנה שלאחר הניתוח, הגיע לבקרו יום אחד ראש עיריית ירושלים לשעבר, הרב אורי לופוליאנסקי, עם הזמנה לבר מצוה לבנו, לקבלת ברכה לקראת בר המצוה. אמר מרן זצוק"ל: "ברכה אתן לך, אבל אתה יודע שאני לא יוצא לשמחות אפילו של הקרובים ביותר, אני מצטער מאוד". אמר לו הרב לופוליאנסקי: "לרגע אחד לא באתי לבקש שהרב יבוא, מי כמוני יודע את המצב הבריאותי, אני רק חפץ בברכה!". מרן זצוק"ל בירכו והוא עזב את הבית.

הגיע יום בר המצוה, רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אומר למשפחה: "הולכים".

אמרו לו: "מה הולכים?"

אמר: "יש בר מצוה, הולכים!"

שאלו: "הרב הרי בקושי יכול לזוז מהמיטה, לקרובים ביותר הרב לא הולך, ולבר מצוה הולך?"

אמר מרן זצוק"ל: "כן, אני חייב ללכת, כיוון שאני חייב לו הכרת הטוב!".

"איזו הכרת הטוב?", שאלו.

"יש לו הרי אירגון שנקרא 'יד שרה', שהשאיל לי מיטה שאני יכול לשכב עליה, וגם ההליכון שאני הולך עמו הוא של 'יד שרה', אני חייב לו הכרת הטוב"…

אמרו לו: "שתי תשובות בדבר: א. היה כדאי לו להקים את כל האירגון ולא רק כדי שהרב ישתמש פעם אחת במיטה ובהליכון. אם כן, הרב אינו חב לו הכרת הטוב. ב. הרב הרי עשה אותו לראש עיריית ירושלים, וודאי שהוא חייב לרב הרבה יותר ממה שהרב חייב לו".

אמר רבינו מרן זצוק"ל: "הכרת הטוב אין זה תשלום עבור הטובה שפלוני עשה לי. אם היה זה תשלום, היו צריכים באמת לדון מי עשה למי יותר כדי לדעת מי חייב למי. הכרת הטוב זו מידה שאדם צריך לרכוש לעצמו, בין שאר המידות הטובות שצריך לרכוש. אם כן, כאשר הוא עשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה!".

(מתוך הספר – 'סברי מרנן'. דברים שנאמרו במסע התפילה לראדין וולאז'ין ע"י 'דרשו', כ"ד אלול תשע"ה)

 

[אחד יחיד]

שח לי אחד מנכדיו של דודי, מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהוא זוכר כיצד סבו נתקל פעם במשהו תוך כדי הליכה כשכוס זכוכית בידו. הרב מעד, והכוס נפלה על הרצפה כשהיא מתנפצת לרסיסים בקול רעש גדול.

הנכד תיאר כי המחזה היה נראה ממש כלקוח מעולם אחר. הרבנית ניגשה ללא שום סימני כעס ועצבות, בלא אנחה, בלא לעשות כלל 'עסק' מכל הענין; היא פשוט התכופפה, אספה את השברים והניחה באשפה, כאילו דבר לא קרה.

הרי הכל משמים! מה שייך לכעוס? מה שייך להיות עצובים? כך היתה התחושה בבית הגדול של הרב אלישיב, שהושתת על אדני האמונה התמימה. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

הרב אלישיב - שטייגן של גדול הדור

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

בר נפלא אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של 'רמת-אלחנן' בבני-ברק, בשם חותנו, עמוד ההוראה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל:

הגמרא במסכת יומא (לה, ב) אומרת: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בחצי דינר. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא דינר להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס פנימה. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

"אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, רחצוהו, סכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".

בהזדמנות מסוימת נשאל מרן הרב אלישיב זצ"ל, לכאורה כיצד יכול היה הלל להתיר את דמו למות? הלא זה פיקוח נפש לכל דבר? וכי לא ידע שכאשר ישכב במזג אויר כה סוער תחת כיפת השמים הוא עלול לקפוא?

הרב אלישיב השיב על כך באמצעות מעשה שאירע בירושלים לפני עשרות שנים:

יהודי יקר וירא שמים יצא לשוק 'מחנה יהודה' ביום חמישי אחר הצהרים כדי לרכוש את מצרכי השבת ולא חזר בפרק זמן סביר. בני ביתו דאגו לשלומו והחלו לחפש אחריו. לאחר שעות של חיפושים שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, נמצא האיש באחד מבתי המרזח בשוק, כשהוא שרוע על הרצפה שיכור מיין…

בני משפחתו הוכו בתדהמה כששמעו היכן נמצא אביהם, והתקשו לעכל את העובדה כי איש ישר דרך ירא שמים ובעל בעמיו כמותו – ימצא כשיכור כאחד הריקים בבית מרזח? הנהגה שאינה הולמת אותו ובודאי שאינו רגיל בה…

משנתפכח מיינו התגלה הסוד. הוא סיפר שכשיצא מהבית לכוון השוק היה לו קר מאד, וכשראה בצד הדרך בית מרזח החליט להכנס אליו ללגום בו כוסית קטנה של יין שרף להחם בה את גופו. הוא חשב לעצמו ובצדק כי כוסית אחת קטנה ודאי לא תשפיע עליו להשתכר. אולם כשראה שהיין מיטיב לו וגופו הוחם, בקש לקנות "רק עוד כוסית אחת", ובאמת לא התכון ליותר ממנה, אולם כשגמר לשתותה חשקה נפשו בעוד כוסית ולאחריה בעוד כוסית… כך נגרר לקנות עוד ועוד, והתוצאה הסופית היתה מציאתו שרוע ברצפת בית המרזח כשיכור מוחלט…

כך היה גם אצל הלל הזקן, הסביר הרב אלישיב. וכי יעלה על הדעת שהלל הזקן אכן עלה על הארובה על מנת להיות שם שעה ארוכה, עד שיצטרכו לפנות מעל גבו שלש אמות של שלג?! ודאי שלא! הדבר אסור על פי הלכה, ובודאי שלא התכון להמרות את פי ההלכה בזה.

אלא שאהבת התורה העצומה שבערה בו היא זו שגרמה לו להשאר להאזין לשיעור בצורה כזאת. בתחלה הוא נתלה על הארובה להאזין לשיעור בכוונה לשהות שם רק מספר דקות בודדות, לשמוע רק את חמש הדקות הראשונות של השיעור ותו לא. אך לפתע הוא שמע את אחד התלמידים מקשה על השיעור, וחשב לעצמו להמתין רק עוד רגע כדי לשמוע גם את התשובה, ואז רק עוד רגע לשמוע כיצד שמעיה ואבטליון מסבירים נקודה פלונית ודחיה אלמונית…

לאט לאט גברה סערת הרוח בבית המדרש וקולות ה'ריתחא דאוריתא' בין התלמידים שבו את לבו, ומרוב תענוג לא היה מסוגל להפסיק. הוא חשב לעצמו אשמע "רק עוד מלה אחת", עוד אחת ועוד אחת, עד שמצאוהו במצב סכנה, מקורר וקפוא, מכוסה תחת גובה של שלש אמות שלג!

מה שנדרש מאיתנו להשכיל מהארה נפלאה זו, כי מוטלת החובה על האדם לא להלך בגדולות ובנפלאות, אלא לנהוג בפשטות בצורה עקבית, מבלי להתפעל ולהתרגש מנפילה וממעידה. היצר הרע מחפש את נקוודות החלשה והתורפה שלנו, ומשם מנסה לפלס לעצמו נתיבים, לסלק את האדם מדרך הישר.

אולם עם הגישה הזאת של עוד משנה ועוד דף גמרא, עוד התאמצות ועוד התגברות, בסופו של דבר כשיסתכל האדם לאחורנית, יראה עד כמה גדולה היא הצלחתו והתקדמותו בידיעת התורה, בעבודת המדות ובהכנעת היצר, זה יביא אותו אל סיפוקו הנכון ואל הצלחתו הרוחנית הגדולה בעתיד. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי יעקב שיש שליט"א, כפי שמובא בספר אוצרותיו 'לרומם':

כאשר מרן רבינו רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה כבן תשעים, היה עליו לעבור ניתוח מורכב ומסוכן. העסקן הרפואי רבי זלמן לייב זילבר שליט"א מארצות הברית, הביא לירושלים רופא בכיר שביצע את הניתוח בהצלחה מרובה. לאחר הניתוח זכה רבי יוסף שלום לחיות עוד כמה שנים טובות, במהלכן הוא הנהיג את הדור בהלכה ובהשקפה.

זמן מה לאחר הניתוח, נכנס רבי זלמן לייב זילבר לרבי יוסף שלום ושאל אותו בצורה ישירה: 'רב'ה, האם אני יכול לברך עליך 'שחלק מחכמתו ליראיו'?'

מקורבי רבנו ניסו להסות את רבי זלמן לייב: 'מה אתה שואל כאלו שאלות? לא ראוי לשאול את הרב בצורה גלויה האם אפשר לברך עליו בשם ומלכות!' אבל רבי יוסף שלום מחה בבני הבית: 'רבי זלמן לייב יכול לשאול מה שהוא רוצה, אל תשתיקו אותו, אני חייב לו הכרת טובה!'

רבי זלמן לייב שש על ההזדמנות שנקרתה לפניו והוסיף לשאול: 'כמה פעמים הרב זכה לסיים את הש"ס?'

'הרבה יותר פעמים ממה שעולה בדעתך', הגיב רבי יוסף שלום כמגלה טפח ומכסה טפחיים.

'אז אם כן אפשר לברך על הרב 'שחלק מחכמתו ליראיו' בשם ומלכות?'

"שחלק מחכמתו' כן, 'ליראיו' לא', השיב רבי יוסף שלום בענווה. 'כדי שיהיה אפשר לברך על אדם 'שחלק מחכמתו ליראיו' לא די בחכמה לבדה, ויש צורך שהאדם יהיה ירא שמים באמת. אינני כמו הרב מטשעבין זצ"ל, שהיה חכם וירא שמים וניתן היה לברך עליו 'שחלק מחכמתו ליראיו".

רבי יוסף שלום אלישיב ידע היטב שהוא גדול הדור, אבל בכל מה שנוגע ליראת שמים הוא לא הסתכל על אלו שמתחתיו אלא על אלו שמעליו. רבי יוסף שלום הביט על הרב מטשעבין ולמעלה בקודש, ושאף להגיע לפסגות יראת השמים של גדולי הדורות הקודמים.

שלמה המלך אומר: 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' (קהלת יב יג). מבאר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בזו הלשון: 'כי זה כל האדם וזולת זה אין לו מדרגת אדם. ואיכות האדם תלויה רק במדת יראת שמים אשר בקרבו, אם מעט ואם הרבה. היינו: אם יש בו יראת שמים במדה מרובה הוא אדם גדול, ואם במדה מועטת הוא אדם קטן. ואם אין בו כלום אינו אדם כלל רק בעל חיים בתמונת אדם' (קובץ מאמרים עמוד מ).

(מתוך ספר 'לרומם' – פרשת נח)

 

[אחד יחיד]

כמלאך בין אנשים התהלך בינינו עד לפני שנים אחדות, דמות ענקית מדור הנפילים, עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. עצם הימצאותו בדור כה ירוד ושפל כדורנו, הרי זו זכות עצומה ומתנה טובה עבורנו. ממנו יכולנו ללמוד מהי עמלה של תורה עד כלות הכוחות, מהי ידיעת כל מכמני התורה על בוריין בבהירות ובעומק העיון, ובכלל, לקבל מושגים זעירים – כיצד נראו גדולי התורה האמיתיים בכל הדורות שהעניקו חמה בקומתם.

נדמה, כי הרב אלישיב היה הסמל והדוגמא הקולעת לבן אנוש בן דורנו, אשר היו לו את כל הסיבות הטובות לפטור עצמו מכל עול, ולשבת על זרי הדפנה בנחת ובשלוה בלי להתאמץ ולהתייגע. הרי כל כך הרבה הרפתקאות וקשיים עברו עליו עוד מימי עלומיו; במשך כל השנים תכפו עליו מחלות קשות שונות, שבקושי החזיק בהן מעמד. תמיד היה חלוש וצנום, ובעל בריאות רופפת במיוחד. כמה מילדיו הסתלקו על פניו בחייו בקטנותם, ואף הפרנסה הדחוקה הקשתה על מצבו.

באחד הספרים שנדפסו על הרב אלישיב עוד בחייו, מצוטטת בתו הרבנית מרת שרה רחל ישראלזון, המתארת את המצב בבית בשנות ילדותה: "אני אחי ואחיותי גדלנו כל הימים בצל הדאגה שמא ביום מן הימים נישאר יתומות מאב… לא פעם ולא פעמיים כבר ראינו בעיני רוחנו כי אלו הם 'הימים האחרונים' של אבא… הרופא ארונוב לימד את אחת הבנות הגדולות למדוד לאבא את הדופק, כדי שנוכל לעקוב אחר מצב בריאותו בעזרת עצמנו, ולא נזדקק להמתין עד בואו. כך שבעצם כל הוויתו היתה ניסי ניסים, ואריכות ימיו היתה מעל דרך הטבע ממש".

אך הרב אלישיב לא שת ליבו לכל זאת, ולא נכנע לכל אותן הפרעות ומכשולות שהציב היצר בדרכו, וסילק אותן מלפניו אחת לאחת בגבורה. היו לו מטרות ברורות אליהן חתר בכל הכח וללא ליאות; לגדול תלמיד חכם ולדעת את כל מכמני התורה. שום קושי ושום הפרעה לא הניאו אותו מיישום מטרה זו. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

סיפרו לי בניו הגאונים, שגם בשנים האחרונות כשהיה חולה, היו פעמים שהרופאים קבעו כי אין לו סיכויים להמשיך לחיות יותר מימים אחדים. אך מכח עמלו בתורה ניתנו לו חיים משמים מעל דרך הטבע.

כאשר הגיע פעם רופא לטפל ברב אלישיב, בגמר הטיפול הוא התיישב ללמוד כאדם בריא עול לימים. הרופא לא האמין למראה עיניו: "אפילו איש צעיר מוכרח לנוח מעט לאחר הטיפול, וכיצד קשיש כמותו כבר מסוגל להתנדנד במלוא החשק והרעננות?" – אמר בהתפעלות. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מפי אחד הנכדים, כי לעת זקנותו היו פעמים שהיה כה חלש, עד שלא היה בכוחו אפילו לכפתר את כפתורי החולצה, או להחזיק גביע של מאה וחמישים גרם יין לכל היותר. אולם אחר כך אזר כח ולמד במשך שלוש וארבע שעות ברציפות… (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מעדי ראיה, כי ישנו תיעוד מוסרט בו נראה הרב אלישיב בשנותיו המבוגרות לומד בביתו לפנות בוקר. התיעוד נמשך דקות ממושכות ונעשה כמובן שלא בידיעתו. הוא נראה מתנועע על הגמרא שלפניו במרץ נעורים, כשקולו הנעים נשמע ברקע. הוא מסביר לעצמו בדרך של 'משא ומתן' את כל ה'שקלא וטריא' של הגמרא, כאילו הוא לומד עם חברותא. מקשה ומתרץ, מסביר ומסכם, מעיין ומפשט, עד שהדברים יוצאים מחוורים כשמלה.

המראה כשלעצמו מעורר ומלהיב, לחזות בזיו פניו של הרב אלישיב בחדרי משכיותיו, לומד בשקידה ובמתיקות. אך חדי עין האירו נקודה נוספת שניתן ללמוד מתיעוד זה, על המלחמה הפנימית עמה התמודד גדול הדור בעת לימודו:

באותו תיעוד נראית מעטפה מסויימת, מונחת על גבי שולחנו של הרב סמוך אליו, ובשלב מסויים כאשר הרים את עיניו מן הגמרא כדי לחשב את מה שקרא עד עתה, הבחין בה. הוא הרים אותה והתבונן בגבה לראות למי היא ממוענת, אך מיד הניח אותה והמשיך ללמוד. לאחר כמה רגעים הוא שוב הרים את המעטפה והביט בצידה השני, היכן שמופיע שם השולח. לפי תגובתו היה נראה כי הוא מתלבט אם לפותחה כעת או לא. אך לאחר רגע כמימרא התעשת, זרק את המעטפה קדימה עד לסוף השולחן, כדי שלא תהיה בהישג ידו, והמשיך להתמיד בנעימות וערבות מיוחדת.

מדהים! כך עד זקנה ושיבה הוא נלחם כארי, לא נתן לעצמו שום הנחות וקוּלוֹת, וגבר על כל פיתוי ונסיון של היצר הרע להסיח את דעתו מן התורה. זה היה סוד הצלחתו של הרב אלישיב. כל תהפוכות הזמן לא יכלו לו! שום קושי לא הכניע אותו! אדרבה, זה גרם לו לעליה נוספת, להוסיף שקידה על שקידתו. (אוצרותיהם אמלא)