תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (1 צופה)

[אחד יחיד]

היה מגדולי הדור האחרון, ודיין בבית הדין הרבני הגדול.

נפטר בכ"ח תמוז תשע"ב.

הערך עליו במכלול:

רבי יוסף שלום אלישיב – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

יוסף, יהודי יליד ארצות הברית, גדל בבית מסורתי. בבית הוריו הדליקו נרות שבת ואביו הלך לבית הכנסת, הוריו שמרו על הפרדה בין בשר לחלב וגם צמו ביום כיפור. בכך הסתכמה היכרותם עם הדת.

הוא גדל על ערכים גבוהים לאמת ולהתנהגות אנושית מכובדת, אביו היה בעלים של עסק קטן שהצליח והוא הלך בדרכיו. למד מעט בישיבה ואחר כך בבית הספר ללימודים גבוהים, התחתן וקיבל מאביו סכום כסף. לא בשביל קניית דירה אלא כדי להתחיל בעסקים.

הוא החליט לפתוח מפעל לייצור כוסות חד פעמיות, כוסות בלבד, בלי צלחות או כפות או תוספות גדולות יותר וזאת לאור העובדה שהאמין שבתחום זה לא יהיו לו בעיות של פרנסה. המפעל שהקים היה קטן אך מסודר היטב. סכום הכסף שאביו נתן לו סייע לו רבות והוא החל לשווק את הכוסות.

אך מהר מאוד הוא גילה שהוא מצוי בבעיה. היו יצרנים ששיווקו סטים שלמים והיו כאלה ששיווקו כוסות בשלל צבעים וצורות, הכוסות שלו היו פשוטות, לא מיוחדות, באיכות מעולה, אבל כאלה שזורקים לפח אחרי שמסיימים לשתות ולא מצטערים על כך. היו לו מתחרים ברמה בינלאומית. מיודענו נהג להכניס לכל חבילה מאה וחמישים כוסות, וכך באמת היה כתוב על האריזה שלהם.

לאחר תקופה של שנה גילה שהוא בקושי מצליח לכסות את ההוצאות ומעט יותר. כדי להרוויח הרבה היה חייב למכור הרבה, התחרות בשוק היתה גדולה, הוא היה מוכרח להוזיל מחירים וזה גרם לכך שהוא כיסה את החובות אך לא הרוויח.

יום אחד לקח חבילה של כוסות חד פעמיות הוציא כוס אחת וחישב לעצמו את העלות שלה. היא הגיעה לעלות מינימלית אבל הגיע למסקנה שאם יחסיר כוס אחת מהחבילה, במכירת כמות גדולה זה משמעותי וכך יוכל להרוויח, הוא התחיל לשווק את חבילת הכוסות כאשר כתוב על האריזה שיש מאה וחמישים כוסות אך בפועל היו בפנים רק מאה ארבעים ותשע.

לאחר כשלושים חודשים גילה לשמחתו שהוא נמצא בפלוס קטן. חשב לעצמו: "אם אוציא כוס נוספת מן המאה ארבעים ותשע הרווחים יוכפלו וזה אכן מה שעשה. הוא הוציא שתי כוסות מכל חבילה. על האריזה היה כתוב מאה וחמישים כוסות אך בפועל היו שם רק מאה ארבעים ושמונה כוסות. הרווח גדל.

לאט לאט הוא נסחף עד שלבסוף הוציא מהחבילה שמונה כוסות. הרווחים גדלו. סיקרן אותו לדעת מה קורה בחברות אחרות. הוא רכש חבילת כוסות מחברה מתחרה וגילה שגם אצלם מספר הכוסות לא תואם למה שכתוב על גבי האריזה. חשב לעצמו: כנראה, אני "הפרייאר" היחידי שמכר מספר כוסות תואם למה שמצוין על גבי האריזה. מיודעינו הרוויח סכומים לא רעים, הפרנסה היתה לא רעה, אך לא רווחית מאוד כפי שציפה. בסך הכל הוא ומשפחתו חיו ברמת חיים סבירה ביותר, בית פרטי, אישה עקרת בית, ילדים, ברוך השם, המקרר היה תמיד מלא, היה אפילו כסף לבזבוזים. מבחינה דתית הוא ומשפחתו המשיכו לנהל את הבית באותה מתכונת שניהלו הוריו.

יום אחד הגיעו שליחים טובים שהחדירו אידישקייט ועוררו לקצת יותר יהדות, ילדי השכונה נמשכו אליהם כמו למגנט והבן שלו שמלאו לו שתיים עשרה שנה החליט שאת הבר מצווה שלו הוא רוצה לחגוג בישראל. הוא התחבר לרב מקומי והחליט שהוא רוצה לשנות מסגרת וללמוד תורה. בעקבות זה כל המשפחה התחזקה.

האב החל להשתתף בשיעורי תורה. כשמלאו לבנו שלוש עשרה שנה הם טסו לארץ ישראל כדי לחגוג לו את הבר מצווה, הם טיילו במקומות הקדושים והרגישו כיצד ליבם נפתח כאולם. ביום האחרון לשהותם בארץ הרגיש האב צורך גדול לגשת לרב גדול ולשאול שאלה שבערה בתוכו והציקה מאוד למצפון. לאחר החיזוק שהוא ומשפחתו עברו לאחרונה הבין שלא נהג כשורה.

הוא הגיע עם מלווה למרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל עמד מול הרב וסיפר לו בקול רועד את אשר עבר עליו מהיום שפתח את המפעל ועד היום, הוא אמר שהוא שב בתשובה שלמה ושואל מה הדין, הרי סוף כל סוף מדובר בגניבה, אומנם היתה זו גניבה מגויים ולא מיהודים אך ברצונו לדעת איך עליו לנהוג כעת.

מרן הרב אלישיב זצ"ל לא מיהר להשיב. ישב וחשב על הנושא מספר דקות, היהודי חיכה למוצא פיו במתח. הרב הרים את עיניו ואמר לו בקול אבהי: "לא נהגת כשורה, כדי לכפר על מה שעשית עליך לשים בחבילה במקום מאה וחמישים כוסות מאה חמישים ושמונה כוסות". למרות סימני השאלה שהיו על פניו על פסיקתו של הרב הוא החליט לבצע בדיוק מה שהרב אמר. הודה לרב ויצא החוצה.

כשהוא הגיע לארצות הברית הדבר הראשון שעשה זה לתקן את המחדל. הוא ידע שהוא הולך להפסיד אך לא זז כהוא זה מהוראתו של הרב. הוא ידע שלמרות שהיקף המכירות גדל, אין ספק שהרווח שלו נבע מכך שהחסיר ממספר הכוסות ובאמת כמו שהוא חשב אכן קרה: ההפסדים הגיעו והרואה חשבון לא הבין איך קורה שהיקף המכירות לא השתנה ובכל זאת יש הפסדים. הוא לא ידע מה לענות לרואה החשבון ולא רצה לספר לו על הכוסות הגנובות ועל הוראתו של הרב. החלטתו היתה נחושה להמשיך ולקיים את ציוויו של הרב.

המצב הכלכלי בבית החמיר לאחר חודשים של הפסדים צורבים, חודשיים ללא משכורת. האווירה בבית לא היתה רגועה, אך אשתו לא ידעה מכלום. יום אחד, בתפילת שחרית בבית הכנסת נפתחו הסכרים. הוא התפלל תפילה לוהטת בדמעות על הפרנסה, הרגיש שהקרקע נשמטת מבין רגליו ורק החיבור לבורא עולם בנקודת המשבר היא שהחזיקה אותו.

הוא הרגיש רוגע לאחר הבכי שבכה, אך הרגיש צורך לשבת בבית ולא ללכת למפעל. לפתע צלצל הטלפון, מנהל החשבונות היה על הקו. הוא נשמע נרגש ביותר ושאל: "היכן אתה? היכן אתה חוגג? אני בא אליך". "חוגג? על מה יש לחגוג?" הוא שאל. רואה החשבון חשב שהוא מהתל בו. לבסוף הוא השתכנע שבאמת הוא לא יודע על מה מדובר והכריח אותו להגיע במהירות למשרדי המפעל. הוא הגיע בחוסר חשק. הרי מה כבר הוא יכול לחדש לו?

מנהל החשבונות פתח לו את הדלת. הוא אחז בידו את עיתון ה'טיימס', מוסף הכלכלה שמיליוני אנשים קוראים בו: "תראה מה כתבו עליך בטיימס", אמר בהתלהבות. הוא עיין בכותרת ונדהם: היה כתוב שם שהעיתונאי לענייני כלכלה ערך מחקר, האם הכמות של המוצרים של בעלי המפעלים תואמת לכתוב על גבי האריזה. הוא בדק דווקא את המוצרים החד פעמיים, אותם לא נוהגים לספור בכמויות רבות, הוא ערך בדיקה מדוקדקת ומה שהוא גילה היה מביך לאחרים ומחמיא לו. רוב המפעלים השמיטו לפחות כלי אחד או שניים ויש כאלו שהתגלו אצלם מחדלים של מינוס עשרים ואפילו שלושים פריטים. היו מספר מפעלים שמספר הפריטים היה תואם למצויין על האריזה, והיה עוד אחד וזה היה המפעל שלו. הוא ראה את שמו מתנוסס בענק בראש הכותרת. הוא זכה לפרסומת אדירה.

בכתבה ציינו ש"רק מר גייקוב מפנק את לקוחותיו"! הכתבה היתה אוהדת ביותר והדגישה שהוא מקפיד בקביעות להניח מעל ומעבר למה שכתוב, כדי שאם חס וחלילה יהיה מוצר פגום תהיה תוספת חלופית בו במקום. הכתבה עוררה הדים רבים כיוון שבעקבותיה הגישו תביעה משפטית למספר מפעלים שהונו והחסירו פריטים בכמויות גדולות. אנשים קראו את הכתבה בדביקות וכולם הבחינו בלוגו של החברה שלו שהופיע בענק מעל גבי העיתון וקראו שלא רק הכמות גדולה, גם האיכות מצוינת.

עוד באותו שבוע זינקו המכירות וההזמנות במפעל עבדו בקצב מטורף. תוך תקופה קצרה הוא הקים ופתח סניף נוסף וייצר עוד סוגים של כלים חד פעמיים: צלחות, סכו"ם, ניילונים וכו', תוצרת המפעל תפסה מקום מכובד מאוד בשוק ואחרי חמש שנים, הוא הפך להיות מיליונר.

ילדיו לומדים בישיבות, הבית שלו בית של תורה, יש לו פרנסה בשפע, והכי חשוב שבבית הזה יש אמונת חכמים בסדר גודל שלא מוצאים בהרבה מקומות, בזכות שהוא קיים את פסקו של הרב אלישיב במסירות נפש – הוא זכה לנס גלוי. כן, דווקא בזכות שהוא שמע בקולו של הרב אלישיב והוסיף במספר הכוסות הוא היה היחיד שזכה לפרסומת הענק הזו ובזכותה התעשר עושר רב!

(אור שרה – פר' כי תשא תש"פ)

 

[אחד יחיד]

הרב אלישיב היה נכדו של בעל הלשם שבו ואחלמה, אשר הוא היה ראש המקובלים בקבלה האשכנזית, עד אשר החפץ חיים התבטא שכולנו מכוונים למטה והתפילה עולה למעלה, אבל הלשם הוא ישר עולה למעלה,

אני רוצה לספר לכולם שידעו איך נולד הרב אלישיב, לאביו של הרב ר' אברהם אלישיב, הרב של הומלא, ורעייתו חיה מושא, 16 שנה לא היה להם ילדים, ובאותם הימים מקור הרפואה היה בוינה, האם אגרה כסף כדי להתקבל אצל הרופא המהולל בוינה, היא נסעה מרוסיא עד וינה לאותו פרופסור בוינה, אחר שבדק אותה הפרופסור אמר הרופא שאין לו שום אפשרות לעזור, ונשברה האמא מאד, ושילמה לו את הכסף, אבל היא לא רצתה שאביה יראה את צערה הגדול אשר על פניה, ולכן כבשה את בכיה, וללשם היה דירה בעלייה ומתחת לביתו היה דיר ששכנו בו בהמות ועיזים, וכד'. האם חיה מושא נכנסה לדיר בפנים, ושם בכתה בכי תמרורים בקולי קולות, עד אשר היתה בטוחה שלא יהיה מי שישמע את קולה, והנה בדיוק בעל הלשם עבר ליד הדיר ושמע את קולה, ונכנס לדיר ואמר לה אני יודע למה את בוכה, אבל מכיון שעשית למעלה מהטבע כדי לא לצער אותי, ולכן בכית במקום מרעה של בהמות, ואמר לה אביה בעל הלשם שלתקופת השנה את יולדת בן אשר יהיה גדול התורה בדורו, ומיד כאשר היא שמעה את זה היא לא ירדה מהמיטה כי אם פעם אחת וכעבור שנה נולד הרב אלישיב.
(עלון פנינים)

 

[אחד יחיד]

שח הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א: זכורני שעלתה בפני מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאלה אודות נתינת כשרות למאכל מסוים, והוא צידד לאוסרו. כשתמהתי בפניו מדוע לא נקט להיתר, השיבני, כי למרות שאמנם ייתכן ויש צד להתירו ומעיקר הדין הוא כשר, אך בכל אופן הוא אסר אותו כחומרא הראויה לענייני מאכלות אסורות.

והוסיף ואמר: "אם אתה רוצה שלילדיך יהיה חשק בתפילה, שיהיה להם מרץ בלימוד, הצלחה וגישמאק בעבודת ה', אז תקפיד מאד! על הכשרות בבית".

 

[אחד יחיד]

סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: כשנכנסתי פעם לביתו של מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, ראיתי שהוא עוסק ב'שנים מקרא ואחד תרגום'. והנה על כוח עיונו המופלא כשעסק בש"ס ובפוסקים לא צריך להאריך בדיבור. הראיה הברורה ביותר לכושר העיון הנדיר שהיה לו היא, מתוך העובדה שכאשר היה יושב ומעיין בסוגיה פלונית, אי אפשר היה לעולם להוציאו מהריכוז העצום שבו היה נתון. אפשר היה לעמוד לידו במשך שעות והוא אפילו לא ישים לב לכך. אך לתומי חשבתי, שכאשר מו"ח עוסק ב'שנים מקרא' אין הדברים כך, וכוח העיון שלו במקרה זה לא כל כך גדול, שהרי אחרי הכל מדובר 'רק' ב'שנים מקרא'…

אבל המחזה שנגלה לנגד עיניי באותה שעה היה בבחינת 'מאה עדים' לאהבת התורה המופלגת שהוטבעה בנפשו. עשר דקות תמימות עמדתי לידו, והוא לא הרגיש בי אלא המשיך לעסוק ב'שנים מקרא'.

ומה שהפליא אותי יותר מכל היתה העובדה, שבאותו שבוע עמדו בפרשת 'פקודי' החוזרת על ענייני המשכן שנאמרו כבר בפרשיות תרומה ותצוה, והנה אני שומע את מו"ח חוזר על הפסוקים העוסקים בקלעי החצר, בעמודים ובאדנים ובמסך לשער החצר, מיתריו ויתדותיה והקול מתנגן מפיו בנעימות שאי אפשר לתאר. אני עומד וממתין שמו"ח יבחין בי, אבל הוא ממשיך להתרונן בלהט על 'מיתרי החצר ויתדותיה' והמלים יוצאות מגרונו בחשק אדיר שכזה, בתאווה ובתשוקה, בערגה ובכיסופין לנותן התורה.

ופלא הפלאים היה, שיכולני להעיד שבמשך כל אותן עשר דקות הוא למד פסוקים ספורים בלבד! הדבר היה אצלי בבחינת בלתי ייאמן, ותמהתי מה הוא מכוון באותם פסוקים שכבר נקראו בפרשיות הקודמות. הלכתי לחפש במפרשים בפרשת פקודי כדי לבדוק האם יש שם עניינים נשגבים שעליהם נסובה מחשבתו, ולא מצאתי משהו מיוחד, לא ברמב"ן ולא ב'אור החיים' הק'. ומו"ח ממשיך להתנגן וכולו אש להבה…

כי מי שמעריך ומחשיב את התורה, יודע גם את ערכה של כל מילה בתורה, גם אם תהיה זו מילה בפרשת פקודי. כי כל מילה היא קודש קודשים.

(ע"פ 'ברכי נפשי')

 

[אחד יחיד]

אחד ממתפללי ביה"כ 'דברי שיר' בבני ברק, ר' ירוחם פישל פפר זצ"ל, פנה להרה"ג רבי יוסף ישראלזון זצ"ל חתן רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל ובקשה בפיו: יש לו אחיין, גביר אדיר, בן למשפחת רייכמאן, הרוצה עד מאד לזכות ללמוד עם חמיו, רבינו זצוק"ל, חברותא פעם אחת בחודש, והוא מבקש שייסע איתו לירושלים כדי לדבר על כך עם רבינו.

הרה"ג ר' יוסף זצ"ל שהכיר היטב את סדר יומו של חמיו העמוס עד לעייפה, אמר כי לא נראה לו שחמיו ייעתר לבקשה כזו, ולכן נראה לו מיותר לנסוע באופן מיוחד עבור ענין כזה, אך בימי חול המועד הוא בין כך משתדל מאד להגיע לביקור, ואם רצונו בכך יקרא לו והם יכנסו ביחד אל רבינו ויציעו לפניו את הבקשה.

ואכן באחד מימי חול המועד עלה הרה"ג ר' יוסף זצ"ל לבית חמיו בירושלים וצירף אליו את המבקש ונכנס אל הקדש פנימה. רייכמאן הביע את בקשתו, ומיד הוסיף כי הלימוד כה יקר בעיניו, עד שהוא מוכן לשלם על כך בצ'ק מזומן על סך עצום של כמה וכמה מליוני דולרים שבעזרתם יוכל רבינו לחתן את כל נכדיו…

רבינו התייחס אליו בכבוד אך אפילו התלבטות קלה לא נרשמה על פניו. הוא ענה מיד שאינו מסכים מכיוון שחברותא כזו תפריע לו בסדר הלימוד שלו, ושאל בתמיהה: וכי נראה לך שבעבור כמה מיליוני דולרים שווה לשנות זמן מועט מסדרי הלימוד?!…

(כתבי הגרי"ש אבות ח"א)

 

[אחד יחיד]

שח הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, ראש ישיבות 'קרית מלך' ו'תפארת ציון': כולנו זוכרים את הימים הנוראים שעבר סבי, רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. מצבו הבריאותי היה קשה, עשרים אחוזים היו שיחיה ושמונים אחוזים שלא יחיה, בין אם יעשה ניתוח ובין אם לא. העולם רעש וגעש. הסיכויים שהניתוח יצליח שאפו לאפס, ובזכות תפילת רבים הניתוח הצליח וחי כעשר שנים נוספות. לאחר מכן לא יצא אפילו לשמחות של המשפחה הקרובה ביותר.

בתוך חצי השנה שלאחר הניתוח, הגיע לבקרו יום אחד ראש עיריית ירושלים לשעבר הרב אורי לופוליאנסקי, עם הזמנה לבר מצוה לבנו, לקבלת ברכה לקראת בר המצוה.

אמר מרן זצוק"ל: "ברכה אתן לך, אבל אתה יודע שאני לא יוצא לשמחות אפילו של הקרובים ביותר, אני מצטער מאוד". אמר לו הרב לופוליאנסקי: "לרגע אחד לא באתי לבקש שהרב יבוא, מי כמוני יודע את המצב הבריאותי, אני רק חפץ בברכה!".

מרן זצוק"ל בירכו והוא עזב את הבית. הגיע יום בר המצוה, רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אומר למשפחה: "הולכים". אמרו לו: "מה הולכים?" אמר: "יש בר מצוה, הולכים!". שאלו: "הרב הרי בקושי יכול לזוז מהמיטה, לקרובים ביותר הרב לא הולך, ולבר מצוה הולך?"

אמר מרן זצוק"ל: "כן, אני חייב ללכת, כיוון שאני חייב לו הכרת הטוב!". "איזו הכרת הטוב?" שאלו. "יש לו הרי אירגון שנקרא 'יד שרה' שהשאיל לי מיטה שאני יכול לשכב עליה, וגם ההליכון שאני הולך עמו הוא של 'יד שרה', אני חייב לו הכרת הטוב…"

אמרו לו: "שתי תשובות בדבר: א. היה כדאי לו להקים את כל הארגון ולו רק כדי שהרב ישתמש פעם אחת במיטה ובהליכון. אם כן, הרב אינו חב לו הכרת הטוב. ב. הרב הרי עשה אותו לראש עיריית ירושלים, ודאי שהוא חייב לרב הרבה יותר ממה שהרב חייב לו".

אמר רבינו מרן זצוק"ל: "הכרת הטוב אין זה תשלום עבור הטובה שפלוני עשה לי. אם היה זה תשלום, היו צריכים באמת לדון מי עשה למי יותר כדי לדעת מי חייב למי. הכרת הטוב זו מידה שאדם צריך לרכוש לעצמו, בין שאר המידות הטובות שצריך לרכוש. אם כן, כאשר הוא עשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה!".

(דברים שנאמרו במסע התפילה לראדין וולאז'ין ע"י 'דרשו', כ"ד אלול תשע"ה; מתוך הספר 'סברי מרנן')

 

[אחד יחיד]

בשנים עברו היו מרנן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל ורבי חיים קניבסקי זצוק"ל, שולחים למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אתרוגים, שכן סמך על שיטת ה'חזון איש'. עדות לכך אנו מוצאים במכתב ששלח לחתנו רבי חיים, ובו הוא מודיע לו בצער גדול שנפל לו הפיטם ומבקש לשלוח לו אתרוג אחר.

בשנים המאוחרות יותר החלו לבוא לביתו כל סוחרי האתרוגים הגדולים ולהציע לו את אתרוגיהם. אחד הסוחרים סיפר, כי ערבי שעסק בקטיף בפרדס שלו, רץ אליו ואמר שמצא אתרוג שמתאים ל"רב גדול-גדול". הסוחר מיהר אחריו, וכשראה את האתרוג המדובר, החליט לתיתו לרב אלישיב.

הסוחרים מצדם לא ציפו, כמובן, לתשלום, אך הוא התעקש בכל כוחו לשלם, עד שלא נותרה להם כל ברירה והם נקבו במחיר. כמובן, המחיר שהציע היה מחיר מגוחך, אך בסופו של דבר הצליח מרן לשלם חלק גדול מתוך הסכום שבו היה נמכר האתרוג בשוק האתרוגים.

בכל שנה היה מרן נוהג לקחת כמה סוגים מכמה סוחרים. הנקודה הראשונה שבה בחן את ארבעת המינים שהובאו לפניו, היתה מבחינת ההדר שלהם. בבחירת אתרוג, לדוגמא, היה מחפש תמיד אתרוג בעל יופי חיצוני. בניגוד לאלו שחיפשו בעיקר שיהיה נקי מ'בלעטלאך' והסתפקו בפחות יפה, הוא אמר שעדיף לקחת אתרוג בעל גידול יפה על אף שיהיו בו כמה 'בלעטלאך'.

כיוצא בכך לגבי לולב: לולב סגור וקטן נחשב בעיניו לסוג ב', ואילו על לולב גבוה ויפה פסק שהוא מהודר, גם אם היה מעט פתוח, וכן לגבי ערבות והדסים. כך הקפיד בעצמו – וכך אף הורה לאחרים.

האופן שבו בדק את ארבעת המינים היה מיוחד – כהרף עין היה מתבונן וקובע את הכשרות! במהירות כושר הראיה והאבחנה שלו נתקלו גם במקרים נוספים. סיפרה בתו, הרבנית אויערבך, כי היתה לה מכונת טחינה חשמלית שנזקקה להחלפת גלגל, והיא באה לשאול אם עליה לטבול את החלק הנוסף. היא החזיקה ביד אחת את הגלגל הישן, ובידה השניה את הגלגל החדש ושאלה את שאלתה, אך כשמרן הביט בחלקים הוא קבע מיד: "הם לא באותו גודל!"

"בחנות הביאו לי את החלק הזה במקום החלק השבור" – ניסתה לטעון, אך מרן חזר על דבריו: "הם לא באותו גודל", ומיותר לציין כי הצדק היה עמו.

(קובץ גיליונות, מתוך כתבי הגרי"ש)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי הגאון רבי גדליה שיינין שליט"א ראש ישיבת כתר תורה: היתה תקופה בבית מדרשו של רבינו – מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – שהיה מקל מאד בתקיעת שופר, ואף כשהתקיעות היו כשרות רק בדיעבד שבדיעבד, צירף כמה שיטות כדי לחפש קולות, והמשיך להקריא הלאה ולא החזיר את הבעל תוקע.

הדבר היה לתימה בעיני הציבור, היאך רבינו מקל כל כך בספק קיום מצוה דאורייתא של תקיעת שופר?

עד שנתברר להם טעמו ונימוקו: הבעל תוקע, שהיה כבר בימי הזקנה, קשות היו עליו התקיעות, ואם היה רבינו מצריכו לחזור על התקיעות שהיו כשרות רק בדיעבד – היה הבעל תוקע מתבייש מאוד. ולכן הניחו רבינו להמשיך, וצירף את כל הקולות שישנן, והכל כדי שלא לבייש את הבעל תוקע.

(הרב יהושע שמעון ברוננער, קונטרס 'איש על העדה' – ראש השנה)

 

[אחד יחיד]

סיפר נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הרב ישראלזון שליט"א: אחת לשבוע היה מגיע ליל הקביעות שלי לשהות עם הסבא מרן הגרי"ש זצ"ל בשעות הלילה, להשגיח עליו ולשמשו בקודש. צורת הלימוד של מרן זצ"ל עוררה בי התפעלות עצומה בכל פעם מחדש. מרן זצ"ל ישב בינו לבין עצמו, למד בקול לעצמו כאילו חברותא ישב לידו, הוא שאל אותו מה הפשט וכביכול הסביר לחברותא את הפשט לאחר שהבין אותו.

פעמים רבות לאחר ליל שימורים הייתי מבקר בבית מרן הגראי"ל שטיינמן [זצ"ל] שדר בשכנות עם אבי זצ"ל, והיה מבקש ממני לתאר את הלילה שעשיתי במחיצת רבנו. הייתי מתאר את צורת הלימוד בפרוטרוט, את הגישמאק, את החשק והרעננות. תיארתי בפני מרן כיצד הוא לומד משך שעות שלימות בקול רם כל מלה ומלה שבגמ', את ההו"א והמסקנה, את הקושיא והתירוץ, ואיך שהכל מסתדר במהלך הגמרא.

תדיר היו עיני מרן דומעות מעוצמת התיאור, אולם הוא לא היה מניח לי להפסיק מלתאר, פעם אחר פעם הייתי צריך לתאר בפניו את הלילה המופלא שעבר עלי. ומרן אמר: "מימות החפץ חיים ועד ימינו אלה לא שמענו על מי שישב ולמד בצורה כזאת".

והוסיף מרן ואמר: "שמענו על מתמידים רבים שישבו ולמדו במשך שעות רבות בלי הפסק, אולם עיקר המאמץ היה במחשבת המוח. את חשבון הסוגיא מחשבים במוחם ומזמזמים ומנגנים הגמרא לעצמם. אבל ללמוד בקול לפרש ולבאר כל דבר בקול לעצמו כאילו יושב ולומד בחברותא, לזה צריך כוחות מיוחדים. איני מכיר בדורנו, ולא שמעתי מימות החפץ חיים על מי שהיה לו כוחות כאלו ולמד בצורת הלימוד הזאת"

(כאיל תערוג, מתוך 'גדולה שימושה')

 

[אחד יחיד]

רבנו אמר פעם לאחי הרב אוריאל: "תדע לך כלל בחיים, כל הדברים שבעולם – צער, עלבונות, ייסורים – צריכים להגיע רק עד הלב. אבל הלב בעצמו, רק אתה תקבע מה ייכנס לך ללב. הלב של האדם הוא קודש, צריך לשמור עליו לא לתת לשום דבר להיכנס, רק תורה ועבודת השם. שום דבר אחר שלא ייכנס". (הגרב"צ קוק)

 

[אחד יחיד]

רבנו זצ"ל סיפר פעם בדרשה – בתקופות שנשא דרשות ב'חברת תפארת בחורים' שייסד אביו הרב מהומלא זצ"ל עבור צעירי שכונת מאה שערים – שפעם בא חסיד אל המגיד ממזריטש לבקש עצה כי הרהורים מבלבלים את תפילתו. אמר לו המגיד, סע לכפר פלוני, שם תמצא עצה. קנה האיש בשארית כספו סוס ועגלה והימים ימות הגשמים ובמאמצים מרובים הגיע אל הכפר. באמצע הלילה ראה בית עם נר דולק והבין שזה הבית המדובר. דפק בדלת, אין קול ואין עונה. דפק ודפק, אין קול ואין עונה. הוכרח לחכות עד הבוקר. בבוקר פתח לו בעל הבית את דלתו, הכניסו, נתן לו כוס חמין ויצא עמו להתפלל. אח"כ ערך לו סעודת שחרית, אך עצה איננו מקבל. לאחר יומיים סיפר לו את המטרה למענה הגיע. אמר לו בעל הבית: הדבר היחידי שיש לי לומר לך, עליך לדעת שצריך להיות בעל הבית. אם לא רוצים לא פותחים… וסיים רבנו: צריך כל אחד להיות בעל הבית על עצמו"… (הגרב"צ קוק)

 

[אחד יחיד]

כל מי שהיה סביב הרבי זצ"ל, היה משתומם. פעם בא לשיעור פסיכולוג גדול מארה"ב, הרב גרינוולד, ויצא מהשיעור משתומם. יהודי כל כך זקן, שכל השיעור יושבים לפניו צעירים ומקשים קושיות ללא הרף, והוא נשאר במנוחת נפש, בכזה רוגע? בדרך כלל בגיל כזה כבר מאבדים את הסבלנות. והוא שליו, במנוחת נפש, בלי רוגז. כך בציבור וכך גם בתוך הבית פנימה, מעולם לא הגיב בהתפרצות או בכעס. הוא היה איתן ותקיף בדעתו, אבל בלי שום כעס או התפרצות.

בשנים האחרונות התחיל ללכת עם הליכון. בדרך כלל אנשים נשברים מזה, אבל הוא לקח את ההליכון והחליט שזה אמצעי לעבודת ה'. וכך בכל קושי בחיים. (הגרב"צ קוק)

 

[אחד יחיד]

בשיעורו במסכת כתובות (ס"ב) "אסור לתלמיד להורות הוראה במקום רבו", ציטט רבנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל את ה'שבות יעקב', שבימינו הואיל וספרי השולחן ערוך והפוסקים מצויים בכל מקום, מי שמורה הוראה בלי להסתכל בהם הוא מורה הוראה במקום רבו. רבנו הוסיף: "הפוסקים נמצאים כאן, ואתה לא שואל אותם?! לא מסתכל בהם?!".

כששמעתי את הדבר מפורש יוצא מפי מרן, השתוממתי. הרי כולנו זוכרים איך היה נראה סדר עבודת התשובות שלו לכלל ישראל. שואלים אותו בכל חלקי התורה והוא עונה מיד בלי לפתוח ספר. גיטין, גירות, הלכות שביעית, בורר בשבת, איסור והיתר. רבנו משיב בזה אחר זה בלי לפתוח את הספר. על הכול הוא משיב בעל פה. השתוממתי: כאן רבנו אומר שזה נחשב 'מורה הוראה במקום רבו', ובביתו, הנה השולחן ערוך והפוסקים מונחים על אדן החלון לידו, והוא פוסק בלי לפתוח ספר? לא היה נעים לי לשאול אותו עליו, רק גמגמתי ושאלתי: רבי, האם כך נוהגים למעשה?

ואז רבנו הוסיף משפט נוסף: "אלא אם כן המורה הוראה בטוח שבשעה שהוא פוסק – דברי השולחן ערוך והפוסקים עומדים נצבים לנגד עיניו". כלומר, הפוסקים ניצבים לנגד עיניו: נשים-נזיקין, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, הכול עומד פתוח לנגד עיניו. שלא תהיה טעות: רבנו אף פעם לא ציטט שום גמרא או רמב"ם כלשונו. הוא לא היה מצטט גמרא כלשונה, אלא היה אומר את הגמרא, את התוכן שלה, כל עסקו היה בתוכן של הדברים. "וואס שטייט דא"…

אפילו עם ילדים הוא לא התלהב שילמדו בעל פה, הוא אמר: "העיקר לחנך אותם להבין מה שלומדים". רק כשדנתי לפניו שאולי על ידי שמשננים לדעת בעל פה וחוזרים הרבה פעמים, ממילא שמים לב יותר למה שלומדים, אמר: "נו, אם כן, זה בסדר". אבל הכול היה פתוח לנגד עיניו, הכוונה שהכול חי נגד עיניו, ה'גיטין' חי לו מול העיניים. וה'שמיטה ויובל' חי מול העיניים. ו'שבת' חי מול העיניים. ו'יורה דעה' חי מול העיניים. וכך 'זרעים' ו'קדשים' ו'טהרות'. ובזה השתבחו בו כל גדולי הדור, שבכל נושא שדיברו אתו היה בעניין בלי להתמהמה להיכנס לנושא, ובלי צורך לפתוח גמרא או ספר אחר. (הגרב"צ קוק)

 

[אחד יחיד]

האר"י הקדוש התבטא על עצמו התבטאות נדירה: כל מה שזכיתי בתורה ובהשגות בתורה הכל היה מחמת שכל מה שלמדתי תורה וקיימתי מצוות, הכל היה בחשק ובשמחה.

אין לנו מושג בגדלותו של האר"י הקדוש הן בתורה, בנגלה ובנסתר, והן בבחינת שהיה גלוי לפניו כל המתרחש בכל העולמות. אם היו שואלים אותי איך זכה האר"י להשיג השגות נוראות אלה הייתי מנסה לומר שהרבה בסיגופים ובתעניות עד שזיכך את כל החומריות שלו והפך למלאך, ומכאן ההשגות שלו, אבל האר"י הרי ידע הכל והוא ידע שלא זו הסיבה להשיג השגות. הסיבה היא השמחה שהיה שמח מאד בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית.

באחת השנים כשחזר מרן הרב אלישיב הביתה מההקפות בשמחת תורה, דיבר על דברי האריז"ל הללו.

שאלתי אותו: קל לרקוד ולשיר, אך קשה לשמוח בתורה מפני שיודעים שלא הוגים בה כראוי וכשנזכרים במעלתה מתעצבים על הנהגתנו כלפיה וביטולה.

השיבני מרן זצ"ל במשל של רבי עקיבא איגר: משל לחייל שמצא שלל רב בזירת הלחימה. הוא ממלא בכל הכיסים, אבל אין מקום לכל השלל והוא נאלץ להשאיר את רוב השלל. מצד אחד הוא שמח בשלל שמצא, אך שמחתו מהולה בעצב על יתר השלל שהוכרח להניח.

כך אומר דוד המלך 'שש אנוכי על אמרתך' – שמח בעושר שזכה אך אני יודע שהרבה מהתורה עדין לא למדתי ולכן שמחתי מהולה בצער. 'כמוצא שלל רב', אך מכל מקום 'שש אנוכי'.

הוסיף מרן: יש הרבה במה לשמוח, גם מעט לימוד תורה, גם מעט הבנה שזוכים להבין בתורה, זה שלל רב. צריך לשמוח במה שיש. וכל מה שיש לאדם אפי' מעט שזכה לידיעת התורה במקצת וללומדה במקצת, חשוב הוא מאוד ויש לשמוח בו. והוסיף: צריך לחשוב על מה שיש לו ולא על מה שעדיין חסר.

וזהו כלל חשוב מאד בכל דבר וזמן שמחה, לחשוב על מה שיש ולא על מה שחסר.

(מתוך העלון שואלין ודורשין פנינים משיחותיו ותשובותיו של הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א)

 

[אחד יחיד]

לפני פטירתו של הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, מרא דארעא דישראל, בשכבו על ערש דווי, אירע מעשה פלא. יום אחד שכב זמן רב בעינים עצומות ולא הגיב כלום לנעשה סביבו. בני ביתו לא ידעו להחליט אם הרב נמצא בהכרה ויודע מה נעשה איתו.

בצהרי היום הגיע לביתו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ועמד שעה ארוכה ליד מטתו של הרב. והנה לפתע פתח הרב בענגיס את עיניו וכשהבחין בידידו יבלחט"א העומד לידו נענה ואמר שהוא בעצמו מסופק אם הוא עדיין בחיים… ולכן הוא רוצה לעשות נסיון ובחינה עצמית לבירור מצבו. הרב בענגיס ביקש מהגרי"ש אלישיב שיספר לו מה דנו היום בבית הדין. הגרי"ש הציע בפניו שאלה חמורה שדנו בה. לאחר הרצאת פרטי וצדדי השאלה החל הרב בענגיס לצטט לשונות מהגמרא הקשורים לענין והמשיך בהבאת הוכחות מדברי הראשונים.

המעמד היה מבהיל ומרגש, לראות את הרב שוכב במטתו על ערש דוי וכל כולו שקוע בסוגיות הש"ס והפוסקים. כשסיים הרב בענגיס את המשא ומתן בענין, העלה חיוך דק על שפתיו ואמר: "הנה יש לי ראיה והוכחה שאני עדיין בחיים"… לאחר זמן קצר יצאה נשמתו בטהרה.

('לב ישראל', משיחות הגר"י גרוסמן זצ"ל)

 

[אחד יחיד]

שח נכד רבנו הגרי"ש אלישיב זי"ע, הגאון רבי אברהם צבי ישראלזון: זכיתי לשהות אצל רבנו פעם אחת בחג השבועות – כד הוינא טליא – לפני יותר משלושים שנה, וסֵדר יומו היה כך: ליל חג השבועות אכל סעודה [בשרית, כשאר שבתות וימים טובים], ומיד אחר כך הלך לבית מדרשו 'תפארת בחורים' למסור שיעור בגמרא [הקבוע מידי יום ביומו], ובשעה 12:00 בלילה סיים את השיעור, חזר לביתו ונשכב לישון עד השעה אחת וחצי לפנות בוקר, ואז קם והתיישב ללמוד בקול רם ובהתמדה נוראה כדרכו עד זמן תפילת ותיקין.

אחר שהסתיימה התפילה צעדו יחד כל המתפללים לכותל המערבי [כרבע שעה הליכה] כשמלכם בראשם [כמנהגו של מרן בכל הרגלים], ומיד כשחזר לביתו קידש ואכל מזונות, מאכלי חלב. אחרי הקידוש, כל בני הבית הלכו לישון מלבד רבנו שאמר: "אני ישנתי בלילה, אינני צריך לישון…" והתיישב ללמוד בשקידה עצומה עד שהתעוררו כולם, בצהרי היום, ואכלו סעודה בשרית.

בגמר הסעודה שוב הלכו כולם לישון… מלבד רבנו שאמר שוב: "אני ישנתי בלילה", וכך ישב ולמד בהתמדה גדולה עד קרוב לשקיעת החמה, כשירד להתפלל מנחה. וכל זה על סמך השעה וחצי שישן בלילה…

(גיליון 'דברים הרבה')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי דוד מורגנשטרן: לפני כעשרים שנה התפלל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ב'תפארת בחורים' הישן במבנה האבן. מקומו במזרח ופניו אל המתפללים. מאחורי הכסא היה סטנדר קבוע בקיר, עליו הניח את הסידור בשעת תפילת שמונה עשרה. לפני הכסא היה מונח סטנדר עץ כבד ובו תא לספרים כבדים עוד יותר. כאשר היה מסיים קדושה, היה מסתובב לאחור ומושך אליו את הסטנדר, שהתרחק מעט בשעת תפילת שמו"ע.

אחד מילדי המתפללים, נער כבן שתים עשרה, הבחין שהרב אינו צעיר והסטנדר כה כבד, הוא החליט יום אחד לקחת לעצמו את המצוה, ומיד בסיום קדושה כשהגרי"ש הסתובב כהרגלו לקרב אליו את סטנדר העץ, הוא הקדימו ודחף את הסטנדר כדי למנוע ממנו את הטרחה. כך חזר הדבר על עצמו גם למחרת, הנער קירב בזריזות את הסטנדר, והגרי"ש הבין שהנער החליט לקחת את התפקיד על עצמו.

והנה למחרת, כאשר מיהר הנער אל הסטנדר כדי לקרבו, חש לפתע שהוא קל… הגרי"ש רוקן קודם לכן את התא של הסטנדר מכל הספרים הכבדים. הוא אמנם יצטרך אותם אחר כך, ויהיה עליו לקחת אותם ממקומם, אבל אין הוא רוצה שנער בן שתים עשרה ידחוף בשבילו סטנדר כה כבד. לעצמו הגרי"ש לא דאג, אך את הנער הצעיר אינו רוצה להטריח.

('איש לרעהו')

 

[אחד יחיד]

מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה, ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות, מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה היתה פרוייקט מורכב ויקר מאוד…

מה רבה היתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדוייקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא…

בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה. עתה, הפכה ההתרגשות לציפיה של ממש, כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים…

רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת 'החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה, וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע…

עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחונו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן – הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה…

בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו… אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים.

הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. היתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר, עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום, ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא'…

אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבוייש בבית המדרש?'

בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה, והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים, רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו…

אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה, אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים, צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל – עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה!'

הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד: 'מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא – וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור?'

הוא כבר היה בשכונת מאה שערים, אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות…

הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו, מרגשים אותו עד דמעות…

ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסיפים. 'להתרגש מחזנות?' – נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור – מרגש ככל שיהיה?'

הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון 'מאה שערים', בפעם השניה באותו היום… 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו… אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר…' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים'…

שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו. חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת 'החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה…'

אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות: 'תאמין לי, הנסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה… הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב, מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני… ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי – לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח!'

כי רגע המאבק בנסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה היתה קשה – החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע – כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בנסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח – היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הנסיון, ככל שהוא גדול יותר – הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד, כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הנסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר – זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים!

הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים! (הרב אשר קובלסקי)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אברהם צבי ישראלזון שליט"א, מו"צ בב"ב, נכדו חביבו ומי שזכה שנים רבות לקרבתו הנדירה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מספר ממה שזכה לראות:

לדעתי, ההסתכלות על כל הסיפורים על מרן מו"ז זי"ע צריכה להיות, שאין כאן פרשיות ותקופות חלוקות, אלא הכל היה סיפור אחד ארוך של כמאה שנה של דביקות בתורת ה' ללא כל הפסקים. בירושלים של אז, לפני שבעים שנה ויותר כבר פקיע שמיה כענק בתורה וכמתמיד בה"א הידיעה. גדולי אותו הדור כבר שוחחו עליו בהתפעלות מיוחדת. שמעתי ממקור נאמן שמרן הגרא"י פינקל זצ"ל שהיה זקן ראשי הישיבות כשמו"ז עוד היה אברך צעיר, אמר פעם: "מהרב אלישיב למדתי איך עושים דאצ'ה (הבראה). כל השנה הרי צריכים למסור שיעורים, לענות על שאלות, לקבל קהל, לדבר עם נדיבים וכו', כל מה שיש לראש ישיבה על הראש. מהרב אלישיב למדתי שבדאצ'ה עושים נופש מכל הדברים והטרדות ואפשר ללמוד בשקט. לפנות בוקר לומדים, אחרי שחרית לומדים, בתחילת הלילה לומדים, בסוף הלילה לומדים, עושים חופש מהכל ורק לומדים. זה נקרא 'דאצ'ה.

"לא יאומן כי יסופר עד היכן הגיעה דבקותו בתורה. היה זה בליל שבת לפני הקידוש, כשנה ומחצה לפני הסתלקותו, כשכבר עבר את גיל מאה, אז לא היה לו כוח להרים את הכוס, כפשוטו. לא מדובר בכוס מיוחדת או גדולה שקשה להרימה אלא בכוס רגילה, כוס ששוקלת 150 גרם לא היה לו כח להחזיקו! וכל זמן הקידוש היה צריך לתמוך בו מתחת ידו להחזיק את הכוס. כ"כ חלש היה ואפילו לאכול בקושי היה יכול, והיה צריך לשכנע אותו לאכול עוד קצת ועוד קצת. והנה לאחר שגמר את סעודתו הלך לישון, שזה הסתכם כידוע בשלוש שעות. וסיפרה בתו אמי מורתי שתחי', שכל הלילה היא ישבה על ידו משום שחששה לבריאותו, שמא ח"ו יקרה לו משהו עקב החולשה הנוראה, או שמא יהיה צורך לעזרה כלשהי. תוך כדי ישיבה ממושכת היא נרדמה, ופתאום התעוררה והנה היא שומעת קול גדול בוקע מהחדר הסמוך: "זאגט די גמרא…" בניגון נפלא ושובה לבבות ובקול גדול וברוב מרץ! אמי שתחי' סיפרה כי הכירה היטב את קולו, אך היא פשוט לא האמינה שזה באמת הוא. היא הלכה מהר לראות, ואכן ראתה אותו יושב ולומד בשקיקה רבה ובחשק גדול במשך כארבע וחצי שעות רצופות. היא שאלה את עצמה: האם באמת אתמול בסעודה לא היה לו כח לאכול, ולא היה לו כח אפי' לזוז? הרי עכשיו כוחו במותניו כמו נער צעיר שלומד עם ברען נפלא…

"כך גם אני זוכר כי בלילי שבתות של החורף היה כבר משכים קום בשעה 12 בלילה, וכך המשיך ללמוד עד תפילת שחרית בשעה שבע וחצי בבוקר במשך 7 שעות ברציפות בקור הירושלמי, בניגון, במרץ ובשמחה מבלי להפסיק וכמובן מבלי להירדם ולו לרגע אחד.

"מי שעמדה לימינו כל השנים הייתה הסבתא ע"ה. תמיד הייתה משכימה קום לפנות בוקר ביחד עמו, בלי שעון. היה לה עול ושיעבוד מכך כדי לשמשו. אולם בשנות זקנותה כשנחלשה כבר, היתה רק מתעוררת משנתה, ובימי החורף הקרים בירושלים דאז הייתה צועקת ממיטתה ומזכירה לו להדליק את התנור. לפעמים היא צעקה הרבה פעמים עד שהוא הדליק. פעם שאלתי אותה למה היא צועקת ומזכירה לו כ"כ הרבה פעמים, והיא ענתה לי: מכיון שאם הוא לא ידליק את התנור לפני שהוא מתחיל ללמוד שוב לא ידליק אח"כ באמצע הלימוד, וגם אם הקור יתגבר יותר הוא לא יפסיק בשביל זה את הלימוד אף לא לרגע אחד של הדלקה. ולכן אם היא לא תתפוס אותו קודם הוא יישאר ללמוד ללא כל חימום שעות מרובות.

לרגעים תבחננו

עובדה אופיינית על התמדתו הנדירה מספר לנו הגרא"צ שליט"א: באחד הת"תים בב"ב היה מנהג שבכל סוף שנה היה המלמד של כיתה ח' נוסע עם הילדים למו"ז להתברך מפיו, וזה היה הטיול השנתי שלהם שכל תלמיד מקבל ברכה ממו"ז ולוחץ את ידו. וסיפר לי המלמד, שפעם אחת אחרי שיצאו התלמידים מבית מו"ז סיפר לו אחד הילדים בהתפעלות בכהאי לישנא: "נכנסתי הראשון מבין הילדים, וראיתי שהרב אלישיב יושב רכון על הגמרא ולומד בקול רם עם האצבע בתוך הגמרא. כשנכנסנו כולנו ועמדנו בקודש פנימה וכל הילדים המתינו שהרב ירים את ראשו מהגמרא ויביט בהם, אך הרב בשלו ממשיך ללמוד בריכוז מוחלט ואינו שם לב לכל הרעש וההמולה של הילדים, והמתנו כולנו שהרב יפסיק מלימודו. וכשזה לא קרה ניגש אליו נכדו ר' אריה שליט"א ואמר לו שהתלמידים הגיעו כמתוכנן.

מיד הרים הרב את ראשו כשהאצבע עדיין נעוצה בגמרא, וכשראה את קבוצת התלמידים מיד החליף הרב את אצבעו הימנית באצבעו השמאלית והצביע בגמרא עם אצבע ידו השמאלית והושיט לנו הילדים את ידו הימנית, וכל הזמן אצבעו השמאלית נעוצה בגמרא. אני נשארתי לעקוב עד הסוף, התחבאתי שלא יראו אותי וראיתי שאחרי שגמר להושיט יד לילדים עוד לפני שהילדים עזבו את חדרו ועוד לפני שהחליף את האצבעות כבר התחיל ללמוד כשידו השמאלית עדיין מצביעה בתוך הגמרא הוא כבר למד בקול רם, כשהילדים עדיין לא הספיקו להתחיל לצאת מחדרו".

עובדה נוספת ומעניינת אנו שומעים במהלך השיחה המיוחדת: "בצעירותי כששהיתי בשבת עם משפחתי בבית מו"ז, היינו אמורים במוצ"ש ללכת ביחד עם מו"ז לבר מצוה. בינתיים ישב מו"ז ליד השולחן והנה בשמונה ורבע אני רואה אותו לובש את החליפה בכדי לצאת מהבית, אמרתי לו "הרי סיכמנו שיוצאים בשעה שמונה וחצי לבר מצוה"? ענה לי מו"ז אני הולך ל'אהל שרה' ולא לבר מצוה, לא הבנתי את דבריו, ואמרתי לו פעם נוספת שעכשיו כבר שמונה ורבע ועוד מעט צריך לצאת , הרים מו"ז את קולו ואמר לי : "חמש דקות הלוך, חמש דקות חזור וחמש דקות לימוד לא כדאי?! ועוד לפני שהספקתי לקלוט מה הוא אמר, כבר שמעתי את הדלת למטה נסגרת… בכזו תקיפות בכזו חוזקה… ולא ניסה בכלל לראות איך אני מגיב. מזמן כבר היה בחוץ, ושלא תטעו בשמונה וחצי כבר הוא כבר היה בבית בחזרה, חשבתי שאחרי המשפט הזה אולי עכשיו הוא כבר יתעכב שם עוד איזה חצי שעה… אולם כמסוכם הוא חזר בשמונה וחצי אז יצאנו לבר מצוה.

"מעובדה זו למדתי שמלבד ניצול הזמן, הוא העדיף את הלימוד האיכותי ללא כל הפרעות ב'אוהל שרה' אפילו אם זה יהיה פחות זמן, מאשר ללמוד יותר זמן בבית שזה לרוב עם הפרעות.

כבוד הבריות

לסיום, שח לנו הגרא"צ שליט"א על כבוד הבריות של רבנו וכבוד ת"ח כפי שראה אצלו.

"מדהים לראות עד היכן הייתה זהירותו בכבוד הבריות. עקבתי אחר תשובותיו והבחנתי כשהוא מצטט אחרונים אפילו מבני דורו ומקשה עליהם לפעמים קושיות עצומות, מעולם הוא לא מסיק בלשון 'ודלא כפלוני' או 'ואין הלכה כדבריו' וכדו' אלא כותב את ההשגות ולא מסיק כלום, ועל הקורא מוטל להבין הכוונה.

"בלתי ניתן לסיים מבלי להביא את העובדה על יהודי ת"ח בלונדון שבתקופה מסוימת היה מגיע למו"ז דבר יום ביומו עם שאלות בהלכה והיה דן לפניו ואף היה רושם את תשובותיו. לאחר תקופה החליט הלה להו"ל ספר מכל הפסקים שרשם ממו"ז, הלה עבד על הספר זמן רב וקרא לספר בשם "שו"ת הגרי"ש אלישיב שליט"א". כשנודע הדבר למו"ז חרה לו הדבר מאוד, כי הרי בענוותנות מעולם לא הסכים להדפיס את תשובותיו באופן רשמי. אולם, לאחר שהבין כי הלה השקיע זמן והון רב, החליט מו"ז לא לאכזבו אולם תחת השם "שו"ת הגרי"ש אלישיב שליט"א" שיקרא לו שם אחר, מו"ז בירר ושמע שהספר נמצא עדיין בכריכה, ובירר מיד כמה יעלה לו להחליף כריכות ולרשום שם אחר, ואכן מו"ז הוציא מכיסו הפרטי את כל סכום החלפת הכריכות ושילם למחבר כדי שיוכל להחליף את כל הכריכות ללא כל נזק. כמו"כ בירר מו"ז אם יוכל להיות למחבר עוד נזקים ח"ו, ורק לאחר ששמע שזה הנזק היחיד נרגע מו"ז ואכן המחבר קרא בסוף לספר "השיב משה".

(מתוך המבשר תורני תשע"ז, הרב יעקב הייזלר)