מקודם העתקתי את מה שכתבתי באשכול אחר, והוסיף מעט על הדברים.
ישנם שני גישות לנושא זה, האחת, המובאת בדברי האור החיים (פרשת חוקת), הרמב"ן (דברים יד, ג), הגרש"ש (כדלעיל) והחזקוני (ויקרא יא, לג), הם רואים בטומאה מציאות רוחנית ממשית "הדביקה בגוף הטמא והנטמא", כפי שמשתמע מלשון הגמ' והמשניות ("טומאה בוקעת", "עולה ויורדת" וכו' וכו').
לעומת זאת, הגישה השנייה, המיוצגת על ידי הרמב"ם (הלכות מקואות יא, יב) והרש"ר הירש (ויקרא יא, מו), גורסת כי הטומאה היא "גזירות הכתוב", כלומר דין או מושג הלכתי המגדיר מצב של ריחוק מקדושה, ולא מהות פיזית או רוחנית דבוקה, הרמב"ם אף מדגיש שאין הטומאה "טיט או צואה שתעבור במים"
והדברים ארוכים וכפי שהזכרתי לעיל האריכו בזה הגרח"י שרייבר (בבית היין) והגר"ד ענבל (ה'בינה להשכיל').