אמור מה ענין שבת אצל מועדים (1 צופה)

[אחד יחיד]

[ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי; [ג] ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו; שבת היא לה' בכל מושבותיכם; [ד] אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם (פרק כג, פסוקים ב-ד)

כבר עמדו המפרשים (רש"י, רמב"ן, אור החיים ועוד) על תמיהה ברורה שיש בפסוקים אלה ובמבנה שלהם: בפסוק ב', מקדימה לנו התורה ואומרת, שהנושא שידובר להלן הוא "מועדי ה'", דהיינו, החגים, המועדים (כלשון הפסוק- "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי"); אך בפועל, בפסוק הבא מיד לאחר מכן, פסוק ג', אין כלל התייחסות לחגים אלא רק לשבת (כלשון הפסוק- "ששת ימים תיעשה מלאכה" וגו'); ורק לאחר מכן, בפסוק ד', שוב חוזר הפסוק מחדש על כל ההקדמה, ואומר בפעם השניה- "אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם", וממשיך בתיאור המועדים; כל סדר תמוה זה צריך כמובן הסבר, והמפרשים יישבו בדרכים שונות.

הגאון מוילנא מיישב, בדרך חידוד כך:

גם פסוק ג', שלכאורה לפי פשוטו מתייחס רק לשבת ("ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון") למעשה כולל בדרך רמז לא רק את עניין השבת, אלא את כל עניין המועדים ומהותם. כיצד? כידוע, יש בשנה בסך הכול שבעה מועדים (חגים) שיש בהם איסור מלאכה (יום ראשון של פסח; שביעי של פסח; סוכות; שמחת תורה; שבועות; ראש השנה; ויום כיפור); בכל המועדים הללו, אין המלאכה נאסרת לחלוטין, אלא הותרה בהם מלאכת אוכל נפש, ויש רק יוצא מן הכלל אחד לכך, שהוא יום כיפור, שאסור אף במלאכת אוכל נפש, ועל כן הוא "שבת שבתון". נמצא, שמתוך שבעת המועדים האסורים במלאכה, בשישה מתוכם מותרת מלאכת אוכל נפש ובשביעי אסורה.

ואם כן, כל זה כלול בפסוק ג' כאן: "ששת ימים תיעשה מלאכה"; דהיינו, מתוך שבעה ימים טובים, בששה ימים "תיעשה מלאכה", היינו, מותרים במלאכת אוכל נפש; "וביום השביעי שבת שבתון" – היום השביעי (יום כיפור) אסור לגמרי במלאכה, אף במלאכת אוכל נפש.

ונמצא, כאמור, שפסוק ג' אינו מתייחס רק לשבת אלא רומז גם למועדים, כהקדמה כללית לעניין המועדים והמלאכה בהם; ולאחר מכן בא פסוק ד' ואילך, וחוזר ומפרט מהם המועדים, ומיושבים הדברים. (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

הסבר יפה על דרך הפשט לכל סדר הפסוקים הנ"ל (העירוב התמוה לכאורה בין שבת למועדים, וכפל הפסוקים וההקדמות כדלעיל), כותב בעל האור החיים:

למעשה, גם שבת היא "מועד", אלא שיש הבדל מרכזי בינה לבין שאר המועדים, והוא, שמועד השבת אינו תלוי בבני ישראל או בבית דין, אלא נקבע על ידי הקב"ה בלבד. ואם למשל החליטו בית דין ששבת תהיה ביום אחר, כמובן שאין בכך כלום. לעומת זאת שאר המועדים, אמנם זמנם קבוע על ידי הקב"ה, אך הוא תלוי בבני ישראל (שהרי בידי בית דין להחליט מתי לקדש את החודש, מתי לעבר את השנה וכו'; וכן, אפילו אם טעו בית דין וקבעו בזמן שגוי, דעתם היא הקובעת והמחייבת, כידוע). ואמנם גם את השבת הצטוו בני ישראל לזכור ולהכניסה ע"י קידוש וכו', אך קדושת השבת אינה תלויה בכך, והיא קיימת בכל מקרה.

ואם כך, זה סדר הפסוקים: בפסוק ב', לאחר ההקדמה הכללית "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", ממשיך הכתוב ואומר "אלה הם מועדי", כלומר, תחילה אפרט את המועדים שאינם נתונים לשינוי על ידי בני ישראל או סנהדרין, אלא זמנם נקבע על ידי בלבד. והכוונה כמובן לכל שבתות השנה, כפי שממשיך הכתוב בפסוק ג', "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון". ולאחר שהבהיר הכתוב ששבתות השנה הם "מועדי" ואינם נתונים לשינוי, ממשיך הכתוב בפסוק ד', שיש גם מועדים שכן נתונים לשינוי, והם כל החגים: "אלה מועדי ה', אשר תקראו אותם במועדם" – החגים, מועדם אמנם קבוע על ידי הקב"ה, אך הם תלויים בכם, אתם מקדשים את החדשים והשנים וקובעים מתי יחולו. וממשיך הכתוב ומפרט את כל החגים.

נמצא, אם כן, סדר הפסוקים מיושב: פסוק ב', שבו מקדימה התורה "אלה הם מועדי", אכן מתייחס לשבתות השנה בלבד, שהם "מועדי", הם נקבעים על ידי הקב"ה בלבד; ופסוק ד', שבו פותחת התורה ומקדימה שוב "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", כבר מתייחס לשאר המועדים, שקדושתם וזמנם תלויים גם בעם ישראל, "אשר תקראו אותם". (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

רש"י על הפסוק, מקשה גם הוא את הקושיה שהזכרנו לעיל, מדוע כללה התורה את עניין השבת בפרשת המועדים. ותשובתו היא, שהדבר בא ללמד שמי שמחלל את המועדות כאילו חילל שבת, ומי שמקיים את המועדות כאילו מקיים שבת ("מה ענין שבת אצל מועדות? ללמדך, שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות").

והדברים צריכים ביאור: מאיזה בחינה מי שמחלל מועדות נחשב "כאילו חילל שבת"?

נאמרו בעניין זה מספר הסברים:

התורה תמימה (כאן בהערה ח') מסביר שהכוונה כך: "להורות שלא יקלו בכבוד מועדים מפני סבה זו שהם נקבעים ומקודשים ע"י בית דין שנה שנה, אלא ששווה קדושתם לקדושת השבת; .. מי שציווה על השבת, הוא ציווה על המועדים שיקבעו ע"י בית דין". כלומר, אל יחשוב אדם להקל ראש בקדושת המועדים, מתוך מחשבה שהואיל וזמני החגים נקבעים בידי אדם, ואילו זמן השבת קבוע ועומד משמים, לכן חשיבות המועדים כביכול פחותה. אלא משמיענו הכתוב שאין הבדל, והמחלל את החג נחשב בעיני התורה כמי שמחלל את השבת; כי בפועל, מי שציווה על השבת ציווה גם על המועד, רק שמסר את קביעת הזמן לבית דין.

הסבר אחר ששמעתי: אחד הטעמים המרכזיים לשמירת השבת הוא להזכיר שהקב"ה ברא את העולם בששת ימי בראשית. לעומת זאת מטרת המועדים היא לשמש סמל ואות לקשר של הקב"ה עם בני ישראל – שהוציאנו ממצרים, נתן לנו את התורה וכו'. וכאן בא הכתוב להשמיע, שהדברים כרוכים זה בזה, ומי שמזלזל במועדים ובקשר המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל, גם אם הוא שומר שבת ומאמין שהקב"ה ברא את העולם בכללותו, הרי הוא כמי שמחלל גם את השבת; כי בריאת העולם בפני עצמה, אם אין מצרפים אליה את המשמעות המלאה ואת התכלית (שהיא הקשר עם בני ישראל ומתן תורה וכו') היא בעלת משמעות חסרה.

[הסבר דומה (על פי הכתב סופר): המועדים הם אות בינינו לבין הקב"ה, ונאמר עליהם שהם "זכר ליציאת מצרים" [בפסח נאמר (שמות כג, טו) "את חג המצות תשמור… כי בו יצאת ממצרים"; בסוכות נאמר (ויקרא כג, פס' מב-מג) "בסוכות תשבו שבעת ימים… כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" ; ואף חג השבועות, על אף שלגביו לא נאמר בתורה במפורש שזו מטרתו, מכל מקום הוא מוזכר בתורה בתוך הפסוקים העוסקים בזכר ליציאת מצרים, כאמור בדברים טז, י-יב: "ועשית חג שבועות לה' אלוקיך… וזכרת כי עבד היית במצרים", ונראה שההסבר הוא ששבועות הוא החותם הסופי ליציאת מצרים, שהרי בו קיבלו את התורה]. וכך גם השבת, היא אות בינינו לבין הקב"ה ((שמות לא, יג – "כי אות היא ביני וביניכם"; ובדברים ה, יד, אף נאמר שאחד מטעמי השבת הוא זכר ליציאת מצרים: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת). כאשר אדם מחלל את המועדות, הוא מראה בכך שכל משמעות רוחנית זו, של הקשר והאות בינינו לבין הקב"ה, אינה חשובה עבורו, ואם כן מדוע הוא שומר את השבת? רק משום שהוא רואה בה מנוחה גופנית מעמל השבוע. אלא שמטרה זו של השבת, כשהיא לבדה, היא מטרה פחותה, ולכן, המחלל את המועדים, במובן מסוים הרי הוא כמחלל גם את השבת, כי לשמור את השבת רק משום היותה יום מנוחה, אין זו הדרך הראויה והנכונה]. (לימוד יומי)