• אנא הקדישו כמה רגעים לתפילה ולאמירת תהילים לרפואת אחד מחו"ר הפורום, הרב שלמה ברוך בן רבקה, לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל.
    קריאת תהילים  |  כל פרק תהילים, כל תפילה וכל חיזוק - לזכותו ולרפואתו
גודל מעלת יום שבת קודש​

וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (ב, ב).
דברים נפלאים כותב רבינו האור החיים הק' וז"ל: "...אמרו ז"ל (ב"ר פ"ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע"כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו' הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו.
אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד.
והוא שרמז באומרו "וישבות" אחר שאמר "ויכל" כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח"ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט" עכ"ל.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

עוד יעוי' מה שכתב השם משמואל (דברים פרשת כי תבוא שנה תרע) הבשם אביו האבני נזר
הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם בריאת המזיקים בין השמשות ובשביל קידוש היום לא נגמרו, והלא הקדוש ברוך הוא ידע מראש שלא יספיק הזמן לגמרם עד שיקדש היום, ולמה לא התחיל בהם מקודם, ובמדרש (ב"ר סוף פ"ז) יש טעם ללמד לאדם שיפסיק מלאכתו, והגיד הוא זצללה"ה עוד טעם לשבח, כי ברכה חלה על דבר שלם ולא על חסר בלתי נשלם ופגום, וע"כ ברכת שבת חלה אחר השלמת הבריאה וקיבל העולם הנגמר ברכה, ואם היתה נגמרת בריאת המזיקין, היתה חלה ברכה גם עליהם, והיו מחריבין העולם, ע"כ בכוונה עשה הש"י שלא יגמרו בכדי שלא תחול עליהם ברכת שבת, עכת"ד:
 
נערך לאחרונה:
העשבים שנבראו ביום השלישי, עמדו על פתח הארץ ולא צמחו, עד שנברא האדם והתפלל על הגשם וירד, ואז צמחו.
הקב"ה העלה אד מהתהום, כדי לשרות עפר לברוא בו את גוף האדם, ולאחר שברא את הגוף, נפח הקב"ה באפיו נשמת חיים, ובזה הפך האדם לנפש חיה, בעל דעה ודיבור.
הקב"ה נטע גן במזרחו של עדן. בגן צמחו עצים בעלי פירות טובים למאכל, ובאמצע הגן היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. מעדן יצא נהר להשקות את הגן, ומשם נפרד לארבעה ראשים.
​
שם הנהר​
פירוש שמו​
מקום הילוכו​
פישון​
הוא הנילוס שמימיו פשין ורבין. פירוש נוסף: שמגדל פשתן​
סובב את ארץ החוילה שם הזהב ואבני השהם.​
גיחון​
מנגח והולך והומה​
סובב את ארץ כוש​
חידקל​
מימיו חדים וקלים​
הולך ממזרח אשור​
פרת​
מימיו פרים ורבים ומברים את האדם​
הולך בצפון ארץ ישראל, ולכן הוא החשוב מכולם.​


הקב"ה הביא את אדם אל הגן שיעבוד בגן וישמור אותו, וציווה עליו שלא יאכל מעץ הדעת, כי אם יאכל ימות. ראה הקב"ה שלא טוב לאדם להיות לבדו, ואמר שיעשה לו עזר כנגדו.
תורה שבכתב​
 
גודל מעלת יום שבת קודש​

וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (ב, ב).
דברים נפלאים כותב רבינו האור החיים הק' וז"ל: "...אמרו ז"ל (ב"ר פ"ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע"כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו' הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו.
אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד.
והוא שרמז באומרו "וישבות" אחר שאמר "ויכל" כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח"ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט" עכ"ל.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
ובאמת מסיים שם המדרש: ללמדך דרך ארץ מן השדים, שאם יהי' ביד אדם חפץ טוב או מרגלית ערב שבת עם חשיכה, אומרים לו השלך ממך (- ולא יעבירנו מרשות לרשות. ותלמד) ממי שאמר והיה העולם, שהיה עסוק בבריאתו של עולם, וברא את נשמתם, בא לברא את גופו, וקידש השבת, ולא בראן.
 
מהיכן נבראו העופות?

וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (ב, יט)


שמע מכאן שהעופות נבראו מהאדמה, כמו החיות והבהמות. אמנם למעלה (א, כא) בבריאת העופות נאמר שהם נבראו מהמים כמו הדגים. מבאר בזה רש"י שהכתוב בא לומר שהעופות נבראו מן 'הרקק'. כלומר, מעירוב עפר ומים.
בזה מיישב רש"י למה חזרה התורה ופירטה כאן את יצירת בעלי החיים והעופות, ואומר, שזה אחד מהדברים שהתחדשו מפירוט נוסף זה.
תורה שבכתב​
 
העבודה שעבד האדם בגן עדן
וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (ב, טו)
שמא תאמר מלאכה יש בגן עדן לפתח ולשדד (לְעַבֵּד) את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. אלא "לעבדה ולשמרה" לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה, שנאמר "את דרך עץ החיים".
( אבות דר' נתן, י"א, תורה שבכתב)
​
 
סיבת הפלת תרדמה על אדם בעת שנבראה חווה
וַיַּפֵּל ה' אלוקים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן (ב, כא)

דבר חידוש מצאנו בכתביו של הגאון רבי יחיא אלשיך זי"ע, שכתב טעם מחודש מדוע הפיל ה' תרדמה על האדם, כדי שלא ירגיש בכאב חיתוך בשרו "כמו שעושה הרופא בסם הנקרא 'מנג' שלא ירגיש החולה בצער החיתוך".
תורה שבכתב​
 
מַעֲשֶׂה־פֶּלֶא מוּבָא עַל הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין זי"ע וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי צְבִי הִירְשׁ מִזִּידִיטְשׁוֹיבּ זי"ע:

בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית ה, כד): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים"; וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'צַדִּיק הָיָה, וְקַל בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב לְהַרְשִׁיעַ, לְפִיכָךְ מִהֵר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְסִלְּקוֹ וְהֵמִיתוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁשִּׁנָּה הַכָּתוּב בְּמִיתָתוֹ לִכְתֹּב 'וְאֵינֶנּוּ' בָּעוֹלָם לְמַלְּאוֹת שְׁנוֹתָיו'; וְהִנֵּה מוּבָא שֶׁחֲנוֹךְ הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, וְהוּא אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁעָלוּ חַיִּים לַשָּׁמַיִם - שֶׁזֶּהוּ הַכָּתוּב "כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים", וְנַעֲשָׂה מַלְאָךְ מַטַּ"ט, וּלְפִי־זֶה לִכְאוֹרָה דִּבְרֵי רַשִׁ"י פֶּלֶא הֵם - מַהוּ 'וְקַל בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב לְהַרְשִׁיעַ'?...

וּפַעַם אָמַר הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין זי"ע [שֶׁרָאָה דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, כַּיָּדוּעַ], שֶׁכְּשֶׁהִסְתַּלֵּק רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ מִן הָעוֹלָם, יָצְאוּ כָּל הַמַּלְאָכִים מִכָּל הָעוֹלָמוֹת לְקַבֵּל פָּנָיו חוּץ מִמַּלְאָךְ מַטַּ"ט, זֹאת מֵחֲמַת שֶׁרַשִׁ"י כָּתַב עָלָיו דָּבָר כָּזֶה - שֶׁהִסְתַּלֵּק מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב וּלְהַרְשִׁיעַ...

וְהִנֵּה פַּעַם הִגִּיעַ הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי צְבִי הִירְשׁ מִזִּידִיטְשׁוֹיבּ זי"ע אֶל הָעִיר לוּבְּלִין, וְאֶחָד מִתַּלְמִידֵי הַ'חוֹזֶה' סִפֵּר לוֹ אֶת אֲשֶׁר שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַל דִּבְרֵי רַשִׁ"י אֵלֶּה - שֶׁלֹּא יָצָא מַלְאָךְ מַטַּ"ט לְקַבֵּל פָּנָיו. שָׁמַע זֹאת הַצַּדִּיק וְהִתְלַהֵב וְאָמַר בְּהִתְעוֹרְרוּת וּבִדְבֵקוּת עֲצוּמָה: 'וְכִי אַתָּה מֵבִין אֶת דִּבְרֵי רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ?! הָבָה וְאַסְבִּיר לְךָ מַה כִּוֵּן רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ בִּדְבָרָיו!'...

הִמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק וּבֵאֵר בְּשַׁלְהֶבֶת־אֵשׁ־קֹדֶשׁ: הִנֵּה יֶשְׁנוֹ צַדִּיק שֶׁהוּא כָּל־כָּךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ, עַד שֶׁזֶּה מְעוֹרֵר קִטְרוּג עַל שְׁאָר בְּנֵי‏־אָדָם הַפְּשׁוּטִים - מַדּוּעַ אֵינָם כְּמוֹתוֹ, וְזֶה הָיָה חֲנוֹךְ הַצַּדִּיק - מֵרֹב צִדְקוּתוֹ גָּרַם קִטְרוּג עַל שְׁאָר אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ שֶׁהָלְכוּ אַחַר הַהֶבֶל...

וְזֶה פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ:
'צַדִּיק הָיָה' - הוּא הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל מְאֹד! 'וְקַל בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב לְהַרְשִׁיעַ' - אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁהוּא עַצְמוֹ יַעֲשֶׂה דִּבְרֵי רִשְׁעוּת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא 'לְהַרְשִׁיעַ' אֲחֵרִים מֵחֲמַת רֹב צִדְקוּתוֹ וּלְעוֹרֵר קִטְרוּג עֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אֵינָם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר כְּמוֹתוֹ [וְעַל־כֵּן דִּיֵּק רַשִׁ"י לִכְתֹּב "לָשׁוּב לְהַרְשִׁיעַ" - אֶת אֲחֵרִים, וְלֹא "לָשׁוּב לְרֶשַׁע" עַצְמוֹ חָלִילָה]. 'לְפִיכָךְ מִהֵר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְסִלְּקוֹ וְהֵמִיתוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ' - כִּי זָכָה לְהַגִּיעַ לִדְבֵקוּת אֲמִתִּית בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְזָכָה לַעֲלוֹת חַי לַשָּׁמַיִם...

[כִּי בְּאוֹתָם דּוֹרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם־הָרִאשׁוֹן לְנֹחַ, רֹב בְּנֵי־אָדָם לֹא זָכוּ לְהַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְשׁוֹנֶה מֵהֶם חֲנוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים", וּמֵחֲמָת־כֵּן הָיוּ דָּנִים אֶת כָּל בְּנֵי־אָדָם לָמָּה אֵינָם כְּמוֹ חֲנוֹךְ שֶׁמִּתְחַזֵּק וּמַחֲזִיק מַעֲמָד וְהוֹלֵךְ בְּצִדְקוּת (אַף קֹדֶם קַבָּלַת־הַתּוֹרָה!), וּמֵחֲמָת הַקִּטְרוּג שֶׁהִתְעוֹרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת - מִהֵר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְסַלְּקוֹ וַעֲשָׂאוֹ מַלְאָךְ מַטַּ"ט, שֶׁהוּא הַסָּנֵגוֹר שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּמְלַמֵּד תָּמִיד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְפִי הָאָמוּר מוּבָן מְאֹד מַדּוּעַ דַּוְקָא הוּא נַעֲשָׂה הַסָּנֵגוֹר, כִּי הִסְתַּלֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר קִטְרוּג עַל הַבְּרִיּוֹת, וּמֵעַתָּה נַעֲשֶׂה הַמַּלְאָךְ שֶׁמְּלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עַל הַבְּרִיּוֹת...].

אַחַר דְּבָרָיו הַנּוֹרָאִים שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מִזִּידִיטְשׁוֹיבּ זי"ע, הֵבִינוּ הַכֹּל בֵּאוּר דִּבְרֵי רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ, וְאֵיךְ הֵם מְאִירִים וּמְבֹאָרִים הֵיטֵב, וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בָּא אֵלָיו רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ וּנְשָׁקוֹ בְּמִצְחוֹ וְאָמַר: "הִכְנִיסוּנִי לִמְחִיצָתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ מַטַּ"ט"...
@עט ביד סופר
​
 
ראתה שיש קטנים ממנו ונתפייסה...

ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים (א, טז). וברש"י על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה.

לכאורה מה פיוס הוא זה, אפילו הרבה צבאיה, עדיין אורה פחות כנגד המאור הגדול?

ומתרצים העולם, בזה שנתן לה כוכבים במאור קטן יותר, נתפייסה, שראתה כי יש קטנים הימנה.

במשנת רש"י, אור לישרים​
 
כשבא שבת - נתקיים העולם​

וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (ב, ב).

ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתיסד והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו (שמות לא יז) וביום השביעי שבת וינפש, הגם שחז"ל דרשו כיון שיצא שבת וי נפש (ביצה טז), אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש, אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוין לומר כיון ששבת פירוש בא שבת, וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
"בראשית ברא" – דבר ראשון הוא הבריאות, שעל ידה יכול האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓