בראשית פנינים לפרשת בראשית (מלוקט)

[התורה]

הכרזה בקול רם שיש כאן סוד גדול

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי (א, לא).
באחד המערכות היה נצרך הרה"ק רבי יואלי'ש מסאטמאר זצ"ל לשליח מיוחד שיסע לעיר הבירה 'וואשינגטאן' לסדר כמה ענינים. ורבינו מסאטמאר ז"ל ישב אז עם הגאון ר' יצחק הוטנער ז"ל ר"מ ישיבת ר' חיים בערלין (מגדולי מעריצי רבינו) וטכסו עצה את מי לשלוח לשם, ואמר הרבי מסאטמאר: "צריכים לשלוח אחד ששומר פיו ולשונו ומכסה סוד", והציעו אז שמו של עסקן אחד שכחו יפה לזה.
אמר רבינו בדרך צחות, שהעסקן הזה דומה לאחד שקידש על היין, וקודם שהתחיל לקדש הסתכל לתוך הסידור וראה שכתוב שם:
"בלחש ויהי ערב ויהי בוקר ובקול רם יום הששי ויכולו" וכו', והלה שלא ידע בדיוק פירוש הדברים התחיל לומר בקול רם ובאמירה מתוקה: "בלחש ויהי ערב ויהי בוקר בקול רם יום הששי" וכו' דהיינו שמכריז בקול רם שיש כאן סוד גדול...
מושיען של ישראל (ח"ב עמוד 32), אור לישרים​

 

[התורה]

התנינם (א, כא). וברש"י דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם.
סיפר הגרי"ש אונגר: הגה"ק רבי מנחם כ"ץ-פרוסטיץ זצ"ל אב"ד צהלים היה "ראש המדברים" בכל מקום, ושימש קברניטה ומנהיגה הדגול של היהדות החרדית באונגארן.
בחודש אדר א' שנת תרנ"א, היא שנת התשעים ושש לחייו חלה גאב"ד צעלים מאוד, קודם פטירתו נפרד מאנשי עירו ובני קהילתו, ואמר לפניהם דברי התעוררות דברים החוצבים להבות אש, שהמיסו את לבות השומעים.
ויהי ככלות רבי מנחם לדבר דבריו, געה כל העם בבכיה וזעקה גדולה, על אשר היום הזה לוקח אדונם מעל ראשם. בתוך קהל-עדתו המררים בבכי, היתה זקנתי הצדקת מרת רחל לאה ע"ה אשת הגה"צ רבי יחיאל מיכל אונגר זצ"ל, ששימשה את גאב"ד צעלים בנאמנות ובמסירות, אין קץ כל ימי חייה, הבכייה וזעקות השבר המרות שבקעו מגרונה, הרעידו והרטיטו את הסובבים כולם.
פנה אליה רבי מנחם בקול רך וביקש להרגיעה: "וויין נישט! דו האסט מיך ערליך באדינט" [מנעי קולך מבכי! הן שימשת אותי בנאמנות!]. והוסיף ואמר: "אמרי נא את אשר בלבבך ואבטיחך שתתמלא בקשתך".
ענתה זקיני ואמרה: "איננו זקוקה לכלום, דייני בזכות הגדולה שהיתה מנת חלקי בהיותי משרתת את הרבי".
אמר לה רבי מנחם: "מכל מקום מה בקשתך ותנתן לך"? ותיכף המשיך בדבריו: "ידוע תדעי כי מורי ורבי הגדול מרן החתם סופר זצ"ל, הבטיחני נאמנה להעניק לי מחלקו מעורו של לוויתן בסעודת הצדיקים לעתיד לבוא, דער רבי איז א ווארט'ס מענטש [הרי הרבי שלי איש אמת הוא, העומד בדיבורו]. ובכן הריני מבטיח לך חלק מתוך אותו החלק שינתן לי".
נענתה זקנתי ואמרה: "כך הם דברי הרבי כעת בהיותו כאן בעלמא הדין. אבל האם בעלמא דאתי יעלה כלל זכרוני לפניו?
כשמוע רבי מנחם את דברי זקנתי וראה את ספקותיה נטל בידיו את הספר "מעבר יבוק" שהיה מונח למראשותיו והכריז:
"אומר אני לך בנקיטת חפץ הנה מורי ורבי החת"ס זצ"ל, הבטיחני חלק מחלקו של לוויתן בסעודת הצדיקים לעתיד לבוא, וכעת אני מבטיחך לתת לך חלק מחלקי".
וזקנתי היתה אומרת אינני זקוקה לנקיטת חפץ, אם יתן לי הרבי מחלקו, אתן אף לנכדי.

רשומים בשמך (עמ' קיג), אור לישרים​

 

[התורה]

ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה

ויברך אלקים וגו' (ב, ג).

צריך לדעת מה היא הברכה ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר יא ב) ברכו במן וכו' ודבריהם ז"ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר:

ולמה שפירש בזוהר (שמות פח:) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות.

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
אדם נותן ליצר לשלוט בו, ואחר כך בא בטענות: מדוע הקדוש ברוך הוא אינו מסלק אותו ממני? ליצר יש תשוקה להחטיא את האדם. זה טבעו. אבל לאדם ניתנה היכולת למשול בו ולהכניעו.
כאשר האדם עצמו נמשך אל הרע וחפץ בו, הוא שמעניק ליצר את השלטון עליו. לכן המילים ״ואתה תמשול בו״ כוללות גם תביעה כלפי האדם אתה הוא שהמשלת אותו עליך. כל עוד הוא מוסיף לרצות ברע, הוא עצמו מקיים את שלטונו עליו.
הכעס אינו במקומו, משום שאתה בחרת להמשיל את היצר עליך. וגם נפילת הפנים אינה במקומה, משום שעדיין יש בכוחך למשול בו. מי שנתן ליצר את השלטון, יכול גם ליטול אותו ממנו.

 

[התורה]

לאחר שאכל אדם מעץ הדעת, שילחו הקב"ה מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים. ושיכן במזרחו של הגן מלאכי חבלה, שימנעו מאדם לחזור אליו.
עוד קודם שיצאו אדם וחוה מגן עדן, נולדו להם שני בנים. לבן הראשון קראה חוה בשם 'קין', על שם הקניין המשותף שיש לה ולאדם עם ה' בוולד הנולד. לבן השני קראו 'הבל'. הבל היה רועה צאן, ואחיו קין היה עובד אדמה.
קין והבל הביאו קרבן לה'. קין הביא מנחה מהגרוע שבפרי האדמה. ואחיו הבל הביא מבכורות צאנו ומהמשובחים שבהם. ולכן ירדה אש וליחכה את קרבן הבל בלבד, ולא את קרבן קין.
הדבר חרה לקין מאוד, וה' דיבר על ליבו וניחמו, אך קין לא התרצה, ועמד על הבל והרגו. ה' הוכיח את הבל על מעשהו, וקיללו שלא תוסיף האדמה לתת לו את כוחה. וגזר עליו גזרת גלות, שלא יהיה רשאי לדור במקום אחד.
ה' חקק לקין אות משמו על מצחו, שלא יכו אותו הבריות כשיהיה נע ונד והזהיר שמי שיפגע בקין ייענש. אמנם נגזר עליו למות לאחר שבעה דורות. קין הלך לגור במזרחו של עדן שם דר אביו כשגורש מגן עדן.
לקין נולד בן בשם חנוך, ולאחר מכן בנה עיר וקרא לה 'חנוך' על שם בנו.
התורה מונה את דורותיו של קין: חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

היכן היא ארץ נוד?

רש"י ד"ה 'וישמעו' (ג, ח)

רש"י מפרש ש'ארץ נוד' אינה שם מקום, אלא כמשמעות המילה 'נוד'; ארץ שכל הגולים נדים שם. והיא הארץ שבמזרחה של עדן, שקלטה כבר את אדם אביו כשגורש מגן עדן. ואת זה שאדם גלה לקדמת עדן למדנו מזה שהיה צריך להעמיד שם את 'להט החרב המתהפכת' לשמור את דרך הגן כדי שלא יחזור לשם, משמע ששם היה. ועוד מצאנו שרוח מזרחית קולטת את הרוצחים, שכן משה העמיד ערי מקלט "מזרחה שמש".
פירוש נוסף מפרש רש"י, שכוונת התורה באמרה 'ארץ נוד' לומר, שבכל מקום שהלך היתה הארץ נָדָה ומזדעזעת תחתיו.
תורה שבכתב​

 

[נחמן ל.]

השאלה הזאת עדיין קשה

לחץ כדי לכווץ...

ראה ביאור ע"ז בנועם אלימלך בראשית דרוש א' ובפרשת האזינו

 

[התורה]

מה היה האות ששם ה' לקין?

וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ (ד, טו)

בפירוש אותו ה'אות' ששם ה' לקין נחלקו חכמינו ז"ל: "ר' יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. אמר ר' נחמיה: לאותו רשע מזריח לו הקב"ה גלגל חמה? אלא מלמד שהזריח לו את הצרעת. רב אמר כלב מסר לו. דבר אחר, קרן הצמיח לו".
המדרש מביא עוד שני פירושים לפיהם כוונת התורה לומר שקין עצמו הוא ה'אות': "דבר אחר, עשאו אות לרוצחין. דבר אחר, עשאו אות לבעלי תשובה".
*יצוין שרש"י מפרש שה'אות' שחקק לו הקב"ה, היה אות משם ה' במצחו.
(בראשית רבה, כב, תורה שבכתב)​

 

[קנאקר]

ווארט נפלא.
'אז הוחל לקרוא בשם ד' עי' רש"י שהתחילו לכפור וכו'
ובדרוש י"ל, שדווקא מתי שהתחילו לכפור בשם ד', שנמצא שאז התחילה הבחירה בדבר, מי שהאמין בד' וקרא בשמו באמת האמין, וזהו ''אז הוחל לקרוא בשם השם'', דווקא אז החלה האמונה הגמורה.

 

[התורה]

מה הפריע לקין?

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (ד, ו)

יש להבין את שאלת ה' אל קין, והלא למעלה נאמר שפניו נפלו כאשר לא התקבלה מנחתו, ואם כן ברור למה חרה לו ולמה נפלו פניו.
בספר "שארית מנחם" כתב לפרש את העניין בדרך צחות, על פי הסיפור הבא:
פעם שאלו את הגר"ח מבריסק זי"ע, מדוע כאשר הרב מטריף בהמה ששוויה רב, אין בעליה מתרעמים עליו. אמנם כאשר הוא פוסק בדיני ממונות בין בעלי דין, קורה שהצד המפסיד מתרעם על הרב ומרגיש שנעשה לו עוול. וענה על כך הגר"ח, שבדיני טריפה, יהודי ירא שמים מקבל עליו את דין התורה באהבה. אמנם כאשר ישנה מריבה בין אנשים אין הוא מתרעם על כך שהוא הפסיד, אלא על זה שהשני הרוויח...
ובזה אפשר לפרש ששאלת הקב"ה לקין היתה, למה חרה לך? האם על זה שקרבנך לא התקבל, או על זה שקרבן אחיך כן התקבל...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

חומרות לא על חשבון אחרים

לא טוב היות האדם לבדו (ב, יח).
חסידים הראשונים היו מחדדים בזה נקודה עמוקה וחשובה. הנה ידוע מצדיקי בית בעלזא, שלפיכך מתחילים להניח תפילין דרבינו תם תיכף לאחר החתונה, ולא לפני החתונה, לפי שאחר החתונה הלא יש עוד אדם בבית, הלא היא האשה אשר נתת עמדי, ובאים להראות ולהורות להחתן, דע, בכל דבר יש שני צדדים, יש רש"י ויש ר"ת, עד היום היית פלג גופא וחשבת רק מעצמך, עכשיו צריכים לחשוב מעוד מישהו, כי יש עוד צד...
ונתנו רמז נפלא בלשון הפסוק, לא טוב היות האדם לבדו, ס'איז נישט קיין גוטע זאך אז דער מענטש לעבט פאר זיך – אליינס (זה לא טוב שהאדם חי לעצמו - לבדו), שהאדם חושב רק מעצמו, יש עוד אנשים בעולם מלבדו, וכך בביתו, יש עוד צד, גם אשתו נמצאת בביתו עמו, גם לה מגיע משהו, גם לה יש זכות לומר ולהביע דעה, וכך בענין החומרות שיש לו להאדם, אכן ענין נפלא הוא להאדם שיהיה לו חומרות וכדו', אבל לא על חשבון אנשים אחרים, לא טוב היות האדם לבדו, אל תחשוב רק מעצמך...
נועם שיח לאב"ד סאנטוב, אור לישרים​

 

[התורה]

המסים שתובעים שרי האומות מבני ישראל

וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (א, ב).
רבינו ה"אור החיים" הקדוש, מתאונן בפרשתנו על המסים שתובעים שרי האומות מבני ישראל, אשר לא די להם עד שעושקים ומוצצים את דם התמצית של עם ה', ומותירים אותם כאבן שאין לה הופכין. וכה לשונו הקדוש: "וחושך על פני תהום"– ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים כתהום אשר אין לו סוף... ולא די אורך הגלות, אלא "חושך", שירמוז... לשיעבוד העמים וכובד עול המסים, עד כי חשך משחור תארם, זה רודה וזה מרדה, אשרי מי שלא ראה, בפרט במערב שלנו..." (ריש פרשת בראשית).
אור החיים הק' - בפרשתנו, אור לישרים​

 

[התורה]

הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה (ד, כ)

הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות (רש"י)

צריך לומר שעד זמנו של יבל לא הי' מי שהחזיק הרבה בהמות והיו רועות רק סמוך לבית, והוא חידש שאפשר לרעות מקנה רב במדבר.
איילת השחר, תורה שבכתב​

 

[התורה]

למך נשא שתי נשים, עדה וצילה.
עדה ילדה את יָבָל ואת יובל. יבל היה הראשון שרעה בהמות במדבר, ונדד וישב באהלים למקום מרעה צאנו. ויובל היה הראשון למנגנים בכינור ועוגב. לפירוש אחר יבל בנה בתים לעבודת כוכבים, ויובל תפס כינור ועוגב לזמר לאלילים.
צילה ילדה את תובל קין ואת אחותו נעמה. אומנותו של תובל קין היתה, לחדד ולצחצח כל כלי אומנות נחושת וברזל.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מדוע מפרטת התורה את כל תולדות צאצאי קין?
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו' (ד, יט)
רש"י מפרש כי התורה האריכה בפירוט נשיו וצאצאי למך, אף ש"לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו, שאמר "שבעתים יוקם קין", ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין".
תורה שבכתב​

 

[התורה]

האם נעמי בתו של למך היא אשתו של נח?
וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה (ד, כב)
רש"י מפרש שנעמה היתה אשתו של נח. אמנם במדרש נחלקו חז"ל בכך:

"א"ר אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה, ולמה היו קורין אותה נעמה שהיו מעשיה נעימים. ורבנן אמרי נעמה אחרת היתה, ולמה היו קורין אותה נעמה שהיתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים".
(בראשית רבה, כג, ג, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

מפת העולם כולו במילה 'בראשית'
בעת שישב הרה"ק בעל התניא זי"ע במאסר בעיר המלוכה פטרבורג, ניצלו שרי הממלכה וחכמיה את שהותו, כדי לבחון את ידיעותיו בענייני חכמה שונים.
באחד הימים, הביאו לפניו את מפת 'העולם החדש' באמריקה. הרבי התבונן במפה, ומיד הצביע על טעות מסוימת שקיימת בה, כאשר לאחר דין ודברים הודו הללו שהצדק כדבריו.
על תמיהת החכמים על ידיעתו זו, למרות היות מפה זו המפה הראשונה שהגיעה לרוסיה, ענה הרבי: "באות ב' של תיבת 'בראשית' מצויר כל העולם, ומשם אפשר לדעת היטב את כל צורת היבשות"...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

"שבת בראשית אלע אין איינעם [=כולנו כאחד]"

מסופר, פעם אחת ישב הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זצ"ל אצל הגאון בעל ה'ישועות יעקב' מלבוב זצ"ל, נכנס אצלם איש אחד וסיפר בבדיחות הדעת כי לאחרונה הכיר מנהג חדש בין חסידים. נזדמן לו לשבות בשבת-בראשית בין חסידי הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זצ"ל וראה אותם רוקדים במשך כל השבת "שבת בראשית אלע אין איינעם" [=כולנו כאחד]", התפלא הגאון מלבוב, ואמר מילא אם אין עוסקים בתורה עוסקים בשירות ותשבחות, אבל לבלות כל השבת בדברים שלא נשמעו מעולם, אתמהה! השיב לו הרב מקאמינקא הלא הוא תוספות מפורש במסכת סנהדרין דף לז ע"ב ד"ה מכנף!
התוספות שם מצטטים מ"תשובת הגאונים" שמלאכי מעלה אומרים שירה בכנפיהם. ושש כנפים לאחד וכל כנף אומר שירה אחת ביום אחד מששת ימי החול, ובהגיע יום השבת אומרים המלאכים לפני המקום: רבש"ע, אין לנו עוד כנף לומר בו שירה! והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד בארץ שאומר לפני שירה והם ישראל שנאמר (ישעי' כד, טז) "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ", ואז נעשים המלאכים טפלים לישראל ואומרים שירה עמהם.
והנה הרי אמרו חז"ל (בר"ר א, ד) שהמלאכים נבראו ביום השני, ורק אז התחילו לומר שירה, נמצא שבשבת בראשית נותרה להם עוד כנף לומר בה שירה ולא הוצרכו להיות טפלים לישראל אלא היו שווים עמהם, ומכאן המקור לשירה זו של שבת בראשית כולנו כאחד...
(אמרי פנחס השלם – נספחים, עמ' תקט"ז, אור לישרים)​

 

[התורה]

מראה פנים של רצון למקרבי תשורה

וישע ה' וגו' ואל קין וגו' (ד, ד).
טעם שלא התחיל בהודעת המוקדם על זה האופן ולא שעה אל קין וישע אל הבל, בא ללמדנו הפלגת ריחוק קין שאפילו אחר שהיה נחת רוח לפני ה' באמצעות מנחת הבל לא שעה לקין ואל מנחתו הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלידה ירד מטה מטה וטעם שכפל לומר אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל וגו' ולא הספיק לומר אל מנחת הבל ואל מנחת קין, כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה, והוא אומרו וישע אל הבל וגם קבל תשורתו ואל קין לא הראה פנים לא לו ולא לתשורתו.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[נהר מעדן]

ותוצא הארץ דשא. ובגמ' חולין איתא שלא ציוו הקב"ה עליהן שלא יצאו בערבוביא רק נשאו ק"ו מעצמן. והנה מוהרצ"ה מווייטצען זצ"ל עבר עליו יסורין נוראים בימי השואה הנוראה בשנות הזעם ע"י הגרמנים, והגיע לבסוף למצב נורא שלא נשאר לו להזין רק על עשבי השדות כחזירי יער ובהמות השדה, וראוי להביא דברי חיזוק שרשם לעצמו בעת ההיא (שער מחמדים שבראש ספרו מקדשי השם אות טו):

אכילת עשב בימים האחרונים​

עוד ראיתי להעיר באותה פרשה של המרכבת המות הלז שלא ניתנה לנו שום מזון ומשקה והרעבון והצמא עברה כל גבול עד שהגענו לשערי מות מרוב יסורי רעב יצאנו החוצה ולקחנו מהעשבים הצמחים בשדות ואכלנו אותם כמות שהם והעשב הזה שימש לנו בתור מאכל מעודד ומחזק בשעת צרה כזאת ואיפשר לנו בזמן ההוא להמשיך להתקיים ולחיות. אז ראיתי בעליל את פירושו של הפסוק קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה כי אז נוכחנו לדעת בכח תזונתו של העשב וגם בסגולות רפואתו עבור מחלות שונות כפי שמשתמשים בו בצורות שונות לשם רפואה והבראה, היות שבמצב גופנו הירוד יכולנו להתגבר על חולשתינו ורפיון נפשינו הודות לעשבים הללו שאותם אכלנו אז ועל ידיהם התקיימנו עד שהשגנו איזה מאכל אנושי אחר חוץ ממנו (ואולי על אותו העת זלגו עיני אדה"ר דמעות -פסחים קי"ח ע"א).
נודע די"ג מדות שהתורה נדרשת המה מכוונים נגד הי"ג מדות של רחמים הכתובים בתורה זה כנגד זה ומדת ק"ו הוא מעורר מדת א"ל והרה"ק הרבי ר' בער זי"ע פירש בזה מה שמשה התפלל על אחותו במדת א"ל א"ל נא רפא נא לה ורצה לעורר מדת א"ל השיב לו השי"ת במדת ק"ו ואביה ירק ירק בפני' היינו למוד ק"ו ויתעורר מדת א"ל לגרום רפואה עכדה"ק הובא בבני יששכר כמ"פ.
והנה הק"ו הראשון בבריאת העולם אמרו הדשאים כמבואר בחולין ס' ע"א בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה ע"ש וי"ל דלכן זכו הדשאים שניתן בהם כח הרפואה כיון שהם למדו הק"ו הראשון ועי"ז עוררו מדת א"ל ומדת הרפואה בדין הוא שיטלו שכרם מדה כנגד מדה וכעת בעת ההדפסה מצאתי דבר זה בשם הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר ז"ל.
וכאשר באותו מעמד עמדנו בסכנה גדולה בכל רגע ורגע וגם היינו רובם ככולם מסוכנים מבלי ניתן לנו שום רפואה לכן בראותי שנתגלגל הדבר שניתן לנו האפשירות לאכול עשב השדה נתתי שמחה בלבי והי' לבי בטוח בזה ובזכות שלש עשרה תיבות שאינן חוזרת ריקם כי ע"י אכילת הדשאים שנשאו ק"ו בעצמן יתעורר מדה הראשונה של הי"ג מדות של רחמים ואחריו עד גמר כל הי"ג מדות של רחמים ויהי' לנו רפואות וחסדים מרובים בישועה קרובה, עכלה"ק.