האזינו פנינים לפרשת האזינו (מלוקט) (6 צופים)

[התורה]

בחור בליל הבר מצוה צריך לברך ברכת התורה?

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ (דברים לב, ג)​

מפסוק זה דרשו חז"ל (ברכות כא, א) את החיוב לברך ברכת התורה לפני לימוד התורה.​

קטן להוציא גדול​

כתבו הפרי מגדים (או"ח סי' מז, משבצות זהב סק"י) והמשנה ברורה (ביאור הלכה שם סעיף יד), שקטן אינו יכול להוציא גדול בברכות התורה, משום שקטן חייב רק מדרבנן משום חינוך, והגדול חייב בברכות התורה מדאורייתא, לפי דעת רוב הפוסקים שברכת התורה היא מדאורייתא.​

ליל הבר מצוה​

לאור זאת דנו הפוסקים, כלפי הקטן עצמו, שבלילה שהוא נהיה בן שלשה עשרה שנה ומחויב במצוות מדאורייתא, והרי בבוקר שלפניו כשבירך ברכת התורה היה עדיין קטן, האם יכול לצאת ידי חובתו וללמוד בלילה על סמך ברכות התורה שבירך בבוקר בעודו קטן.

בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קכ"א) כתב להקל בדבר, שאין צריך לברך שוב ברכת התורה בלילה, כי 'ספק ברכות להקל', וכאן יש כמה ספיקות שלא לברך שוב: א. שמא הלכה כדעת הפוסקים שחיוב ברכות התורה הוא מדרבנן, ואף שבהיותו קטן היה 'תרי דרבנן', שמא הלכה כהסוברים ש'תרי דרבנן' מוציא 'חד רבנן'. ב. שמא הלכה כהסוברים שקטן אינו נעשה גדול מיד בתחילת הלילה, אלא כשיעברו עליו י"ג שנה מעת לעת, ושמא קטן זה נולד בשעה מאוחרת בלילה או ביום, ובלילה אינו גדול. ג. שמא לא הביא ב' שערות.​

לכוון בתפילת ערבית​

לעומת זאת, בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' טז-יח) מצדד לומר שאינו יוצא ידי חובה בלילה במה שבירך ברכת התורה בבוקר, ולכן כתב שבליל הבר במצוה לא יתפלל מבעוד יום, וגם לא מאוחר בלילה, אלא תיכף בתחילת הלילה, ובברכת 'אהבת עולם' יכוין בפירוש לשם ברכת התורה, ואחרי תפילת שמונה עשרה של ערבית מיד ילמד קצת, ובזה יצא ידי חובתו, וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' כ"ז), ובשו"ת ויען יוסף (ח"א סי' ל"ב), ובהליכות שלמה (הלכות תפילה פ"ו הערה 5), ובתשובות והנהגות (ח"ד סי' ט"ז).​

הלכה למעשה:​

יש שכתבו שבחור בר מצוה אינו צריך לברך שוב ברכת התורה בליל הבר מצוה, ויוצא במה שיברך בבוקר, ויש שהחמירו שיתפלל ערבית מיד בתחילת הלילה, ובברכת אהבת עולם יכוון בפירוש לשם ברכת התורה, ואחרי תפילת הלחש ילמד איזה לימוד קצר.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
התורה נמשלה למטר, מפני שיש ביניהם קשר של סיבה ותוצאה: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״.
המטר מביא לעולם את הקמח. הקב״ה מוריד גשם, מצמיח תבואה ונותן לאדם פרנסה, ומנגד נדרש האדם להטיף תורה בארץ. ועל זה אמרו חז״ל: ״אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח״.
החלק הראשון מובן: בלי פרנסה קשה ללמוד. אבל השני מלמד חידוש חריף: אם ראית שאין קמח, סימן שאין תורה. אם הפרנסה חסרה והשפע נעצר, השורש לכך הוא שחסרה התורה שהאדם היה צריך להעמיד כנגד השפע.
הקב״ה נותן מטר כדי שתהיה אפשרות לעסוק בתורה; ואם אין תורה, חסרה הסיבה שלשמה ניתן המטר, וגם הקמח נפסק.
לכן, כשהפרנסה מצטמצמת, התיקון הראשון אינו לחפש עוד מקור הכנסה, אלא להוסיף עוד דף גמרא.​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
כמה תורה צריך אדם ללמוד בכל יום? שעה? דף גמרא? בשירת האזינו מלמד משה רבנו שאין שיעור אחד השווה לכולם.
״כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב״. השעירים הם טיפות דקות על דשא רך, שאינו יכול לשאת גשם כבד; הרביבים הם גשמים שופעים על עשב שכבר גדל והתחזק.
כך בלימוד התורה. אין תובעים מכולם אותה מדרגה. מי שכוחותיו מצומצמים נתבע לפי כוחותיו, ומי שכוחותיו גדולים נדרש להרבה יותר.
אבל כאן החידוש: לא די לעשות רק מה שנוח בגבולות היכולת. בבית דין של מעלה יתבעו מדוע לא התעלה למדרגה אחת מעל המקום שאליו הגיע. להתאמץ מעבר למה שחשב שהוא מסוגל.
ויש בזה נחמה ותביעה: אין אדם נמדד מול חברו, אך אין רשאי להסתפק בעצמו. ישאלו: מה הייתה מדרגתך, והאם התאמצת לעלות עוד קומה.​

 

[התורה]

​

​

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור
מה בפרשה:
עדות השמים והארץ | שבח התורה | אמונה בהנהגת הבורא | התבוננות בעבר ובעתיד | חסדי ה' על עמו | הצרות בעקבות החטאים | נקמה בגוים באחרית הימים | דרשת משה ויהושע | עליית משה להר נבו למות | סיבת מיתת משה.​

​

שירת האזינו מיוסדת על האמונה בהנהגת הבורא עם עמו, שהוא חפץ להיטיב להם, וכל הפורענויות הן רק כתוצאה מהחטאים, והחטאים הם בגלל חוסר התבוננות במאורעות העבר והעתיד. אמנם באחרית הימים כשישובו בתשובה, ינקום ה' בגוים על מה שעשו לישראל.

א. עדות ושבח
כהקדמה לשירת האזינו, העמיד משה את השמים והארץ, שהם קיימים לעולם, שישמשו כעדים על התראה לישראל ששמעו את שירת האזינו, והשמים והארץ עצמם יתנו שכר או עונש. בפתח דברי השירה משבח משה את התורה הנותנת חיים וחיזוק כמו הטל והגשם והרוחות. משה מצווה לישראל לענות 'ברוך שם כבוד מלכותו' כל פעם שהוא מזכיר שם ה'.
ב. הצור תמים פעלו
השירה נפתחת בדברי אמונה שהנהגת הבורא בעולמו היא באמת ויושר, גם אם אנו רואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
ג. בינו שנות דור
במרכז השירה מבוארת חובת ההתבוננות על מאורעות העבר והעתיד, ועל העונשים שנענשו החוטאים בדורות הראשונים, בדור אנוש ובדור המבול, ולעומת זאת - על חסדי ה' על עמו במדבר: הוציאם ממצרים והצילם מכף כל אויב, בחר בהם מכל עם ונתן להם את התורה, הקיף אותם בעננים וסיפק צרכיהם במדבר ארבעים שנה. זו תוכחת מוסר לישראל שהחטאים הם תוצאה של כפיות טובה וחוסר התבוננות.
ד. וישמן ויבעט
בהמשך נאמרים עוד דברי תוכחה לישראל, שבכניסתם לארץ זכו לשפע של חלב ודבש, בהמות שמנות ותנובות השדות, וכתוצאה מכך השמינו והכעיסו את ה' ועבדו לשדים ולאלילים זרים ובזויים, ועל כך ייענשו על ידי גוים בזויים, וה' יסתיר פניו מהם, ויבואו עליהם צרות של רעב וחיות רעות, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.
ה. שבחה של אומה
כאשר ינקום ה' את נקמת ישראל ויעניש ה' את הגוים באחרית הימים, אזי ייפרע מהם גם כל מה שהגוים עשו בכל הדורות. בעת ההוא הגוים ישבחו את ישראל, ויאמרו: "ראו מה שבחה של אומה זו! שדבקו בה' בכל התלאות שעברו עליהם, יען כי הם ידעו בטובו ובשבחו של ה'".
ו. מתורגמן ליהושע
ביום מיתת משה נמסרה ההנהגה ליהושע, כאשר שניהם דרשו דרשה באותה שבת. וכדי שלא יאמרו ישראל ליהושע שלא היה לו להרים ראש בחייו של משה רבו, העמיד משה ליהושע 'מתורגמן' [המסביר לעם את דברי החכם הדורש], כדי להראות שעל פי פקודתו הוא דורש. משה בדרשתו ציוה לישראל להתבונן היטב בלימוד התורה, כי הרבה שכר תלוי בכל פסוק בתורה.
ז. להר נבו
לאחר מכן, הצטווה משה לעלות להר נבו, בחצי היום לעיני כל ישראל, כדי למות ולהיקבר שם, באותה מיתה שמת אהרן. טרם מותו יסתכל על הארץ, אך הוא לא יכנס לארץ, יען כי הוא ואהרן לא קידשו את ה' במי מריבה.​

תורה שבכתב

​

 

[התורה]

שבעה תיבות, וכ"ה אותיות
כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ (דברים לב, ג)​

בפסוק זה יש ז' תיבות - רמז לז' ימים שקורין בתורה: שני וחמישי, שבת, ראש חודש, חול המועד, יום טוב, יום הכפורים. כן יש בפסוק כ"ה אותיות - רמז למספר כל מיני העולים, דהיינו ג' ד' ה' ו' ז' (בשני וחמישי - שלש קרואים, בראש חודש – ארבעה, ביום טוב – חמשה, ביום כיפור – ששה, בשבת – שבעה), שהם יחדיו מספר כ"ה.​

(החיד"א, כסא רחמים, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

היכן התינוק?
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים (דברים לב, מו). צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו', הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה (רש"י).​

מלמד אותנו רש"י הק' יסוד עצום: "צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה!", כלומר, להיות שקוע ודבוק בתורה בכל חושיו ואבריו, בלבו, בעיניו, ובאוזניו. כך אכן ראו אצל גדולי התורה אשר היו דבוקים ושקועים בתורה עד שלא הרגישו כלל מכל הנעשה סביבם.

לעת זקנותו של הגה"ק רבי עקיבא איגר זי"ע, הוא ביקר פעם בוורשא אצל בנו הגה"ק רבי שלמה איגר זי"ע, ורבי שלמה נחרד לראות כמה נחלש גופו הטהור של אביו מרוב עיון והעמקה בלימודיו עד כלות הכוחות. הוא החליט לנסוע עמו למקום נופש, שם היו מרחבי דשא ופרחים נאים, נוף נחמד למראה, מגדלי שן וארמוני פאר, שכבשו את לב הרואה. בכך, חשב רבי שלמה, ינוחו מחשבותיו קמעה וישקוט עיונו. כשהגיעו לשם בלוויית נכבדי ועשירי העיר, הושיבו את רבי עקיבא איגר על אחד מספסלי הגן, וסברו שהוא ינוח מעט וייהנה מהמראות המשובבים נפש. אולם הגרעק"א לא הביט כלל אנה ואנה, אלא ישב על הספסל במרכז הגן שקוע בעומק עיונה של תורה בכל חושיו ושרעפיו. כעבור זמן מה נשמע לפתע קולו כשהוא שואל את בנו: 'היכן התינוק?... היכן התינוק?' התברר שהוא סבר שבוודאי נקרא לכאן לשמש כסנדק לילד הנימול ולמטרה זו הושיבו אותו על הספסל...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

עָצוּר וְעָזוּב​

הכתוב אומר שהקב"ה ינקום בגוים כאשר יראה שאין בקרב ישראל אף אחד שהוא 'עָצוּר וְעָזוּב', ונאמרו בכך כמה פירושים במפרשים: א. רש"י פירש: 'עצור' – מי שנושע על ידי המושל העוצר ומעכב את העם, ומקבצם במקום אחד, שלא יתפזרו בצאתם למלחמה על האויב, 'עזוב' – הוא במשמעות של חיזוק וסיוע, שלא יהיה בישראל אחד שהוא 'מחוזק' על ידי אחר המחזקו ומסייע לו. ב. אונקלוס תרגם: שיהיו מטולטלים ועזובים, דהיינו שהוא פירש 'ואפס עצור' – שלא יהיו עצורים ומעוכבים במקום אחד אלא מטולטלים, וגם יהיו 'עזובים'. ג. בספורנו פירש: שלא יהיה להם עוד שום רכוש, דהיינו 'עצור' – היינו הממון האצור בביתם, 'ועזוב' – מקנה הבהמות שהוא עזוב בשדה. ד. ברלב"ג פירש: 'עצור' – אנשים המתגוררים בערים בצורות שהם עצורים וכנוסים בתוך החומה, 'ועזוב' – אנשים המתגוררים בערי הפרזות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

עדות השמים והארץ; שבח התורה • עניית 'ברוך שם' • יושר הנהגת הבורא • החטא הגורם מום לישראל - בגלל כפירה בטובה, וחוסר התבוננות על העתיד​

נלמד שמשה מעמיד את השמים והארץ, שיעידו על התראה לישראל שלא יחטאו. בפתח דבריו הוא משבח את התורה הנותנת חיים וחיזוק. הוא מצווה לישראל לענות 'ברוך שם כבוד מלכותו' כל פעם שהוא מזכיר שם ה', ומתחיל את השירה בדברי אמונה על הנהגת הבורא בעולמו שהכל ביושר, גם אם רואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. הוא מוכיח את ישראל שהחטאים גורמים מום רק לעצמם, והחטא הוא תוצאה של כפיות טובה וחוסר חכמה להתבונן על העונש שיבוא.

כפי שלמדנו בסוף פרשת וילך שמשה הקהיל את כל הזקנים והשוטרים, והודיע להם שהוא הולך למסור להם את שירת האזינו, ולהעמיד את השמים והארץ כעדים שישראל קיבלו עליהם את הברית, ויעידו על ההתראה הנמסרת לישראל בתוך שירת האזינו שלא יחטאו.

האזינו ושמעו:
משה פונה אל השמים ואל הארץ ואומר להם: האזינו השמים את אשר אדבר, והארץ תקשיב ותשמע את אמרי פי, כי אני מעמיד אתכם כעדים, שתבואו ותעידו שישראל קיבלו עליהם את הברית, ואני הזהרתי את ישראל בהתראה שלא יחטאו.

העדים יתן שכר:
בגלל שתי סיבות העמיד משה דווקא את השמים והארץ כעדים: (א.) כי אמר, אני בשר ודם ומחר אני מת, ואם יבואו ישראל ויאמרו שלא קיבלו עליהם את הברית, מי יוכל להכחיש אותם? לכן העמדתי עדים את השמים והארץ, הקיימים לעולם, ויבואו להכחיש אותם. (ב.) שאם יזכו ישראל וישמרו את המצוות - יבואו העדים עצמם ויתן להם שכר, השמים יתנו טל, והארץ והגפן יתנו פרי. לעומת זאת, אם יחטאו - תהיה בהם יד העדים בראשונה להענישם, השמים ייעצרו מלתת גשם, והאדמה לא תצמיח יבול, ואחר כך יגלו ישראל מעל האדמה.

כמו גשם וטל:
בפתח העדות, תחילה על השמים והארץ להעיד על כך שמשה אמר לישראל שהלקח של התורה שמשה אומר להם, היא מביאה חיים לעולם, כמו שבא חיים לעולם כאשר המטר מטפטף והטל יורד. בנוסף על הגשם הזכיר גם טל, כי יש אנשים שהגשם גורם להם עצבות, כגון הולכי דרכים, או מי שהיה לו בור פתוח מלא יין המתקלקל מהגשם, מה שאין כן בירידת הטל שכולם שמחים בו.

חיזוק ללומד:
זאת ועוד, כשם שרוחות הסערה הנושבות על הדשא [כלל העשבים אשר ביחד מכסים ועוטפים את האדמה נקראים 'דשא'], מחזקות ומגדלות את העשבים, כך דבר תורה מגדלים את לומדי התורה. וכמו שטיפות ורביבי המטר מסייעות לגידול כל עֵשֶׂב [כל קלח לעצמו, או כל מין לעצמו נקרא עשב ולא דשא], כך דברי התורה מסייעות ללומדי התורה.

ברוך שם כבוד מלכותו:
לפני שמשה מתחיל בשירה, הוא מוסר הוראה לבני ישראל: במהלך השירה אזכיר כמה פעמים את שם ה', וכל פעם שאקרא ואזכיר את שם ה', חובה עליכם לתת גדולה לאלקינו ולברך את שמו, ולכן תענו ותאמרו: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. [מכאן למדו חכמים שכך יש לנהוג גם בבית המקדש, שאחרי כל ברכה שבירכו והזכירו את השם המפורש, לא ענו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד וכו'.]

צור תמים:
כעת מתחיל משה את עיקר שירת האזינו, בו הוא מבקש להתרות בהם שאם יחטאו יבואו עליהם פורענויות, והוא מקדים הקדמה אודות הפורענויות הללו: למרות שה' הוא חזק כמו צור סלע, בכל זאת כשהוא מביא פורענות על החוטאים שעוברים על רצונו, אינו מביא אותה בשטף ללא הבחנה, אלא מביא אותה על פי דין באופן תמים. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו: גם כשה' מאחר לשלם לצדיקים את תגמול השכר הטוב על מעשיהם, אבל הוא 'א-ל אמונה' הנאמן לקיים דבריו, ובעולם הבא סופו לשלם לצדיקים על צדקותם. כך גם להיפך, גם אם רואים רשעים שטוב להם בעולם הזה, הסיבה לכך היא בגלל שהם עשו איזה מעשים טובים, וה' אינו עושה עוול שלא לשלם להם על כך.

צדיק וישר:
כל הבריות מודים ואומרים שדינו של ה' הוא נכון וצודק, ואכן כך הדבר ראוי וישר להצדיק את דינו של ה'.

עקום ומפותל:
עַם-ישראל נחשב כבנים לה', וכאשר הוא שיחת וקלקל את מעשיו, לא קלקל ולא גרם שום מום כביכול לה', רק לעצמו קלקל וגרם מום. התנהגות קלוקלת זו היא בגלל שהוא דור עקום ומפותל, שאינו הולך בדרך ישר ['עיקש' – פירושו עקום, 'פתלתל' – פירושו דבר מפותל, כמו חוט המקיף אגודת חוטים קשורים יחד].

לא חכם:
תמה אני: האם כך תגמלו ותחזירו לה'?! וכי לפניו אתם מכעיסים?! הלא הוא היטיב לכם בכל הטובות, ומה גם שיש בידו להיפרע ממכם. ואם בכל זאת אתם חוטאים, בהכרח שאתם 'עַם נבל' - ששכח את הטובות שנעשו להם בעבר, ו'לא חכם' – שאין בכם חכמה לראות את הנולד, שיש ביד ה' להרע ולהטיב לכם.

כל מיני בסיס:
זכור נא, עם ישראל, את הטובות שעשה לך ה', הלא הוא האבא שלך; הוא קנה אותך; הוא הושיב אותך לבטח בקן סלעים ובארץ חזקה; הוא תקין אותך בכל מיני תיקונים; הוא עשה אותך לאומה בין האומות; הוא כונן והעמיד אותך על גבי כל סוגי הבסיסים, ואתם כמו עיר שיש בה הכל, שהרי יש בכם כהנים, נביאים, מלכים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אדם לעמל יולד
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי (לב, ב).תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר (רש"י).​

נמשלו דברי תורה למטר, ללמדך שכשם שאין די בירידת המטר בלבד, אלא על בעל השדה לעמול, לחרוש לזרוע ולנכש ושאר העבודות. כך בלימוד התורה אפשר להצליח רק אם האדם גם מוסיף מצדו עמל ויגיעה.​

(רבי ישראל מסלנט זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
הקב״ה אינו ממהר להרחיק אדם שעבר על רצונו, אלא מחפש דרך לעוררו בעדינות ולהחזירו אליו.
״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ״. התורה בוחרת בנשר כדי לתאר את הנהגת הבורא: גם כשיש דין, הרחמים מלווים אותו.
בנוסף, חז״ל מתארים את סדר הנגעים: תחילה בבית, בבגד, ורק לבסוף בגוף. הקב״ה מעורר בהדרגה ונותן זמן להבין ולשוב, ממש כמו הנשר שאינו מטלטל את הקן בבת אחת אלא מרחף בחמלה לפי כוחם של גוזליו.
הייסורים באים במידה שהאדם מסוגל לשאת, והמטרה איננה לשבור אלא לעורר לתשובה.
״יפרוש כנפיו יקחהו״ - עוד כשהנשר מעורר את גוזליו, כנפיו כבר פרושות לקבלם. זה סוד התשובה: עוד כשהקב״ה מעורר אותנו לשוב ברחמים, יד ימינו כבר פשוטה לקבלנו.​

 

[התורה]

המנבל אחרים – הוא עצמו נבל
עַם נָבָל (דברים לב, ו)​

על הכתוב בספר תהלים (פא, ג) 'כנור נעים עם נָבֶל', מובא במדרש שוחר טוב: 'למה נקרא שמו 'נבל'? - מפני שהוא מְנַבֵל כל מיני זמר', כלומר שקולו נעים כל כך, עד ששאר הכלים נעשים בזויים ומנובלים לעומתו. שאל על כך הגה"ק בעל חידושי הרי"ם מגור זי"ע: אם הוא אכן כלי נפלא ומשובח כל כך, היה ראוי לקרוא לו 'מְנַבֵל', על שם שהוא מנבל אחרים, ולמה קראו לו בעצמו 'נָבָל'? אלא מכאן ראיה, שאפילו אם הכלי הוא באמת יפה ומשובח על צד היותר טוב, עם כל זה, אם הוא מנבל כלים אחרים, הרי הוא עצמו נקרא 'נָבָל', כי מי שהוא מנבל אחרים הוא בעצמו נקרא 'נָבָל'...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אָזְלַת יָד​

על הכתוב (דברים לב, לו) כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד נאמרו כמה פירושים: א. רש"י פירש: 'אזלת' היא מלשון הליכה, דהיינו שיד האויב תהיה הולכת ומתחזקת על ישראל. ב. בתרגום יונתן פירש: שהעזרה והתמיכה תינטל מידי ישראל, ולכאורה פירש 'אזלת' מלשון כיליון וגמר, כמו 'הלחם אזל מכלינו' (שמואל א' ט, ז), או שפירש גם הוא מלשון הליכה, שהעזרה והתמיכה תלך ותסתלק מהם. ג. כעין זה פירש רבינו בחיי: שכוחם הלך ופסק מהם. ד. בגמרא (סנהדרין צז, א) דרשו שתלך ותגבר יד המלשינים, ועוד דרשו: שתכלה פרוטה מן הכיס, ופירש שם רש"י: והיינו אזלת יד, שיהיו בידיים ריקניות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
עד כמה גדולה וחיונית האחדות בישראל, אפשר ללמוד משירת האזינו: ״ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר״, ובהושע כתוב: ״חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח לוֹ״.
בדרש מתגלה יסוד גדול: אפילו כאשר ישראל חוטאים בעבודה זרה, אם הם חבורים ומאוחדים כאיש אחד, אומר הקב״ה: ״הנח לו״.
כך מובן הפסוק בהאזינו. ״בדד״ הוא לשון יחיד: כאשר ישראל נעשים יחידה אחת, ״ה' בדד ינחנו״. במילה ״ינחנו״ יש שתי משמעויות: הקב״ה מניח להם, ועושה להם הנחה בדינם ובעונשם.
וזהו עומק ההמשך: ״ואין עמו אל נכר״. האחדות מעוררת רחמים עד שהכתוב מתאר אותם כמי שאין עמם אל נכר.
ערב ראש השנה, זו הכנה גדולה ליום הדין: לבוא לפני המלך מחוברים, כאיש אחד. האחדות אינה רק מעלה; היא ההנחה שלנו בדין!​

 

[התורה]

דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה • נאמנות ישראל לה' ולתורתו במדבר שממה • חמלת ה' על עמו במדבר ובקבלת התורה​

נלמד על חובת ההתבוננות במאורעות העבר והעתיד, העונשים לדור אנוש ודור המבול, ועל כך שה' השאיר בחיים את דור הפלגה כדי לקיים את בני ישראל שהם נחלת הבורא. במדבר שממה היו ישראל נאמנים לה' ולאמונתו, וה' נהג עמהם בחמלה ביציאת מצרים ובקבלת התורה ובמדבר, כמו נשר רחמני על בניו.

העבר והעתיד:
כפי שלמדנו אתמול, תוכנו של שירת האזינו הוא התוכחה וההתראה, שהתרה משה בישראל והעמיד על כך עדים את השמים והארץ, משום שעתידים ישראל לחטוא, והחטא היא תוצאה של חוסר התבוננות בעבר ובעתיד. לאור זאת כותב רש"י, שבפסוקים דלהלן טמונים יחד שני פירושים, הן פירוש על העבר, והן פירוש על העתיד.

האוקיינוס והמבול:
כך פונה משה אל ישראל ואומר להם: זכור נא את מה שנעשה בימות עולם, כלומר מה שעשה ה' להעניש את הדורות הראשונים שהכעיסו לפניו. התבוננו על דור-אנוש שה' הענישם והציף עליהם את מי האוקיינוס, ודור המבול ששטף אותם במים. אם תבקש לדעת את כל מאורעות העבר הללו, תשאל את אביך והוא יגיד לך, ואת זקניך ויאמרו לך.

העבר והעתיד:
פירוש נוסף בפסוק, בהתבוננות על העבר והעתיד יחד: 'זכור ימות עולם' – מה שעשה בעבר בדור אנוש ודור המבול, ואת זאת תשאל מזקניך שיאמרו לך. ואם לא התבוננתם על העבר, אם כן 'בינו שנות דור ודור' – התבוננו על העתיד, שה' יכול להיטיב לכם בימות המשיח ובעולם הבא. את זאת תשאלו מהנביאים הנקראים 'אבות', ומחכמי ישראל הנקראים 'זקנים', והם יגידו את הטובות שיבואו בעתיד.

דור הפלגה:
התבוננו עוד: אמנם כאשר ה' העליון הנחיל עונש לגוים שהכעיסו אותו בדור אנוש ובדור המבול, הציף עליהם מים ושטף, אך לא כך עשה בדור הפלגה, שרק הפריד אותם זה מזה והפיץ אותם על פני הארץ, אבל לא העביר אותם לגמרי מהעולם. והסיבה שלא העבירם מהעולם, אלא השאיר והציב אותם בחיים, משום שעתידים בני ישראל לצאת משֵׁם בן נח, ולכן השאיר שבעים אומות כפי מספר שבעים הנפש שירדו למצרים.

חבל משולש:
כל סיבת השארת האומות, הוא בגלל שביניהם היה טמון החלק של ה'. ומי הוא החלק? – עַמוֹ. ומי הוא עמו? – לא ישמעאל בן אברהם, ולא עשיו בן יצחק, אלא יעקב ובניו הם נחלתו, והוא נמשל כמו חבל הכרוך משלש פתילים, אך ליעקב היו שלש זכויות, זכות אבי-אביו, וזכות אביו, וזכות עצמו.

יללות תנינים:
את ישראל מצא ה' נאמנים לו במדבר שהוא ארץ ציה וישימון [שממה], מקום בו נשמעות יללות של תנינים ובנות-יענה. שם נמשכו אחרי אמונת הבורא, ולא אמרו למשה כיצד נצא למדבר שממה, ושם קיבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו בני עשיו וישמעאל שמיאנו לקבל התורה.

סיבוב והגנה:
שם במדבר סיבב אותם ה' בשלשה דברים: א. סיבבם בעננים. ב. סיבבם בדגלים לארבע רוחות. ג. סיבבם בהר שכפה עליהם כגיגית. גם נתן להם שם במדבר את תורה ובינה. ועוד, ששמר ונצר אותם מנחשים שרפים ועקרבים, ומן הגוים, כפי שאדם שומר על החלק השחור של העין הנקרא 'אישון', שכח הראייה יוצא ממנו. פירוש אחר לפי התרגום: שם במדבר, שאין בו מים ומזון, המציא וסיפק להם את כל צרכיהם, מָן לאכול ומים לשתות, והשרה אותם סביב למשכן שהיה באמצע, וארבע דגלים מארבע רוחות.

כנשר יעיר:
כאשר בא לתת להם את התורה נהג עמהם ברחמים ובמחלה, שלא נגלה עליהם מצד אחד, דבר העלול לגרום להם פחד, אלא הופיע מארבע רוחות, כדי שלא יבהלו. הנהגה זו דומה להנהגת הנשר הרחמני על בניו, וכאשר גוזליו ישנים בקן, אין הוא מגיע פתאום אל הקן, אלא הוא מעיר אותם בעדינות, כשהוא מקשקש בין אילן לאילן, ובין ענף לענף, עד שהם מתעוררים ומסוגלים לקבל אותו. גם כשהוא מתקרב אל הקן הוא מרחף בקלילות מעל הגוזלים, נוגע ואינו נוגע, כדי שלא להכביד עליהם.

יכנס החץ בי:
עוד מחמלת הבורא על עמו: כאשר מצרים נסעו אחריהם והשיגו אותם חונים על הים, היו המצריים זורקים עליהם חיצים ובליסטראות, מיד נסע מלאך האלקים ונעמד בין מחנה מצרים ומחנה ישראל כדי לקבל את החיצים. גם בהנהגה זו נשא ה' את ישראל כמו נשר אשר נושא את גוזליו על גבי כפיו הפרושות. בשונה משאר העופות הנושאים את גוזליהם בתוך רגליהם, כי הם מפחדים מהנשר הפורח מעליהם, ומגינים על גוזליהם ברגליהם, ואילו הנשר הפורח מעל כולם, מתיירא רק מהחץ, לפיכך הוא נושאם על כנפיו ואומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבניי.

לבד ובטוח:
את הפסוק 'ה' בדד ינחנו, ואין עמו א-ל נכר' יש לפרש בין על העבר ובין על העתיד, כנזכר לעיל שפסוקי השירה הם תוכחה לזכור ולהתבונן בטובות העבר והעתיד.
בעבר: במדבר הנהיג ה' את ישראל כשהם לבדם, ובכל זאת היו במצב בטוח, ולא היה עמהם שום כח של אלילי האומות לבוא ולהילחם בהם.
בעתיד: ה' עתיד להשכין אותם לבדם בעולם הבא, ואז לא יהיה קיים לפניו שום עבודה זרה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

רחמי הקב"ה על ישראל​

כנשר יעיר קנו (לב, יא).

מפרש האור החיים הק' שהקב"ה מעורר את בני ישראל כנשר (ראה רש"י נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו) כפי היכולת שיוכלו עמוד בו, כאומרם ז''ל (ב''ר נ''ה ב) שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול עכ"ל.

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

כל דיבור טוב - מביאים כת מלאכים​

ואומרו ישאהו וגו' על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"א צ"ב) בפסוק (קהלת י') ובעל כנפים יגיד דבר, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים ושירותם היא שכל דיבור טוב ישאהו על אברתו פי' ישא הבא ממנו מהטוב.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

ע"י לימוד התורה יורד שפע של קמח ופרנסה​

יערוף כמטר לקחי. פי' ע"ד אומרם ז"ל (אבות פ"ג) אם אין קמח אין תורה וכו', יכוון הכתוב במאמר זה כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכים הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאילו אמר יערוף לקחי כמטר, שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר, והוא מה שפירשנו במאמר התנא אם אין קמח אין תורה פי' אם ראית שאין קמח דע שאין תורה.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

אפשר למנוע מיתה?​

בפרשתנו (לב, מח) כותב רש"י: 'שהיו ישראל אומרים, בכך וכך [לשון שבועה], אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכו', אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו'', ע"כ. והדברים תמוהים: כי אמנם בתיבת נח מובן שאנשים חשבו שישברו את התיבה, או שהמצריים חשבו שלא יתנו לישראל לצאת, אבל כאשר מדובר במיתת משה, מה שייך לומר שישראל יאמרו שאין מניחים לו למות, וכי הדבר תלוי בידם למנוע את מיתתו?! וצ"ע.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

ההשפעה לאחר זמן
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי (לב, ב). תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר (רש"י).​

כשם שבירידת המטר אין ניכרת תיכף התועלת של המטר, רק לאחר זמן כשיצמחו הפירות, כך גם דברי תורה, אף אם כעת אין ניכרת השפעת על האדם, סופם שיעשו פירות של השפעה טובה בנפשו.​

(חזקוני, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

להפריע ב-12 בלילה?
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים (דברים לב, מו). צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו', הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה (רש"י).​

מלמד אותנו רש"י הק' יסוד עצום: "צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה!", כלומר, להיות שקוע ודבוק בתורה בכל חושיו ואבריו, בלבו, בעיניו, ובאוזניו. כך אכן ראו אצל גדולי התורה אשר היו דבוקים ושקועים בתורה עד שלא הרגישו כלל מכל הנעשה סביבם.

אל מעונו של הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד זי"ע, גאב"ד טשעבין, הגיע אברך בשעה שבע בבוקר, ובפיו שאלה חשובה, והוא מצא את הרב מטשעבין שקוע באותו עת בתלמודו עד שלא הבחין באברך שנכנס אל ביתו. כיון שהשאלה היתה דחופה, הקיש השואל קלות על ידיו של הרב מטשעבין כדי להסב את תשומת לבו לאדם העומד לפניו, ואכן הרב התעורר לפתע משקיעותו העצומה בלימוד וראה את האברך העומד לפניו.

על פניו של הרב נראו סימני תמיהה והוא פנה אל האברך ושאל: אינני מבין אותך? כיצד אתה חושב שאפשר להפריע לי בשעה 12 בלילה?! וכי אפשר לדפוק בדלתו של אדם מבוגר כמוני בשעה כל כך מאוחרת?! האברך לא ידע למה ולמי הדברים מכוונים, שהרי השעה עכשיו היא 7 בבוקר. עד מהרה התבהרה התמונה: בשעה 12 בלילה התיישב הרב מטשעבין לעיין בסוגיה פלונית, ומרוב עיונו לא הבחין כלל שהשעות חולפות וכבר זרחה החמה והגיעה השעה 7 בבוקר...
תורה שבכתב​