התורה

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
4,748
תודות
17,309
נקודות
895
הגות יומית מאור החיים הקדוש | י.א.
"ושפטו את העם משפט צדק"
רבי שמעון בר יוחאי מגלה בזוהר סוד עמוק: "צדק" הוא שמו של בית הדין העליון, ככתוב "ישפוט תבל בצדק".
מכאן, שכל מאבק ממוני בין בני אדם כבר הוכרע בשמיים. הרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, והממון שבמחלוקת כבר שוקלל במדויק בחשבון העליון – למי הוא שייך וממי עליו לצאת.
ממילא, תפקיד הדיין אינו להמציא צדק, אלא להסיר את הלוט מעליו. כשהוא פוסק על פי התורה, הוא מכוון את פסיקת הארץ אל פסק הדין שכבר נחתם ברקיע.
כשהמשפט סוטה מדין התורה, נוצר קרע במציאות: למעלה נפסק לאחד, ולמטה מעניקים לאחר. זהו תורף הציווי "משפט צדק" – לשקף למטה את שנפסק למעלה, ולשזור את החשבון האנושי בחשבון האלוקי.​
 

מצוות לויה - סגולה שלא יינזק האורח וגם המארח


יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה (כא, ז). וברש"י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

בא וראה כמה גדול כוחה של לוויה שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקין כל היום וכדכתבו בדעת זקנים לבעלי התוספות (סוף פרשתנו - שופטים), שנאמר (ישעיה נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק - היינו המתלווה המתרחק מן העיר. ולקרוב - היינו המלווה שחוזר ומתקרב אל העיר (וכן הוא בסמ"ק סי' מו ובארחות חיים ח"ב סי' מז).
ומרן החפץ חיים מביא בספרו אהבת חסד (פ"ב בהערה ד"ה הג"ה): "ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו, ותמהו העולם עליו על מה לא הגנה עליו זכות מצוותו. ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתייה, ולא ללוותם כלל. ואכילה ושתייה ראשי תיבות א"ש, ורצה לומר שעל כן לא היה כוח בהמצוה להגן עליו, כי שם אש"ל אינו מונח אלא אם כן השלימה כראוי באכילה שתייה לוויה עכ"ד.
מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מביא: שמעתי בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל ביסוד מצוות לוויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלווים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לוויה. אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לוויה והיו מקפידים מאוד על כך, ודעתם שיש בזה משום כבוד, ומהטעם הזה נצטווינו בלוויה.
ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלווה אותו קשור עמו ומיצר בצערו, ואין הקב"ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ונמצא במה שמלוה אותו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש עכ"ד.
ונסיים במה שמסופר (האיש על החומה - ח"א עמ' 317) על יהודי איש חוץ לארץ, שבא פעם לארץ ישראל ולירושלים. לשמחתו ולרווחת לבו, זכה האיש להתארח בליל הסדר על שולחנו של רבה של ירושלים הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל.
כדרכם של גדולים נמשך עריכת הסדר בשירות ותשבחות עד השעה אחת אחרי חצות. כשהאורח קם ממקומו ופניו מועדות לשוב אל מלונו, שידוע היה בשם "הוטל קמיניץ" ברחוב יפו בירושלים - וירושלים של אז הן לא כשל היום - הרגיש רבנו באורח כי חרד הוא מן הדרך, שכן היה עליו לעבור בין סמטאותיה של ירושלים, דבר שהטיל מורא אף על ותיקי ירושלים, ישישיה ואמיציה. האיש מהסס ומפקפק אך מוכרח הוא ללכת.
כבר פנה הוא לצאת מן הבית, אך טרם הספיק לפסוע את פסיעותיו הרגיש לפתע את זרועו נתפסת. כשהביט לאחור ראה את רבינו יוסף חיים זצ"ל שתפסו ואמר לו במאור פנים: נו, הבה נלך!
צעדו השנים פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיעו יחדיו אל מלון קמיניץ ברחוב יפו, אל מול שכונת אבן ישראל. שם נפרד ממנו מרן הגרי"ח לשלום, ופנה לשוב בחזרה אל ביתו.
כשחזר רבה של ירושלים אל העיר פנימה, כבר עמדו המתפללים בבית הכנסת שבבתי מחסה להתפלל תפילין ותיקין. פנה אז רבי יוסף חיים זצ"ל אל נכדו ואמר לו: "על ידי האורח הזה קיימתי הלילה מצוה בשלימות"!
גליון מחוברים​
 
לחזר אחר הדיינים היותר ראויים

צדק צדק תרדוף וגו' (טז, כ).
בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון, אל יאמר אדם כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם.

אור החיים הק' - בפרשתנו​
 

מצוות לויה - סגולה שלא יינזק האורח וגם המארח


יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה (כא, ז). וברש"י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

בא וראה כמה גדול כוחה של לוויה שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקין כל היום וכדכתבו בדעת זקנים לבעלי התוספות (סוף פרשתנו - שופטים), שנאמר (ישעיה נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק - היינו המתלווה המתרחק מן העיר. ולקרוב - היינו המלווה שחוזר ומתקרב אל העיר (וכן הוא בסמ"ק סי' מו ובארחות חיים ח"ב סי' מז).
ומרן החפץ חיים מביא בספרו אהבת חסד (פ"ב בהערה ד"ה הג"ה): "ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו, ותמהו העולם עליו על מה לא הגנה עליו זכות מצוותו. ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתייה, ולא ללוותם כלל. ואכילה ושתייה ראשי תיבות א"ש, ורצה לומר שעל כן לא היה כוח בהמצוה להגן עליו, כי שם אש"ל אינו מונח אלא אם כן השלימה כראוי באכילה שתייה לוויה עכ"ד.
מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מביא: שמעתי בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל ביסוד מצוות לוויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלווים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לוויה. אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לוויה והיו מקפידים מאוד על כך, ודעתם שיש בזה משום כבוד, ומהטעם הזה נצטווינו בלוויה.
ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלווה אותו קשור עמו ומיצר בצערו, ואין הקב"ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ונמצא במה שמלוה אותו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש עכ"ד.
ונסיים במה שמסופר (האיש על החומה - ח"א עמ' 317) על יהודי איש חוץ לארץ, שבא פעם לארץ ישראל ולירושלים. לשמחתו ולרווחת לבו, זכה האיש להתארח בליל הסדר על שולחנו של רבה של ירושלים הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל.
כדרכם של גדולים נמשך עריכת הסדר בשירות ותשבחות עד השעה אחת אחרי חצות. כשהאורח קם ממקומו ופניו מועדות לשוב אל מלונו, שידוע היה בשם "הוטל קמיניץ" ברחוב יפו בירושלים - וירושלים של אז הן לא כשל היום - הרגיש רבנו באורח כי חרד הוא מן הדרך, שכן היה עליו לעבור בין סמטאותיה של ירושלים, דבר שהטיל מורא אף על ותיקי ירושלים, ישישיה ואמיציה. האיש מהסס ומפקפק אך מוכרח הוא ללכת.
כבר פנה הוא לצאת מן הבית, אך טרם הספיק לפסוע את פסיעותיו הרגיש לפתע את זרועו נתפסת. כשהביט לאחור ראה את רבינו יוסף חיים זצ"ל שתפסו ואמר לו במאור פנים: נו, הבה נלך!
צעדו השנים פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיעו יחדיו אל מלון קמיניץ ברחוב יפו, אל מול שכונת אבן ישראל. שם נפרד ממנו מרן הגרי"ח לשלום, ופנה לשוב בחזרה אל ביתו.
כשחזר רבה של ירושלים אל העיר פנימה, כבר עמדו המתפללים בבית הכנסת שבבתי מחסה להתפלל תפילין ותיקין. פנה אז רבי יוסף חיים זצ"ל אל נכדו ואמר לו: "על ידי האורח הזה קיימתי הלילה מצוה בשלימות"!
גליון מחוברים​
ניתן להוסיף דאף העמק ברכה (גמילות חסדים שבגופו סי' ד') הביא ת דברי החזו"א שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי, אבל כהיום, שנוסעים הרבה אנשים יחד, נעשה כל אחד לויה לחברו.

עוד כתב העמק ברכה הלכה למעשה דשרי להפסיק בין נט"י לסעודה כדי ללות את האורח
נראה, דהא דהמלוה את חברו ד' אמות שוב אינו ניזוק, דזה דוקא חוץ לביתו, אבל בתוך ביתו לא מקרי לויה. וכן נראה, דמי שנטל ידיו לאכילה וכבר בירך ענט"י ולא הספיק לברך המוציא ולהתחיל לאכול, והאורח ממהר לצאת לדרך ואי אפשר לו לחכות, שלא יאחר את השיירא או את הרכבת של בית הנתיבות, - דחייב תיכף ללות את האורח, ואף שיפסיק בין הנטילה לברכה. דפשיטא דכיון שאינו מעכב דזה נדחה מפני מצות הלויה. ובלבד שישמור ידיו ולא יסיח דעתו מהם עד שיחזור. ואפי' אם הסיח דעתו מהם ג"כ אין כאן חשש ברכה לבטלה, שהרי כתב הריטב"א, הובא בשע"ת בהל' נט"י, דמי שנטל ידיו ובירך ולא הספיק לברך המוציא עד שהוצרך לנקביו, דאין הברכה לבטלה, דבשעה שבירך שפיר בירך.
 
נערך לאחרונה:

מצוות לויה - סגולה שלא יינזק האורח וגם המארח


מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מביא: שמעתי בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל ביסוד מצוות לוויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלווים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לוויה. אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לוויה והיו מקפידים מאוד על כך, ודעתם שיש בזה משום כבוד, ומהטעם הזה נצטווינו בלוויה.​
אכן כל זה דווקא ביום ובעיר, אך מי שנמצא במושב שאין שם הרבה אנשים והם נוסעים יחידים וכן בלילה מאוחר אפשר שאין את הקולא של החזו"א וחייב ללות לפחות ד' אמות.
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
אין היצר הרע פועל מתוך סכלות; אילו היה מציג את עצמו כאויב גלוי, לא היה נמצא אנוש אשר יפתח לו את שערי לבו. משום כך, מצאה התורה להגדירו באר היטב: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ". שטנה עמוקה כמוסה בקרבו, אך הוא מתעטף באיצטלא של רֵעַ ואוהב. אין היצר בא אל האדם בקריאה מפורשת להחריבו, אלא אדרבה – הוא מסביר פנים, מדבר בלשון התבונה ומדיח את האדם לחשוב כי אך ורק את טובתו ורווחתו הוא מבקש. זוהי מהותה של תיבת "וְאָרַב לוֹ".
במארב סמוי זה אוחז היצר בשלוש תחבולות מתוחכמות:​
  • ראשית, אין הוא תובע עבירה חמורה על אתר: תחילת הילוכו בוויתור זעיר וקל ערך. דבר שהיה אתמול בגדר איסור גמור, הופך היום לנסבל, ומחר כבר זוכה להיתר מרווח.​
  • שנית, קדמה כרונולוגית לו: היצר הרע מלווה את הוויית האדם משחר נעוריו, בטרם יפציע בקרבו היצר הטוב.​
  • והתחבולה השלישית – ההרסנית והמסוכנת מכולן: לאחר שהכשיל את האדם והפילו ברשת, הוא פונה להוכיח לו כי מעולם לא נכשל. הוא מעניק לרוע תואר נאצל, מלביש אותו בנימוקים משכנעים ואף מוצא לו צידוק מוסרי וערכי.​
באופן זה, הופך ה"וְאָרַב לוֹ" ל"וְקָם עָלָיו". החטא החוזר ונשנה מעניק ליצר ריבונות ושליטה מלאה, עד אשר הוא מגיע לכלל "וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ" – שאז אין הפגיעה מתמצת במעשה החיצוני בלבד, אלא היא פוגמת ומחלחלת אל תוך הנפש פנימה. הרע חודר אל משכן האדם כאורח ידידותי, ורק לאחר שקנה לו שביתה, הוא תובע להפוך לבעל הבית הבלעדי.​
 
מצוות הנוגעות למנהיגי עדת ישראל

מה בפרשה:
הלכות דיינים | איסור אשרה אצל המזבח | איסור הקמת מצבה | הלכות למלך | הלכות לנביאים | הלכות שונות בקרבנות | התרחקות מעבודה זרה ודרכי הגוים | מתנות כהונה ולוייה | דיני רוצח | סדר יציאה למלחמה | עגלה ערופה.

בפרשתנו ממשיך משה לחזור על מצוות התורה. לעומת פרשת 'ראה' שעסקה בעיקר במצוות הנוגעות ליחידים, הרי פרשת 'שופטים' עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים למנהיגי הציבור: הדיינים והשוטרים, הסנהדרין והמלכים, הכהנים והלויים, ראשי המלחמה, וזקני העדה.

א. משפט צדק


בכל עיר בארץ ישראל יש להושיב דיינים מומחים וצדיקים שישפטו צדק ולא יקחו שוחד. כן יש להעמיד שוטרים שיכריחו לקיים את פסק הדין.

ב. סנהדרין בירושלים

אם דייני הערים אין יודעים להכריע בדין מסוים, עליהם לשאול את הכהנים והסנהדרין היושבים בבית המקדש. אם אחד מהם ימרה את פי הכהן והסנהדרין, יש להורגו בנוכחות כל העולים לרגל.

ג. תועבות הגוים

אין לנטוע עץ עבודה זרה הנקרא 'אשרה', ואם עדים מעידים על יהודי שעבד עבודה זרה, הריהו נהרג בסקילה. אין לעשות את כל תועבות הגוים של קסמים וכישופים וניחושים או שאלות למתים. אלא, יש להתהלך באמונה שלימה ותמימה בה', בלי לחקור על העתיד, ולקבל באמונה את כל הנהגת הבורא.

ד. 24 משמרות

נאסר להקריב קרבן במזבח העשוי אבן אחת, כי כן נהגו הכנענים. בהר הבית נאסר לנטוע כל עץ ולבנות כל בנין. אסור להקריב קרבן בעל מום, ובשעת הקרבת קרבנות אין לדבר דיבורי 'פיגול'. הכהנים התחלקו ל-24 'משמרות', וכל משמר עבד שבוע אחד, אולם כהן יכול להקריב קרבן פרטי שלו גם שלא בשעת המשמר שלו, וכן בשלש רגלים יכול כל כהן להקריב קרבנות החג.

ה. שני ספרי תורה

חל איסור על מלך ישראל להרבות לו סוסים יותר מהנצרך למרכבתו, וכן אסור להרבות לו יותר מ-18 נשים, ואסור לו להרבות כסף וזהב יותר מהנצרך לתת לחיל הצבא. על המלך לכתוב שני ספרי תורה, ספר אחד – יהיה מונח בבית גנזיו, והספר השני – יוליך עמו בכל מקום.

ו. ראשית הגז

שבט לוי אינם נוטלים חלק בארץ ובביזת המלחמות. השוחט בהמה עליו לתת לכהן, שלשה מתנות: זרוע, לחיים, והקיבה. כן יש לתת לכהן, תרומה מדגן שמן ויין, והגוזז חמש רְחֵלוֹת, עליו לתת הצמר הראשון לכהן, ושיעורו מדרבנן: אחד משישים מהצמר.

ז. נביאי שקר

שלשה נביאי שקר נהרגים בידי אדם: א. המתנבא שקר מה שלא נאמר מעולם. ב. המתנבא מה שנאמר לחברו. ג. המתנבא בשם עבודה זרה.

וישנם שלשה הנהרגים בידי שמים: א. מי שאינו מקיים את ציווי הנביא. ב. נביא שאינו מעביר לישראל את נבואתו. ג. נביא שאינו מקיים בעצמו את הציווי שהתנבא.

מי הוא נביא שקר? המתנבא על העתידות, ובסוף רואים שהדבר לא קרה, או שאומר לעבור על אחת ממצוות התורה [מלבד נביא שהוא מוחזק כצדיק גמור, כאליהו שהקריב בבמה בהר הכרמל].

ח. שני עדים

הרוצח בשוגג, גולה לעיר מקלט, ואילו רוצח במזיד חייב מיתה בסייף, לאחר ששני עדים כשרים העידו על כך, וכן בכל עונש אין בית דין מענישים על סמך עד אחד.

ט. מלחמת מצוה

טרם היציאה למלחמת מצוה של כיבוש הארץ, הכהן המשוח והשוטרים מחזקים את העם שה' יהיה בעזרם ולא יתייראו מריבוי הגוים והסוסים, ועליהם להרוג את שבעה אומות, אנשים נשים וטף.

אלו אינם יוצאים למלחמה: א. מי שלא חנך את ביתו החדש. ב. מי שלא חילל כרם בשנה הרביעית. ג. מי שלא נשא את אשתו הארוסה. ד. מי שאינו מסוגל לראות חרב שלופה. ה. המתיירא מחטאיו.

במלחמת הרשות (לכבוש עוד שטחים שאינם משבעה אומות), צריך לקרוא להם תחילה בשלום שלשה ימים. אם נענים בסירוב יש להטיל עליהם מצור, ולהרוג רק זכרים גדולים.

י. עגלה ערופה

אם מוצאים הרוג בדרך, זקני הבית דין של העיר הקרובה עורפים עגלה על אדמה קשה, ורוחצים שם את ידיהם, והכהנים מתפללים שיכופר הדם.
תורה שבכתב​
 
אמנים, קדושות, וברכות
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף (טז, כ)

רמז לאדם שירדוף בכל יום, לקיים את הרמוז בתיבת 'צדק': צ' – תשעים אמנים, ד' – ארבע קדושות, ק' – מאה ברכות.​

(עולת שלמה, להגאון רבי שלמה בדיחי זי"ע, מחכמי תימן, תורה שבכתב)​
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
סוד המערכה מול היצר: מנחיתות טבעית לגבורה עליונה
מלחמת האדם ביצרו נפתחת, מטבע הדברים, בעמדת נחיתות מובהקת. על דרך זו מדייק הכתוב: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקיךָ עִמָּךְ". בפסוק זה מקופלים שלושת היתרונות של בעל דבר:​
  • ה"סוס": הוא עצם כוחו של היצר, לוחם ותיק ומיומן השוחה בנבכי נפש האדם, מול אדם חסר ניסיון.​
  • ה"רכב": זוהי הרכבתו החומרית של האדם. הגוף, מצד טבעו הגשמי, נוהה אחר התאווה ומקבל בחשק את פיתויי היצר, עד שנמצא האויב מוצא לו שותף נאמן בתוך ביתו של האדם פנימה.​
  • "עם רב ממך": זהו המכשול הקשה מכולם – כוח ההרגל. מעידות העבר אינן נעלמות; כל חטא וכשלון צוברים כוח ומעניקים ליצר עוצמה מחודשת להפיל את האדם שנית.​
על פי חשבון אנושי יבש, אין לאדם סיכוי לעמוד בקשרי המלחמה הזו, ולו היה נשען על כוחו שלו בלבד – אכן היה לו ממה לירא.
אך בדיוק כאן טמון תורף הדבר ונקודת המפנה: התורה אינה משלה את האדם כי בכוחו הבשרי יגבר על היצר. הסוד הגדול הוא: כי ה' אלוקיך עמך – והוא חזק ממנו. הניצחון ותקומת הנפש מתחילים באותה תובנה פנימית ומרטטת: אינני עומד במערכה זו לבדי.​
 
סגולה נגד גזירת הגיוס
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) הִתְהַלֵך עִמוֹ בִּתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְלֹא תַחְקוֹר אַחַר הָעַתִידוֹת, אֶלָא כָּל מַה שֶׁיָבוֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת, וְאָז תִּהְיֶה עִמוֹ וּלְחֶלקוֹ (רש"י).

גדולי הדורות עודדו ועוררו את תלמידיהם לשנן תמיד את דברי רש"י אלו, שצריכים להיות נר לרגלו של יהודי: לחיות חיי אמונה בה' וציפייה רק לישועתו, בלי לחקור אחר העתיד, אלא לקבל את ההווה בתמימות. בהמשך לסיפורים שהובאו במדור זה אשתקד ולפני שנתיים, נביא עוד מחרוזת עובדות מהיכלם של גדולי הדורות, אשר מהם ניקח דרך חיים.

רגיל היה הרה"ק רבי דוד מסקווירא זי"ע לחזור ולשנן תמיד את דברי רש"י על הפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו וכו'. פעם אחת בא אליו בחור אחד וביקש שיברך אותו שייפטר מגזירת הגיוס לצבא, אמר לו הרה"ק מסקווירא שיחזור תמיד את דברי רש"י על הפסוק תמים תהיה עם ה' אלקיך, ובזכות זה לא ישלטו עליו ידי זדים וייפטר מגזירת הגיוס.​

סגולה למחשבות טובות

בשנים הראשונות לאחר שואת אירופה, הסתובב בארץ ישראל בחור אחד, אוד מוצל מאש, מפליטי המלחמה הנוראה, והוא הסיח את לבבו באוזני אחד מחסידי בעלזא על כך שלפעמים מטרידות אותו מחשבות שאינן טובות, והוא אינו מוצא מרגוע לנפשו ומחפש דרך להפטר מהן, על כן הוא מבקש ממנו שיסייע לו להיכנס אל הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע ולשטוח בפניו את מצוקתו.

אותו חסיד נעתר לבקשתו ונכנס עמו אל הקודש פנימה. לאחר שהלה סיים לשטוח את מצוקתו בפני הרה"ק מבעלזא, ענה הרבי ואמר לו בלשון הפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', וציטט את דברי רש"י במלואם "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו", ולאחר מכן בירכו ונפרד ממנו לשלום. העיד הבחור: מאותו רגע הפכתי להיות כמו בריה חדשה, ונסתלקו כל המחשבות שהטרידו אותי, ממש התקיים בי 'לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי'.
תורה שבכתב​
 
קְסָמִים

התורה אוסרת לעשות כתועבות הגוים, ואחת מהן היא 'קֹסֵם קְסָמִים', וכן מצאנו בפרשת בלק (כב, ז) וּקְסָמִים בְּיָדָם.

רש"י כאן פירש: 'איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך'. החזקוני מוסיף: 'מודד מקלו באצבעו או בידו, פעם אחת אומר אלך, ופעם אחת אומר לא אלך, ואם בסוף המקל יארע לא אלך, אינו הולך'. ב'הדר זקנים' כתבו, שקוסמים הוא מלשון קיסמי עץ, שמקלפים קיסמים מצד אחד, ומצד שני משאירים את הקליפה, וזורק קיסם אחד לארץ, אם הקליפה למעלה - זהו סימן לאיש, ואח"כ זורק קיסם אחר, אם מחשוף הלבן למעלה - אומר זהו אשה, ואומר, הרי תחילה איש ואח"כ אשה זהו סימן טוב. ואילו הרמב"ם (הל' ע"ז יא, ו) כתב, ש'קוסם' הוא שם כללי לפעולות שונות שעושה, למשמש ולאחוז בחפצים מסוימים, כדי לפנות מחשבתו עד שיאמר עתידות.
תורה שבכתב​
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
מהו מד החום הרוחני של האדם? לא פעם, אין אלו המעשים הגלויים שהוא מנהל בהם פנקסנות, אלא דווקא הפחד המקונן בליבו.
ישעיהו הנביא מיטיב להגדיר זאת: "פחדו בציון חטאים". חטא אינו רק כשל מוסרי, הוא בראש ובראשונה יוצר חיץ ומרחק בין האדם לבוראו. ככל שהמרחק הזה גדל, תחושת ההגנה הטבעית נחלשת – והנשמה מרגישה בכך מיד.
זהו העומק הטמון בדברי התורה על היוצאים למלחמה: "האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". חז"ל מפרשים כי אין מדובר כאן בפחד מפני פגעי המלחמה הגשמית, אלא במי שמפחד "מעבירות שבידו". נפשו של האדם מאותתת לו שלא להיכנס למקום סכנה. היא יודעת כי בשעה זו הוא זקוק לשמירה עליונה, אך החטא הרחיק אותו ממקור המגן. "מזליה חזי" – המזל הרוחני שלו רואה את מה שעיניו הבשרניות אינן רואות, ומבין כי החשבון הרוחני עלול לעמוד לחובתו בשעת מבחן.
נמצאנו למדים שכל פחד פנימי עמוק אינו מקרי; הוא עדות לריחוק רוחני המערער את תחושת הביטחון.
ומכאן נפתח הפתח אל האור: המתנה הגדולה ביותר של קרבת אלוקים היא יישוב הדעת. כשהאדם זוכה להיות קרוב, נפשו נרגעת והחרדה מתפוגגת. הוא מתמלא ביטחון פנימי, ביודעו כי אינו עומד מול סכנות העולם לבדו.​
 
הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
מהו מד החום הרוחני של האדם? לא פעם, אין אלו המעשים הגלויים שהוא מנהל בהם פנקסנות, אלא דווקא הפחד המקונן בליבו.
ישעיהו הנביא מיטיב להגדיר זאת: "פחדו בציון חטאים". חטא אינו רק כשל מוסרי, הוא בראש ובראשונה יוצר חיץ ומרחק בין האדם לבוראו. ככל שהמרחק הזה גדל, תחושת ההגנה הטבעית נחלשת – והנשמה מרגישה בכך מיד.​
כמדומה שיש על זה מכתב ידוע מהגר"י סלנטר שמבאר מדוע מלפנים זאת בישראל היו חוששים מיום הדין, ואילו היום אין פחד מראש השנה.
 
ראיתי מהרב @עט ביד סופר :

נִפְסַק בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (אֹרַח חַיִּים, סִימָן כה, סְעִיף ט): 'אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ'.

וְהִנֵּה מָצִינוּ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה גַּבֵּי יְצִיאָה לַמִּלְחָמָה שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים כ, ח): "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"; אוֹמֵר רַשִׁ"י: 'הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה, רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ'; וְאִיתָא בַּגְּמָרָא (סוֹטָה מד: מְנָחוֹת לו.): "עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ" הַיְנוּ סָח בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ.

וּמֵעַתָּה עָלֵינוּ לְהָבִין, מַדּוּעַ חֻמְרַת הַדִּבּוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ הִיא כָּל־כָּךְ חֲמוּרָה עַד שֶׁחוֹזְרִין עַל כָּךְ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה? וְכִי אֵין עֲבֵרוֹת יוֹתֵר חֲמוּרוֹת מִזֶּה?...

אַךְ כָּל זֶה מֵחֲמַת שֶׁמֻּנָּח בָּזֶה לִמּוּד עָצוּם וְנוֹרָא, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לֶאֱחֹז בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו.

כָּל הַסּוֹד שֶׁל תְּפִלִּין הוּא כְּדֵי לַעֲקֹר מֵהָאָדָם אֶת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דְּבָרִים ח, יז) - אָדָם חוֹשֵׁב שֶׁהַכֹּל בְּכֹחוֹ, וְיֵשׁ לוֹ "יָדַיִם טוֹבוֹת" וְכוּ', וּמִזֶּה נוֹבַעַת כָּל הַצְלָחָתוֹ וְכוּ', אֲבָל בֶּאֱמֶת עָלָיו לָדַעַת שֶׁהַכֹּל בָּא מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא! כָּל הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לְךָ, כָּל הַהַצְלָחָה שֶׁלְּךָ, וְכָל מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, דַּע לְךָ שֶׁהַכֹּל זוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאַל תַּחְשֹׁב לְרֶגַע כְּאִלּוּ זֶה הַכֹּחַ שֶׁלְּךָ! חַס וְשָׁלוֹם!

וְאֶת הַיְּדִיעָה הַזֹּאת אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים מֵהַתְּפִלִּין הַקְּדוֹשׁוֹת, וְלָכֵן קוֹשְׁרִין אֶת הַתְּפִלִּין עַל הַיָּד, לְהוֹרוֹת שֶׁאָדָם יִקַּח אֶת כָּל הַכֹּחַ שֶׁבְּיָדוֹ - וְיִקַשֵׁר אֶת זֶה אֶל אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ - אֶל הַתְּפִלִּין הַקְּדוֹשׁוֹת, הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע הֵיטֵב שֶׁהַכֹּל בָּא מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; זֶהוּ עִנְיָן תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְהַנָּחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מוֹרֶה עַל הַמֹּחִין, דְּהַיְנוּ גִּלּוּי אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת "הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי" (נֻסָּח 'לְשֵׁם יִחוּד' לְהַנָּחַת תְּפִלִּין), כִּי שָׁם הוּא מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עִקַּר קְדֻשַּׁת הָאָדָם.

נִמְצָא אֵפוֹא, שֶׁתְּפִלִּין שֶׁל יָד רוֹמֵז לְעִנְיָן שֶׁאָדָם קוֹשֵׁר הֵיטֵב אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבְּיָדוֹ - אֶל אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהַשְׁגָּחָתוֹ הַפְּרָטֵי־פְּרָטִית, שֶׁלָּזֶה רוֹמֵז הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁאָדָם זוֹכֶה לְהַחְדִּיר בְּדַעְתּוֹ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה, לְזַכֵּךְ אֶצְלוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת יְדִיעַת הָאֱמוּנָה.

וְעַל־כֵּן תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר תְּפִלִּין שֶׁל יָד - מַנִּיחִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, לְהוֹרוֹת עַל הָעִנְיָן הָאָמוּר: שֶׁאָדָם לוֹקֵחַ אֶת כָּל כֹּחוֹתָיו, כִּשְׁרוֹנוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו, וְקוֹשֵׁר אוֹתָם אֶל ה' יִתְבָּרַךְ, וְתֵכֶף וּמִיָּד מֵנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁבָּזֶה הוּא מְגַלֶּה שֶׁהֶחְדִּיר לְמֹחוֹ שֶׁכָּל הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ - מַגִּיעַ מֵהַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁבּוֹ, מֵהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנָּפַח בּוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהוּא זוֹכֶה לְכָל כֹּחוֹתָיו הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים רַק מֵהַכֹּחַ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁמְּחַיֶּה, מְהַוֶּה וּמְקַיֵּם אוֹתוֹ.

וְהִנֵּה, אָדָם שֶׁסָּח בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, בָּזֶה הוּא עוֹשֶׂה הֶפְסֵק וְהֶפְרֵד בֵּין שְׁנֵי עִנְיָנִים גְּבוֹהִים אֵלּוּ - 'תְּפִלִּין שֶׁל יָד' וּ'תְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ', וְאָמְנָם הוּא זָכָה לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאָכֵן הוּא קָשַׁר בָּזֶה אֶת כֹּחוֹתָיו אֶל ה' יִתְבָּרַךְ, אֲבָל הוּא לֹא זָכָה תֵּכֶף וּמִיָּד לְקַשֵּׁר אֶת זֶה לְמֹחוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֻּחְדַּר בּוֹ הֵיטֵב, נִמְצָא שֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא סָח וְדִבֵּר - הוּא אֵינֶנּוּ זוֹכֶה לִקְנוֹת אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁכָּל הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ בָּא מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהוּא לֹא מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לֶאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלּוּ.

וּבָזֶה מוּבָן שַׁפִּיר חֻמְרַת הָעִנְיָן שֶׁל דִּבּוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין רֹאשׁ, כִּי בְּוַדַּאי זֶה דָּבָר חָמוּר מְאֹד שֶׁאָדָם לֹא זוֹכֶה לָדַעַת וּלְהָבִין שֶׁכָּל הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ בָּא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְחוֹשֵׁב "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", חַס וְשָׁלוֹם, וּבְוַדַּאי שֶׁחוֹזְרִים עַל זֶה מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, מַדּוּעַ? כִּי חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַכְנִיס אֶת הָאֶרֶס שֶׁלּוֹ בַּאֲחֵרִים הַנִּמְצְאִים בַּמִּלְחָמָה, וְיַחְשְׁבוּ חָלִילָה שֶׁכָּל כֹּחָם הוּא מֵעַצְמָם - "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", וּבִכְדֵי שֶׁלֹּא יִגְרֹם גַּם לַאֲחֵרִים לַחֲשֹׁב כְּמוֹתוֹ - מִיָּד מַחֲזִירִין אוֹתוֹ חֲזָרָה, שֶׁלֹּא יַכְנִיס אֶת הַטֻּמְאָה הַזֹּאת גַּם בַּאֲחֵרִים, שֶׁזֶּה פֵּרוּשׁ סוֹף הַפָּסוּק: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" - שֶׁלֹּא יַכְנִיס בְּלִבָּם אֶת הַדֵּעוֹת הָעֲקוּמוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ.

וְהַכְּלָל הוּא 'אֱמוּנָה' - לְהַאֲמִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹבֵר עָלָיו דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים הַהֶפֶךְ מֵרְצוֹנוֹ וְכוּ' - יְחַזֵּק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַסּוֹד טָמוּן בְּתוֹךְ הַפָּסוּק הַזֶּה בְּעַצְמוֹ, כִּי כָּתוּב: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ", וְהַמִּלִּים "הַ'יָּרֵא וְ'רַךְ הַ'לֵּבָב יֵ'לֵךְ" הֵן רָאשֵׁי־תֵּבוֹת שֵׁם הֲוָיָ"ה לְמַפְרֵעַ, וּבָזֶה טָמוּן הַלִּמּוּד הָאָמוּר, שֶׁצְּרִיכִין לְהַחְדִּיר הָאֱמוּנָה תָּמִיד, אֲפִלּוּ שֶׁנִּרְאִים דְּבָרִים הֲפוּכִים לְגַמְרֵי, וְהַכֹּל הוֹלֵךְ שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר וְהֵפֶךְ רְצוֹנוֹ, יַחְדִּיר בְּעַצְמוֹ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וִיהֵא חָזָק בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וְאִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ - בְּוַדַּאי יְנַצַּח כָּל הַמִּלְחָמוֹת, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לִהְיוֹת מֵאֵלּוּ הַחוֹזְרִים מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וּ"מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה" שֶׁיְּחַזֵּק גַּם אֶת אֲחֵרִים בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, וִיאַמֵּץ לִבָּם לְקַשֵּׁר כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם לְכֹחַ הָאֱלֹקוּת שֶׁבָּהֶם, וַאֲזַי יִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים וּמְאֻשָּׁרִים, וְאַשְׁרֵי לוֹ לָנֶצַח!​
 

דיינים ושוטרים • איסור שוחד • אשרה • עץ ובית בהר הבית • מצבה • קרבן בעל מום • פיגול • סקילה לעובד אלילים • סנהדרין בירושלים • זקן ממרא


נלמד רשימה של מצוות שונות: מינוי הדיינים והשוטרים, וחובתם לשפוט צדק, ולא לקחת שוחד, ועל החיוב לשמוע בקול הסנהדרין בירושלים, ושהדיין המורד בהם חייב מיתה. נלמד גם על עונש סקילה לעובד עבודה זרה, ואיסור נטיעת עץ אשרה לעבודה זרה, כמו גם איסור נטיעת עץ ובניית בית בהר הבית. בנוסף, נלמד על האיסור להקריב במזבח של מצבה, והאיסור להקריב קרבן בעל מום ולפגל בקרבן.

מומחים וצדיקים:

בכל עיר ועיר אשר ה' נותן לישראל, יש למנות דיינים מומחים וצדיקים, שיפסקו את הדין וישפטו את העם משפט צדק.

לכל שבט:
במקרה ויש בעיר אחת שני שבטים, יש למנות לכל שבט ושבט דיינים לעצמם.

מקל ורצועה:
לצד הדיינים יש למנות גם שוטרים המכריחים את האנשים לקיים את ציווי הדיינים, כשהם מכים את הנידון במקל ורצועה, עד שמקבל עליו לקיים את פסק הדין.

משפט צדק:
הדיין מוזהר בשלש אזהרות: א. לא להטות ולעוות את פסק הדין, דהיינו לפסוק שלא כהלכה.

יחס שווה:
ב. להעניק יחס שווה לשני בעלי הדין כשהם משמיעים את טענותיהם, לא להיות רך לאחד ותקיף לשני, ושלא להורות לאחד מהם לעמוד ולשני לשבת, כי כשרואה בעל הדין שהדיין מכבד את חברו, קשה לו לדבר כראוי, וטענותיו נסתמים.

שוחד:
ג. לא לקחת שוחד, כי השוחד מעוור עיני חכמים, ומסלק את הדברים הצודקים ומשפטי האמת, ולכן אחרי שקיבל הדיין שוחד אי אפשר שהוא לא יטה לבו למצוא צד זכות לנותן השוחד, יותר מלשני שלא נתן שוחד.

בית דין יפה:
בעל הדין העומד לדון עם חברו בדין תורה, מוזהר לרדוף ולחפש אחרי בית דין יפה, השופט בצדק.

תחיה וירשת:
זכות מינוי דיינים כשרים, ראויה וחשובה היא שבזכותה יחיו ישראל, יירשו את הארץ שנתן להם ה', ויישבו על אדמתה.

נטיעת אשרה:
לא רק העובד ל'עץ-אשרה' עובר על איסור, אלא האיסור חל כבר משעת נטיעת עץ האשרה.

עץ ובנין:
בהר הבית, ההר שבו נמצא מזבח ה', אסור לנטוע כל סוג עץ (לא רק עץ אשרה), וכן אסור לבנות בו כל בניין.

שנאת המצבה:
קיימים כמה סוגי מזבחות. א. מזבח העשוי מהרבה אבנים. ב. מזבח של לוחות עץ המלא בעפר האדמה. – על שני מזבחות אלו ציוה ה' להקריב קרבנות. ג. אולם קיים סוג מזבח שלישי הנקראת 'מצבה' והוא עשוי מאבן אחת. בימי האבות היתה המצבה אהובה לפני ה', אבל אחרי שהכנענים החלו לנהוג להקים מצבה לקרבנות אליליהם, לכן עכשיו המצבה שנואה לפני ה', ואסור להקים מצבה לפני ה'.

פיגול ובעל מום:
התורה אוסרת להקריב שור או שה בעלי-מום. כמו כן, אסור למקריב קרבן לדבר דיבור רע של פיגול, כגון שאומר שיאכל את הקרבן לאחר הזמן המותר. שני דברים אלו, בעל מום ופיגול, הם תועבה לפני ה'.

עובר ברית:
במקרה ויימצא באחת מערי ישראל (עיר נקראת בתורה בשם 'שער'), אשר נתן ה' לישראל, איש או אשה, שעשה את הרע בעיני ה', דהיינו שעבר על הברית שכרת ה' עם ישראל שלא לעבוד אלילים, והוא הלך לעבוד ולהשתחוות לאליל, לשמש או לירח, או לאחד מכל צבא השמים, אשר ה' לא ציווה לעבדם.

שני עדים:
אין איש זה מתחייב עונש מיתה על פי עד אחד, רק על פי שני עדים. הזמת כולם: והזכיר הכתוב גם שלשה עדים, להקיש אותם לשני עדים, שנחשבים לעדות אחת, ואינם נעשים עדים זוממים, עד שיזימו את כולם.

עדות נכונה:
כאשר בית הדין ישמעו את העדות מפי העדים, ולאחר דרישה וחקירה טובה, יתברר שהעדים אינם סותרים זה את זה, אלא העדות מכוונות, ובאמת נעשתה תועבה זו נעשתה בישראל.

בעיר שבו עבד:
יש להוציא את האיש או האשה שעבדו עבודה זרה, אל אותו העיר (עיר נקראת בתורה בשם 'שער'. כפי שנכתוב למעלה 'שעריך' והכוונה לעיר. אבל אין הכוונה כאן להוציאו אל בית-הדין שנקרא גם לפעמים בשם 'שער') בו עבד עבודה זרה.

סקילה באבנים:
שם, באותו העיר, יש לסקול באבנים את עובד האליל עד שימות. העדים יסקלו אותו ראשונה, ואם הם לא הצליחו בעצמם להרוג, אזי כל העם יבואו אחריהם לסקול באבנים עד שהלה ימות. ובכך יבערו את הרע מקרב ישראל.

הלכה מכוסה:
אם וכאשר הלכה מסוימת תהיה מכוסה ומובדלת מבני ישראל היושבים בעריהם, כגון שלא ידעו להבדיל בין דם טמא לטהור; או בין דין זכאי לחייב; או בין נגע טמא לטהור. ואף חכמי העיר יהיו מחולקים בדעותיהם בספיקות אלו, חלקם מטמאים וחלקם מטהרים; חלקם מחייבים וחלקם מזכים.

סנהדרין בירושלים:
במקרה כזה, יש לעלות למקום שבחר ה' - בית המקדש בירושלים, שהוא המקום הגבוה מכל המקומות. שם יש לגשת אל הכהנים משבט לוי, ואל שאר דייני הסנהדרין, ולאחר שידרוש מהם לקבל תשובה, הם יגידו את דבר ההלכה.

אשר יורוך:
חובה על השואל לעשות על פי הדבר שיגידו לו השופטים במקום ההוא שבחר ה', ולשמור לעשות ככל אשר יורו.

שופט שבימיך:
שאפילו אם אין הם חשובים כמו השופטים שהיו בדורות הקודמים לפניו, חובה לשמוע בקולם, כי 'אין לך אלא שופט שבימיך!'.

ימין ושמאל:
גם אם יגידו על ימין – שהוא שמאל, או על שמאל – שהוא ימין, אין לסור מהדבר שיגידו, אלא יש לעשות על פי התורה והמשפט שהם יורו. וכל שכן כשאומרים על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל.

זקן ממרא:
במידה ואיש אחד [זקן ממרא] יעשה במזיד להיפך ממה ששמע מהכהן העומד לשרת שם את ה', או מדיין אחר של הסנהדרין.

הריגה בחג:
חובה להרוג את האיש ההוא, ובכך לבער את הרע מישראל. אבל אין הורגים אותו מיד, אלא ממתינים עד לרגל הבא, ואז הורגים באותו בנוכחות כל העולים לרגל, כדי שכל העם ישמעו ויפחדו, ולא יעשו עוד במזיד כמותו.
תורה שבכתב​
 
איזה ג' מתנות ביקש המלבי"ם מתושבי עירו

וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (יח, ג).
מסופר, כשהמלבי"ם התמנה להיות רב בבוקרשט, היו שם הרבה פירצות בדת. בדרשתו הראשונה לפני קהל, פתח ואמר: רבותי, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן לוקח מישראל שלוש מתנות כהונה, הזרוע, הלחיים והקיבה. ידוע, כי בימינו התלמיד חכם הוא בבחינת כהן, וכמו שכתוב "ובאת אל הכהנים וכו' אשר יהיה בימים ההם", ודרשו חז"ל, אין לך אלא כהן שבימיך. ובכן, גם עכשיו אני דורש מכם שלוש מתנות אלו, הזרוע - שתניחו תפילין בכל יום, הלחיים - שלא תגלחו פאות זקנכם, והקיבה - לשמור על הקיבה ממאכלות אסורות, ולא להכניס לתוכה חלילה מאכלי טריפה.
ספר המלבי"ם - "חייו ופועלו", גליון מחוברים​
 
הגות יומית מתורת רבנו האור החיים הקדוש | י.א.
הסכנה הגדולה ביותר בעיוות הדין אינה מתחילה על כס המשפט, אלא בחדר הסגור שבו מחליטים מי יישב עליו.
בפרשתנו, סמוך ונראה לציווי המוחלט "צדק צדק תרדוף", מזהירה התורה באזהרה חמורה שנראית במבט ראשון תמוהה ומנותקת מהקשר המערכת המשפטית: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך".
חז"ל הקדושים כבר עמדו על הקשר הבל ינתק וקבעו הלכה למעשה: "כל המעמיד דיין שאינו הגון – כאילו נטע אשרה אצל המזבח".
רבנו האור החיים הקדוש צולל אל עומק המקרא ומדייק מילה אחת קטנה שמשנה את כל התמונה: "לא תטע לָךְ".
התורה צפתה את נבכי נפש האדם וידעה כיצד פועל מנגנון האינטרסים. לעיתים, אדם הממונה על בחירת דיינים עלול לבחור במועמד מסוים לא בגלל גדלותו בתורה, אלא מפני שהוא נוח לו, קרוב לדעתו, או פתוח להשפעתו. מינוי כזה, מסביר האור החיים, הוא בבחינת "אשרה". זוהי החדרת אינטרס זר, אישי ופסול, אל תוך קודש הקודשים של מוסד הצדק האלוקי.
אזהרה נוראה זו מכוונת ישירות כלפי אותם מקבלי החלטות, היודעים היטב כי ישנם מועמדים ראויים ותלמידי חכמים גדולים יותר, ובכל זאת בוחרים באדם פחות ערך רק בשל התועלת האישית, הפוליטית או המגזרית שתצמח להם ממנו.
זהו בדיוק עומק כפל הלשון: "צדק צדק תרדוף".
התורה מלמדת אותנו שלא די להסתפק במועמד "בינוני" שעובר בקושי את הרף הרשמי. חובה גמורה לרדוף באופן אקטיבי אחרי הטובים והמובחרים ביותר: גדולי תורה מובהקים, בעלי מידות ישרות ונקיות, שאינם חבים דבר למי שמינה אותם – אלא מחויבים אך ורק לאמת הגדולה של תורת ישראל.​
 
לא תחקור אחר עתידות

תמים תהיה עם ה' וגו'.
פירוש לפי שצוה עליו בסמוך לבל יעונן ויכשף ולבל ישאל באוב וגו', אמר תמים וגו', פירוש כלום טעם כל הדברים הוא לדעת העתידות, ולהתנהל כאשר יורו ולתקן החסרון, כאשר יוכל עשות, ואם תהיה עם ה' תמים תהיה לא יחסר לך דבר, ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה וזה לך האות אברהם שהתהלך לפני ה', הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד נתהפך וילד, וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה, על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם ה' אלקיך.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
מותר לזרוק לאשפה שיירי מזון?

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ (דברים כ, יט).

בל תשחית

פסוק זה הוא המקור לאיסור 'בל תשחית', הכולל את האיסור לאבד דברי מאכל, כפי שכותב הרמב"ם (הל' מלכים ו, י): 'ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית'.​

פחות מכזית

לכאורה היה אסור להשליך לאשפה בסיום כל סעודה את שיירי המזון, כל עוד הם ראויים לאכילה, אמנם בימינו, רבים וגם טובים אין מקפידים על כך, ונאמרו בזה כמה אופנים של לימוד זכות.

יש שכתבו (פרי מגדים סי' רצו, א"א, סק"ג) שאם אין במאכל כזית, או במשקה רביעית, אין חשש הפסד אוכלים, אולם בפסקי תשובות (סי' קע"א סק"ג) הוכיח שדברים אלו נאמרו רק בשיריים בגמר האכילה, אבל לפני האכילה אסור להפסיד אפילו מאכל מועט פחות מכזית.​

שיריים בצלחת

עוד כתבו הפוסקים, שאיסור בל תשחית נאמר רק במאכל הראוי לאכילה, אבל אותם שיורי אוכלין שבצלחות, שבני אדם בדרך כלל אינם רגילים לשמרם לאכילה האחרת, הרי הם כנפסלו מאכילת אדם, וכל שכן אוכל שהעלה עובש, ואין בהם איסור הפסד וביזוי אוכלין.​

טירחא יתירה

עוד לימוד זכות כתבו הפוסקים (ראה פסקי תשובות שם), על פי דברי המשנה ברורה (סי' ט"ו סק"ג) בשם החיי אדם, שאין איסור בל תשחית כאשר יש טורח במניעת האיבוד, ומשליכו שלא בדרך השחתה, והרי הרבה פעמים יש טורח ללקט שיורי המזון הראויים לאכילה ולשומרם שיהיו ראויים לאכילות הבאות, ובפרט באולמות וכדו', ופעמים שיהיו הוצאות הטיפול בשיירי המזון יותר מהוצאות לקנות מאכלים חדשים. אך יש להשתדל ולזרוק את המזון לפח האשפה דרך כבוד, כשהם עטופים ומכונסים בתוך שקית ניילון, בנפרד משאר טינופים ולכלוכים.​

הלכה למעשה:

יש ללמד זכות על המשליכים לאשפה שיירי מזון, אם משום שאין בהם כזית, ואם משום שנפסדו מאכילה, ואם משום שיש טורח לשמור אותם מאיבוד, אך יש להשליכם באשפה דרך כבוד בשקית נפרד משאר הלכלוכים.
תורה שבכתב​
 
'תטה' אחרי 'שחד'
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד (דברים טז, יט)

האותיות שאחרי 'שֹׁחַד', הן אותיות 'תַטֶּה' [ת' - לאחר ש'. ט' - לאחר ח'. ה' - לאחר ד'], כי הנוטל שוחד בוודאי יבוא אחר כך לידי הטיית משפט, וזהו שאמר הכתוב לֹא 'תַטֶּה' מִשְׁפָּט וגו' – וזאת כאשר - וְלֹא תִקַּח 'שֹׁחַד'.​

(של"ה הק', תורה שבכתב)​
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון