לא כ"כ מסכים עם השאלה, (ובוודאי לא בנוסחה הנוכחית).
הב"ח (שאגב, אודה למראה מקומו) מחדש שדין מסוים הוא מטעם חצר מהלכת. כדי להבין את הב"ח, יל"ע במה הטעם שחצר מהלכת לא קונה ובזה אם אני לא טועה יש ב' טעמים מרכזיים הא', הוא משום שאינו משתמר, והב. הוא משום דאינו דומיא דיד. דיד אינה מהלכת, וכמש"כ התוס'. ומעתה נחזור לד' הראב"ד, הנה א"נ דהטעם שחצר נהלכת לא קניא הוא משום דא"מ א"ש ד' הראב"ד, דאף שהחצר כאן אינה מהלכת, מ"מ מאחר ובהליכה האדם אינו יכול לשמור החצר, אע"כ חשיב ליה כחצר שא"מ, וא"ש. ואף א"נ דהוא מטעם יד, ובזה היה מקום להק' על דבריו ולומר אליבא דהתוס' דאף הכא הו"ל למקני, משום דהחצר עצמה לא זזה, וכמו יד, מ"מ יש להשיב ולומר, דהנה בעיקר ההגדרה של חצר מהלכת, א"נ שכל מקרה שבו החצר נעה ממקום למקום מוגדר כחצר מהלכת, א"כ ד' התוס' אין להם פשר, דמה אכפ"ל בהא שאין החצר זזה מצ"ע, סו"ס נעה היא ממקום למקום, ובהכרח (עכ"פ בד' התוס') שאין גדר חצר מהלכת 'חצר נעה' וכנ"ל, אלא ההגדרה היא 'חצר שנעה בכח עצמי' וכמו עבד, והטעם בזה יהיה (שוב, מקופיא בעלמא), הוא משום שבפשטות הטעם שחצר קונה הוא משום שהחצר מתייחסת אלי ורשותי היא, ומה שנכנס אליה, נכנס לרשותי, ולכן בעבד, או כל חצר שנעה מכח עצמה, שאין לי שליטה עליה , יש מקום לומר שהייחוס אלי והשליטה שלי בה מוגבלת, ואשר על כן חצר כזו אינה קונה. והשתא דאתינן להכי, יש מקום לומר דאף בד"א בצורה של הליכה, שהחצר אינה נעה, אלא מתחדשת בכל מקום מחדש ובטלה בהתאם לכך במקום הקודם שבו הייתה, יש מקום לומר שאינה מתייחסת אלי כ"כ, ומשום שכל רגע ורגע ישנה חצר חדשה, וכמו"כ אינו בשליטתי כ"כ, ודו"ק.
ועכ"פ הצגת השאלה לא אמורה להיות בצורה של: 'איך ד' הב"ח מסתדרים עם הטעמים של 'למה יד היא לא חצר מהלכת'', אלא הגישה היא 'איך ד' הב"ח מתיישבים עם הטעמים ש'חצר מהלכת לא קונה'
