פרק יא: הכנסייה הגדולה בתרצ"ז - הצעה, דיון והחלטה
שאלה חדשה על שולחן המועצה
באלול תרצ"ז התכנסה הכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד. ברקע עמד הדיון בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה יהודית בחלק ממנה. השאלה קיבלה עתה צורה מעשית שונה מן הדיונים בראשית הציונות: מה ראוי לעשות לנוכח אפשרות מדינית מסוימת, ומה צריך להיות צביונה של המדינה המוצעת?
מקור מרכזי הוא הדיווח שנדפס בירחון "הפרדס", שנה יא, חוברת ו, אלול תרצ"ז. הרב שמואל אהרן הלוי פרדס מתאר את הדיונים, ומביא בנפרד הצעה של רבי יהודה ליב צירלסון ונוסח של החלטת מועצת גדולי התורה. יש כאן עדות סמוכה למאורעות, בעלת חשיבות רבה, אך עדיין צריך להבחין בין סוגי הטקסטים שבתוכה.
הטיעון בעד קבלת האפשרות
רבי יהודה ליב צירלסון הציע לראות בחיוב את עצם אפשרות הקמתה של ממלכה יהודית, גם אם קטנה. בדיווח מובאים נימוקים של השגחה, תקווה להמשך התפתחותה של הישועה והחובה שלא לאבד אפשרות שנפתחה.
אין לצמצם את עמדתו לשיקול כלכלי או ביטחוני. לפי הנוסח שנדפס, הוא ייחס לאפשרות המדינית גם משמעות דתית. עם זאת, זו הצעתו בתוך הדיון, ואין להניח שכל מי שהשתתף באספה אימץ את הנימוקים הללו.
לפי הדיווח, נשמעו גם קולות שהדגישו את המצוקה באירופה ואת הצורך לקבל את האפשרות הקיימת, תוך מאמץ לבנות כוח של שומרי תורה בארץ. כאן הופיעה השאלה המעשית שכבר פגשנו: האם ההימנעות תשמור על הציבור, או שמא הפעולה היא שתאפשר להבטיח את עתידו?
החששות מן המדינה ומן החלוקה
מנגד הועלו חששות מפני שלטון של מחללי תורה, חינוך ממלכתי שאינו נאמן לאמונה ופגיעה ביכולתו של הציבור החרדי לנהל את חייו. היה זה דיון על סמכות וכוח: מי יחוקק, מי יחנך ובידי מי תהיה ההכרעה בענייני הציבור.
גם עצם חלוקת הארץ עוררה התנגדות. אין לזהות את שאלת החלוקה עם שאלת המדינה. אפשר לחשוש מוויתור על חלקי הארץ ובכל זאת לדון בחיוב בעצמאות, ואפשר להתנגד לאופי השלטון גם בלי להעמיד את שאלת הגבולות במרכז.
לפי דיווח "הפרדס", האדמו"ר מגור הזכיר בהקשר זה את הפסוק "ואת ארצי חלקו". מן האמרה המובאת אין בידינו פירוט שלם של כל שיקוליו. יש להביאה במשקלה הראוי, בלי לבנות עליה לבדה תוכנית מדינית או עמדה מלאה כלפי כל הצעה אפשרית.
מה אומר נוסח ההחלטה?
ההחלטה שנדפסה פותחת בקשר שבין הארץ, התורה וההבטחה לגאולה על ידי משיח צדקנו. בהמשך היא קובעת שקיום מדינה יהודית אפשרי רק כאשר חוקת התורה מוכרת כחוקתה היסודית ושלטון התורה מתקיים בהנהגתה.
לאחר מכן באה התנגדות לוויתור על אדמות הארץ, תביעה להשתתפות נציגי היהדות החרדית במשא ומתן על גורלה, וקריאה לחיזוק בניין הארץ והיישוב החרדי ולהטבעת חותם התורה על חייה.
זהו נוסח הכולל יחד קביעות עקרוניות ותביעות מעשיות. אין בו אישור בלתי מותנה להצעה המדינית שהיתה על הפרק. באותה מידה, אין בו דחייה של בניין הארץ או הוראה להתרחק מכל פעולה ציבורית בעניינה.
כיצד נולדות מסקנות רחבות מדי
מי שמביא רק את נימוקי רבי צירלסון יכול ליצור רושם שהכנסייה הכריעה לראות במדינה המוצעת שלב בגאולה. מי שמביא רק נאום מתנגד עלול ליצור רושם שכל הדעות באספה היו זהות. שתי הקריאות אינן תואמות את מבנה המקור שנדפס.
הדיון בתרצ"ז מציג הנהגה שנדרשה להתמודד עם אפשרות שלא רצתה לקבל בכל תנאיה, אך גם לא יכלה להתעלם ממנה. המחלוקת נגעה להערכת הסיכוי, לגודל הסכנה ולחובת הפעולה, וההחלטה המשותפת אינה מוחקת את ההבדלים שבין המשתתפים.
חשיבותה של הכנסייה לסדרה היא אפוא כפולה: היא מלמדת על עקרונות האגודה בשאלת המדינה, והיא מלמדת כיצד קוראים הכרעה ציבורית. דברי היחיד, מהלך הדיון והנוסח שהתקבל הם שלושה מקורות נבדלים, שכל אחד מהם מוסיף חלק לתמונה ואינו רשאי לתפוס את מקום האחרים.
תביעת ההשתתפות במשא ומתן ראויה אף היא לתשומת לב. היא מלמדת שההחלטה אינה מסתפקת בקביעת תנאים מבחוץ, אלא מבקשת להבטיח שהיהדות החרדית תוכל להשמיע את עמדתה בתוך הדיון על עתיד הארץ.
פרק יב: "אם הבנים שמחה" - חשבון הנפש של רבי ישכר שלמה טייכטל
ספר שנכתב בתוך האסון
"אם הבנים שמחה" נדפס בבודפשט בתש"ג, בתוך מלחמת העולם השנייה. מחברו, רבי ישכר שלמה טייכטל, מציג את עצמו בשער הספר כרב ומחזיק ישיבה לשעבר וכמחבר "משנה שכיר". כבר בשער הוא מתאר את המצוקה שבתוכה החל לסדר את החיבור ואת התקווה לישועת ישראל.
הנסיבות אינן רק רקע חיצוני. הספר נכתב מתוך תחושת חורבן, עקירה ואחריות ציבורית. המחבר מבקש לברר מה היה על ישראל לעשות בעבר, ומה מוטל עליהם לעשות מעתה בענייני העלייה ובניין הארץ.
בניין הארץ והכנת הגאולה
רבי טייכטל מתאר בספר את בירורו המחודש בנושא ואת התרחקותו מן העמדה שהיתה מקובלת בסביבתו. הוא מודה שלא עיין קודם לכן בסוגיה במידה שבה הוא מעיין בה כעת. זו עדות בעל דין על דרכו שלו, והיא מאפשרת להבין את תחושת הדחיפות והאחריות שבכתיבתו.
בהקדמה השנייה ובגוף החיבור רבי טייכטל מדגיש שהכנת מקום בארץ, בניינה ויישובה הם מעשים שיש לפעול למענם. הציפייה לישועה אינה פוטרת בעיניו מן ההכנות המעשיות, והוא קורא לראות בהתפתחות היישוב אפשרות המחייבת התעוררות.
בתוך כך הוא מביא את דברי בעל "משנת חסידים" על בניין הארץ, ומפרשם כיסוד להבנת האפשרות שבניינה יקדם לגאולה השלמה. יש להבחין בין המקור המובא לבין המסקנה שהוא מסיק ביחס לתקופתו.
הספר כולל ביקורת חריפה על חלק מן המתנגדים למפעל היישוב. רבי טייכטל סבור שהריחוק ממנו גרם להפסד כבד, ומבקש לעורר חשבון נפש בקרב יראים. במקומות מסוימים הוא משתמש בהשוואות מן המקרא ומדברי חז"ל כדי להמחיש את חומרת האחריות.
אחדות אינה ביטול התורה
לקראת סוף הספר מוקדש מקום רב לשלום ולאחדות. המחבר מבקש לכנס את ישראל לעבודה משותפת, וסבור שהפירוד עצמו מעכב את הישועה. גם כאן מתגלה הבדל מן הדרכים המצדדות בהתבדלות ארגונית.
החיבור נחתם בתקופה שקדמה להקמת המדינה. לכן אין להפוך אותו לפסק מפורש בדבר כל מוסד ממלכתי שקם לאחר מכן, כל חוק שחוקק או כל דרך פעולה מפלגתית. אפשר לדון במשמעות שיטתו למציאות מאוחרת, אך אז מדובר בהסקה, ויש להציג אותה ככזאת.
בשלב זה חשיבותו היא בתיעוד של קול תורני מתוך עולם רבני הונגריה וסלובקיה, שביקש בעת החורבן להעמיד מחדש את שאלת יישוב הארץ במרכז האחריות הציבורית. הוא עומד מול שיטות אחרות מתוך טיעון מפורש, ואת המחלוקת ביניהן צריך ללמוד מתוך החיבורים עצמם.
מקורות ועיונים - פרק יא
א. "הפרדס", שנה יא, חוברת ו, אלול תרצ"ז, במדור "מועצת גדולי התורה וכנסיה הגדולה": תיאורי הישיבות, "הצעת הרב צירלסון" ו"החלטת מועצת גדולי התורה ע"ד חלוקת הארץ". ההצעה וההחלטה נדפסו זו לצד זו בעמ' ח.
ב. התיאורים של דברי המשתתפים הובאו על פי דיווח הירחון, ואינם מוצגים כאן כתמלילים מאושרים או ככתבים שחיברו הנואמים עצמם.
מקורות ועיונים - פרק יב
א. רבי ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה", בודפשט תש"ג, שער הספר, הקדמות המחבר והדיון בבניין הארץ בהקדמה השנייה.
ב. שם, דברי המחבר על בירורו המחודש בסוגיית היישוב; הדיונים בגוף הספר על הפעולה המעשית ובניין הארץ; הפרק האחרון, העוסק בשלום ובאחדות.
ג. העיון נעשה במהדורת תש"ג.
- מאמר קודם בסדרה 'ציונות וקנאות - שיטות, מחלוקות ודרכי הנהגה': ציונות וקנאות - ירושלים והיחסים בין בעלי המחלוקת | פרקים ט-י
