א] מחלוקת הרמב"ם הראב"ד: כתב הרמב"ם [פ"א ממילה ה"ב] וז"ל 'וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד' עכ"ל. ובראב"ד השיג ע"ד וז"ל 'אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת' עכ"ל. וכן הק' הטור [יו"ד ריש רס"א] ע"ד הרמב"ם וז"ל 'ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור' עיי"ש.

והיינו ששיטת הרמב"ם שיש עליו חיוב עשה בכל יום. ומ"מ החיוב כרת הינו רק במת בערלתו במזיד. והראשונים הקו' ע"ז מדוע אינו באיסור כרת בכל יום שעובר על העשה. ועכ"פ מבואר, שלכו"ע איכא חיוב עשה בכל יום כל עוד שלא מל. ופליגי אימתי חל עליו חיוב הכרת, אם בשעה שלא מל, או בשעת מותו בעורלתו.

והנה, בפשוטו הרמב"ם ס"ל דזה גופא, כיון דאיכא מחייב כל יום, ממילא לא חשיב ביטול המצווה כל עוד שמחוייב בזה, כי אם בשעת מותו. והראשונים ס"ל, דבכמה שביטל את המצווה, מ"מ יש עליו איסור הכרת מחמת ביטול המצווה.

ולכאו' צריך להבין מה שורש המח'. וכן צ"ע לשיטת הראב"ד, האם בכמה שמל א"ע לאח"ז האם בטל החיוב כרת למפרע, או שלא. וא"נ שמודה לרמב"ם ומתבטל האיסור כרת למפרע, צ"ע האיך מתבטל למפרע. עוד צ"ב בדברי הראב"ד, מה כוונתו מהתראת ספק. והלא התראת ספק אינה ענין כי אם בדיני אדם ולא בדיני שמים, ומאי שייטא התראת ספק לנדו"ד.

ב] שני מהלכים בשורש המחלוקת: והנה בהבנת שורש המח' יש בזה שני מהלכים. אחד, וכדברים האלה נמצא בב"י [יו"ד ריש רס"א], ושנה זה בכס"מ [שם], ובעוד אחרונים. שהראב"ד מודה לרמב"ם שאין חיוב כרת, כל עוד שלא ביטל העשה. ומודה נמי, שבכמה שמל נפטר מן העונש למפרע. וכל המח' היא האם יש עליו עונש כרת כל עוד שלא מל, ואף הראב"ד מודה לרמב"ם שליכא חיוב כרת בפועל כי אם באיסור כרת הוא עומד וראוי הוא ליכרת.

ולפי"ז ביאר הב"י את דברי הראב"ד בהשגתו, התראת ספק. שזה דוג' בעלמא, שגם למ"ד התראת ספק אינה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב. ומעתה כ"ש היכא שמביא עצמו למקום אשר מתחייב הוא כרת, פשוט שראוי הוא להתחייב בעונש כרת. ומ"מ הרמב"ם ס"ל, שכ"ז בקום עשה, משא"כ הכא שהמחייב הוא בשב ואל תעשה, כל עוד שיכול לתקן העשה אינו מתחייב. עכת"ד הב"י. [1]

ומהלך שני. דשיטת הראב"ד, שבכמה שלא מל יש לו חיוב כרת בפועל, ולא רק עונש של כרת, כי אם חיוב כרת בפועל, וכפשטות דברי הראב"ד. ומשום שכל יום יש לו מחייב של מילה, ובזה שלא מל הרי"ז מבטל עשה, שחיוב המבטלו הוא בכרת בפועל. ומה שימול אח"כ לא סותר את ביטול הקודם של העשה, ומשו"ה לכאו' אף שימול א"ע לא יתבטל לו למפרע החיוב כרת.

ולפי"ז כוונת הראב"ד מהתראת ספק. שהוא הבין ברמב"ם שהסיבה שאינו מתחייב כרת, משום דהוי התראת ספק, שאפשר שימול א"ע ויתבטל לו החיוב למפרע. וע"ז גופא חולק הראב"ד וס"ל, שלא מתבטל לו למפרע. ולכך אף א"נ שלאו שמה התראה, מ"מ הרי לא מתבטל לו החיוב למפרע, ומשו"ה הרי זה בחיוב כרת על כל יום שלא מל א"ע. וזה צד אחד. צד שני שבאמת גם לפי הראב"ד מתבטל לו החיוב למפרע, [אלא דאכתי צ"ב מדוע]. ועכ"פ כוונתו מהתראת ספק. שהוא הבין ברמב"ם שכיון שהחיוב מתבטל למפרע, ומשו"ה אינו מתחייב בכרת כל עוד שלא מת בעורלתו, דלעולם א"א לידע עם ימול או לא. וע"ז השיב לו הראב"ד, שהא מ"מ בכמה שכעת לא מל, הרי"ז ערל וממילא ה"ה חייב כרת בפועל. ובאמת אם ימול א"ע יתבטל לו החיוב למפרע, אך בכמה שכעת ערל הוא הרי"ז חייב כרת בפועל.

ג] שורש המח' ביטלו ול"ב קיימו ול"ק: והנה, לפי המהלך הזה לכאו' נחלקו בביטלו ולא ביטלו, וקיימו ולא קיימו. שהרמב"ם ס"ל, שגדר ביטל העשה כביטלו ולא ביטלו. ומשו"ה כל עוד שלא ביטל העשה, וה"ה חי, אין לו מחייב של כרת. והראב"ד ס"ל, שהגדר נעמד כגדר של קיימו ולא קיימו, ומשו"ה בכמה שלא קיים את העשה הרי נעמד החיוב הכרת בפועל, ופשוט. [2]

עוד הוספת דברים איכא בזה, דהנה, לשיטת הראב"ד לכאו' צ"ב. דהא בכמה שאיכא מחייב כל יום, והא ע"ז לא פליג כמבו' בדברי הראב"ד. ולכאו' ליכא נפקותא כלל בין המחייב של יום שמתחייב בכרת והוא יום אחר שהגיע לכדי י"ג שנה ליום שלפניו, מלבד מה שליכא את המעלה של יום השמיני, אך המחייב חד הוא. ומעתה מדוע התחייב בכרת ביום זה מה שאינו מתחייב ביום השמיני.

וזה לכאו' מכריח שגם הב"י למד שפליגי בקיימו ולא קיימו, וס"ל לראב"ד דמ"מ החיוב כרת עומד על הלא קיימו, שבכמה שלא קיימו ס"ל לראב"ד שיש לו עונש של כרת משמים. וע"ז פליג הרמב"ם שכל עוד שיכול לתקן אין לו אף עונש של כרת, דוק.

ד] ברור שיטת הראב"ד למהלך השני: והנה, למהלך השני, אכתי צ"ב האם הראב"ד מודה לרמב"ם גבי אונס. והיינו המבואר ברמב"ם להדיא שכל מה שחייב כרת במותו בעורלתו, ה"ה רק במת במזיד בעורלתו, האם הראב"ד מודה לזה ככל אונס שבתורה שפטור. ובפשוטו, לכאו' אין סיבה שהראב"ד יחלוק ע"ז, ועי' בזה לקמ'.

והנה, לכאו' אכתי צ"ב, האם הראב"ד מודה לרמב"ם בכמה שימול א"ע האם מתבטל לו החיוב כרת למפרע. או שרק נפסק לו החיוב אך למפרע לא התבטל. דהלא יש בזה שני פנים. א"נ שיש לו חיוב כרת וודאי, ודלא כהב"י. א"כ לכאו' יש מקום גדול לומר שאף כשימול א"ע, אכתי חיוב כרת שהיה עליו על הזמן שהיה ערל לא בטל, כיון דהיה ערל אלא שנפסק לו המחייב מכאן ולהבא של הכרת. או"ד, שכל החיוב כרת מילתא תלי ועומד בזה שהוא ימול א"ע, ואם מל א"ע הרי"ז אינו חייב כרת למפרע, וכמבו' ברמב"ם. אלא שהראב"ד מ"מ פליג על הרמב"ם בזה שהוא חייב כרת בפועל, ולרמב"ם ליכא חיוב כרת בפועל כל עוד שלא מת בעורלתו.

והנה, לכאו' מוכרח. מהא דס"ל לראב"ד שאכתי חייב למול א"ע ממש"כ שכל יום עומד בחיוב כרת. שבהכרח שיש מחייב של עשה. אלא דבזה גופא צ"ע שבשיטת הרמב"ם, בהכרח שזה לא מחייב חדש כל יום כי אם מחייב חדא אריכתא עד שמל א"ע. ומשכך בכמה שמל קיים את חיובו, ולכך ליכא עליה מחייב של כרת. משא"כ לראב"ד צ"ב האם זה מחייב חדש כל יום. ומעתה לפי"ז אפ' שאף שיקיים את חיובו וימול א"ע ביום השני, מ"מ החיוב כרת של אתמול לא התבטל. ודמיא למבטל עשה של תפילין שביטל יום אחד וקיים ביום השני שלא התבטל לו הביטול העשה של אתמול. או"ד, שזה מודה הראב"ד לרמב"ם שהמחייב הוא אותו מחייב. וא"כ שייך לדון שאף כשלא קיים את המחייב, ס"ל לראב"ד שיש לו חיוב כרת בפועל מ"מ בכמה שקיים את המחייב, תו ליכא כרת שהתקיים החיוב, וא"כ הו"ל כעין חיוב כרת על תנאי שלא ימול ואם מל בטל התנאי ובטל החיוב. וא"כ דימא לדינא של קרקפא שלא מנח תפילין שבכמה שהניח תו לא הוי קרקפתא דלא מנח וצ"ת בזה, ועי' בזה לק' בעזי"ת.

ה] הכרחים להנ"ל: והנה, משמו של מרן הגרד"ל שליט"א שמעתי שהקשה. דלשיטת הראב"ד, בשיטת ר"נ בן הקנה [כתובות ל,ב] שחייבי כריתות יש להם דינא דקלב"ם. א"כ ערל פגיעותו רעה שהרי"ז מתחייב בכרת בכל רגע שיש לו שהות למול ואינו מל, וזה לא שמענו.

ולכאו' א"נ כמו ההבנה של הב"י, אין מקום כלל לקו' זו. שהלא הראב"ד לא חייבו בכרת לגמרי וכלשון הב"י 'ואף על פי שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת' עכ"ל. והיינו שרק ראוי הוא להיכרת אך מ"מ אינו חייב כרת בפועל. ומעתה תו אין פגיעתו רעה.

ולמהלך השני שלפי הראב"ד יש מחייב של כרת בפועל אכתי יש מקום לדון בקו' זו. דהנה א"נ שהמחייב מתחדש בכל יום ויום ככל מצוות העשה של תפילין וציצית וככה"ג, א"כ בכמה שברגע הראשון של היום שהיה יכול למול א"ע ולא מל הרי"ז חייב כרת, תו אין לו מחייב בפועל של כרת בשאר היום, ושוב אין מקום לקו'. ואף א"נ שזה מחייב אחד ארוך כלו' מחייב שנמשך עד שמל א"ע, אכתי בכמה שמל א"ע יש מקום לדון שזה התבטל למפרע, וא"כ תו אין בפגיעתו כ"כ רעה שאפ' שימול א"ע בעתיד. אלא"נ שזה לא מחייב שמתחדש כל יום אלא מחייב שמתחדש בכל רגע ורגע כו' מצוות התמידיות בזה יש מקום לדון שבאמת יש כאן קלבמ"ם. אברא, שמ"מ לשון הראב"ד הרי"ז באיסור כרת כל יום ויודעים דברי המאירי שמצוות עשה מתחדשות בכל יום, ודוק בזה. [3]

ו] תוס' במכות: והנה, יועי' בתוס' במכות [דף יד,א] שהק' מדוע בעינא קרא למילה, והלא לא הוי דומיא דעו"ז, דהא לא התברר שיהא בכרת עד שימות, שלעולם יוכל למול עצמו עד שימות. ותי' בתוס', דמ"מ כ"ז שלא מל עונש כרת עליו. ובפשיטות, קו' התוס' היא לשיטת הרמב"ם – שליכא כרת כל זמן שלא מת. ותי' הוא להראב"ד – שמ"מ כל עוד שלא מל הרי"ז חייב כרת. וא"כ נמצא הכרח מהסוגיא שם לשיטת הראב"ד.

אברא, דאפשר דאף בקו' התוס' הקו' כשיטת הראב"ד. וקו' דאע"ג דיש לו כרת כל עוד שלא מל, אך מ"מ בשעה שימול הלא יתבטל לו הכרת למפרע, וא"כ לעולם לא יתברר הדבר. וע"ז תי' דסו"ס עתה יש לו עונש כרת.

ולפי"ז אפ' דאף תי' הוא לפי שיטת הרמב"ם. והא שתי' בתוס' דסו"ס עד כמה דלא מל עונש כרת עליו. אפ' שאף הרמב"ם מודה לזה. דהיינו לא חיוב כרת אלא עונש כרת, וכל שלא מל יש לו עונש כרת ואם לא מל בכלל יש לו חיוב של כרת. והנה כעי"ז נמצאו הדברים בחזו"א [סי' קנד,א] עיי"ש.

וא"כ עלה לנו מהלך של הב"י שלרמב"ם כל עוד שלא מל אין לו כל עונש או חיוב. ולראב"ד ליכא חיוב כרת פועל אך אכתי איכא חיוב ועונש כרת. ומהלך שני. שלראב"ד כל עוד שלא מל יש לו חיוב כרת בפועל ולהרמב"ם או שאין לו כלום כהבנת הב"י או שעכ"פ יש לו עונש כרת וכהבנת הב"י בשיטת הראב"ד.

ואחר כ"ז אפ' שבאמת לא פליגי כלל ושניהם מודו דיש עונש וחיוב כרת אך ליכא חיוב כרת בפועל. ונמצאו הדברים להדיא בדברי המאירי קידושין [דף כט,א] וז"ל 'ואם לא מלוהו בית דין והגדיל חייב הוא למול את עצמו ואם לא מל את עצמו חייב כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הוא חייב כרת על עצמו ואין האב חייב כרת עליו הא הוא עצמו מיהא חייב כרת וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת וגדולי המחברים כתבו שאינו בכרת עד שימות והכל אחד שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת' עכ"ל. והיינו שהמאירי למד ברמב"ם דמ"מ הכול אחד שאיסור עוון שיש בו כרת לא מחיל עליו חיוב כרת בפועל אך אכתי קיים הוא באיסור שיכול לחייב אותו בכרת. דוק.

ז] תוספתא בשבת: ואם כנים הדברים התיישבו דברי התוספתא אף לדברי הרמב"ם. דיעוי' בתוספתא [שבת טז, יג] דגרסי' שם 'ר"א אומר מילה דוחין עליה את השבת מפני מה מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן' ע"כ. ובפשוטו הכוונה על איחור הזמן והינו לאחר השמיני, וכן מובא בר"ח ביומא [דף פה,ב] שהטעם של ר"א שמלים תינוק בשבת כדי להצילו מן המיתה שזה חיוב הכרת עיי"ש. ולפו"ר מבואר כמשנת הראב"ד, דהא לרמב"ם הא ליכא כרת על איחור הזמן, אלא על הביטול לעולם וא"כ אפשר אף אחר השבת, וי"ל.

והנה לב"י בוודאי הלא לא מצינו מ"ד שמחייב כרת לאחר זמן כי אם רק עונש כרת. וא"כ בהכרח שהב"י ילמד בתוספתא שהכוונה לעונש כרת, ולא לחיוב כרת בפועל. וא"כ אפ' שה"ה לרמב"ם עכ"פ למשנ"ת שאפ' שמודה הרמב"ם לראב"ד, שיש עונש כרת בלא חיוב כרת בפועל. ודוק.

ח] שטמ"ק בכריתות: בשטמ"ק ריש כריתות הק' בע"א. מדוע בעיא טעמא שפסח ומילה אינם מביאים קרבן משום דהוי עשה. תפקו"ל לעולם לא התחייב קרבן משום שימול א"ע, ואם אינו רוצה הוי מזיד, וליכא קרבן במזיד. ואם אינו נזכר גם לא ייזכר שחייב קרבן. ותי' דמיירי בנסתרס, ונזכר לאחר מכן, שחייב קרבן על הזמן שיכל למול ולא זכר, עיי"ש. [4]

ולכאו' יש לדקדק בלשון הרמב"ם שכ' עד שימות והוא ערל במזיד שבכה"ג לא יהיה חייב בכרת, כיון דסו"ס נסתרס באונס, ואי"ז במזיד. וא"כ הרמב"ם וודאי פליג על השיטמ"ק, ובפשטות אף הראב"ד סתם משנתו ולא פליג על הרמב"ם בענין זה וכמשנ"ת. אלא דעכ"פ וודאי איכא שיטה כזו והיא שיטת השטימ"ק והדברים צ"ב מדוע איכא מחייב של כרת באונס, והלא אונס רחמנא פטריה.

וא"נ שהראב"ד פליג על הרמב"ם בהא וא"כ זה יהיה עוד נפק"מ בין הרמב"ם לראב"ד אכתי צ"ב מדוע באמת אינו נפטר באונס מכרת זה. [והנה, למשנ"ת לעיל, דיסוד דברי הראב"ד הן משום קיימו ולא קיימו. א"כ לכאו' בהכרח דפליג על הרמב"ם לגבי מת באונס, משום דבכמה שרגע אחד היה לו אפשרות לקיים את המצווה ולא קיים, חל עליו חיוב כרת בפועל, וליכא נפק"מ בזה שמת בערלה באונס דסו"ס לא קיימו, אלא דאכתי יל"ע בשיטת השיטמ"ק,] ודוק.

והנה, לשיטת הרמב"ם אפ' שיהיה נפק"מ אחר ליישב קו' השיטמ"ק, בלא מל א"ע. ואחר שהגדיל מתו ג' אחיו מחמת מילה. וא"נ דשייך הוחזק למפרע במתו אחיו מחמת מילה. א"ש משום שהתברר שלעולם לא היה עליו חיוב והו"ל כמתכוין לאכול אך מ"מ כרת ליכא, אך לכאו' אף בכה"ג לא יהיה קרבן שא"נ שהחזקה לא למפרע א"כ תו חייב במילה ואי החזקה מועלת למפרע תו לא היה לו חיוב כלל, דוק בזה.

ט] שורש המח' בגדר קיום המצווה למול או להיות מהול. והנה, יש ליתן טעם בדבר בשורש מח' הרמב"ם והראב"ד. דהנה יל"ח בגדר מצות המילה. האם המצווה היא למול, או להיות מהול. וידוע הראיה מדוד המלך אשר שמח שהוא מהול. ובבה"ל מבואר, שיש שני עניני מילה. חיתוך - לא להיות ערל. פריעה - להיות קדוש, והדברים עתיקים.

ואפ' שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בזה גופא שהרמב"ם ס"ל שגדר המצווה הוא מעשה המילה ומעתה כל זמן שיש לו מחייב של מצווה ולקיים מעשה המילה הרי"ז אינו מתחייב בכרת. משא"כ הראב"ד ס"ל שגדר המצווה הרי"ז להיות מהול, וא"כ זה גופא גדר הכרת של ביטול העשה, ובכמה שהוא אינו מהול הרי"ז מתחייב בכרת. ולכך סל שבכמה שיש לו רגע אחד שיכל להיות מהול ואינו מהול, הרי"ז מתחייב בכרת. ומעתה, בשיטת הראב"ד איכא שני פנים מה יהיה הדין גבי אונס שע"פ נראה דאכתי בכמה שנאנס מלקיים את המצווה, תו ל"ח אינו מהול כיון שנאנס, ולפי"ז יודה לרמב"ם שבאונס נפטר מן הכרת.

אך אכתי אפ' לומר בזה. דהלא חלוק פסח ממילה לגבי ביטול המצווה שגבי פסח ל"ש מצב של חיוב להית פסוח ומצב שלילה של לא להיות 'פסוח'. ובהכרח א"כ שכל גדר המצווה והכרת הוא בקיום או לא בקיום המצווה, ומעתה גבי אונס נפטר משום דאונס רחמנא פטריה. משא"כ גבי מילה יש מציאות כזאת של ביטול הלאו ע"ד השלילה שהמצווה מורה להיות מהול וביטול המצווה זו מציאות של ערל אשר מציאות עצמה היא הביטול של המצווה, וע"ז גופא נעמד המחייב של הכרת. ומעתה א"כ שייך לדון שאף במצב של אונס, מ"מ מציאות הערל היא המחייבת את הכרת.

ואם כנים הדברים, אפשר שעם כל זה מסכים הרמב"ם עם הראב"ד. אך הרמב"ם ס"ל שאע"ג שיש מציאות של ערל וגדר המצווה היא להיות מהול. ועכ"פ ליכא כרת כל עוד אשר יש מחייב של מילה, כיון דס"ל דכל זמן שיש עליו מחייב עשה של מילה ל"ח מציאות של ערל שמחמת המחייב עצמו של העשה ושל המצווה חסר בכל ההגדרה של המציאות הערל, ומשום שבכמה שיש לו מחייב של מילה הרי"ז אדם המחוייב למול ולא אדם הערל, דוק בזה.






[1] ולפי"ז הא דלא פליגי גבי פסח. משום שבפסח הרמב"ם מודה לראב"ד שסו"ס אינו יכול לתקן העשה ולכך מתחייב בכרת מיד אחר פסח שני. ופשוט.
[2] והנה לפי"ז פשוט מדוע לא נחלקו בפסח דבזה מודה הרמב"ם לראב"ד שהגדר הוא ביטלו ולא ביטלו של"ש קיימו, ופשוט.
[3] אלא שאפ' להאריך בגדרי קלב"ם שלכאו' קו' מעיקרא ליתא ואין זה רק לחידודא ואכמ"ל בזה. ועוד שאפ' שכרת דעשה שאני, משום שכל כרת הוא על עשייה בפועל, משא"כ הכא זה על אי עשייה, וכמשי"ת לקמ', וא"כ תו ל"ח שני מעשים. דוק בזה, ואכמ"ל.
[4] ולכאו' צ"ב מדוע לא תי' בפשיטות שהיה שוגג ונזכר ומל א"ע ורוצה להביא קרבן על זמן שגגתו, וע"ז אתי קרא לפוטרו, וצ"ת.