כעת נזכרתי בדברי הרא"ש בפסחים פרק א סימן י:
ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית והוא מצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם(ט) ודרשינן לעיל דביום הראשון היינו בי"ד. אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו דהא אמר רבי עקיבא לעיל (דף ה ב) תשביתו היינו שריפה. ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר. מידי דהוה אנותר. (לקמן דף כז ב) אבל בעוד שהוא מותר באכילה לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו.
ולכאורה מבואר שאין לברך על הביעור מהאי טעמא הנ"ל שאין בו קיום מ"ע מה"ת.
ובאמת צ"ב א"כ מאי שנא שמברכים על הבדיקה, הרי גם זו אינה מצוה מה"ת, ובכלל האם לא מברכים על מצוה דרבנן.
וצ"ל בזה שהוקשה לרא"ש שהיה עדיף יותר לתקן ברכה על הביעור בשעתו כיון שהוא מדאורייתא, וע"ז תי' כנ"ל, וכיון שמעתה מברכים רק על הדרבנן שוב ממילא די בברכה אחת על כל עסק הביעור וזה הברכה שבשעת הבדיקה.
ולפי"ז בנידון דידן עדיין יש מקום לדון שיברך.