- הודעות
- 933
- תודות
- 2,906
- נקודות
- 382
{כח} וַתָּ֨רָץ֙ הַנַּֽעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
{כט} וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל-הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל-הָעָֽיִן:
{ל} וַיְהִ֣י | כִּרְאֹ֣ת אֶת-הַנֶּ֗זֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים֘ עַל-יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת-דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה-דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל-הַגְּמַלִּ֖ים עַל-הָעָֽיִן:
{לא} וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָֽנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים:
{לב} וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֨יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:
במדרש רבה:
פסוק כח
ז וַתָּרָץ הַנַּעֲרָהּ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ (בראשית כד, כח),
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הָאִשָּׁה רְגִילָה אֶלָּא לְבֵית אִמָּהּ,
אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כט, יב): וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ,
אָמַר לָהֶם שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ וּלְמִי הָיָה לָהּ לְהַגִּיד לֹא לְאָבִיהָ.
פסוק כט-ל
וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן,
רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשֶׁבַח, פַּרְדּוֹכוֹס*.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לִגְנַאי, מְלֻבָּן בְּרֶשַׁע.
*פרא=ממלא מקום, שופט בדרגת שני לדוכס, ומלבן את הדין. כן פרש"י.
וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן,
מְעַיְנֵיהּ לֵיהּ.
עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן,
מְעַיֵּין גַּרְמֵיהּ.
פסוק לא
וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה',
שֶׁהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי דוֹסָא: כְּנַעַן הוּא אֱלִיעֶזֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁשֵּׁרַת אוֹתוֹ צַדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ - וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה'.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵית גּוּבְרִין עֲבַד לֵהּ אַפְטָרָה*, וּמָה אִם אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי שֶׁשֵׁרַת אֶת הַצַּדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם גְּדוֹלֵיהֶם וְעִם קְטַנֵּיהֶם בִּידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
*דרשה הנאמרת ע"י החכמים כשנפטרים מבית אכסניא שלהם, ודרש שם בשבח החסד שעשו עימם.
לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ,
אֵין כְּבוֹדְךָ שֶׁתֵּשֵׁב בַּחוּץ.
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת,
מִטִּנֹּפֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
פסוק לב
ח וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים (בראשית כד, לב),
הִתִּיר זְמוּמֵיהֶם*.
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה שָׁאַל לְרַבִּי חִיָּא בַּר רַבָּה: לֹא הָיוּ גְּמַלָּיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ דּוֹמִים לַחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר?
וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים,
אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַפִּים הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ, וְשֶׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא - הַטָּמֵא (ויקרא יא, כט). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר: זֶה - וָזֶה (ויקרא יא, כט).
וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ,
אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה רְחִיצַת רַגְלֵי עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁאֲפִלּוּ רְחִיצַת רַגְלַיִם צָרִיךְ לִכְתֹּב, וְהַשֶּׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא - הַטָּמֵא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר: זֶה - וְזֶה.
{כט} וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל-הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל-הָעָֽיִן:
{ל} וַיְהִ֣י | כִּרְאֹ֣ת אֶת-הַנֶּ֗זֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים֘ עַל-יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת-דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה-דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל-הַגְּמַלִּ֖ים עַל-הָעָֽיִן:
{לא} וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָֽנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים:
{לב} וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֨יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:
במדרש רבה:
פסוק כח
ז וַתָּרָץ הַנַּעֲרָהּ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ (בראשית כד, כח),
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הָאִשָּׁה רְגִילָה אֶלָּא לְבֵית אִמָּהּ,
אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כט, יב): וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ,
אָמַר לָהֶם שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ וּלְמִי הָיָה לָהּ לְהַגִּיד לֹא לְאָבִיהָ.
פסוק כט-ל
וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן,
רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשֶׁבַח, פַּרְדּוֹכוֹס*.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לִגְנַאי, מְלֻבָּן בְּרֶשַׁע.
*פרא=ממלא מקום, שופט בדרגת שני לדוכס, ומלבן את הדין. כן פרש"י.
וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן,
מְעַיְנֵיהּ לֵיהּ.
עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן,
מְעַיֵּין גַּרְמֵיהּ.
פסוק לא
וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה',
שֶׁהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי דוֹסָא: כְּנַעַן הוּא אֱלִיעֶזֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁשֵּׁרַת אוֹתוֹ צַדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ - וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה'.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵית גּוּבְרִין עֲבַד לֵהּ אַפְטָרָה*, וּמָה אִם אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי שֶׁשֵׁרַת אֶת הַצַּדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם גְּדוֹלֵיהֶם וְעִם קְטַנֵּיהֶם בִּידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
*דרשה הנאמרת ע"י החכמים כשנפטרים מבית אכסניא שלהם, ודרש שם בשבח החסד שעשו עימם.
לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ,
אֵין כְּבוֹדְךָ שֶׁתֵּשֵׁב בַּחוּץ.
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת,
מִטִּנֹּפֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
פסוק לב
ח וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים (בראשית כד, לב),
הִתִּיר זְמוּמֵיהֶם*.
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה שָׁאַל לְרַבִּי חִיָּא בַּר רַבָּה: לֹא הָיוּ גְּמַלָּיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ דּוֹמִים לַחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר?
חֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר נַסְבּוּהָ לִסְטָאֵי עֲבַדַּת גַּבּוֹן תְּלָתָא יוֹמִין וְלָא טָעֲמַת כְּלוּם, אָמְרִין סוֹפָהּ מָיְתָה וְתַסְרֵי מְעַרְתָּא עָלֵינוּ, נִמְסָרָהּ לְרִבּוֹנָהּ, שְׁלָחוּהָ וְעָלַת בְּבֵיתָא דְמָרָהּ, כֵּיוָן דְּעָלְתָה נְהַקַת וְחַכִּים קָלָה, אֲמַר פִּתְחוּ לְאוֹתָהּ הָעֲנִיָּה וִיהֲבוּ לָהּ דְּתֵיכוֹל, דְּאִית לָהּ תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טָעֲמָה מִידֵי. יַהֲבִין לָהּ שְׂעוֹרִין לָא טְעַמְתּוֹן, אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי יַהֲבִינָן לָהּ שְׂעָרִין וְלָא טְעַמְתּוֹן. אֲמַר לְהוֹן תִּקַנְתִּיהוּ? אֲמַרוּן לֵיהּ אֵין, אֲפִיקְתּוּן דְּמַאי? אָמְרוּ לָא כֵּן אַלְפִין רַבִּי הַלּוֹקֵחַ זֶרַע לִבְהֵמָה וְקֶמַח לְעוֹרוֹת וְשֶׁמֶן לְנֵר וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי? אֲמַר לְהוֹן מַאי נַעֲבֵיד לָהּ וְהִיא מַחְמְרָה עַל גַּרְמָהּ.
רַבִּי יִרְמְיָה שְׁלַח לְרַבִּי זְעֵירָא חַד קַרְטֵיל דִּתְאֵנִין, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: אֶפְשָׁר רַבִּי זְעֵירָא אָכֵילְהוֹן דְּלָא מְתַקְּנָן? רַבִּי זְעֵירָא אָמַר: אֶפְשָׁר לְרַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא מְשַׁלַּח לְהוֹן מְתַקְּנָן? בֵּין דֵּין לְדֵין אִתְאַכְלוּן תְּאֵנִים בְּטִבְלַיְהוּ. לְמָחָר קָם רַבִּי יִרְמְיָה עִם רַבִּי זְעֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: תַּקַּנְתְּ אִילֵין תְּאֵנַיָא? אֲמַר לֵיהּ לָא, אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יְמִינָא לְרַבִּי זְעֵירָא אִין הֲווֹן קַדְמָאִין מַלְאָכִין אֲנַן בְּנֵי נָשׁ, וְאִין הֲווֹן בְּנֵי נָשֵׁי אֲנַן חֲמָרִין, וְלֵית אֲנַן כַּחֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, חֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר יְהַבוּן לָהּ שְׂעָרֵי דְטִבְלָא לָא אֲכָלַת יַתְהוֹן, וַאֲנַן אַכְלִינַן תְּאֵנַיָא דִּטְבִילִין.
*זמם הקשור על פיהם שלא יאכלו משדות אחרים, ולשיטת רבי הונא ורבי ירמיה דלקמן פיתח קשרי האוכף (מת"כ בשם רמב"ן). רַבִּי יִרְמְיָה שְׁלַח לְרַבִּי זְעֵירָא חַד קַרְטֵיל דִּתְאֵנִין, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: אֶפְשָׁר רַבִּי זְעֵירָא אָכֵילְהוֹן דְּלָא מְתַקְּנָן? רַבִּי זְעֵירָא אָמַר: אֶפְשָׁר לְרַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא מְשַׁלַּח לְהוֹן מְתַקְּנָן? בֵּין דֵּין לְדֵין אִתְאַכְלוּן תְּאֵנִים בְּטִבְלַיְהוּ. לְמָחָר קָם רַבִּי יִרְמְיָה עִם רַבִּי זְעֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: תַּקַּנְתְּ אִילֵין תְּאֵנַיָא? אֲמַר לֵיהּ לָא, אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יְמִינָא לְרַבִּי זְעֵירָא אִין הֲווֹן קַדְמָאִין מַלְאָכִין אֲנַן בְּנֵי נָשׁ, וְאִין הֲווֹן בְּנֵי נָשֵׁי אֲנַן חֲמָרִין, וְלֵית אֲנַן כַּחֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, חֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר יְהַבוּן לָהּ שְׂעָרֵי דְטִבְלָא לָא אֲכָלַת יַתְהוֹן, וַאֲנַן אַכְלִינַן תְּאֵנַיָא דִּטְבִילִין.
וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים,
אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַפִּים הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ, וְשֶׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא - הַטָּמֵא (ויקרא יא, כט). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר: זֶה - וָזֶה (ויקרא יא, כט).
וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ,
אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה רְחִיצַת רַגְלֵי עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁאֲפִלּוּ רְחִיצַת רַגְלַיִם צָרִיךְ לִכְתֹּב, וְהַשֶּׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא - הַטָּמֵא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר: זֶה - וְזֶה.
מעשה דרבי פינחס בן יאיר המובא במדרש כאן מתורגם ומבואר לפי קוצר דעתי:
האתון של רבי פינחס בן יאיר נלקחה מאיתו על ידי ליסטים שנטלוה למערתם, ושם לא רצתה לטעום כלום שלושה ימים, עד שאמרו הליסטים שהיא עתידה למות ותסרח המערה עליהם ולכן מוכרחים הם להחזירה לבעליה, ולכן שיחררו אותה וחזרה מעצמה לבית בעליה, וכשנכנסה לחצרו נהקה והכיר רבי פינחס את קולה, ואמר לתלמידיו שיפתחו הדלת לעניה זו ויתנו לה לאכול, כי זה כבר ג' ימים שלא טעמה כלום, כי ידע בה שלא תאכל מחוץ לביתו.
נתנו לה תלמידיו שעורים ולא טעמה מהם כלום, אמר לו לרבי פינחס: רבי, נתננו לה שעורים ולא טעמה אותם. שאל אותם רבי פינחס: האם השעורים מתוקנים מטיבלם? אמרו לו: הן. אמר להם: האם הוצאתם מעשרות מהדמאי? אמרו לו תלמידיו: וכי לא למדנו רבינו שהקונה זרעונים של דמאי עבור אכילת בהמתו פטור מלעשרם? וכן הדין במי שקונה קֶמַח לְעוֹרוֹת וְשֶׁמֶן לְנֵר וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, ולכן לא עישרו שעורים אלו שהם דמאי. השיב להם רבי פינחס: וכי מה אעשה לה, שהיא מחמירה על עצמה ואינה רוצה לאכול פירות שאינם מתוקנים, אע"פ שמותר לתת לה מהם.
ומסופר על רבי ירמיה ששלח לבית רבו רבי זירא כלי מלא תאנים, ולא עישר אותם לפני כן, כי סמך על כך שרבי זירא מעשר כל דבר שמביאים לו. אמנם רבי זירא גם כן לא עישר אותם, כי סבר שרבי ירמיה בוודאי יעשר כל פרי לפני שהוא שולח אותו, ולכן לא מיהר לעשר אותם, ובינתיים נאכלו התאנים בביתו של רבי זירא כשהם טבל. למחרת נפגש רבי זירא עם ירמיה ושאלו על דבר התאנים האם עישר אותם, ורבי ירמיה אמר לו שלא עישרם, ואז נתברר שנאכלו בטיבלם. ואמר על כך רבי אבא בר זמינא לרבי זירא, שהדור שלנו פחות בותר מהדור שעבר, ואם הם היו כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר, שהרי נתנו לה שעורים של טבל והרגישה בכך ולא אכלה אותם, ואנו אכלנו תאנים של טבל.
נתנו לה תלמידיו שעורים ולא טעמה מהם כלום, אמר לו לרבי פינחס: רבי, נתננו לה שעורים ולא טעמה אותם. שאל אותם רבי פינחס: האם השעורים מתוקנים מטיבלם? אמרו לו: הן. אמר להם: האם הוצאתם מעשרות מהדמאי? אמרו לו תלמידיו: וכי לא למדנו רבינו שהקונה זרעונים של דמאי עבור אכילת בהמתו פטור מלעשרם? וכן הדין במי שקונה קֶמַח לְעוֹרוֹת וְשֶׁמֶן לְנֵר וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, ולכן לא עישרו שעורים אלו שהם דמאי. השיב להם רבי פינחס: וכי מה אעשה לה, שהיא מחמירה על עצמה ואינה רוצה לאכול פירות שאינם מתוקנים, אע"פ שמותר לתת לה מהם.
ומסופר על רבי ירמיה ששלח לבית רבו רבי זירא כלי מלא תאנים, ולא עישר אותם לפני כן, כי סמך על כך שרבי זירא מעשר כל דבר שמביאים לו. אמנם רבי זירא גם כן לא עישר אותם, כי סבר שרבי ירמיה בוודאי יעשר כל פרי לפני שהוא שולח אותו, ולכן לא מיהר לעשר אותם, ובינתיים נאכלו התאנים בביתו של רבי זירא כשהם טבל. למחרת נפגש רבי זירא עם ירמיה ושאלו על דבר התאנים האם עישר אותם, ורבי ירמיה אמר לו שלא עישרם, ואז נתברר שנאכלו בטיבלם. ואמר על כך רבי אבא בר זמינא לרבי זירא, שהדור שלנו פחות בותר מהדור שעבר, ואם הם היו כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר, שהרי נתנו לה שעורים של טבל והרגישה בכך ולא אכלה אותם, ואנו אכלנו תאנים של טבל.
