בעיון שטחי בסוגייה נראה שאמת היא שזמן ק"ש תלוי בשעה שדרך בני אדם שכן מפורש הוא
ברכות דף י עמוד ב
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: ובלכתך בדרך; אם כן, למה נאמר: ובשכבך ובקומך? - בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.
אלא שיש להקשות על הבנה זו מספר קושיות
א' מיד בהמשך הגמרא מפורש טעם ב"ש וכדלהלן:
אלא בית שמאי - מאי טעמא לא אמרי כבית הלל? אמרי לך בית שמאי: אם כן, נימא קרא בבקר ובערב, מאי בשכבך ובקומך, בשעת שכיבה - שכיבה ממש, ובשעת קימה - קימה ממש.
מדברי ב"ש נראה שאין ק"ש תלוי בזמן שכיבה שאם כן מה טענתם א"כ נימא קרא בבקר ובערב הלוא אין זה בבקר ובערב אלא בשעה שדרך בני אדם וכו'
ויש שרצו לומר שכן הוא רק לפי דברי ב"ש ואומנם ב"ה חולקים אלא שלפי זה יוצא חידוש גדול ותימא למה לא פירשו את זה ועוד שבלשון ב"ש מבואר שאף הם סברו בשעת שכיבה ובשעת קימה וא"כ עדין יהיה צורך לבאר את שיטתם.
ב' ריבוי השיטות מעיד שמחלוקת התנאים נבעה מהדרך שהסבירו את ה'בשעה שדרך' ולא ממחלוקת מתי היה הזמן שהרי לא יתכן לפרש שחלקו במציאות והיה כל כך הרבה שיטות ועוד שאם כן למה הביאה הגמרא את מחלוקת האמוראים ופסקה הרי זה נדיון מציאותי.
ג' משיטת חכמים שנפסקה להלכה שלפיה תחילת זמן ק"ש בלילה הוא מצאת הכוכבים וסופה בעלות השחר נראה שזה תלוי ממש בלילה לכל דיני התורה ובפרט לאחר השוואת רשב"ג לכל המצוות.
ד' מזה שמפורש בדעת רשב"י שמעלות השחר עד הנץ החמה הוא זמן שיש ששוכבים ויש שקמים ולפיכך אפשר לקרוא בה ק"ש של יום וק"ש של לילה, מוכח איפה שלשיטות החולקים אין זה תלוי בשכיבה.
ואף לדעת רשב"י אין זה תלוי לגמרי בשכיבה שהרי דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ובכל זאת לא סובר שאפשר לקרוא עד אז ק"ש.
ה' מהירושלמי הנ"ל שמבואר בצורה ברורה שטעם חכמים אינו משום בשעה שדרך.
ספק קרא ספק לא קרא נישמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.
ו' מזה שתוס' תלו כמה פעמים את תפילת ערבית בזמן ק"ש על אף שזה תלוי בתמיד וזה לאו דווקא
תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד א
דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית.
תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד א
דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית.
תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד א
ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה.
תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד ב
תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית.
ז' ממה שתלתה הגמרא במנחות דף מג עמוד ב את זמן ק"ש בציצית כדברי ר"א במשנה.
ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא: וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו קרית שמע, דתנן: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן.
ח' מזה שלמעשה היו שוכבים מאוחר יותר וכדלהלן:
נברר מתי היו רגילים לישן בזמנם, הנה לגבי שיעור הדלקת נר חנוכה אמרו חז"ל עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.
ופירש רש"י רגלא דתרמודאי - שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים - יוצאים וקונין מהן.
לפי זה אנו למדים שחצי שעה לאחר שקיעה\צאת הכוכבים אז עוד לא היו הוכלים לשכב.
וכן יש לדייק ממה שביאר רש"י שהעני טובל פתו במלח [אחר צאה"כ] היינו שאין לו נר להדליק בסעודתו, ומשמע שאחרים היו אוכלים מאוחר יותר.
וכן מוכרח להיות שהרי פועל מסיים את עבדתו בשקיעה וכי מתי יעשה לביתו, ואף התינוקות היו נשארים ערים שהרי חייב ללמדו כל היום ומקצת מן הלילה.
לחץ כדי להרחיב...
ט' מזה שהביאו חכמים ראיה לשיטתם מה'יום' המפורש לדבי בניין בית המקדש
שאין ראיה לדבר - שהיום כלה בצאת הכוכבים, זכר לדבר איכא.
אלא שתוס' פירשו
אף על פי שאין ראיה לדבר - ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש.
ועוד מדברי תוס' מבואר שכן תלוי בזמן שכיבה ממה שאמרו לגבי ר"י שלא דורש כלל בשכבך
לאחר ט' ראיות אלו נראה שאין מנוס מלומר שזמן ק"ש קבוע ולא משתנה אלא הוא תלוי בביום ולילה לעניין שכיבה וקימה ואף בלא פסוק מסברא ומגילוי פסוקים אחרים בנ"ך, וטעם המחלוקות בעיקר גדר הדין.