בבא קמא - בתשלום נזק אין סברא, רק מגזה''כ | ים התלמוד בבא קמא - בתשלום נזק אין סברא, רק מגזה''כ | ים התלמוד

מחכה

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
509
תודות
902
נקודות
197
האזנתי לאחרונה לאחד השיעורים ב'קול הלשון' מהרב''ש סלומון זצ''ל הוא הסביר את המחנה אפרים בריש נזקי ממון ואם הבנתי דבריו, הוא אומר בדעת הרמב״ם שכל התשלום על נזק הוא רק חוק של התורה ולא שייכת בזה סברא בכלל (אין ממוני גבך כבגזל) הוא מוכיח את הדברים מפיה''מ על ב''ק שאומר שמשלם ערוגה בין הערוגות כדי להקל על המזיק, הוא מקשה, מה שייך להקל עליו, ישלם מה שהזיק ומתרץ שזה דין התורה שעל ידו מתחדש החיוב הזה. ומביא לזה גם תוס' בקידושין יג שמחזיק את הדברים שמשווה בין תשלום זה לשאר תשלומים שמדין בלא סברא.

אשמח לליבון העניין.
א. האם נזק הוא רק חוק ואין סברא לשלם נזק?
ב. האם אין לימוד לדעת הרמב״ם על נזק ואיסור מזיק מגזלן
 
כמדומה שכתוב בתוס' שהוא מלוה הכתובה בתורה.
היסוד בתוס' שם שלולי התורה לא היינו יודעים כמה צריך המזיק לשלם, האם מוכרים את הנבילה, דמי בשר בזול וכו' כל דיני היזק המצויים בב"ק, אך ודאי שעיקר החיוב אין זה חוק של התורה אלא חיוב מסברא ומשפט בדיני האדם שאחד המזיק את חבירו חייב לשלם לו כסף,
 
א. האם נזק הוא רק חוק ואין סברא לשלם נזק?
רחוק מן הדעת ולא יעלה עליה.

אמנם יש לדון האם היה תוקף לסברות והגיון אילולא חוקי התורה, ויכול להיות שיש שני סוגי סברות, האחת היא סברא ספציפית על נכונות של דין מסויים, (כגון עצם הענין שאדם שתופס חפץ נהיה זכאי שלא יחטפו ממנו אותו, שזה דבר מובנה בעצם צורת ה"אדם"). ויש סוג סברות שיותר שייכות לתיקון עולם. אני מעלה את האפשרות שיכול להיות שתשלום נזק אינה תביעה של הזכות בחפץ שהיה ונשבר, וכמו בהלוואה וגזל שהיא תביעת הזכות שהייתה בחפץ, אלא תביעה מתחדשת להטיל את הפסד הנזק על המזיק, (ולדונו כמי שהזיק בשלו) כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק את חבירו. ובסוג סברות אלה אפשר שאילולא התורה לא היה האדם חייב לקיים אותם.

וקשה לומר בדברים האלה סברות ברורות.
 
אכן.

רבות עסקתי בגדר המשפטי לתביעה בגין נזק דהנה מצינו בתוס' בקידושין [יג:] בכתובות [נו.] ובבכורות [מח.] דתביעת הנזיקין הם "מלווה הכתובה בתורה" ונתקשו בבי מדרשא מדוע כאשר אדם ניגש לחפץ שאינו שלו ומזיק אותו מאיזה טעם היינו פוטרים אותו מתשלומים לולי התורה, הרי הוא מקלקל והורס את הבעלות של הבעלים על החפץ שלו, דהרי על ידי מעשהו ניזוק גוף הדבר וידוע לומר שהתביעה בכל מקום היא בסיבת הבעלות שהיא מחייבת מצ"ע את זכויותיה, אבל כאשר האדם מזיק את חפץ חברו - אזי אין חפץ וכיון שהבעלות תלויה בהווית החפץ - אם היא איננה - הבעלות ג"כ פורחת ונעלמת, ומה שמ"מ חייבים זה חידוש התורה. ואינו מחוור וצ"ת.

אמנם, אין זה 'חוק' כמובן, וכמו שמשמע מפורשות בתוס' שחשוב כ'מלוה הכתובה בתורה', והגם שאם זה 'חוק' היינו אמורים לקרותו כחיוב שהטילה תורה - ומה מקום יש לדמותו להלואה.

יש לציין שכן נא' גם לגבי ערכין ופדיון הבן, יסוד הענין בזה הוא לא 'חיוב' ממון שהטילה תורה, דא"כ לא קרינן ליה 'מלוה', שהרי לפי זה אין כאן איזה ממון שנמצא אצל השני, אלא חיוב שהתורה הטילה על האדם, ועל כרחך שענין ה'מלוה הכתובה בתורה' הוא ענין שהתורה כתבה את הגורם שעל ידיו זה נהפך ל'מלוה' ול'ממוני גבך', והגורם הוא קדושת הבן [לגבי פדה"ב] הגדרת בעל הממון כמזיק וכדו', אבל אחרי שהוא מזיק והבן קדוש, אזי יש אצלו ממון גמור, כפי ערך הנזק או הבן.
 
וידוע לומר שהתביעה בכל מקום היא בסיבת הבעלות שהיא מחייבת מצ"ע את זכויותיה, אבל כאשר האדם מזיק את חפץ חברו - אזי אין חפץ וכיון שהבעלות תלויה בהווית החפץ - אם היא איננה - הבעלות ג"כ פורחת ונעלמת, ומה שמ"מ חייבים זה חידוש התורה. ואינו מחוור וצ"ת.
ייש''כ , נהנתי מדברי מעכ''ת. נראה לענ''ד כי הדברים עולים בקנה אחד יפה עם המתבאר באשכול על 'תורת שלו מהגרח''י שרייבר' ואשמח ללבן העניין
 
נערך לאחרונה:
לא הבנתי כוונת כבודו.

אליבא דאמת הדברים מתבארים יותר בדברי הרב, בקונטקסט שקיבלתי מאחד הרבנים הגאונים שכאן ושם הוא מרחיב בגדר 'זכות תביעה' ומסתעף, אמנם כאן יש את תמצית הדברים הנוגע לעניינינו


לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.
 
נערך לאחרונה:

הודעות מומלצות

רש"י בדף ח: (ד"ה עצמו קנה) גבי עבד שהביא גיטו...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון